סימן של"א – דין מילה בשבת, ובו י' סעיפים

כתוב בתורה וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, ומפסוק זה למדו חכמים^[1] שהמילה דוחה שבת, כי מצוותו ביום השמיני בין בחול בין בשבת. בסימן זה דן המחבר איזו מילה אכן דוחה שבת, וגם, אלו פעולות הותרו לביצוע במילה הנעשית בשבת, ואלו לא הותרו.

סעיף א

^אעושים כל צרכי מילה (א) בשבת; מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון (ב).

^אשבת קל"ג משנה.

• עושים כל צרכי המילה – המילה נעשית באמצעות ארבע פעולות, א. חיתוך הערלה (עור גס העוטה את הבשר), ב. פריעה, היא חישוף העטרה על ידי קיפול הקרום הדק שעל הבשר, ג. מציצת דם החתך, המועילה לבריאות התינוק, ד. זריית כמון על החתך, כך נהגו בזמנם לחטא ולמנוע זיהום.
• ונותנין עליו כמון – כל הליך המילה, מתחילתו ועד סופו, הותר כבימי חול. ואף נתינת כמון, שאיננה חלק מן המצוה, כלולה בהיתר זה.

סעיף ב

(ג) ^בכל זמן שלא סילק ידו מן המילה (ד) חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין (ה); סילק ידו (ו), אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין (ז). ^גואלו הם המעכבין, בשר החופה אפילו רוב גובה של עטרה במקום אחד (ח).

^בשם בברייתא. ^גשם קל"ז במשנה וגמרא.

• הקדמה לסעיף – מילה תקנית, מבצעת חישוף מוחלט של העטרה (חלק מסוים מן הבשר המקיף את ראש הגיד כעטרה), על ידי הסרת שכבת עור גסה, וקילוף קרום דק הפרוש תחתיו. כשחישוף זה אינו צולח, וחלק מן העטרה נותר מכוסה לגמרי בנקודה מסוימת (לפחות ברוב גובה העטרה), התינוק נחשב כאינו נימול. אבל כאשר הבשר או הקרום הדק מכסים רק מיעוט מגובה העטרה, אפילו בכמה מקומות על העטרה, המילה כשרה בדיעבד, ועל פי הקדמה זו יובן הסעיף.
• מן המילה – כלומר שהוא עדיין עסוק במילת התינוק.
• ציצין שאינם מעכבין – התורה מצוה לבצע מילה מושלמת, על כן נדרש המוהל לבצעה באופן כשר לכתחילה אפילו בשבת.
• סילק ידו – כלומר לאחר שסיים את מילת התינוק, שם לב שלא חתך את כל הבשר.
• ציצין המעכבין – אם אלה לא הוסרו, נחשב התינוק כאינו נימול. אבל אם לא הוסרו ציצין שאינם מעכבים אינו חוזר למול, כי סוף סוף נחשב התינוק כמהול.
• במקום אחד – כפי שהסברנו בהקדמת הסעיף.

סעיף ג

(ט) ^דבן שמונה, אם נגמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת (י); ואם לא גמרו (יא), אפילו אם הוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה (יב), אין מלין אותו בשבת (יג). ואין צריך לומר בן שמונה ודאי (יד). ^הואם הוא בן שבע ודאי, אפילו לא גמרו שערו וצפרניו, מלין אותו (טו) (ועיין ביורה דעה סימן רס"ו (טז)).

^דשם קל"ה ברייתא וגמרא. ^ההרי"ף והרא"ש.

• הקדמה לסעיף – כדי שנבין את הסעיף עלינו להסביר את התפיסה הרפואית שרווחה בזמן הגמרא. הנה בדרך כלל התינוק נולד אחר תשעה חדשי הריון. אבל יש גם מקרים בהם נולדו עוברים בחודש השביעי. וכדי להסביר כיצד הוקדמה לידתם נהגו לומר שהתינוק השלים את התפתחותו העוברית במהירות והרי הוא כתינוק שנולד בתום תשעה חודשים. ואולם כאשר נולד התינוק בחודש השמיני הסתפקו אם אכן נשלמה התפתחותו אם לאו. כדי להכריע ספק זה היו מביטים ומתבוננים בגופו, ואם היה מראהו כתינוק שהתפתחותו נשלמה, הניחו כי יכל היה להיוולד גם לאחר שבעה חודשים, אלא שלא יצא בזמנו רק שהה ונתעצל. אבל אם מראהו היה כעובר שטרם השלים את התפתחותו, החשיבוהו כעומד למות, כי לא נתנו לו סיכוי לחיות. כנראה שהבנה זו, מקורה בסכנה המיוחדת בה נתון כל עובר הנולד בחודש השמיני, מחמת הליך הבשלת הריאות, המתרחש בדיוק בשלב זה. בימינו השתנתה לחלוטין התפיסה הרפואית, ומקובל שאין מציאות כזאת שהעובר משלים את התפתחותו בשבעה חודשים, אלא כל תינוק הנולד טרם זמנו, עדיין לא השלים את התפתחותו. הסעיף להלן יוסבר על פי התפיסה שרווחה בזמנם, אבל למעשה מתחשבים בתפיסה הרפואית המקובלת בימינו.
• מלין אותו בשבת – כי לא נחשב כפג, כפי שהסברנו בהקדמה.
• ואם לא גמרו – שאז נחשב כמת.
• ספק בן שמונה – אנו מסופקים אם להחשיבו חי או מת.
• אין מלין אותו בשבת – כי לא הותר לחלל שבת ולמול אלא תינוק שודאי נחשב חי.
• בן שמונה ודאי – הנחשב ודאי מת, על כן לא נחלל שבת עבורו. אולם בימינו גם הנולד בחודש השביעי או השמיני ראויים לחיות, אלא שנחשבים חלשים, ולכן אין מלים אותם ביום השמיני, רק מחכים עד שיתחזקו, כדי שלא לסכן אותם במילתם.
• מלין אותו – כי סברו שנשלמה התפתחותו, וגופו חזק וראוי לחיות.
• ועיין ביורה דעה סימן רס"ו – שם כתב הרמ"א שמלים בשבת תינוק שהוא ספק בן שבעה או בן שמונה, אפילו לא נגמרו שערותיו. ולמעשה, הכל תלוי במציאות הרפואית הנהוגה בימינו, שאם הרופאים אינם רואים סיבה לדחיית מילתו, יש למולו בזמן אפילו אם יום השמיני ללידתו חל בשבת.

סעיף ד

^ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת (יז).

^ושם במשנה וברייתא קל"ב.

• אינה דוחה שבת – כי שורש ההיתר נלמד מהפסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ודרשו חכמים אפילו בשבת. לכן, רק מילה המתקיימת בשמיני דוחה שבת, אבל מילה הנערכת ביום שאינו השמיני, אינה דוחה שבת. וכמו שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, כך אינה דוחה יום טוב ואפילו יום טוב שני של גלויות.

סעיף ה

^זאנדרוגינוס (יח) ונולד בין השמשות (יט) ונולד כשהוא מהול (כ) ^חויוצא ^*)דופן (כא) וכותית שילדה ואחר כך נתגיירה (כב) ומי שיש לו שתי ערלות (כג) אין מילתן דוחה שבת.

^זשם קל"ה ברייתא וכתנא קמא. ^חשם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים לחומרא. ^*)פירוש, הולד היוצא מהאשה שפתחו בטנה.

• אנדרוגינוס – תינוק עם סימני מיניות של זכר ונקבה, וספק אם הוא זכר או נקבה. לכן אין מילתו דוחה שבת, כי בפסוק נאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כלומר רק מילת זכר ודאי דוחה שבת.
• נולד בין השמשות – מילתו אינה דוחה שבת, כי הפסוק "ביום השמיני ימול בשר ערלתו" מורה לדחות את השבת רק כשיש וודאות שהמילה נערכת ביום השמיני. ובוולד זה, שיש ספק מהו יום לידתו, אין וודאות כזו.
• נולד כשהוא מהול – ללא ערלה, שכדי לקיים בו מצות מילה שורטים את בשרו לצורך הטפת דמו. ואין השבת נדחית אלא לצורך הסרת ערלה ממש, ולא לשריטה והטפת דם.
• יוצא דופן – עובר שהוצא מבטן אמו בניתוח קיסרי. אין מילתו דוחה שבת, כי בפסוק כתוב "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", כלומר לא תידחה השבת אלא למילת תינוק שאמו נטמאה בלידה, אבל בניתוח קיסרי, שאין היולדת נטמאת, אין המילה דוחה את השבת.
• ואחר כך נתגיירה – ורוצה לגייר את בנה, שיום השמיני ללידתו חל בשבת, אין למולו, כי השבת אינה נדחית אלא למילת תינוק שכבר בלידתו היה יהודי.
• שיש לו שתי ערלות – מצב זה יוצר ספק איזו מן הערלות ציותה התורה להסיר, ואין לחלל שבת לצורך מילת ספק ערלה.

סעיף ו

^טמכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת (כד); ^ילפיכך אם לא הביא איזמל (כה) למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת, אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם ^כבמקום כרת (כו). ^לולומר לאינו יהודי לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לאינו יהודי ועושהו (כז). ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לאינו יהודי לעשותו (כח). (ועיין לעיל  סימן ש"ז) (כט).

^טשם ק"ל משנה וכרבי עקיבא. ^ישם בגמרא. ^כהרי"ף והרא"ש שם. ^להרמב"ם בפרק ב מהלכות מילה.

• אינם דוחים את השבת – כלומר דחיית השבת נעשית רק באמצעות פעולת המילה עצמה, וכל מה שנצרך בעת עשייתה או לאחריה. אבל ההכנות למילה, שאפשר לעשותם כבר מערב שבת, אינם דוחים את השבת.
• איזמל – סכין המילה.
• דבריהם במקום כרת – כלומר, איסור דרבנן קיים ועומד גם בפני קיום מצוה חמורה, שאי קיומה מחייב כרת, כמצות מילה. שכן תינוק שלא נימול, ולכשיתבגר לא יבצע ברית מילה, חייב כרת, עובדה שמוכיחה את חומרת המצוה. ועם זאת, אין בחומרה זו כדי לדחות איסור דרבנן, כהבאת סכין למילה, שניתן היה להביאו כבר בערב שבת^[2].
• אומר לאינו יהודי ועושהו – חכמים התירו לבקש מגוי עשיית מלאכה דרבנן לצורך קיום מצוה^[3], לכן עשיית המכשיר מותרת.
• לא יאמר לאינו יהודי לעשותו – כי חכמים אסרו לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה מן התורה בשבת אפילו לצורך מצוה^[4].
• לעיל סימן ש"ז – שם מובאת דעת הרמ"א שלצורך מצוה מותר לבקש מאינו יהודי אפילו מלאכה דאורייתא. כוונת הרמ"א בהפניה זו להתיר בקשה מאינו יהודי אפילו במלאכה דאורייתא, לצורך עריכת המילה בזמנה בשבת. האשכנזים סומכים על קולא זו^[5].

סעיף ז

^מלא היה לו כמון שחוק (ל) מערב שבת, לא ישחקנו (לא) אלא לועס בשיניו (לב). אם לא עירב מאתמול יין ושמן ליתן עליה (לג), לא יערבם היום אלא יתן כל אחד לבדו (לד).

^משם קל"ג משנה.

• כַּמוּן שָׁחוּק – שהיו נותנים על המילה לצורך רפואה. וזה דומה לחומר מחטא שרגילים להניח על הפצע אחרי חיתוכו, וחובה להניח את הכמון על מקום החתך. אמנם אפשר להכין את הכמון בטחינה לפני שבת, ועל כן אסור לשחוק את הכמון בשבת עצמו                                  
• לא יִשְׁחקנו – כי השוחק הרי הוא טוחן, וזו מלאכה האסורה בשבת, ואין לעשות כן בשבת [כי לא הותר עבור המילה אלא מה שאי אפשר להכין קודם שבת].
• לועס בשיניו – לעיסה בשיניו לא נאסרה אפילו מדרבנן, ועל כן מותר ללעוס בשיניו בשבת כדי שלא תידחה המילה. ואם התינוק כבר נימול, ואי אפשר ללעוס את הכמון בשיניו, מותר גם לשחוק ממש, כי יש סכנה לנימול אם לא יניחו על החתך את הכמון. ואולם כל זה רק אחר המילה, כי אם גילו לפני המילה שלא יכולים לשחקו בלעיסת השינים, יש לדחות את המילה.
• ליתן עליה – בזמן הקדום, נהגו להניח יין ושמן מעורבים יפה על הפצע הפתוח של המילה, כסוג של תרופה. והנה בדרך כלל נאסרו התרופות בשבת מחשש לשחיקת סממנים, אבל כאן הותרה נתינת התרופה, כשאר הטיפולים שהותרו עבור הרך הנולד. אבל היות שאפשר להכין תרופה זו בערב שבת, לא הותרה הכנתה בשבת עצמו^[6].
• יתן כל אחד לבדו – בקערה, ומתערבים מעצמם, וזה מותר.

סעיף ח

^נאין עושין לה חלוק (לה) אלא כורך עליה סמרטוט (לו); ואם אין לו, כורך על אצבעו דרך מלבוש (לז), לשנות מדרך הוצאה בחול, ומביא דרך חצר אחרת אפילו לא נשתתפו יחד (לח).

^נשם במשנה.

• חלוק – כמין כיס (חלקי בד קטנים המחוברים זה לזה ובתוכם חלל) שמניחים על האיבר, כדי שהעור לא ישוב ויכסה את הערוה. מכיון שניתן להכין כיס זה לפני שבת, אינו רשאי לעשותו בשבת, ויש לדחות את המילה לאחריה.
• סמרטוט – באמצעותו משיגים אותה יעילות, ונמנעים מעשיית מלאכה.
• דרך מלבוש – זהו טלטול בשינוי, שמפחית את חומרת האיסור מדאורייתא לדרבנן, אמנם בזה לבד אין להתיר את הבאתו, כי ההיתר ניתן דווקא כשלא צריך להביא דרך רשות הרבים, שאז זה דרבנן משני טעמים, כמו שנסביר מיד בהמשך.
• אפילו לא נשתתפו יחד – אם יש מבוי שהוא כעין רחוב ללא מוצא ובו פתחים לחצרות, ובכל חצר מצויים פתחי בתים, מותר לטלטל במקום זה מן התורה, כיון שהוא סגור משלשה צדדיו, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו עקב דמיונו לרשות הרבים. ובכל זאת קיימת אפשרות לטלטל בהיתר, על ידי שיתוף תושבי המבוי כולם, כפי שמוסבר בהלכות עירובין. ומכיון שאיסור הטלטול במקום זה קל, התירו חכמים להביא את הסמרטוט בשינוי, כדי שברית המילה תתקיים^[7]. ובכל זאת אין להתיר טלטול ברשות הרבים, אפילו לקיום מצוה, כי לא מתירים איסור דרבנן לקיום מצוה, בפרט במקרה כגון זה, שניתן היה להביא את הכיס לפני השבת, מה גם שהמצוה לא מתבטלת רק נדחית. ואם כבר מלו, ואחר כך שמו לב ששכחו להביא את הכיס, מותר להביאו בשינוי.

סעיף ט

^סבזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת (לט); והאידנא (מ) לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם (מא). הגה: ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת (מב). וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו, מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה (מג).

^סדברי עצמו.

• כשחל להיות בשבת – והתירו זאת כמו שהותרו כל צרכי מילה בשבת.
• והאידנא – והיום.
• רחיצת כל אדם – כי אין לנימול שום סכנה, ולכן מותר לרחצו עם מים שהוחמו מערב שבת, אבל אין להתיר חימום מים לצורך רחיצתו. שאר פרטי הדינים של רחיצה בשבת הוסברו בסימן שכ"ו.
• במוצאי שבת – בסימו שכ"ו מובא שמותר לרחוץ בשבת פניו ידיו ורגליו במים שהוחמו מערב שבת, וכל שכן שמותר לרחוץ את איברו של הנימול, אבל אסור לרחוץ את כל גופו. ואולם אם נחשב הנימול קצת חולה, אף שאין בו סכנה, התיר הרמ"א לרחוץ את כל גופו במים שהוחמו מערב שבת.
• שיש בו סכנה – כלומר הכל לפי המציאות, ולכן כשיש סכנה, מותר לחמם מים לרוחצו, הן לאשכנזים והן לספרדים.

סעיף י

^עאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת (מד), אבל אם מל כבר פעם אחת (מה) מותר למול בשבת אפילו אם הוא אבי הבן (מו). הגה: ועיין עוד דיני מילה בטור יורה דעה סי' רס"ו.

^עמרדכי בפרק ג דחולין בשם רבנו שמחה ותרומת הדשן שם.

• לא ימול בשבת – כי יתכן שיטעה ולא ימול כראוי, וכיון שמוהל אחר יצטרך לתקן מילתו, נמצא שהראשון חילל שבת שלא כדין.
• מל כבר פעם אחת – לא צריך שיוחזק שלש פעמים, אלא די בפעם אחת.
• אבי הבן – כי המילה הותרה בשבת, ומה זה משנה אם האב מבצע את המילה או אחר. ועיין בהערה מדוע צריך לומר זאת, הרי לכאורה זה דבר פשוט^[8].

דין מילה בשבת (של"א)

• מחללים שבת לכל צרכי היולדת (א).
• מילה הנערכת בזמנה ביום השמיני, דוחה את השבת, וכמו שמלים בחול כך מלים בשבת (א).
• מילה שאינה נערכת בזמנה, וכן הנולד בין השמשות, אינה דוחה שבת (ד, ה).
• מילה של ילד הנולד בניתוח קיסרי, אינה דוחה את השבת (ה).
• חייבים להכין כל צורכי המילה לפני שבת, ואם לא הכינו, כגון שלא הביאו את הסכין, יש לדחות את המילה עד לאחר השבת (ו).
• מותר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה דרבנן, כדי לאפשר את עריכת המילה (ו).
• הרמ"א מתיר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה אפילו זו האסורה מן התורה, כדי שיקיים מצווה (ו).

[1] מסכת שבת דף קלב ע"א

[2] אע"פ שבמקומות רבים אנו רואים שמצוות דוחות איסורים דרבנן, כאן המצוה אינה דוחה איסור דרבנן זה, משני סיבות, א. כי אין כאן ביטול מוחלט של המצוה, רק דחיה לזמן אחר, ב. כעונש וקנס על שנהג שלא כדין, ולא הכין צרכי המילה קודם שבת, מה שמוכיח זלזול העלול לפגוע ולקלקל את מערכות האיסורים שתקנו חכמים.

[3] כמבואר בסימן שז סעיף ה.

[4] כלל זה נקרא שבות דשבות במקום מצוה.

[5] בכף החיים (כאן אות נז) משמע שיש גם ספרדים הסומכים על שיטה זו, כדי לקיים מצות מילה, וכפי שהתיר המחבר (בסימן שו סעיף יא) אמירה לנכרי במלאכה מן התורה לצורך קיום מצות ישוב ארץ ישראל, אמנם בכל זאת אין זו דעת המחבר.

[6] מוסבר על פי תפארת ישראל.

[7] נחלקו הפוסקים אם היתר זה חל גם בכרמלית, אשר גם בו האיסור הוא רק דרבנן, אלא שחמור קצת יותר ממבוי שלא נשתתפו בו. ולהלכה נראה, שאפשר לסמוך על המקילים.

[8] יש מי שסובר שאין היתר לאב למול את בנו בשבת. וסברתו (על פי תרומת הדשן סימן רסה) שבמילה נעשות שתי מלאכות האסורות מדאורייתא, א. פציעה, האסורה משום חובל, ב. תיקון התינוק, שנעשה שלם על ידי המילה, והאיסור הוא משום בונה. ואם ננתח את הליך המילה, נבחין כי תחילה נעשית בתינוק חבלה, בפציעת גופו, ואחר כך כתוצאה של החבלה, נעשה התינוק שלם. לפי זה יש להפריד בין גדרי מוהל שאינו אב, שאין לו חפץ בתיקון התינוק, אלא רוצה רק לבצע את חיתוך הערלה כראוי לשם קיום המצוה. ואף על פי שבמעשהו נעשה ממילא תיקון לתינוק, יש להחשיב זאת כפסיק רישיה דלא ניחא ליה, שאינו אסור מן התורה. ואולם אב המל את בנו, הרי מעונין שיהא בנו מתוקן ושלם, ואם כן יש בפנינו פסיק רישיה דניחא ליה, אם כן יש במעשהו גם מלאכת תיקון. לכן סברו דעות הללו כי יש להעדיף מוהל שאינו אבי התינוק, שאז נמנעים ממלאכת בונה. אמנם להלכה נדחתה דעה זו, כי התורה מתירה למול בשבת, מה שאומר כי אין כל חילול במילה, לא בחבלה ולא בתיקון. מלבד זאת, מי יכול לומר בוודאות שהמוהל אינו מעוניין בתיקון התינוק.