סימן שכ"ח – דין חולה בשבת, ובו מ"ט סעיפים

סימן ארוך זה עוסק בדיני חולה בשבת, ולתועלת הלימוד נחלקו לכמה חלקים.

בסעיף א מובא איסור ריפוי מיחוש בשבת.

מסעיף ב עד סעיף טז נידונו דיני חולה שיש בו סכנה ומי מוגדר ככזה.

סעיף יז עד כב: דיני חולה שאין בו סכנה.

מסעיף כג עד סעיף מט נידון המותר והאסור במניעת צער.

עלינו להבחין בדרגות שונות של חולים:

• אדם המרגיש 'מיחוש', ומוגדר כחולה קל, המתפקד כרגיל.
• חולה 'שאין בו סכנה' אבל סבלו וחולשתו משביתים את תפקודו הרגיל או חולה במחלה כרונית שלא מסכנת את חייו.
• חולה 'שיש בו סכנה', כלומר ללא טיפול מתאים, נשקפת סכנה לחייו.

הגדרות אלו משליכות על הטיפול בחולה. חולה שיש בו סכנה מטופל בכל דרך, אפילו תוך כדי חילול שבת, כמו שאר איסורי תורה הנדחים מפני פיקוח נפש, כנלמד מהפסוק "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה). אמנם בחולה שאין בו סכנה צומצם היתר זה, וצומצם עוד יותר בחולה הסובל ממיחוש בעלמא. ולהלן  יגדיר המחבר חולאים השונים לפי הגדרות אלה.

מן הנקודות העיקריות שבסימן זה היא גזירת שחיקת סממנים, שהוא איסור דרבנן ליטול תרופות בשבת, אפילו אם הוכנה בערב שבת. סיבת הגזירה היא, שבימיהם טחנו שורשים או צמחים מסוימים, לקבלת אבקה בעלת סגולות רפואיות. וכהרחקה מטחינת התרופות בשבת, אסרו כליל את נטילתם.

בכלל גזירה זו אסרו גם טיפולים רפואיים למרות שאין בהם חשש לשחיקת הסממנים, ולהלן נלמד גם על גדרי איסור זה. אבל לא נאסרו הטיפולים אלא לסובל ממיחוש בעלמא, שאינו חולה ממש. בעוד שנטילת תרופות נאסרה גם עבור חולה שאין בו סכנה. אבל למעשה, התירו פוסקי זמנינו נטילת תרופות לחולה שאין בו סכנה, כיון ששחיקת הסממנים אינה מצויה בימינו.

קיימים טיפולים רפואיים בהם מתבצעות מלאכות נוספות כתלישה מגוף האדם, שהיא תולדה של גוזז, וכן מריחת חומר מרפא (מִשחה), שהיא תולדה של ממחק.

חלק מהמחלות והטיפולים הנזכרים בסימן זה אינם שכיחים בימינו אבל בע"ה נתיייחס מבחינה הלכתית לטיפולים הרלוונטיים לימינו, כל אחד במקומו הראוי.

סעיף א

^אמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה (א), ואפילו על ידי אינו יהודי (ב), גזירה משום שחיקת סמנים (ג).

^אהרב המגיד בפרק ב' מהלכות שבת ושאר פוסקים וכן פירש הב"י דברי הטור.

• שום רפואה – לא רק נטילת תרופות אסורה, אלא כל פעולה שתכליתה הקלת סבל המיחוש.
• אינו יהודי – אפילו שעבור חולה שאין בו סכנה רשאי אינו יהודי להעניק טיפול רפואי, בכל זאת בעל מיחוש בעלמא אינו רשאי לקבל טיפול כזה, אפילו מאינו יהודי.
• שחיקת סמנים – גזירה שהוסברה בהקדמה. ולא נאסרו טיפולים רפואיים אלא לבעלי מיחוש. כי חולה, אפילו זה שאין בו סכנה, רשאי לקבלם. ורק נטילת תרופות אסורה עליו, לדברי השולחן ערוך. וכבר כתבנו בהקדמה, שנטילת תרופות לחולים שאין בהם סכנה הותרה בימינו, שהרי אין התרופות מוכנות על ידי מלאכה. עוד יש לציין, כי ההבדל בין הסובל ממיחוש בעלמא לחולה ממש לא נתברר דיו, ולכן המסתפק אם הוא מוגדר חולה שאין בו סכנה רשאי להקל, בצירוף שני טעמים, האחד, מדובר בספק דרבנן. השני, טעם האיסור אינו שייך בימינו.

סעיף ב

^במי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת (ד); והזריז (ה), הרי זה משובח (ו); ^גוהשואל (ז), הרי זה שופך דמים (ח).

^בשבת ק"ט ויומא פ"ד והרמב"ם בפרק ב'. ^גטור והרב המגיד שם בשם הירושלמי יומא פ"ח.

• מצוה לחלל עליו את השבת – כי בהלכה יש כלל גדול, שפיקוח נפש דוחה את כל איסורי התורה (לבד מעבודה זרה גילוי עריות ורציחה).
• והזריז – בהצלת המצוי בסכנת חיים, ואינו מתייעץ עם רב.
• הרי זה משובח – כי יש למהר מאד בהצלת אדם שחייו נתונים בסכנה.
• והשואל – כלומר משתהה בחיפוש דמות רבנית שתתיר עבורו את חילול השבת. אבל כאשר יש ספק גדול אם מוכרחים לחלל את השבת, והחולה אינו מבקש שיטפלו בו, וגם ברור לחלוטין שלא ייגרם לו כל צער או סכנה, מותר לשאול.
• שופך דמים – כי יתכן שההמתנה תסכן את החולה.

סעיף ג

(ט) ^דכל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת (י); ^הודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה (יא). הגה: מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו (יב), אומר לאינו יהודי להוציאו (יג) (ב"י בשם אורחות חיים ואיסור והיתר הארוך).

^דעבודה זרה כ"ח ע"א. ^ההר"ן בפרק י"ד דשבת מ ע"א ד"ה מכה בשם רבינו יונה והרשב"א.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה ובסעיפים הבאים מתוארות מחלות מְסַכנות חיים. דין זה משתנה כמובן בהתאם למדע הרפואי והבנתו במחלות, אבל העקרונות ההלכתיים נותרו כשהיו, ויש להם השלכות שונות, בכל מחלה, לפי האופי והמציאות הייחודית שלה. וגם אם בימינו נשתנו החולאים, עדיין יש בריבוי הדוגמאות דלהלן כדי להסביר כמה רחב הוא מושג ה'סכנה'.
• מחללין עליה את השבת – כל מחלה פנימית נחשבת מסוכנת. על כן רשאים חולי סוכרת לחלל שבת, ולמדוד את רמת הסוכר בדמם, כהרגלם בחול. והוא הדין לכל חולי הלב, חולי האסטמה, בעלי חום גבוה, או זיהום העלול להתפשט, התעלפויות, סחרחורות, כאבים חזקים מאד בלי סיבה ברורה, חולשה קיצונית וקשיי נשימה, בעלי מחלות כרוניות במערכת העיכול או במערכת הנשימה, כל אלה נחשבים מחלות שיש בהם סכנה.
• אין נקראים מכה – כי המיחוש הוא כאב חולף שאינו מסכן חיים. המדד לבדוק זאת הוא השאילה הבאה: האם גם ביום חול היה ממהר לקרוא לרופא שיבוא בדחיפות.
• ומצטער עליו להוציאו – כלומר רוצה להוציא את השן כדי להפסיק את הכאב.
• לאינו יהודי להוציאו – כאב שיניים אינו מסכן חיים, אבל כיון שהכאב גדול, נחשב הסובל הזה ל"חולה שאין בו סכנה" עבורו רשאי האינו יהודי לעשות כל מלאכה המקילה את מכאוביו, כפי שנלמד בהמשך בסעיף יז. עם זאת יש לציין, כי בכאבי שיניים עזים, יש חשש לזיהום דלקתי, ובכך משתנה גדרו לחולה שיש בו סכנה.

סעיף ד

^ומכה של חלל אינה צריכה אומד (יד), ^זשאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום (טו), עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול (טז); אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל (יז).

^ושם בעבודה זרה. ^זרמב"ן בספר תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה.

• אינה צריכה אומד – לא נדרשת הערכה מקצועית לגבי הסכנה, כי חילול שבת הותר בכל מקרה של פציעה פנימית, ועל כן מחללים שבת עבור שבר.
• אינו אומר כלום – כי כשהחולה אומר שהוא צריך, מחללים שבת עבורו, אפילו אם כל הרופאים אומרים שאינו צריך^[1].
• שרגילים לעשות לו בחול – ואין צורך למעט בחילולי שבת ולדקדק שהטיפול ייעשה במינימום ההכרחי, אלא מעניקים לו טיפול רפואי כהרגלו^[2].
• מכה של חלל – כפי שכתבנו בסעיף ג, שההיתר לחלל שבת תלוי באופי המחלה.

סעיף ה

^חמכה שאינה של חלל (יח), נשאלין בבקי ובחולה (יט); ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות (כ) (ועיין לקמן סימן (כא) תרי"ח).

^חשם.

• שאינה של חלל – כלומר מכה חיצונית, שטחית.
• בבקי ובחולה – מכה שטחית אינה מסוכנת לכאורה, אלא אם כן מרגיש החולה שהיא כזו, או שהמבין ברפואה טוען כך.
• סכנת נפשות – חסרה פה המילה ספק סכנת נפשות, כי בסכנה ודאית לחייו, כבר כתב המחבר שמחללים. אלא הכוונה ספק נפשות, והוא בהכבדת החולי, כפי שמסביר הרמ"א[3].
• לקמן סימן תרי"ח – בהלכות יום כיפור, שם הרחיב המחבר את ענין הסכנה והתיר לחולה, שחוליו עלול להכביד, לאכול בצום, כמו שכתב בשולחן ערוך "שאם יש רופא שאומר שאם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו ואין צריך לומר שמא ימות", וכוונתו שנכלל בגדרי פיקוח נפש גם מי שחוליו יחמיר, ולא רק מי שימות ללא טיפול רפואי. ואם כן המחבר והרמ"א מתירים מלאכות דאורייתא בשבת לצורך חולה שחוליו וסבלו עלול להחמיר, כמו שמתירים לו אכילה ביום הכיפורים^[4]. ועל פי זה מובנים כל הפסיקות של המחבר שהרחיב מאוד את מושג הפיקוח נפש, וגם כשהחשש רחוק מאוד, מחשיבים את החיים בסכנה, ומותר לחלל שבת, כפי שנראה בשלל הדוגמאות המובאות בסימן זה.

ונראה לסכם ארבע מציאויות הנחשבות כפיקוח נפש:

1. אדם בעל מחלה מסכנת חיים כמו סוכרת, מחלות לב, מחלות ריאות, שבזכות הטיפול יכול לחיות, אבל אם הטיפול ימנע ממנו יום אחד, אף שלא ימות, אבל החולי יכבד עליו, וזה נחשב פיקוח נפש, בגלל עצם המחלה המסכנת את חייו.
2. מניעת טיפול בשבת [או ביוה"כ] לא תגרום את מותו בטווח המיידי, אבל בטווח הארוך, ייגרם לגופו נזק ממשי, העלול לקצר את חייו, ובמקום לחיות חמישים שנה נוספות, יחיה ארבעים ותשע שנים.
3. נזק מתמשך וקבוע לבריאותו. ברוב המחלות, האדם נעשה חולה לזמן מסוים, ואחר שמתרפא וקם מחוליו, הרי הוא בריא כבתחילה. אבל בחולאים מסוימים, אם אינו מטופל בזמן המתאים, נוצרת פגיעה בלתי הפיכה בבריאותו, וכיון שחלק מבריאותו ניטלת, מוגדר הדבר פיקוח נפש, כי אף שלא מת, אבל חלק מחייו ניטל.
4. הכאב, בהעדר טיפול, הינו בלתי נסבל[5]. והחולה חש כי טוב מיתתו מחייו, ויש להחשיב זאת פיקוח נפש.

סעיף ו

^טמכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, ^יוכן מי שנשכו כלב שוטה (כב) ^כאו אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הם כמכה של חלל (כג).

^טשבת ק"ט ע"א ועבודה זרה כ"ח ע"א. ^ייומא פ"ד ע"א. ^כשבת קכ"א ע"ב.

• שנשכו כלב שוטה – נראה שכוונתו למחלת כלבת.
• כמכה של חלל – ומותר לחלל שבת לרפואתם. ועל כן במקרה של נשיכת כלב יש למהר ככל האפשר ולחסן את הנשוך מפני כלבת. כלל זה אמור גם לגבי הרגישים לעקיצות מסוימות, שגופם מפתח תסמיני אלרגיה, ונשקפת סכנה לחייהם.

סעיף ז

^למחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ^מברזל (כד), ועל שחין הבא ^נבפי הטבעת (כה), ועל ^ססימטא (כו) והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז, ^עועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור (כז).

^לעבודה זרה כ"ח ע"א. ^מכפירוש רש"י ד"ה פדעתא ור"ן שבת מ ע"א ד"ה מעלין. ^נכפירושם שם. ^סשם הר"ן. ^עפסחים כ"ה ע"ב.

• מחמת ברזל – מגודל החשש לזיהום.
• שחין בפי הטבעת – לא נראה שהכוונה לטחורים או פיסורה, כי אף שמחלות אלו גורמות לסבל רב, הן אינן מסכנות חיים. ורשאי הסובל מהם ליטול תרופות או למרוח משחה בשינוי, כדי להקל על סבלו הרב.
• סימטא – מורסה המלווה בחום.
• עם סימור – חום עם צמרמורת. יש שרצו לקבוע בזה כלל ברור, ולהגדיר מאלו מעלות חום רשאים לחלל שבת^[6], אבל איני מביא את דבריהם, כי אי אפשר לתת בזה כלל שוה לכל. שכן הדבר תלוי בפרמטרים משתנים, כגון גיל החולה, מצב בריאותו הכללי, וסוג החולי. מה גם, שיש אנשים שוירוס רגיל מעלה את חום גופם לארבעים מעלות, ובהכירם את גופם יודעים המה כי זה רק ענין של זמן עד שהחולי יחלוף כלא היה. לעומת אנשים אחרים שדי בעליה זעירה בחום גופם, לשלושים ושמונה מעלות, כדי להעיד על התפתחות זיהום מסוכן בגוף. לכן נראה למעשה לקבוע כלל ברור אחר, והוא, 'מדד ימי החול'. כלומר, אם בימי חול היו ממהרים בדחיפות אל חדר המיון או לכל טיפול רפואי אחר, ודאי יש כאן שאילה של פיקוח נפש. אבל אם בימי חול היו מבינים כי אין מה למהר, גם את קדושת השבת לא נחלל לצורך הקדמת הטיפול במספר שעות.

סעיף ח

^פמי שאחזו דם (כח), מקיזין אותו אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון (כט).

^פספר ארחות חיים סימן שמב וכן כתב הרב רבי שם טוב הו"ד בב"י ד"ה כתוב בארחות חיים.

• שאחזו דם – במחלה זו מתרבה הדם שבגוף, ורפואתו להוציא כמות דם מגופו. והנה מחלה זו אינה מוכרת בימינו, ובכל זאת למדים אנו ממנה כמה הקילו חכמים בעניין חילול שבת עבור חולים, בהרחיבם את מושג הסכנה גם לסכנה רחוקה. שכן מדובר כאן באדם שנראה בריא לחלוטין הצועד על רגליו, והמחלה רק בתחילתה, ובכל זאת, מחשש רחוק לסכנה, הורו לחלל את השבת^[7].
• ואפילו ביום הראשון – של המחלה, כי בטווח הרחוק יכולה היא לגרום לו סכנה.

סעיף ט

^צהחושש בעיניו (ל) או בעינו (לא) ויש בו ציר (לב), או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פירוש, תחלת חולי), מחללין עליו את השבת (לג).

^צעבודה זרה כ"ח ע"ב.

• החושש בעיניו – שכואבות לו מאד שתי עיניו.
• בעינו – האחת, שאינה כואבת כל כך.
• ציר – כעין זיהום.
• מחללין עליו את השבת – הטעם לזה ביארה הגמרא, שיש חיבור הדוק ומוחלט בין העיניים אל שריר הלב, וכאשר העיניים אינן בריאות, נשקפת סכנה לחייו^[8]. מלבד זאת, גם בחשש לעיורון, מחללים שבת, כי העיור שאינו רואה מצוי בסכנה תמידית^[9].

סעיף י

^קכל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת (לד); ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מחללין (לה); ^רויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל (לו). הגה: ויש אומרים דוקא ישראלים, אבל סתם אינם יהודים שאינן רופאין, לא מחזקינן אותם כבקיאים (לז) (איסור והיתר הארוך). מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו (לח) (עיין לעיל סי' ש"ו (לט)) (ב"י בשם הרשב"א).

^קיומא פ"ג ע"א ברייתא לענין להאכילו ביום הכיפורים ומשם למדו לענין שבת. ^רטור בשם ר"י.

• מחללין עליו את השבת – כי הכלל שאין מחללים שבת עבור פגיעה חיצונית נאמר רק בהעדר אינדיקציה אחרת, ואולם כשסבורים הרופאים שיש כאן סכנה, עושים כן.
• מחללין – כי גם בספק סכנה מחללים שבת.
• וספק נפשות להקל – סומכים על אדם שמכיר מחלה ספציפית זו וטוען שהיא מסוכנת, כי מטיעונו עולה חשש סכנה, לכן חייבים לחלל את השבת.
• לא מחזקינן אותם כבקיאים – אמנם למעשה הכל תלוי במציאות. לכן, כשטענתו הגיונית ומעוררת חשש לפיקוח נפש, שומעים לו.
• כדי להצילו – שכן מותר לו לעשות עבירה זו, כל שלא נתחיייב למסור נפשו עבורה, ולכן אין להחשיב מקרה זה כסכנת נפשות. ואולם כשמכריחים אותו באחת מן העבירות שמחויב למסור נפשו עבורם – כגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, מחללים עליו את השבת. ונראה, ששכיח מאוד להחשיבו כמצוי בסכנה, גם כשמוכרח לעבור על שאר עבירות, שהרי אנשים אלו האוחזים בו המה רשעים המסוגלים גם למעשים נוראים, ובמקרה כזה צריך להזדרז בהצלתו, מהר ככל האפשר.
• לעיל סימן ש"ו – סעיף יד, שם נתבאר כי מחללים שבת כדי למנוע אדם מהמרת דתו, וראה מה שכתבנו שם.

סעיף יא

^שחולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת (מ), אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות (מא). ולכבות הנר בשביל שיישן עיין לעיל סימן רע"ח (מב).

^ששם פד: בגמרא בפירוש המשנה וברייתא.

• אלא שבת אחת – אפילו אם לדברי הרופאים לא תגרם כל סכנה לחייו בהמתנה זו^[10].
• שתי שבתות – כלומר אין דוחים את הטיפול למוצאי שבת, אלא מבצעים אותו תיכף ומיד, כיון שזו מחלה מסוכנת.
• לעיל סימן רע"ח – שם נתבאר כי מותר לכבות את הנר כדי להקל על חולה שיש בו סכנה, גם אם האור אינו גורם סכנה. כמו כן הותרה הדלקת הנר לצורך חולה זה^[11].

סעיף יב

^תכשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ^אובני דעת (מג). הגה: ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי (מד); ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין על ידי אינו יהודי (אור זרוע) וכן נוהגים (מה); אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי, אין לעשות על ידי אינו יהודי (מו) (תוספות ור"ן).

^תשם בברייתא. ^אהרמב"ם בפרק ב ה"ג.

• ישראלים גדולים ובני דעת – כמה טעמים ניתנו לכך: א. שמא יתעצלו בפעילות ההצלה. ב. כדי שלא יאבדו זמן יקר בחיפוש אחריהם. ג. לבל יסיקו כי הצלת נפשות בשבת לא הותרה ממש. ד. שלא ילמדו מזה לזלזל באיסורי שבת ולחללה בלא היתר^[12].
• על ידי שינוי – כי על ידי שינוי המלאכה אסורה רק מדרבנן, ומדוע לעבור על דאורייתא כשאפשר להימנע. אמנם המחבר אינו מסכים לזה, כי עצם המחשבה שצריך לשנות תגרום לזלזול בפיקוח נפש.
• וכן נוהגים – זהו מנהג אשכנז והמחבר חולק על זה כפי שהסברנו בסעיף קטן הקודם^[13].
• על ידי אינו יהודי – כבר נתבאר שאחת הסיבות מחמתם משתדלים שנכרי לא יעסוק בהצלת נפשות הוא מחשש לעצלותו, לכן כשחשש זה מקבל סבירות גבוהה, ודאי שחילול השבת צריך להתבצע על ידי יהודי.

סעיף יג

^בכל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה (מז).

^ביומא שם.

• כל כיוצא בזה – אף על פי ששמח בצידת הדגים, אין בזה כל איסור, כיון שאין לו כוונה לצודם^[14].

סעיף יד

^גהיה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו, ואין אומרים: נאכילנו נבילה (מח); אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה (מט).

^גרא"ש ביומא פ"ח סי' יד ותשובה כלל כ"ו סי' ה'.

• נאכילנו נבילה – אף שאיסור נבילה קל יותר מאיסור מלאכה בשבת, בכל זאת שוחטים עבורו, וכמה טעמים לזה, א. כי כבר דחינו איסורי השבת לגבי מלאכות הבערה ובישול, ועל כן עדיף להוסיף מלאכה אחת שיש לה אותו שֵם איסור, כלומר איסור שבת, מאשר לעבור על איסור נוסף שונה בתכלית. ב, שמא יקוץ החולה באכילת הנבילה, ויסתכן. ג, כי במעשה השחיטה עוברים רק פעם אחת על האיסור. ואילו באכילת נבילה עוברים על איסור בכל כזית.
• מאכילין אותו נבילה – כי אין להתאחר כלל בהצלת חיים.

סעיף טו

^דאמדוהו (פירוש, התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה (נ).

^דמנחות סד ע"א מימרא דרבא.

• אפילו הבריא בראשונה – שהרי כולם פעלו להצלת חיים.

סעיף טז

^ה(נא) אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג' (נב); ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים (נג). הגה: ואם הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב (נד) (הגהות מרדכי פרק מפנין).

^השם, בעיא דנפשטה.

• הקדמה לסעיף – לא הותרה עשיית מלאכה לחולה מעבר לנדרש לצרכיו. לכן בבישול הנועד עבורו, אסור להוסיף, לאכילת אנשים אחרים, מעבר לכמות הדרושה לו. יש אומרים שאיסור זה, הנקרא ריבוי בשיעורים, הוא איסור תורה, ויש אומרים שהוא איסור דרבנן. לצד איסור ריבוי בשיעורים, גם עשיית מלאכה שהותרה לצורך חולה, לא הותרה אלא פעם אחת. ומלמדנו סעיף זה שכאשר יש הכרח לעבור על אחד מן השניים, או על ריבוי בשיעורים או על עשיית מלאכה כמה פעמים, יש להמנע מעשיית מלאכה כמה פעמים, שהיא חמורה יותר מהוספת שיעור בעשיה אחת.
• שיש בו ג' – כי עדיף לעבור על איסור ריבוי בשיעורים מעשיית המלאכה כמה פעמים.
• שיש בו שנים – כי אין להרבות בשיעורים.
• לידי דיחוי ועיכוב – במצב בו החולה נתון בסכנה, מחויבים לפעול במהירות, ואין להשהות את הצלתו לצורך דקדוקים.

סעיף יז

^ו(נה) חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה (נו), הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער (נז) וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (נח) (המגיד פ"ב), אומרים לאינו יהודי (נט) לעשות לו רפואה, אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, ^זאפילו יש בו סכנת אבר (ס); ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, ^חיש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר (סא); ^טויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין, ואם אין בו סכנת אבר אין עושין (סב); ^יויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי (סג), ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי (סד); ^כויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר (סה); ודברי הסברא השלישית (סו) נראין. הגה: מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (סז) (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות על ידי ישראל, אפילו על ידי החולה בעצמו אסור (סח); אבל כשעושה לו האינו יהודי מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש (סט) (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).

^וכן פירש הר"ן בפרק י"ד דשבת לט ע"ב ד"ה ומהא מימרא דרב המנונא דבר שאין בו סכנה וכו' בשבת קכ"ט ע"א. ^זטור וכן כתב הרא"ש בפרק ב' דעבודה זרה סימן י' והר"ן בפרק י"ד דשבת שם. ^חטור מדברי הרמב"ם פ"ב ה"י. ^טהר"ן בפרק י"ד דשבת שם. ^יטור בשם הרמב"ן תורת האדם שער המיחוש. ^כשם בשם הרמב"ם בפרק ב' דשבת.

• הקדמה לסעיף– לעיל בסעיף א נתפרש דינו של הסובל רק ממיחוש, שהיא מחלה קלה שאינה מונעת תפקוד רגיל. בסעיף זה יתפרש דין חולה שסבלו מונע תפקוד רגיל, עד שמוכרח לשכב, אבל אינו נזקק לטיפול מציל חיים, כי לא נשקפת סכנה לחייו. ומביא המחבר ארבע דעות מהי העשיה המותרת בשבת לצורך חולה זה.
• ואין בו סכנה – אפילו אם לא יטופל חוליו.
• מיחוש שמצטער – כלומר מחלה קלה אבל כואבת.
• כנפל למשכב דמי – כלומר החומרה שלא להעניק טיפול למיחוש, נוהגת רק במיחוש קל, שאין בו כאב גדול.
• לאינו יהודי – דין זה מוסכם על כל הדעות, שלצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה, מותר לבקש מאינו יהודי שיעשה מלאכה, גם האסורה מן התורה, וכגון שמבקש ממנו לבשל, וכן כל שאר צרכי החולה.
• יש בו סכנת אבר – כלומר שאיבר מסוים בגוף יחלה בחולי קבוע, ולא בסכנה של איבוד האבר, שזה ודאי נחשב סכנת נפשות, כשאר מכה של חלל^[15].
• אין בו סכנת אבר – לדעתם, לא גזרו חכמים במקום חולי. וכתב הדרכי משה, שהלכה כדעה זו^[16]. ובשעת הדחק, כשהסבל גדול, ואין אפשרות לסיוע של נכרי, אפשר לסמוך על שיטה זו^[17].
• אין עושין – לדעתם רק סכנת אבר מצדיקה לעבור על איסור דרבנן, וראה מה שכתבנו בס"ק הקודם.
• עושין בשינוי – כי אז זה תרי דרבנן, גם המלאכה האסורה מדרבנן, וגם דרך עשייתה, לכן במקום חולי ודאי מותר.
• עושין בלא שינוי – וזה כדעה הקודמת.
• אין בו סכנת אבר – שיטה זו מחלקת בין איסור דרבנן הקרוב לאיסור תורה, שיש לאסור, כגון – מלאכה בשינוי, או מלאכה שאין צריך לגופה, או גזירות מחשש לאיסור תורה, כאיסור השימוש בתרופות, מחשש לטחינת שורשים – לבין גזירות חכמים, שאינם קרובים כל כך למלאכה דאורייתא, שיש להתיר, כגון איסור מוקצה, או טיפולים רפואיים שאין בהם נטילת תרופה, וכפי שיתפרש להלן בסעיף מד, בענין רחיצה במי גרר, והחזרת אבר למקומו.
• ודברי הסברא השלישית – המתירה, בסכנת אבר, לעבור על איסור דרבנן, אפילו הקרוב לאיסור תורה, וללא כל שינוי. והנה דעת המחבר לאסור נטילת תרופות לחולה שאין בו סכנה. אמנם למעשה מתירים לחולה כזה את נטילת התרופה, כי בימינו אין חשש שלקיחת התרופה תביא לטחינת סממנים. וכבר כתבנו שבאין אפשרות לעשות מלאכה על ידי גוי, מותר לעשותה על ידי ישראל, ובשינוי, כפי שיש ללמוד מפסק השולחן ערוך בסעיף לג^[18].
• שאין בו סכנה דמי – ובחולה שאין בו סכנה, ראינו בתחילת הסעיף שלכל הדעות הותרה אמירה לנכרי.
• החולה בעצמו אסור – האיסור חל לא רק על הסובבים את החולה, אלא גם על החולה עצמו. וזה דבר פשוט, ולא נכתב אלא כדי לומר, שמותר לחולה לסייע לאינו יהודי, כגון בהחזקת עינו פתוחה, לצורך הכנסת טיפות רפואיות על ידי האינו יהודי.
• דמסייע אין בו ממש – זהו כלל, שהעושה מלאכה בשבת^[19] ובאפשרותו להשלימה לבדו, ובא אחר וסייעו במקצת, ואולם אין במעשיו כדי להשלימה לבדו, יתחייב הראשון על המלאכה, והשני לא.

סעיף יח

^להקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז (ע).

^לשבת קכ"ט ע"א.

• בתקופת תמוז – בעבר היתה הוצאת כמויות גדולות של דם מקובלת כהליך רפואי. אלא שאם אחר הקזת הדם הצטנן גופו, היה החולה נתון לסכנה מיידית, ולצורך הצלתו הותר לעבור אפילו על איסור דאורייתא.

סעיף יט

^מחולה שאין בו סכנה מותר בבישולי אינו יהודי (עא).

^מרבינו ירוחם נתיב יב ח"ט בשם רמב"ם ממה שכתב בפרק ב' ה"י והר"ן בפרק ב' דעבודה זרה ט ע"א ד"ה כי אתא.

• אינו יהודי – ביורה דעה סימן קיג נתפרש, שגזרו חכמים איסור הנאה על תבשיל שאינו יהודי בישל, אפילו בימות החול, לצורך מניעת התבוללות. אמנם לא גזרו איסור זה על חולה. ובמקרה כזה, שאינו יהודי בישל מאכל, אין צורך להכשיר את הכלים^[20]. ואם נותרו שאריות, רשאי גם אדם בריא לאכלם במוצאי שבת^[21].

סעיף כ

(עב) ^נאין נותנין יין לתוך העין (עג); וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין, אסור (עד); ואם אינו פותח וסוגר, מותר (עה). ורוק תפל (עו), אפילו על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה עביד (עז).

^נ שבת ק"ח ע"ב.

• הקדמה לסעיף – בסעיפים הבאים שב המחבר לדון בבעלי מיחושים. ראינו בסעיף א, כי נטילת תרופה נאסרה עבורם (ולדעת המחבר הדבר אסור אפילו לחולה שאין בו סכנה, אם כי בזמנינו, נוהגים להקל בזה, כפי שנתבאר), ואולם ישנם טיפולים שאינם מוגדרים כנטילת תרופה, אלא רק כהקלה והענקת תחושה נעימה.
• לתוך העין – כי היין מוחדר לעין כרפואה, ואם כן זה כלול באיסור רפואת כל מיחוש.
• אסור – כי פתיחת וסגירת העינים מוכיחה שכוונתו לרפואה.
• מותר – כי אז לא נראית מזיגת היין כהענקת טיפול תרופתי, אלא כרחיצת עיניו.
• ורוק תפל – לאחר זמן רב שלא חלף טעם מאכל בפיו, מקבל רוק זה תכונות חיטוי.
• דמוכחא מלתא דלרפואה עביד – תרגום: 'אפילו על גביו אסור, כי מוכח שעושה כן לרפואה', שהרי הרוק ודאי לא משמש לרחיצה.

סעיף כא

(עח) ^סשורה אדם קילורין (עט) בערב שבת ונותן על גבי העין, שאינו נראה אלא כרוחץ (פ); והוא דלא עמיץ ופתח (פא); ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מערב שבת איכא היכרא (פב).

^סטור מהא דקילורין דלקמן מדברי רש"י שם ד"ה יין.

• הקדמה לסעיף – גם סעיף זה עוסק בסובל ממיחוש בעלמא.
• קילורין – תרופה לכאבי עיניים, המיוצרת מיין וחומרים שונים, אותה מניחים על העין.
• אלא כרוחץ – אף שבשבת אסור ליטול תרופות, לא נאסרה פעולה זו, כי הנחת משקה הקילורין על העין היא כעין פעולת רחיצה. עם זאת, אסור לערבב חומרים אלו בשבת, כי זו הפעולה שאסרו חכמים.
• דלא עמיץ ופתח – שלא מסייע בהחדרת קילורין לעיניו בסגירתן ופתיחתן. אבל העושה כן, נראה כעוסק בריפוי.
• איכא היכרא – תרגום: "ולא חוששין לשחיקת סממנין, כי ההיתר להשתמש בקילורין הוא רק אחר שרייה מערב שבת, וזה יוצר היכר" שמזכיר להימנע מטחינת סממנים. בזמננו, ישנם אנשים שהעיניים שלהם יבשות, והטיפול הרגיל הוא בהזלפת טיפות לתוך העין, שהיא פעולה מותרת, כמו שכל טיפול מתמשך מותר בשבת. וגם, אם לא יימשך הטיפול בשבת, יכולה להגרם תוצאה חמורה הרבה מעבר למיחוש בעלמא. נוסף על זאת, נוהגים להתיר הזלפת טיפות עיניים למי שכתב לו הרופא מרשם נגד זיהומים או מחלות עינים אחרות, שכל אלה נחשבים חולים, ובימינו הותרו תרופות לחולים.

סעיף כב

^ר(פג) מעבירין גלדי המכה (פד) וסכין אותה בשמן (פה) ^שאבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח (פו); ^תואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי (פז). ^אאבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד (פח), ^בולא על גבי מוך ליתנו עליה (פט); אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה (צ).

^רשבת נ"ג ע"ב ברייתא. ^שטור והמרדכי פ"ה סי' שלח שם. ^תשם בגמרא. ^אשם קל"ד ע"ב וכשמואל וכפירוש התוספות ד"ה ואין. ^בשם בברייתא.

• הקדמה לסעיף – גם סעיף זה מדבר על טיפול שתכליתו הענקת נוחות ותחושה נעימה.
• גלדי המכה – אלו הם חלקי דם קרוש המגינים על המכה, שסילוקם, לאחר ריפוי המכה, מקנה תחושה נעימה. ומותר לעשות כן בשבת, כי אין זה טיפול תרופתי.
• בשמן – כמו כל סיכה שמטרתה הקניית תחושת נוחות, שמותרת כי אינה טיפול תרופתי.
• שהוא נימוח – יש איסור בפעולה ישירה של הפיכת מוצק לנוזל, מחשש לסחיטת פירות, כפי שנתפרש בסימן ש"כ סעיף ט.
• שרי – פעולות אלו מותרות אפילו בשלבים שהמכה נתרפאה, כאשר לא נותרה אלא תחושת צער, שאז יש מקום שלא להתיר כל טיפול, אבל מלמדנו המחבר שגם הקלת צער מועט זה מותרת.
• מעורבים יחד – כי תערובת זו נראית כתרופה.
• ליתנו עליה – שכן גם הנחה באמצעות המוך נדמה כטיפול תרופתי.
• ושותת ויורד לתוכה – כי לא נראה שבא לרפאות מכה, שהרי נְתנָה על גב עור נקי לגמרי.

סעיף כג

(צא) ^גנותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים ^דוחדשים, שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו הבגדים (צב) את המכה; אבל לא ישנים, שהם מרפאים (צג). ^הוהני מילי ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים (צד).

^גשם בברייתא. ^דשם בגמרא וכפירוש הרי"ף נג ע"ב וכפירוש רש"י ד"ה חדתי לפירוש הרא"ש פי"ט סי' ג'. ^השם בפירוש רש"י.

• –הקדמה לסעיף גם סעיף זה אינו דן בריפוי חולי אלא בהקלת צער המיחוש. בזמנם היו מניחים בגדים ישנים על פצעים פתוחים לצרכי ריפוי, אבל בימינו טיפול זה אינו מוכר.
• שלא יסרטו הבגדים – כלומר מותר להגן על המכה.
• שהם מרפאים – בימינו, כאמור, לא ידוע טיפול מועיל זה.
• דשוב אינם מרפאים – כך היתה המציאות בזמנם. לפי מה שראינו כאן, מותר לתת פלסתר על מכה כדי להגן עליה, אבל לא משחה או דברים אחרים שמרפאים. אמנם במקרה שמתעורר חשש לזיהום הפצע, מותר לתת בו משחה.

סעיף כד

^ונותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים (צה) שהם לרפואה (צו). (ואין נותנין גמי על המכה (צז) שהוא מרפא) (טור).

^וסמ"ג לאוין סה בשם הירושלמי פרק ו' דשבת.

• מעלי גפנים – טיפול זה אינו מוכר לנו.
• שהם לרפואה – ובפצע שיש בו חשש לזיהום, מותר.
• גמי על המכה – גם רפואה זו אינה מוכרת לנו.

סעיף כה

^זרטייה שנפלה (צח) מעל גבי המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה (צט); נפלה על גבי כלי, יחזירנה (ק) ^חועל ידי אינו יהודי מותר להניחה אפילו בתחלה (קא). הגה: ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטייה (קב) על מכה או חבורה  (א"ו הארוך), ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם על ידי אינו יהודי (קג). (מרדכי פרק שמונה שרצים).

^זעירובין ק"ב ע"ב ברייתא וכתנא קמא וכן כתב הרי"ף שם לה ע"א בגירסא דידן ובפרק יט דשבת נג ע"ב. ^חרמב"ם בפרק ב' ה"י.

• רטייה שנפלה – רטייה היא בד עליו מרוח חומר מרפא. מן התורה אסור למרוח חומר זה בשבת, שכן המריחה היא תולדה של מלאכת ממחק. נוסף על זאת, יש איסור דרבנן בהנחת רטייה על הגוף בשבת, כי זו תרופה, והיא אסורה. אמנם איסור המריחה היה שייך בעיקר בימיהם, כששכבה של חומר מרפא הונחה על הרטיה, ובזה שייך חשש ממחק. אבל בימינו, שמחדירים את המשחה ומכניסים אותה אל העור, לא שייך חשש מירוח פני המִשחה.
• לא יחזירנה – מחשש למריחת החומר. ולא נאסרה פעולה זו משום טיפול תרופתי, כי הטיפול הותחל טרם השבת.
• יחזירנה – כי שוה פעולה זו לסידור רטיה שנדה ממקומה, ובזה לא חששו חכמים למירוח.
• אפילו בתחלה – ואף שבסעיף א נתפרש שלבעלי מיחוש אין עושים שום טיפול תרופתי, אפילו על ידי אינו יהודי, בכל זאת המכה נחשבת יותר ממיחוש, ועל כן מותר לאינו יהודי להניחה, כפי שראינו בסעיף יז.
• לעשות רטיה – הרמ"א מוסיף שהותרה לא רק הנחת הרטיה על המכה, אלא גם הכנתה, אף כי הדבר כרוך במלאכת ממרח.
• אינו יהודי – אבל ליהודי אסור לעשות כן, כפי שפסק המחבר בסעיף יז, שגם חולה שאין בו סכנה, אסור ליטול תרופה. וראה שם לעיל, שבימינו פג החשש מטחינת שורשים לצורך הכנת תרופה, ואפשר להקל, על כן מותר לשים חומר מחטא על המכה.

סעיף כו

^טמגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה השניה ומקנחה (קד), ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח (קה).

^טעירובין שם.

• קצתה השניה ומקנחה – ואין להסירה לחלוטין לצורך נקיון המכה אף אם מחזירה לאחר מכן, כי מניעת הסרתה מזכירה את איסור מריחת המשחה וכדומה.
• שהוא ממרח – שזה איסור תורה. בימינו לא שייך חשש זה, כאמור לעיל, ונוהגים לשים יוד ופלסטר על פצעים, למניעת זיהום.

סעיף כז

^ימכה שנתרפאה, נותנין עליה רטייה (קו), שאינה אלא כמשמרה (קז).

^יסמ"ג שם בשם ירושלמי פרק ו' דשבת שם.

• נותנין עליה רטייה – שהכינוה מערב שבת.
• כמשמרה – כיון שנרפאת מכה זו, אינו בהול למרח, ואין חשש שיעבור על איסור.

סעיף כח

^כהמפיס שחין (קח) בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה (קט), הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא (קי); ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה (קיא), ^להרי זה מותר.

^כמשנה פרק ב דעדיות מ"ה ולשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות שבת הי"ז. ^לשם כדמפרש לה שמואל שבת ק"ז ע"א.

• המפיס שחין – פותח פצע מוגלתי.
• פי המכה – כלומר הרופאים מבצעים חיתוך מסוים סביב המכה כדי להותיר את הפצע פתוח, לשם חדירת אויר שיקל על יציאת המוגלה הנותרת.
• מלאכת הרופא – חיתוך הרופא בבשר קובע בו פתח, ולכן הוא מוגדר כמלאכת מכה בפטיש, שכן, פעמים רבות נשלמת עשיית הכלי ונגמרת בהכאתו בפטיש. ומכאן יש להוכיח, שבשבת אסור לבצע ניתוח בחולה שלא נשקפת סכנה לחייו.
• להוציא ממנה הליחה שבה – פעולה זו נועדה לבטל כאב. ואינה נעשית באופן מקצועי, רק באמצעות פציעה או קריעה סתמית של פני המכה, שבזה מתאפשרת יציאת מוגלה, לכן אין להגדירה מלאכה. וגם חכמים לא גזרו, למרות דמיונה לפעולת הרופא, כי במקום צער לא גזרו.

סעיף כט

^ממי שנִגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם (קיב), אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה (קיג); ואם הוא מעונג (קיד), אף היין לו כמו החומץ ואסור (קטו).

^משם ק"ט ע"א.

• להעמיד הדם – להפסיק את זרימת הדם החוצה.
• משום רפואה – ומלבד עצירת הדם גם מרפא את הפצע. כמובן, מדובר בזליגת כמות מועטה של דם, שאין בה סכנה.
• ואם הוא מעונג – שגם כמות דם מועטת הזולגת מגופו מפריעה לו.
• ואסור – כי עבורו מוגדרת פעולה זו כרפואה לכל דבר. והנה לעיל בסעיף ו ראינו שמכה על גב היד נחשבת מכה של חלל, ומחללים עליה שבת אפילו באיסור תורה, וא"כ כל פציעה נידונית לפי הענין והמציאות.

סעיף ל

^נמי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו (קטז), לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו (קיז), אלא רוחץ כדרכו, ואם נתרפא נתרפא (קיח).

^נשם קמ"ז ע"א משנה.

• ממקומו – לא מדובר שהוא נשמט לגמרי, כי אז האבר בסכנה, ומותר לחלל עליו שבת אפילו באיסור תורה, כפי שהסברנו בסעיף יז^[22], אלא מדובר שהוא קצת נשמט ממקומו, ואין סכנה לאבר, וגם לא נגרם לו סבל רב.
• שזהו רפואתו – ובמיחוש הרי לא הותרה כל פעולה רפואית.
• נתרפא – כי לא אסרו אלא מעשה שברור שהוא טיפול רפואי. אמנם רחיצה איננה טיפול רפואי, ואם פעולה זו הקילה על מיחושו מה טוב. אבל אם סבלו מרובה, מותר לשפשף הרבה, וגם להחזירו במקומו, כפי שנראה בהמשך בסעיף מז.

סעיף לא

(קיט) ^סצפורן שפרשה, וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פרשו רובן ^עכלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד מותר (קכ); בכלי, פטור אבל אסור (קכא). לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור (קכב); בכלי, חייב חטאת (קכג). ^פופירש (קכד) רש"י (צד: ד"ה כלפי) כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו (קכה); ^צורבנו תם פירש (בתוס' שם ד"ה והוא) דהיינו כלפי הגוף (קכו); וצריך לחוש לשני הפרושים (קכז).

^סשם צ"ד ע"ב ברייתא. ^עשם בגמרא. ^פשם. ^צשם.

• הקדמה לסעיף – חיתוך הציפורן בשבת נאסר מן התורה, כי זו תולדה של מלאכת גוזז, שמהותה חיתוך צמר מבעל חי, והקצאתו לשימושים שונים. תולדתה היא תלישת גידולים שונים, כגון ציפורנים או שערות, מגוף האדם, ותכליתה שיפור מראה הגוף. גזיזה במספריים או בכלי אחר המיועד לכך, נחשב מלאכה מן התורה. אבל גזיזה ותלישה ידנית נאסרה מדרבנן, כיון שאין זו הדרך הרגילה. על פי זה יוסבר הסעיף.
• להסירן ביד מותר – שכן, הסרה ביד לא נאסרה אלא מדרבנן, ובמקרה זה שרצועות העור מסיבות לו צער, ופירשו רובן ועומדים להתלש, ואין בהסרתן מלאכה שלימה, התירו חכמים את סיום תלישתן.
• אבל אסור – אף שגזיזה בכלי אסורה מן התורה כאן השתנה דינו ואסור רק מדרבנן, שכן רובו פירש ועומד לתלישה, אם כן אין בהסרתו מלאכה שלימה. ואולם ביד מותרת הסרתו אף מדרבנן, כיון שכבר פירש רובו, וגם שהפעולה נעשית בשינוי.
• אבל אסור – איסור זה הוא מדרבנן, כי אינו גוזז כדרכו במספריים.
• חייב חטאת – כי פעולה זו מוגדרת מלאכה ממש, שתולש כדרכו, והיא תולדה דגוזז.
• ופירש רש"י – עתה שב המחבר להיתר שבתחילת הסעיף, כשפירש רובו ומסירו ביד.
• ראשי אצבעותיו – כי רק רצועות אלו מצערות, ולכן מותר. אבל כלפי הגוף אינן מצערות כל כך, ולכן אסור.
• כלפי הגוף – לדעתו רק זה מצער אותו, ולכן מותר. אבל רצועות שפרשו כלפי האצבעות, לא מצערות כל כך ואסור לתלשן.
• לחוש לשני הפירושים – ואין להתיר תלישת רצועות, הן הפונות כלפי הגוף והן הפונות כלפי האצבעות. ועל פי זה ההיתר המובא בתחילת הסעיף אינו מעשי כלל, ותמיד אסור להסירן. אמנם אם הם מצערות הרבה, אפשר להקל בתלישתן, בגלל הכלל שספק דרבנן לקולא^[23].

סעיף לב

^קהחושש בשיניו (קכח) לא יגמע (קכט) בהם חומץ (קל) ויפלוט (קלא), אבל מגמע ובולע (קלב) או מטבל בו כדרכו (קלג). ^רהחושש בגרונו (קלד), לא יערענו בשמן (קלה) אבל בולע הוא שמן (קלו) ואם נתרפא נתרפא.

^קשם קי"א ע"א משנה וכדמפרש לה אביי. ^רברכות ל"ו ע"א ברייתא וכפירוש הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת.

• בשיניו – המחבר מדבר על מיחוש בעלמא ולא על כאב גדול.
• לא יגמע – כלומר לא ימלא פיו.
• חומץ – שכן חמיצותו מרגיעה את הכאב.
• ויפלוט – כי פליטתו מוכיחה שלקח את החומץ לרפואה.
• מגמע ובולע – כלומר ממלא פיו ובולע, כי היות ואינו פולט, נראה שנטל את החומץ כדי לשתותו, ולא כדי להתרפא.
• מטבל בו כדרכו – מטביל מאכלו בחומץ, והאכילה מסייעת להרגיע את הכאב.
• החושש בגרונו – גם כאב זה הוא מיחוש בעלמא ולא חולי ממש.
• לא יערענו בשמן – כלומר לא ימלא גרונו שמן ויפלטנו.
• בולע הוא שמן – שאז הוא נראה כאוכל ולא כנוטל תרופה.

סעיף לג

(קלז) ^שגונח (קלח), מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן (קלט). ^תויש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת (קמ).

^שכתובות ס' ע"א והביאו הרי"ף בפרק כ"ב דשבת דף סא ע"א. ^תתוספות ביבמות קי"ד ע"א ד"ה שבת בשם רבינו תם וסמ"ג. 

• הקדמה לסעיף – מן התורה אסור לחלוב בהמה כדרכה^[24] (כלומר, לחיצה ידנית על עטיניה, וקליטת החלב בכלי). יניקה ישירה בפה, לעומת זאת, איננה דרך החליבה הרגילה, ולא נאסרה אלא מדרבנן.
• גונח – חולִי ריאתי או לבבי, שאינו מעמיד את החולה בסכנה, אבל גורם לו סבל רב, עד שמיילל מכאב, ויניקה ישירה יכולה להשקיט סבלו. והוא מוגדר חולה שאין בו סכנה, ולא כסובל ממיחוש בעלמא.
• לא גזרו רבנן – ואף שלעיל בסעיף יז פסק המחבר, שיהודי אינו רשאי לעבור איסור, אפילו מדרבנן, לצורך חולה שאין בו סכנה, כי רק אינו יהודי רשאי לבצע מלאכות, אפילו האסורות מדאורייתא. בכל אופן כאן שאין תועלת בחליבת הגוי, שכן הרפואה מתבצעת ביניקה ישירה דוקא, התירו חכמים לעבור על איסור דרבנן. ומהלכה זו למד המשנה ברורה (סעיף קטן קז) שבאין אפשרות לעשות מלאכה דרבנן על ידי גוי, מותר לעשותה על ידי ישראל, וכפי שהסברנו בסעיף יז.
• מהבהמה בשבת – כי לא התירו רבנן אלא לחולה שאין בו סכנה.

סעיף לד

^אלא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה (קמא).

^אשבולי לקט סי' קכג בשם תוספתא פ"י הי"ד.

• ותניק את בנה – הוצאת חלב מהשדיים וקליטתו בכוס אסורה מן התורה, משום תולדה של דש. אמנם כאשר סובלת האשה מעודף חלב, מותר לה לקלח חלב לאיבוד, כגון לכיור, כי אין כאן אלא איסור דרבנן^[25], שהותר משום צער. וכאשר זקוק התינוק לחלב אמו דוקא, וזה לא הוכן מערב שבת, ונמצא שחייו מוטלים בסכנה מחשש להתייבשות, מותר לאמו להוציא עבורו חלב מדדיה, כי במקום סכנה מותר לחלל שבת.

סעיף לה

^במותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק (קמב). הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה (קמג) דלית בו סכנה (קמד). (ב"י בשם שבולי לקט).

^בר' בנימין בשבולי הלקט שם.

• ויינק – כלומר רשאית האם לפרק את החלב מדדיה כדי לסייע בהתחלת היניקה.
• רוח רעה – סוג של מחלה פסיכולוגית שנהגו לרפא בזמנם באמצעות התזת חלב אשה על החולה. בימינו טיפול זה אינו מוכר, וגם נראה זר לפגוע כך בצניעות האשה. ואולי היה מדובר שעשתה כן לבעלה או לבנה, ובכל אופן, הוא אינו מוכר בימינו.
• דלית בו סכנה – ולא הותרה מלאכה מן התורה רק בחולה מסוכן^[26].

סעיף לו

^גאין לועסין מצטיכי (קמה), (עיין סימן רי"ו ס"ג פירושו), ולא שפין בו השינים לרפואה (קמו); ואם משום ריח הפה, מותר (קמז).

^גתוספתא פי"ג ה"ז כתבוהו הרי"ף מ ע"ב והרא"ש פרק י"ד דשבת סי' י' רמב"ם בפרק כ"א הכ"ד.

• מצטיכי – חומר מסוים (כעין מסטיק) היוצא מן האילן, שלעיסתו מועילה לשיכוך כאבי שיניים, ולהדפת ריח טוב.
• לרפואה – כי אין כאן אלא מיחוש, שאז אסורים כל סוגי הריפוי.
• משום ריח הפה מותר – כי זו איננה רפואה, ולא ראו חכמים צורך לגזור.

סעיף לז

^דכל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים (קמח) ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי (קמט); וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים (קנ), אסור לאכלו ולשתותו לרפואה (קנא). ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא (קנב), ^האבל אם אין לו שום מיחוש, מותר (קנג). הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי (קנד) (ב"י).

^דשבת ק"ט ע"ב משנה וגמרא. ^הטור ממשמעות הגמרא ולרעבו ולצמאו דנקט לאו דוקא.

• קשים לקצת בריאים – כלומר מדובר באוכל שאינו ערב וטעים לחיך, ולכן הבריאים אינם מרבים לאכול ממנו. עם כל זה, אין בו תכונות ריפוי. לכן מותר גם לחולה לאכלם, כי לא גזרו חכמים איסור על שום דבר מאכל.
• אפילו הכי שרי – תרגום: וניכר הדבר שאכילתו נעשית לצרכי רפואה. כוונת המחבר, שלא אסרו חכמים כל מאכל, אף שברצונו להתרפא באמצעותו. ומותר לקחת ויטמינים בשבת שהרי זה מאכל בריאים^[27].
• ומשקה בריאים – כלל, ולכן אינם נחשבים מאכל.
• ולשתותו לרפואה – כי לבעל מיחוש נאסר כל טיפול רפואי, אף שאינו ממש תרופה.
• מתחזק והולך כבריא – רק הוא נאסר על פי הכלל שראינו, שלבעל מיחוש אסור כל טיפול רפואי, אפילו אינו צריכת תרופה.
• מותר – כי אינו נוטל אותם לרפואה אלא למאכלו.
• אם נפל למשכב שרי – כי אז הוא בגדר חולה שאין בו סכנה, שנאסר רק בנטילת תרופות ממש (בהם קיים חשש לטחינת שורשים). וגם על הספרדים מקובל היתר זה^[28].

סעיף לח

^ומותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול (קנה).

^ומרדכי שם פי"ד סי' שפ"ד.

• להנעים הקול – איני יודע מה הם שרפים מתוקים. וכנראה מדובר במאכל שמסייע בהנעמת קול האדם, אבל אינו ערב וטעים כל כך, וכמו שביצה חיה אינה טעימה אבל מנעימה את הקול. הסיבה להיתר צריכתם היא, כי אינם תרופה לחולה, אלא מאכל לשיפור הקול.

סעיף לט

^זאין עושין אפיקטוזין (פירש הערוך אפיק טפי זון, כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפילו בחול, משום הפסד אוכלים (קנו); ^חואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם (קנז); ובשבת, אסור בסם (קנח) ומותר ביד (קנט).

^זשבת קמ"ז ע"א. הרי"ף סג ע"א ורא"ש פכ"ב סי' טז שם.

• משום הפסד אוכלים – התורה אוסרת השחתת אוצרות הטבע בלי סיבה ראויה, והוא איסור בל תשחית.
• בסם – באמצעות תרופה.
• אסור בסם – כי אין זה אלא מיחוש, ולבעלי מיחוש לא הותרה נטילת תרופה. ואם עודף המאכלים עשאו חולה, מותר ליטול תרופה^[29].
• ומותר ביד – כי אין זו תרופה, אלא פעולת הקלה על החולה, שאין בה מלאכה כלל, ובמקום צער לא גזרו.

סעיף מ

^טהחושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל (קס).

^טשם ס"ו ע"ב. 

• שעדיין יש בו הבל – זהו טיפול תרופתי שאינו מוכר היום, ונסתייעו בו לחולה הסובל מכאב בבני המעיים. אופי הטיפול הוא, ריקון מים רותחים מתוך הכוס, והפיכתו לאחר מכן בעודו מלא הבל חם, על טבור החולה, ובזה נרגע כאב המעיים. אין כאן חשש מלאכה דאורייתא, וגם חכמים לא גזרו איסור, בגלל שהכאב במחלה זו, חזק וגבוה מסתם מיחוש.

סעיף מא

^ימי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן ומלח, מותר לסוכם בשבת (קסא).

^ישם.

• מותר לסוכם בשבת – כי סיכה זו איננה טיפול תרופתי ממש, ולא גזרו עליה, כי החשיבו את השיכור לחולה שאין בו סכנה, שהותר לו טיפול שאינו תרופתי^[30].

סעיף מב

^כאין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף בכח, כדי שייגע ויזיע (קסב); ^לואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי (קסג).

^כשם קמ"ז ע"א וכפירוש הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הכ"ח. ^לשם ברמב"ם הל"א. 

• שייגע ויזיע – הלחץ המופעל על הגוף הוא סוג של רפואה מסוימת, והיא כלולה בגזירה שלא לעשות רפואה בשבת לבעל מיחוש. אבל האדם הסובל, מותר בזה, כמפורש בסעיף הבא.
• להוציא הרעי – שוב, בגלל שזו רפואה. אמנם אם התינוק סובל, הדבר מותר, כמפורש בסעיף הבא.

סעיף מג

^ממותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו (קסד). ^נולהעלות אזנים, בין ביד בין בכלי (קסה); ^*)ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב (קסו) שנכפף לצד פנים (קסז), ^סשכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם (קסח).

^מאגב שיטפא מילי דרמב"ם חזר ושנאו כאן ונתבאר בסעיף מ'. ^נעבודה זרה כ"ח ע"ב ופירש רש"י שם ד"ה מעלין גידי האוזן שפעמים יורדים למטה ומתפרקים הלחיים. ^*)שם כ"ט ע"א. ^סהרמב"ם בפרק כ"א הל"א. 

• ולהעלותו – כמו שראינו בסעיף מ'. וכאן הוסיף המחבר, שהפעולה מותרת לא רק לצורך הרגעת כאב, אלא גם אם נוצר מזה שינוי בגוף.
• בין ביד בין בכלי – נראה שמדובר באוזן שזזה ממקומה ויש לו צער מזה.
• תנוך שכנגד הלב – כפיפה זו מפריעה לנשימה, אבל איני יודע באיזה איבר מדובר.
• שנכפף לצד פנים – ואז פעולת הנשימה קצת קשה, אבל אין בזה כל סכנה לחייו.
• ויש לו צער מהם – לכן לא גזרו חכמים.

סעיף מד

^ערוחצין במי גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם, וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד (קסט); אבל לא במים הרעים שבים הגדול (קע), ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה. ^פודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר, שאינו נראה אלא כמיקר (קעא).

^עשבת ק"ט ע"א ברייתא וגמרא. ^פשם בגמרא ע"ב וכן כתבו רמב"ם בפרק כ"א הכ"ט ושאר פוסקים. 

• דלרפואה קא עביד – לא נאסרה רחיצה במים צוננים, לכן מותר בשבת לרחוץ בימים ובאגמים, בהם רגילים לרחוץ בימי החול. מי גרר, מי חמתן ומי טבריא מכילים מלחים מן הטבע, המטיבים לבריאות הגוף, ומצויים בהם רוחצים שכוונתם להתרפא. עם כל זה, מותר לרחוץ בהם וגם לשהות בהם, כי אין הוכחה ברורה שמתכוין לרפואה, שכן, גם בריאים לגמרי רוחצים ושוהים בהם להנאתם.
• במים הרעים שבים הגדול – שיש להם רכיבים רפואיים, אבל השהות בהם אינה נעימה, ורק המבקשים להתרפא נכנסים ושוהים בתוכם זמן מה.
• אלא כמיקר – כאשר רק נכנס ויוצא, נראה שרצונו רק בקירור הגוף ולא ברפואה. מכאן יש להוכיח שהשחיה בשבת בבריכה פרטית מותרת מעיקר הדין, כאשר אין בעיה של טלטול המים ארבע אמות, כגון שהבריכה מצויה ברשות היחיד. ואולם המנהג הוא להימנע מזה למרות ההיתר, כדי שלא ליצור פגיעה באוירתה הקדושה של השבת.

סעיף מה

^צלוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו (קעב), ^קואין בכך משום צידה (קעג).

^צחלק (סנהדרין) ק"א ע"א. ^קרש"י שם ד"ה ולוחשין.

• בשביל שלא יזיקו – מדובר בדיבור מסויים שבכוחו לנטרל את הנחש והעקרב, וכיון שאין כאן צידה מעשית, אין זו מלאכה. ומהותו של לחש זה אינו ידוע לנו, אבל יש להוכיח מהלכה זו שאם קיימת אפשרות לנטרל אותם על ידי זעקה או כל פעילות אחרת שאינה צידה מעשית, הרי זה מותר.
• משום צידה – ואם הנחש או העקרב מסוכנים, מותר להורגם.

סעיף מו

^רנותנין כלי על גבי העין להקר (קעד) והוא שיהא כלי הניטל בשבת (קעה).

^רשם בברייתא.

• על גבי העין להקר – הדבר מותר כי הנחת מתכת קרירה על העין מעניקה תחושת רעננות, ולא מרפאת.
• כלי הניטל בשבת – כלומר כלי שאינו מוקצה.

סעיף מז

^שעצם שיצא ממקומו (קעו), מחזירין אותו (קעז).

^ששבת קמ"ז ע"א ובגמרא קמח ע"א ודלא כסתם משנה. 

• שיצא ממקומו – בימינו מכנים יציאת עצם זו 'נֶקַע', ומכיון שהכאב גדול הוא נחשב לחולה שאין בו סכנה. ואין זה דומה לנשמט פרק ידו הנזכר בסעיף ל, כי שם לא קיימת סכנה רפואית, וגם הסבל אינו גדול.
• מחזירין אותו – אפילו שפעולה זו מוגדרת טיפול רפואי. כי בעוד שלמחבר נאסרה נטילת תרופה לחולה שאין בו סכנה, הרי שטיפול רפואי מותר לו, וכל שכן שהחזרת שבר מותרת. כי לרפוי שבר הותר גם לחלל שבת, כי זה נחשב "מכה של חלל", כלומר מכה פנימית שעלולה להביא את האדם לסכנה. 

סעיף מח

^תאסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו (קעח) ואסור להוציא דם מהמכה (קעט), לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה (קפ). ^אויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליו סמרטוט (קפא).

^תשבולי לקט סי' פו בשם ספר יראים סימן רע"ד. ^אכל בו סי' לא. 

• שהדם יצבע אותו – צביעה היא אחת ממלאכות שבת האסורות מן התורה. אמנם בהלכה זו, אסר המחבר את הנחת הבגד מדרבנן, כיון שאינו מתכוון לצביעה. והסיבה שחכמים בכל זאת אסרו פעולה זו, כי ברור שהבגד יספוג צבע, וזה פסיק רישיה מדרבנן. עם זאת, רבו המתירים הטוענים כי אין להגדיר בד הסופג בדם כנצבע, אלא כנתלכלך. וכשאין דרך אחרת אפשר לסמוך עליהם^[31].
• ואסור להוציא דם מהמכה – הוצאה דם מוגדרת תולדה של מלאכת ה'דש', שמהותה פירוק חומר בלוע והוצאתו אל החוץ.
• להעביר דם שבמכה – ואז כשהדם אינו נוטף החוצה יניח את הבגד, ואם הוא מתלכלך אחר כך, אין בזה כלום.
• כורך עליו סמרטוט – טיפול זה לא מוכר לנו היום.

סעיף מט

^באסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור (קפב), אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת (קפג).

^בבית יוסף ד"ה מהא.

• למי שהוא עצור – לסובל מעצירות, כי התערבות זו נחשבת טיפול תרופתי, הנאסר לסובל ממיחוש. אבל במקרה שסבלו רב, רשאי לקבל טיפול זה, ככל חולה שאין בו סכנה.
• ויניחנה בנחת – שימת הפתילה בשינוי מותרת גם לסובל רק ממיחוש.

טיפול בחולים בשבת (שכ"ח)

חולה שיש בו סכנה

• חובה לטפל בשבת בחולה שנשקפת סכנה לחייו, אפילו כשהטיפול כרוך בעשיית מלאכות האסורות מן התורה (ב).
• כל מחלה פנימית נחשבת מסוכנת. על כן רשאים חולי סוכרת לחלל שבת, ולמדוד את רמת הסוכר בדמם, כהרגלם בחול. והוא הדין לכל חולי הלב, חולי האסטמה, בעלי חום גבוה, או זיהום העלול להתפשט, התעלפויות, סחרחורות, כאבים חזקים מאד ללא סיבה ברורה, חולשה קיצונית וקשיי נשימה, בעלי מחלות כרוניות במערכת העיכול או במערכת הנשימה, כל אלה נחשבים מחלות שיש בהם סכנה. ואף אם מניעת הטיפול לא תביא למותם רק תכביד את החולי, מותר לחלל שבת [ה, ודברינו שם].
• גם במקרה של חשש רחוק מאוד לסכנה, מותר לחלל שבת עבורו [הערה 2].
• אין צורך לפנות לרב כדי לקבל היתר והזריז הרי זה משובח [ה].
• למנהג ספרד, אין צורך לעשות שום שינוי וגם עדיף לתת הטיפול בעצמו ולא לבקש מאינו יהודי (יב).
• למנהג אשכנז, אם אפשר לעשות שינוי או לבקש מאינו יהודי, כשאין בבקשה זו כל עיכוב בטיפול צריך לעשות זאת (יב).
• מותר לעשות כל הנדרש לצורך הטיפול בחולה, אף שבמניעת הטיפול אין כל סכנה לחייו. ומטעם זה מותר לכבות את האור כדי להקל עליו את השינה, או להדליקו, כשיש צורך בכך, ולבצע עבורו את שאר הטיפולים המקילים עליו [מ].
• כל חולי שהרופאים אומרים כי יש בו סכנה, מחללים עליו את השבת. וגם כשהדבר שנוי במחלוקת בין הרופאים, עדיין מחללים (י).
• וכן אם החולה אומר שצריך טיפול מסוים, אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, מקשיבים לחולה, ומחללים שבת כדי לטפל בו (יד).
• חום גבוה נחשב סכנה (ז).
• הרב משה פיינשטיין כתב שכבר מ-38 מעלות נחשב לחום גבוה, והרב עובדיה כתב כי רק מ – 40 מעלות. למעשה צרין לדון בכל מקרה לפי העניין, והרגשת החולה, ואם יש מחלות רקע. ונראה, שהמדד הוא מה היו עושים בימי חול, האם היו מזעיקים רופא מיד, או שהיו ממתינים קמעא [כה].
• מחלה חמורה בעיניים נחשבת מחלה שיש בה סכנה (ט).
• כשיש חשש לאיבוד אחד מאיבריו, הרי זה נחשב חולה שיש בו סכנה [נח].
• כל מכה פנימית נחשבת מחלה שיש בה סכנה, ועל כן מחללים שבת עבור חשש לשבר באחד מאיבריו.
• אם צריך לבחור בין חילול שבת והאכלת אוכל טרף, עדיף לחלל את השבת (יד).

חולה שאין בו סכנה

• חולה שאין בו סכנה הוא חולה שלא נשקפת כל סכנה לחייו, אבל נפל למשכב, או שסבלו רב, או סובל ממחלה כרונית [הק] (יז).
• אין לחלל שבת עבורו בעשיית מלאכה מן התורה (יז).
• מותר לאינו יהודי לעשות עבורו כל מלאכה (יז).
• אין איסור בישולי עכו"ם במה שאינו יהודי מבשל עבורו (יט).
• כשמתעורר חשש לפגיעה קבועה באחד מאיבריו, אף שאין בה כל סכנה לחייו, מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן עבורו (יז).
• ואם אין חשש לפגיעה קבועה הנ"ל, הרי הוא ככל החולים, ולא הותר עבורו מלאכה דרבנן אלא בשינוי (יז).
• כשאינו יהודי לא נוכח בקרבת החולה ויש צורך גדול לסייע לחולה, מותר ליהודי לעשות עבורו מלאכה דרבנן, אפילו בלי שינוי [סד].
• לדעת המחבר אסור לחולה שאין בו סכנה ליטול תרופות, אמנם היום הסכימו הפוסקים שמותר לו ליטול תרופות.
• מותר למרוח משחה, ובתנאי שיחדירוה לרקמות העור [צו].
• מותר לטפל בכל פצע שיש בו חשש לזיהום [צד].

מיחושים

• בעל מיחוש הוא אדם שיש לו מחלה קלה ומתפקד כרגיל.
• אסור לסובל ממיחוש ליטול תרופות, ושאר טיפולים רפואיים. אמנם אם סובל מכאב גדול, כגון במיגרנות, הרי הוא נחשב כחולה שאין בו סכנה, ומותר לו לקחת תרופה (א).
• כשיש ספק כיצד להגדיר את הסבל, אם כמיחוש או כחולה שאין בו סכנה, אפשר להקל ולנהוג כחולה שאין בו סכנה.
• כשאין חשש זיהום, אין להניח כל חומר מרפא על פצע חיצוני, אבל מותר לשים פלסטר, כדי להגן על הפצע (כד).
• אסור ליטול ציפורן או חתיכות עור בשבת, אף כשהם טורדים ומפריעים, אבל אם פרשו רובן, מותר להסירן ביד (לא).
• אשה הסובלת ומצטערת מגודש חלב בדדיה, מותרת לקלחו ובלבד שתוליכנו לאיבוד. ואם התינוק צריך חלב זה, מותר לקלחו לתוך כלי (לד).
• כל מאכל ומשקה מותר לאוכלם ולשתותם גם אם כוונתו בלקיחתם רק לשם רפואה (לז).
• מותר גם לקחת מאכל או משקה לצורך שיפור הקול (לח).
• אין לגרום הקאה אפילו בימי החול (לט).
• אם מבקש לגרום הקאה כדי להקל על סבלו, הדבר מותר. וכשסבלו רב, מותר אפילו לקחת תרופה לסייעו בזה [קנו].
• התעמלות רפואית אסורה בשבת, אם לא שיש לו סבל רב (מב).
• מעיקר הדין אין איסור לשחות בבריכה הנמצאת ברשות היחיד, אם המים קרים. ובכל זאת נכון להימנע מזה, כדי שלא לפגוע בכבודה ובאוירתה הקדושה של השבת (מד) [קסט].
• התירו הפוסקים להניח בד על מכה שהדם זב ממנה, אף שבכך נצבע הבד, כי זה נחשב דרך לכלוך ולא דרך צביעה [קעו].

[1] כמפורש בסימן תריח סעיף א.

[2] ראה בביאור הלכה (ד"ה כל) שהביא דעות חולקים הסוברים, כי אין להתיר אלא טיפול שבמניעתו יסתכן. אמנם גם לשיטתו, מותר לתת לו לא רק טיפול שבהיעדרו חיי החולה בסכנה, אלא גם טיפול שהעדרו יכביד את החולי. והסומך על דברי המחבר הסובר כי במכה של חלל, הותרו כל הפעולות הנעשות בשגרה בימי החול, לא הפסיד. וכמובן שאין להגזים ולהתיר כל פעולה שלא ממש נצרכת.

[3] מוסבר על פי המ"ב ס"ק יז, וכף החיים אות כח וכט, שהבינו כי הרמ"א בא להסביר את המחבר ולא לחלוק עליו.

[4] שכן כתב בדרכי משה כאן "דלאו שיאמר שאם לא יעשו לו דברים אלו שימות, אלא כל שיודע החולה שהוא שבת ואומר שצריך, שאינו יכול לסבול מחמת החולי, מחללין, וכן משמע לקמן סימן תריח".

[5] דבר זה נלמד מלשון ה'דרכי משה' שכתב וז"ל, אלא כל שיודע החולה שהוא שבת ואומר שצריך, שאינו יכול לסבול מחמת החולי וכו'.

[6] לדוגמא, האגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קכט) כתב שמשלושים ושמונה מעלות ומעלה מותר לחלל שבת. וכגון הרב עובדיה יוסף ז"ל (הליכות עולם ח"ד עמוד קמט) החלוק עליו וסבור כי רק מארבעים מעלות ומעלה רשאים לחלל את השבת.

[7] איסור הקזת דם בשבת קרוי 'החובל', ונחלקו הראשונים אם יש להחשיבו תולדה דשוחט (רש"י שבת קז ע"א ד"ה והחובל, ותוספות שבת עה ע"א ד"ה כי) או שיש להחשיבו תולדה דדש. (רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ז).

[8] הרפואה בימינו אינה רואה במחלות העיניים ענין של סכנה, ובכל זאת, אם קיים חשש, אפילו קל שבקלים, שמחלה זו תסכן חיים, מחללים את השבת. אמנם לפי פירושו של תוספות (עבודה זרה כח, ב ד"ה שורייני) על הגמרא האומרת 'שורייני דעיני באובנתא דליבא תליא' שכוונתה כי ראיית העין תלויה בהבנת הלב, אפשר להסביר שכוונת חכמים היא, שראיה לקויה מכשילה את התפיסה המרחבית של האדם, שאינו תופס את מיקומו הנוכחי, עובדה שיכולה לגרום תאונות שונות, ולפי זה הבנת חכמים היא הבנה עמוקה המתאימה גם לדורנו. ועיין עוד בהערה הבאה.

[9] כך משמע בסעיף ח, וגם מפורש בהגהות מיימוניות (הלכות מאכלות אסורות פרק יד אות ב) לגבי נכפה. ובשו"ת שרידי אש (יורה דעה סימן צג) ציטט דבריו להלכה לגבי עִיוֵר (ובמהדורה הישנה חלק ב סימן קכ).

[10] המשנה ברורה ס"ק לב הסביר שההיתר הוא דווקא כאשר ההמתנה תסכן את חייו, שכן הוקשה לו כיצד נקט המחבר בסעיף זה שאין ממתינים, בעוד שבסוף סעיף ד נתבאר לגבי מכה של חלל, שכן ממתינים למוצאי שבת (כל שאין סכנת חיים). לכן תירץ שבסעיף שלנו עלולה המתנה זו לסכן חיים. ברם קשה לקבל את ישובו, שאם כן, מה החידוש בזה, הרי פשיטא ששבת נדחית מפני סכנת נפשות. לכן נראה לעניות דעתי שבסעיף ד מדובר על פגיעה שבמהותה אינה מסכנת חיים, לכן ממתינים, מה שאין כן בסעיף שלנו, המחלה עצמה מסכנת חיים, אף שאין בהמתנה לטיפול סכנת חיים. וה' יצילני משגיאות.

[11] היתר הכיבוי הוא מחמת פיקוח נפש, ולא מחמת איסור דרבנן שהוקל לחולה זה, שהרי יתכן כי יש בו איסור תורה, כגון בזמן שהשתמשו בעצים להסקה, ועל ידי הכיבוי נעשו פחמים, והדבר נוח ומקובל עליו, שכן אז נקל לחזור ולהדליקם בעת הצורך, וזהו פסיק רישיה דניחא ליה. ואמנם יש חולקים (ראה ביאור הלכה (לעיל סעיף ד) סוף ד"ה כל שרגילין) שאינם מתירים אלא כשמניעת הכיבוי עלולה לסכן את החולה. אבל למעשה אפשר לסמוך על המחבר שחזר על עיקרון זה בסימן ש"ל סעיף א'. אמנם למרות קולא זו, ראוי לעשות רק פעולות שיש בהם הקלה ממשית עבור החולה, וראה גם הערה 1.

[12] טעם זה יש בו כדי ליישב קושיא בדברי המחבר, כי לכאורה אינו מובן מדוע נמנתה אשה בסעיף זה, הלא היא מחויבת בשמירת השבת כמו האיש. ברם לפי הטעם הנ"ל הדבר מיושב, שהרי בעבר לא ידעו הנשים את הלכות השבת, והיה סביר מאד שיטעו.

[13] הבנת חומרא זו תלויה במחלוקת עקרונית בהגדרת היתר הצלת הנפשות בשבת. כי יש סוברים שההיתר שנתנה התורה לחלל שבת בפיקוח נפש, ביטל את איסורי השבת והתירם לחלוטין, כמי שאינם עוד. אבל לעומתם יש סבורים כי לא הותרו איסורי השבת אפילו במקרה סכנת נפשות, אלא שנדחים המה לצורך הצלת הנפש. ולמעשה, גם המחבר וגם הרמ"א נקטו כדעה זו להלכה, אלא שהרמ"א מחמיר יותר, שלא לחלל שבת באיסור דאורייתא, כשאפשר להשיג תוצאה דומה בעבירה על איסור דרבנן בלבד. המחבר לעומת זאת, חושש שגישה זו עלולה לפגוע בהצלת חיי אדם, הלכך בכל מקרה של הצלת נפשות נדחים אפילו איסורים דאורייתא. אבל מודה הוא שאין לעשות פעולה שאין בה צורך אמיתי לחולה.

[14] יש בזה חידוש, שלא מחשיבים שמחתו כאילו נתכוין, כמו בכל 'פסיק רישיה דניחא ליה'. ואולם יש שאינם מקבלים פירוש זה, וטוענים שלא תיתכן הוה אמינא כזו להמנע מהצלת תינוק בגלל שמחת צידת הדגים, ולכן הסבירו שההיתר הוא אפילו כאשר מכוין ממש לצידת דגים, ועיין שער הציון ס"ק יז.

[15] על פי חזון עובדיה שבת חלק ג עמוד רלח.

[16] היא דעת הרשב"א (תשובה רעב). ודעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה י), כפי שפירשו הטור והמגיד משנה (אבל הכסף משנה נקט כי ישנם גדרים שונים באיסורים מדרבנן). ואף בעלי התוספות (שבת ג, א ד"ה "הצד נחש" וכתובות ה, ב ד"ה "לדם הוא צריך") סבורים כן. וראה מה שכתבתי בחיבורי 'בעקבות המחבר' עמוד רנג.

[17] על פי המשנה ברורה ס"ק קז, וכך פסק גם בילקוט יוסף שבת ח"ד סימן שכח אות יא.

[18] כך הוכיח שם המ"ב בס"ק קז.

[19] כלל זה תקף גם בדינים אחרים, כמבואר בגמ' (שבת צג ע"א וע"ב).

[20] ראה מ"ב (ס"ק סג) ולויית חן סימן מב, שפוסק כמקילים.

[21] כך סובר הרמ"א ביורה דעה סימן קיג, וגם המשנה ברורה פסק כמותו בסימן שיח ס"ק יד. ואמנם כאן בס"ק סג נקט שאסור, אבל להלכה צריך לפסוק כמפורש בדברי הרמ"א. ואף שנראה כי דעת השולחן ערוך לאסור, אבל כאשר נעשה הבישול בבית ישראל, מותר גם לספרדים לאכול מזה, בצירוף הדעה שאין לאסור בישולי עכו"ם, כשנעשו בבית הישראל (עיין לוית חן אות מב).

[22] על פי הליכות עולם ח"ד עמוד רב.

[23] כי אין כאן מחלוקת עקרונית בהלכה ובדין, אלא במציאות, מה כואב ומה לא כואב.

[24] החליבה היא תולדה של מלאכת דש, בה הוא מפרק את הגרעין ומוציאו מהקליפה, וכן בחליבה, הוא מפרק את החלב ומוציאו מתוך הבהמה.

[25] שכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[26] כי התזת החלב על בעל רוח רעה היא מלאכה מן התורה, ואין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כי מוציאה החלב לטובת החולה הזקוק לחלב זה, ולא כדי להקל על סבלה. אמנם ראה  במ"ב ס"ק קיג שכתב כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא זכיתי להבין דבריו.

[27] כך פסקו הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח"ג סימן נד), והרב עובדיה יוסף (הליכות עולם ח"ד עמוד רז), ונימוקם, שגם בריאים אוכלים אותם. ודע, שאין דבר זה מוסכם על כל הפוסקים (ראה שמירת שבת כהלכתה פרק לד סעיף כ), שכן הויטמינים מהוים לכאורה תרופה ממש, ולא מאכל. אלא שאפשר לסמוך על שיטת המקילים, כי בזמננו לא שייך כלל החשש של שחיקת סממנים.

[28] עיין כף החיים אות רכב.

[29] אף שראינו שלדעת המחבר אסורה נטילת תרופות  אפילו לחולה שאין בו סכנה, כבר הסברנו כמה פעמים, שבימינו מתירים זאת, כי החשש שיבוא לטחון אינו קיים.

[30] מוסבר על פי המגן אברהם. אמנם הט"ז מסביר שהשכרות אינה מחלה ולכן הותר בסיכה. אבל אנו פוסעים בעקבות פשטות דברי המחבר, וכאן משמעותם כדברי המגן אברהם, שכן כתב "שרפואתו", וגם זה מסתבר, שהשיכור בשכרותו הוא חולה.

[31] ראה דברי הרב עובדיה יוסף בספר לוית חן (אות צב), שהביא חבל פוסקים המתירים בגלל שזה דרך לכלוך.