סימן שכ"ג – דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת, ובו י' סעיפים

סימן זה דן בדברים שאסורים משום "עובדין דחול". עובדין דחול הן פעילויות שאין בהן מלאכה אסורה אבל פוגעות במנוחת וקדושת השבת. החלק הראשון שבו ידון על שימוש בכלֵי מדידה לצורך מכירה או השאלה. אחריו נידונה הבאת כלים גדולים ממקום למקום. ונוסף על זה דיון באפשרויות הדחת כלים, נקיונם וטבילתם במקוה. חלק מדיני סימן זה אינם מעשיים בימינו, עקב השינויים הטכנולוגיים שיצרו דפוסי צריכה שונים והעניקה אפשרות לאכסן מאכלים בקירור או בהקפאה ביתית, בשונה מבימים עברו, בהם נזקקו לפעמים לפנות אל המוכר כדי לרכוש מוצר ביום השבת.

סעיף א

(א) ^אמותר לומר לחבירו: מלא לי כלי זה, אפילו הוא מיוחד למדה (ב); ^בוהני מילי כשנוטל הלוקח מדה של מוכר ומוליכו לביתו, ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מתוך ביתו ואומר לו: מלא לי כלי זה), אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח, אסור (ג). הגה: ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי, שממעט או מוסיף מעט, שרי (ד) (הגהות אשירי ומרדכי פרק אין צדין). וכן המנהג פשוט למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לכליו של לוקח (ה). ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילין. דין הלואת שבת דינו כמו ביום טוב, ועיין לקמן סי' תקכ"ה ולעיל סי' ש"ז סעיף י"א.

^אביצה כ"ט ע"א משנה וכתנא קמא וכדמפרש לה רבא שם. ^בר"ן שם (טז ע"א) ושכן נראין דברי רמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב הכ"א.

• הקדמה לסעיף – חכמים אסרו למדוד בשבת מדידות שונות כיון שפעולות מסוג זה המה חלק משגרת ימי החול. בסעיף זה יובאו התנאים בהם הותר השימוש בכלי מדידה.
• מיוחד למדה – אף שהכוונה לשלם אחר השבת לפי הכמות שהכלי מכיל, הדבר מותר כי אינו מבקש את מדידת הכמות אלא רק את מילוי הכלי. לכן אינו נראה כ"עובדין דחול".
• אסור – כיון שהעברת הכמות מכלי המדידה לכלי אחר מגלה שהכנסת החומר אל כלי המדידה נעשתה לשם מדידתו.
• שרי – הרמ"א מחדש שאם משנה ממנהג המוכרים ואינו מדייק במדידת הכמות אין זה נראה כ"עובדין דחול", לכן מותרת גם העברת החומר מכלי המדידה של המוכר לכלי הלוקח.
• לכליו של לוקח – מנהג זה הוא רק לבני אשכנז אבל הספרדים נהגו לאסור כדברי המחבר.

סעיף ב

^גמותר לומר לחבירו: מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו (ו), ( אבל לא יאמר: תן לי (ז) מדה פלוני) (טור).

^גהרב המגיד בפרק ד' מהלכות יום טוב בשם הירושלמי ביצה פ"ג.

• נמדוד אותו – לא אסרו חכמים את השימוש בכלי אלא למדידה. אבל התירו להשתמש בו לצורך מילויו, שאז כלל אינו מודד. גם לא אסרו זאת מחמת משא ומתן על גובה התשלום, כי גם הלוקח וגם חברו אינם מדברים על כסף, ומדידת הכמות תיעשה במוצאי שבת, וכך ידע הקונה כמה עליו לשלם.
• מדה פלוני – אסור לבקש משקל או מידת נפח מדוייקים כגון תן לי ליטר או קילו כדרכו בחול.

סעיף ג

^דמותר לומר לחברו: תן לי ביצים ואגוזים במנין (ח).

^דביצה כ"ט ע"ב משנה

• במנין – כלומר תן לי ארבעה או חמישה ביצים. המחבר מלמדנו שיש הבדל בין בקשת משקל מדויק או נפח מסויים – קילו או ליטר – שהיא צורת הבעה מסחרית , לבקשת כמות, שאיננה בקשה בסגנון המסחרי אלא רק דרך לבטא את הכמות הנדרשת לו  ולכן זה מותר.

סעיף ד

(ט) ^המותר לומר לחנוני: תן לי ד' ביצים וה' רמונים, ^וובלבד שלא יזכיר לו שם דמים (י) ולא סכום מדה (יא) ולא סכום מנין, לומר: הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה (יב). הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכהאי גוונא שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי (יג). וכן בסכום מדה, דוקא בכהאי גוונא אסור (יד), אבל בלאו הכי, שרי (טו). ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל (טז), היינו בדבר שאין מקחו ידוע (יז) אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך (יח), שרי אם לא שמזכיר לו סכום (יט) (א"ז והג"א פ' אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה (כ), כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת (כא).

^השם בברייתא. ^ופלוגתא דתנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר, ויש שם חילופי גירסאות. וכתב הרא"ש (ביצה פ"ג) שיש ליזהר בשניהם וכן כתב הרמב"ם שם הכ"ג.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק באיסור שגזרו חכמים על עיסוק במקח וממכר בשבת. אחת הסיבות לכך היא, שמא יעלו פרטים על הכתב. סיבה נוספת היא, מניעת פגיעה באוירת השבת. לכן נדרשת זהירות רבה מהקונה מוצר כלשהו בשבת ובכוונתו לשלם אחריה, שלא תיראה קנייתו כמקח וממכר.
• שם דמים – כלומר למרות ביצוע הקניה בשבת, לא יזכיר כמה יצטרך לשלם אחר השבת.
• סכום מידה – כגון אם מציין שלקח קילו וחצי מן הכמות, כי הזכרת מידה מדויקת היא דרך מקח וממכר האסור בשבת.
• בידי מאה – בתחילת הסעיף ראינו שבקשת מספר מסוים של מוצרים מותרת. עריכת חשבון לעומת זאת, לא הותרה. לכן במקרה שהקדים להעביר תשלום כסף למוכר, לא יאמר לו בשבת, המוצרים שנטלתי בערב שבת היו על חשבון חלק מהסכום, ועכשיו אשלים כנגד שאר הסכום, כי עריכת חשבון כזאת נראית כמקח וממכר.
• שרי – הרמ"א מיקל ומתיר אפילו לבקש מן המוכר תן לי פירות בסכום של 20 ₪. כי לשיטתו, עשיית חשבון נאסרה, כגון שאומר אני חייב לך 20 ₪ על קניה קודמת, כעת תן לי מוצרים נוספים בשווי 30 ₪, ובסה"כ אתחייב לך 50 ₪. אבל בקשת כמות מסוימת של פירות לפי מחיר, אין להחשיבה כמקח וממכר אלא כדרך יעילה בהסברת כמות הפריטים הנדרשת ללקוח.
• אסור – לערוך חשבון על הכמות, וכגון שאומר, אתמול לקחתי קילו, וביחד עם הקילו של היום אני חייב שני קילו, כי זהו דרך המסחר.
• שרי – מותר לבקש כמות, כגון תן לי קילו פירות, כיון שבקשה זו איננה דרך מקח וממכר אלא רק דרך הסברת הכמות הנדרשת ללקוח.
• להזכיר דמים כלל – כוונתו שבגמרא הובא דוקא האיסור של הזכרת סכום כסף.
• שאין מקחו ידוע – דיבור לגבי מוצר שמחירו אינו ידוע, אינו נעשה לשם בדיקת הכמות הנדרשת עבור הלקוח, אלא לשם בירור גובה המחיר שהלקוח מוכן לשלם, לכן זה דומה למקח וממכר ונאסר.
• כמה צריך – זה מותר כיון שהזכרת הסכום משמשת רק כדרך להביע את הכמות הנדרשת לו ולא כחלק מעשיית חשבון.
• סכום – כוונתו לעריכת חישוב על סך התשלום, שאז זה נראה כמקח וממכר.
• בדבר זה – כדעת המחבר.
• כסברא הנזכרת – הפסיקה עבור האשכנזים היא להקל כדעת הרמ"א, אבל הספרדים צריכים להחמיר כדברי המחבר.

סעיף ה

^ז(כב) המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה (כג) כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתפו וכיוצא בזה, שישנה מדרך חול (כד) אפילו אין בשינוי קלות במשא (כה); ^חואם אי אפשר לו לשנות, כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביא לפניהם, מותר (כו). ^טויש אומרים דלמעט בהילוך עדיף, ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם אחת מלהביאם כל אחת ואחת בפני עצמה (כז).

^זשם במשנה. ^חשם בגמרא ל ע"א. ^טתוספות שם כט ע"ב ד"ה המביא.

• הקדמה לסעיף – יום שבת מיועד למנוחה, ולכן אסור לשאת משא כבד, כי זה נראה כמעשה חול. בסעיף זה נלמד מתי אפשר להקל באיסור זה.
• בסל ובקופה – שבסיועם יתכן להביא כמות רבה של כדים בפעם אחת, אבל משא רב כזה נראה כעבודה של חול.
• שישנה מדרך חול – הסיבה מחמתה אמרו חכמים לשנות מדרך נשיאת המשא היא, כדי שלא ייראה כמעשה של חול.
• קלות במשא – די בשינוי קל ואין צריך לעשות שינוי גמור כגון שלא יביא בסל או שלא יביא הרבה בפעם אחת^[1].
• מותר – להביא אפילו כדרכו בחול, שנושא בסלו כמות רבה ובפעם אחת. כי סיפוק צרכי אורחיו לקיום מצות עונג וכבוד שבת דוחה את האיסור של נראות כמעשה חול.
• בפני עצמה – לדעה זו, אם שינוי צורת הנשיאה מטריחו, אם משום שכך זה לא נוח, או משום שיצטרך להביא את המשא בכמה פעמים, עדיף לשאת כדרכו בחול, כיון שיום השבת ניתן לעונג, ועדיף שלא ירבה בטרחה. להלכה, נראה כדעה ראשונה, שלכתחילה טוב לשנות. ואולם בשעת הצורך, מותר לכל הדעות לשאת כדרכו. אבל ביום טוב אין לסמוך על שיטה זו, וחייבים למעט הן בכמות המשא והן בדרך הנשיאה^[2].

סעיף ו

^ימדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול; אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין (כח); וכלי שתייה, מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתייה (כט).

^ישבת קי"ח ע"א ברייתא.

• אין מדיחין – למרות שהדחת כלים אינה מלאכה, אבל הדחתם לצורך המחרת היא טרחה שאינה לצורך שבת, לכן אין לעשות כן.
• ראוי לשתיה – מותר גם לשטוף את כל סוגי הכלים, כאשר המטבח סמוך לחדר האוכל, ומצויים בו כלים מלוכלכים הפוגעים בכבוד ועונג השבת.

סעיף ז

(ל) ^כמותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, ^לויש אוסרים (לא). ^מוירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה (לב). הגה: ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה (לג) (המגיד פרק ד' מהלכות יום טוב והגהות מיימוני פרק כ"ג מהלכות שבת).

^ככן הוכיח הרא"ש ביצה פכ"ג סי' י"ב מדברי הרי"ף שם י ע"א, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות יום טוב הל' י"ז וי"ח. ^לרא"ש שם והרב המגיד שם הי"ח בשם הרשב"א. ^מבית יוסף

• הקדמה לסעיף – יהודי הקונה כלִי סעודה ממתכת מאינו יהודי, חייב לטבלטרם השימוש, כדי להכניסו לקדושת ישראל^[3]. סעיף זה עוסק בדין טבילת הכלים בשבת.
• ויש אוסרים – לדעתם יש לאסור זאת כי הטבילה דומה לתיקון, שהרי הכלי אסור בשימוש קודם הטבלתו. סיבה נוספת להטלת האיסור הוא החשש מהעברת הכלי ברשות הרבים. החולקים לעומתם סבורים, שאין להחשיב את הטבלתו כתיקון, כיון שבכלי עצמו לא נוצר כל שינוי, וגם העובדה שמותר להשתמש בו קודם הטבלתו לצרכים אחרים מוכיחה שאין זה נחשב תיקון. גם החשש מפני טלטול הכלי ברשות הרבים אינו סיבה לאיסור, כי דוקא על מגילה ושופר, השכיחים ביד הכל, עקב חיובם הגורף, מעורר חשש כזה ולכן אסרום בשבת. אבל כלי הזקוק לטבילה בשבת אינו דבר שכיח, ואין צורך לגזור עליו.
• ואין צריך טבילה – כיון שכלי של אינו יהודי לא צריך טבילה. פתרון זה אינו מעשי כל כך בימינו, לכן לכתחילה ראוי שאדם יטבול את הכלי בטרם השבת. ובדיעבד, אם לא עלה בידו לטובלו ונזקק לו בשבת, יכול לסמוך על המקילים ולטובלו בשבת.
• ועלתה לו טבילה – רעיון זה מבוסס על מנהגם בימי קדם לשאוב מים מן הבארות והמעיינות. וכדי שלא תיראה הטבלת הכלי במים כתיקונו הגו פתרון כזה, שהטבלתו במים נראית כמילוי הכלי ותו לא, וממילא הוא נתקן. אבל בימינו פתרון כזה אינו ישים, כי לא רגילים לשאוב מים מהמקוה.

סעיף ח

^נכוס ששתה בו אינו יהודי (לד), מותר להדיחו לדברי הכל (לה).

^נרבינו ירוחם נתיב יב חלק ח

• אינו יהודי – כוס שנשתייר בו יין משתיית נכרי, נאסר בשימוש כשהיין בתוכו, כי חכמים אסרו את שתיית יין הנכרי עקב הקירבה הנוצרת בין היהודי לנכרי, שעלולה לגרום התבוללות^[4].
• לדברי הכל – כי לא מתקן את הכלי אלא מסיר מה שנמצא בתוכו.

סעיף ט

(לו) ^סמותר לשפשף הכלים בכל דבר (לז), חוץ מכלי כסף בגרתקן שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו, ^עמפני שהוא ממחק (לח) לכלי כסף שהוא רך.

^סשבת דף נ ע"א בברייתא. ^עשם ופירש רש"י מפני שהוא פסיק רישא דמודה ביה רבי שמעון.

• מותר לשפשף – אחת ממלאכות שבת היא ממחק, ומהותה, החלקת עור הבהמה לאחר הפשטתו, על ידי שפשופו והורדת כל שערותיו, עד שנעשה חלק לחלוטין (וכבר פגשנו בו לעיל בסוף סימן שכא, סעיף קטן פב, ראה שם).
• בכל דבר – כאשר תכלית השפשוף הוא לשם נקיונם, כי הנקיון אינו גורם שינוי בכלי עצמו, רק מסיר את הלכלוך הדבוק בו.
• שהוא ממחק – השפשוף גורם להחלקת כלי הכסף. ומלשון המחבר 'שהוא ממחק' נראה, שלדעתו מדובר כאן באיסור תורה^[5]. אמנם בימינו, מציאות כזו של כסף רך איננה מוכרת כלל.

סעיף י

(לט) ^פאין חופפין כלים במלח (מ), לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה (מא).

^פמרדכי פ"ד סי' שכ"ח בשם ספר המצות.

• הקדמה לסעיף – חכמים אסרו את ריסוק הקרח או השלג והפיכתם למים, ושני הסברים לכך, א. הפיכתם לנוזלים נראית כהולדת דבר חדש. ב. מחשש שמתוך כך יבוא לסחוט גם זיתים וענבים. דין זה הוא יסוד האיסור המובא בסעיף זה.
• כלים במלח – החפיפה היא רחיצה בשפשוף, ובזמנם שימש המלח כחומר הניקוי.
• כשחופף בחזקה – פעולה זו נאסרה כשם שריסוק השלג נאסר. ולא נאסרה אלא כשלוחץ את המלח בחזקה, אבל כאשר אינו לוחץ בחזקה רק שהמלח נמחה ממילא, אין איסור.

קיצור הלכות (שכ"ג)

• אסור לעשות בשבת גם דברים שאין בהם מלאכה שפוגעים במנוחת וקדושת השבת. איסור זה נקרא עובדין דחול{הק}.
• אסור למדוד בשבת [א].
• אין איסור להשתמש בכלי מדידה אם לא משתמש בו כדי למדוד [א].
• אדם שקונה מחברו מאכל שהוא צריך לשבת, מותר לו למלא כלי בכוונה למדוד אחרי שבת תכולת בכלי אבל אין לבקש משקל או נפח מדויד אבל מנין מותר [ב,ג].
• אסור להתעסק במקח וממכר בשבת [ט].
• אין לשאת בשבת משא כבד (כא).
• אם לצורך שבת צריך לשאת דברים ישנו מדרך חול, ואם אי אפשר או שזה יקשה מותר בלי שינוי [ה].
• מותר להדיח כלים כל זמן שצריכים אותם בשבת עצמו [ו].
• אם המטבח נמצא במקום שהיית אנשים מותר להדיח גם אחרי סעודה שלישית אם הכלים המלוכלכים פוגעים בכבוד השבת (כח).
• לכתחילה צריך להטביל כלים חדשים לפני שבת ואם לא הספיק וצריך אותם לשבת מותר[ז] (לא).

[1] מה שאין כן ביום טוב, שצריך לעשות שינוי גמור, כי ביום טוב יש חשש שיוציא למרחקים, כי אין איסור הוצאה, לכן גזרו חכמים יותר. ראה בשלחן ערוך הלכות יום טוב סימן תקי סעיף ח.

[2] סימן תקי סעי ח. והטעם לזה ראה בהערה הקודמת, ועיין שם בדעת הרמ"א, שגם ביום טוב אפשר להקל, כשאינו מטלטל אלא מזוית לזוית.

[3] כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן קכ

[4] ראה יורה דעה סימן קכג

[5] לפי הרמב"ם (הלכות שבת כג, ז) האיסור אינו משום ממחק אלא משום שפעולה זאת דומה לתיקון כלי ואיסורו מדרבנן.