שולחן ערוך כפשוטו סימן של"ט-כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות שבת

סימן של"ט – כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן בכמה גזרות חכמים בשבת. הצד השווה בהם, שאלו דברים שאסרום חכמים משום שהם פוגעים ברוגע ובאווירת השבת; וכדי לתת תוקף לאיסור קשרו אותו לחשש מלאכה, ובכך הפכו גזרות אלו לחמורות יותר. בכל סעיף נסביר גם את המלאכה הקשורה למעשה האסור.

סעיף א

^אאין רוכבין על גבי בהמה (א). הגה: ועיין לעיל סימן ש"ה סעיף י"ח מדין הליכת קרון (ב).

^אמשנה בביצה ל"ו ע"ב.

על גבי בהמה – שמא יחתוך זמורה להנהיג את הבהמה, דבר שאסור משום התולש (שזו תולדה של קוצר). ואם מניח משא על הבהמה, יש בכך איסור תורה של "מחמר"[1].
הליכת קרון – שם מביא הרמ"א דין זה, וגם דן באיסור שימוש בבהמה, ורכיבה על בהמה אותה מנהיג הגוי[2].

סעיף ב

אין ^בשטין על פני המים (ג), ^גאפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה ^דדמי לנהר (ד). ואם יש לה שפה סביב (ה) – מותר (ו), דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי, וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין (ז).

^במשנה בביצה ל"ו ע"ב. ^גברייתא שבת מ' ע"א. ^דכן פירש הר"ן לפי פירוש הרי"ף שם, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ג ה"ה.

על פני המים – אסרו חכמים לשחות בנהרות בשבת. טעם האיסור, שמא יכין בשבת כלי המסייע שלא לטבוע, ונקרא "חבית של שייטין"[3], ועשייתו אסורה משום מלאכת בונה.
דמי לנהר – כלומר: עיקר הגזרה היא רק בימים ובנהרות, ובריכה בה המים יוצאים וחוזרים – הרי דומה לנהר, והיא בכלל הגזירה.
שפה סביב – שמונעת מהמים לצאת, כמו בבריכות שלנו היום.
מותר – שאינה דומה לנהר, כפי שהולך ומבאר המחבר.
חבית של שייטין – ולפי זה מותר לשחות בבריכות שלנו. יש שכתבו שאף שאין חשש לגזירה זו, אין לשחות בשבת משום חשש לסחיטת השיער, אמנם להלכה אין לחשוש לכך[4]. אך יש להיזהר מסחיטת הבגד בו נכנסים למים, לכן יש לקחת בגד ים שעשוי מחומר סינטטי, ובו אין איסור סחיטה. אמנם ההיתר הוא דווקא כשיש בו צורך, כיוון שיש בלבישת בגד ים ושחיה במים פגיעה באווירת השבת. שהרי אמרו חכמים שאפילו בגדי שבת לא יהיו כבגד חול, כל שכן שיש להשתדל בפעילות השבת שתתאים לרוח השבת.

סעיף ג

(ח) אין ^המטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין – גזירה שמא יתקן כלי שיר. ^וואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק – כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר (ט). ^זולספק כלאחר יד (י) – מותר (יא). הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו (יב), משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' (יג) (ביצה ל' ע"א). ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי (יד), דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא (טו), ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (טז) (תוספות שם).

^המשנה בביצה ל"ו ע"ב, ושם בגמרא. ^ורמב"ם בפרק כ"ג ה"ד. ^זהרמב"ם שם ה"ה מהא דירושלמי ביצה פ"ה ה"ב בשם רבי יונה שם.

הקדמה לסעיף – בסימן הקודם ראינו שאסרו חכמים לנגן בכלי שיר, שמא יתקנם. בסעיף זה מביא המחבר הרחבה לאיסור זה.
יתקן כלי שיר – גזרו חכמים על כל הפעולות המלוות כלי שיר.
ולספק כלאחר יד – כגון גב היד כנגד כף היד.
מותר – כי די בשינוי כדי להזכיר לו ששבת היום, ולא יבוא להשתמש בכלי נגינה.
ולא מחינן בהו – תרגום המשפט: וזה שמספקין ומרקדין כיום, ולא מוחים בהם.
שיהיו שוגגין וכו' – המשך המשפט: ואל יהיו מזידין. כבר בגמרא נאמר שעל אף האיסור המפורש במשנה, נהגו בישראל לרקוד ולספוק בשבת ובחג, וחכמי ישראל לא מחו בהם, משום שהבינו שהציבור לא יקבל את התוכחה, ואז העבירה בידם תהא חמורה יותר, כיוון שאז יעשו זאת במזיד[5].
שרי – מותר. כל הנאסר בסעיף זה, הוא מעיקר הדין ולא רק מכוח המנהג.
דלא שכיח הוא – תרגום המשפט: ואין לגזור שמא יתקן כלי שיר, משום שהוא דבר שאינו שכיח.
להקל בכל – לדעת התוספות, כאשר טעם הגזירה לא שייך יותר, יש מקום לבטל את האיסור. וכך פסק הרמ"א. קולא זו לא התקבלה אצל חכמי ספרד, ולפי מנהגם אסור לטפוח לספוק ולרקוד בשבת, ואין מתירים אלא בשינוי. ואיסור הריקוד הוא כשקופץ בכל גופו, אבל הליכה בשמחה ולפי קצב מסוים, מותרת גם לבני ספרד.

סעיף ד

(יז) ^חאין דנין (יח). הגה: ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח (יט), וכל שכן שאסור להלקותו, דהוי בכלל דין (כ); ואם יברח, אין עלינו כלום (כא) (ב"י סוף סימן רס"ג בשם שבולי הלקט). ולא מקדשין (כב). הגה: ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים (כג) (ר"ת); ואפשר דהוא הדין הכניסה לחופה שרי (כד) (סמ"ג), ואף על גב דלא קיימא לן הכי (כה), מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק (כו), גם כי גדול כבוד הבריות (כז), כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה, דעושין החופה והקידושין בליל שבת, הואיל וכבר הכינו לסעודה ולנשואין, והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז (כח); ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך (ועיין בטור אבן העזר סימן ס"ד סעיף ה). ולא חולצין (כט), ולא מיבמין (ל), ואין כונסין (לא), ולא מקדישים, ולא מעריכין, ולא מחרימין (לב), ולא מפרישין תרומות ומעשרות (לג), ^טואין פודין הבן (לד), ואין מגרשין (לה) ^יאלא אם כן הוא גט שכיב מרע (לו) הגה: דתקיף ליה עלמא (לז).

^כוכולם, אם נעשו שוגגין, או מזידין, או מוטעין – מה שעשו עשוי (לח).

^חמשנה ביצה ל"ו ע"ב. ^טריב"ש בתשובה וכתבי מהר"ר ישראל והר"ן שם. ^יגיטין ע"ז ע"ב. ^כירושלמי, וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק ה' דביצה.

הקדמה לסעיף – משא ומתן אסור בשבת, וכן כל קנין. חכמים קשרו איסור זה למלאכת כתיבה, כי דרך עושי הקנין לכתוב את המעשה. וכן דיונים משפטיים ושינויי מצבים משפטיים אסורים, שגם בהם כותבים את מעשה בית הדין. ויש מהם שנאסרו משום שדומים לתיקון, כפי שיתבאר במהלך הסעיף.
אין דנים – גזרה שמא יכתבו את הטענות או את פסק הדין.
כדי שלא יברח – אף שבכך לא ישא את עונשו. אנו מעדיפים להסתכן שעבריין לא ייענש, ובלבד שלא נפגע בכבודה של השבת. אולם אם זהו עבריין שמסוכן לחברה – יש לעוצרו גם בשבת[6].
דהוי בכלל דין – גם ביצוע העונש הוא חלק מ"אין דנים", ואסור בשבת.
אין עלינו כלום – כלומר: לא נענש על כך שלא ענשנו אותו. אמנם כאמור, כל זה באדם שאינו מסוכן לחברה.
ולא מקדשין – אשה בשבת. כיוון ששינוי המצב האישי דומה לענייני משפט, האסורים בשבת.
אשה ובנים – ולאדם זה הקידושין הם חלק ממצות "פרו ורבו", ולדבריהם חשיבות מצווה זו דוחה את האיסור דרבנן שלא לקדש בשבת.
הכניסה לחופה שרי – מותרת. טקס החתונה שלנו נחלק לשנים: הקידושין, שהם נתינת טבעת לשם קידושין בפני עדים. לאחר שלב זה האשה מיוחדת לבעלה, ואסורה לאחר ללא גט, אולם עדיין לא חלים החיובים הכלכליים שבין איש לאשתו, כמו כן אסורים יחסי האישות. השלמת התהליך הוא בשלב הנישואין, שעיקרם נעשה בכניסה לחופה, שדומה לכניסה לבית משותף (כיום נעשה שלב זה על ידי אמירת שבע הברכות תחת החופה). ויש שהתירו לא רק לקדש אשה בשבת למי שאין לו ילדים, אלא אף להכניסה לחופה.
דלא קיימא לן הכי – לא פוסקים כדעה זו, אלא לא מקדשין אשה בשבת, שהלא סוף סוף אפשר להתחתן יום קודם או יום אחר כך, ואין צורך לקיים מצווה חשובה זו דווקא בשבת.
בשעת הדחק – כפי הדוגמא שכתב הרמ"א מיד בהמשך.
גדול כבוד הבריות – במקרה בו קבעו חתונה ביום שישי ולא הספיקו לקיימה. וכלל גדול בידינו שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן.
אם לא יכנוס אז – הנדוניה הוא הסכום שמכניסה הכלה ומשפחתה לבית החדש. ובזמנם היו, לעיתים, נושאים ונותנים בסכום זה עד החופה ממש, והיה בכך כדי לעכב את החופה[7].
ולא חולצין – אשה שמת בעלה ולא נולדו להם ילדים, על אח הנפטר לשאת את אלמנת אחיו, וזהו ייבום. ואם לא מייבמים, האשה משוחררת מהזיקה ליבם על ידי טקס חליצה. וכמו הקידושין, גם החליצה היא טקס בעל מעמד משפטי, ואין לעשותו בשבת.
ולא מייבמים – היבום הוא כאמור, נישואי הגיס לאלמנת אחיו, ואסור לעשות זאת בשבת, כנישואין.
ולא כונסין – ראינו למעלה בס"ק כ"ד שלחתונה יש שני שלבים: הקידושין והנישואין. גם מי שקידש אשה לפני השבת – לא ישאנה בשבת, כי בכך חלים ההתחייבויות הכלכליות שבין בני הזוג, והדבר אסור כשאר מקח וממכר בשבת.
ולא מחרימין – אלו פעולות שונות של נתינה לבית המקדש, פעולות שאינן נוהגות היום. הקדשה היא נתינת חפץ לבית המקדש; הערכה היא נתינת סכום כסף על שם אדם מסוים לבית המקדש (הסכום תלוי בגיל ובמין אותו אדם, ומפורט בתורה בפרשת בחוקותי); והחרמה היא הקדשת בהמה לטובת רכוש המקדש. פעולות אלו דומות לקנין ואסורות בשבת.
תרומות ומעשרות – משום שהדבר דומה לתיקון הפירות, שהיו אסורים באכילה עד לתיקונם במעשר. האיסור הוא גזרת חכמים, כי מן התורה לא נאסר אלא תיקון פיזי בגוף הדבר.
ואין פודין הבן – בן בכור יש לפדותו על ידי נתינת חמישה סלעים לכהן. טעם המצווה – ביציאת מצרים נהרגו כל בכורי מצרים, ובכורי ישראל נצלו, לכן הוקדשו הבכורות לעבודת השם. אולם יש להעביר קדושה זו לכהן. הפדיון הוא כעין קנין, ואין לעשותו בשבת.
ואין מגרשין – אשה, כפי שאין נושאין. משום שגם הגירושין משנים את מעמדה המשפטי של האשה.
גט שכיב מרע – חולה במחלה מסוכנת.
דתקיף ליה עלמא – שעלול למות. לעיתים אדם שנוטה למות רוצה לתת גט לאשתו, בטרם יסתלק, כדי שתהיה גרושה ולא אלמנה, ובכך לא תזדקק לייבום. ובגלל חשיבות גט זה, לא גזרו חכמים שלא ליתנו בשבת.
מה שעשו עשוי – כל הדינים שבסעיף זה הם איסורים לכתחילה, אבל אם המעשים נעשו בשבת, כגון אם נשא אדם אשה בשבת – המעשה עשוי, והאשה נשואה.

סעיף ה

^להכונס את האלמנה – לא יבא עליה ביאה ראשונה, לא בשבת ולא ביום טוב (לט) (ועיין לעיל סימן ר"פ) (מ).

^להר"ן שם בשם הירושלמי.

ולא ביום טוב – בנישואים ראשונים, החיובים ההדדיים חלים מעת כניסה לחופה. אבל בנישואי אלמנה וגרושה החיובים חלים רק כשאחר החופה מקיימים יחסי אישות, לכן קיומם יוצר התחייבויות כלכליות[8], וזה כעין קנין האסור בשבת. ובשעת הדחק אם התייחדו לפני כניסת השבת בחדר סגור – מותר להם לקיים יחסים בשבת[9].
סימן ר"פ – סעיף ב', שם מובא שאין איסור חובל בבעילה בשבת, אף לא בבתולה.

סעיף ו

^מאסור לאדם להשיט במים דבר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו (מא); ^נולכן קֵסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים (מב).

^ממרדכי ביצה רמז תרצ"ה בשם הירושלמי. ^נשם בהגהות אשרי.

להביאו אצלו – בסעיף ב' ראינו שאסרו חכמים לשחות בנהר ובים. סעיף זה מלמדנו שכלול באיסור זה גם להשיט חפצים על פני המים.
שיהיו יפים – אם רוצה לטבול במים (בלי לשחות), אסור לו להרחיק בידיו את הלכלוכים שצפים על פני המים.

סעיף ז

(מג)^סספינה, אם היא יושבת בקרקע הים ואינה שטה כלל – מותר ליכנס בה, ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל, אף על פי שהיא שטה על פני המים – מותר ליכנס בה^*) (מד).

^סהאגור בשם רבי אביגדור. ^עב"י ושכן נראה מדברי הכל בו. ^*)ויש עוד היתר אחד לצורבא מרבנן בשבת קל"ט ע"ב, והביאו הטור, והרמב"ם השמיטו בפרק כ"ג וכתב ה"ה שם ה"ג שהטעם לפי שאין צורבא מרבנן מצוי בזמן הזה. אם מותר להפליג בספינה בע"ש או בשבת עיין לעיל בסי' רמ"ח.

הקדמה לסעיף – ראינו בסימן רמ"ח שאסור להפליג בספינה בשבת. בסעיף זה מעיר המחבר, אגב איסור השחייה וההשטה בשבת, שאין איסור להיכנס לספינה בנמל בזמן שאינה שטה.
מותר ליכנס בה – אבל ספינה שאינה עוגנת ואינה קשורה, אסור להיכנס אליה גם כשאינה מפליגה. והדבר נכלל באיסור ההשטה שראינו בסעיף הקודם.

כמה מגזרות חכמים בשבת (של"ט)

בסימן זה מתבארים כמה דברים שאסרו חכמים עקב פגיעתם ברוגע ובאווירת שבת. וכדי לחזק דבריהם קשרו חכמים גזרות אלו לחשש איסור מלאכה מהתורה [הק].
רכיבה על גבי בהמה – אסרו חכמים לרכב על בהמה בשבת, שמא יחתוך זמורה לצורך הנהגתה [א].
שחיה – אסרו חכמים לשחות בנהרות בשבת, ובכלל זה גם בים ובאגם. וכן אסור בבריכה בה המים יוצאים ממנה וחוזרים אליה, אבל בבריכה עם שפה – מותר. וטעם האיסור – גזרה שמא יבנה מצוף בשבת, כדרך השוחים בנהרות [ב].
בבריכות שלנו אין גזירה זו. אולם נכון להימנע משחיה בהם מפני כבוד השבת. ואם שוחים לצורך, יש לשחות בהן רק בבגד ים מחומר סינטטי, שאין בו איסור סחיטה [(ז)].
בכלל איסור זה אף להשיט דבר בנהר [ו]; וכן להיכנס לספינה שאינה עוגנת ואינה קשורה [ז].
השמעת קול [ג] – אסרו חכמים להשמיע קול לצורך שמחה, ובכלל זה מחיאת כפיים, הכאה באצבע צרידה, ואפילו להרעיש בכלי לתינוק, שמא יתקין כלי נגינה. ובשינוי מותר.
כמו כן אסרו לרקוד, והאיסור הוא כשקופץ בכל גופו, ולא בהליכה בשמחה לפי קצב השירה [(טז)].
כתב הרמ"א שנהגו להקל בכל זה, וטעם המקילים – שכיום איננו בקיאים בהתקנת כלי נגינה. וכך נוהגים הלכה למעשה רוב האשכנזים.
קנין – אסרו חכמים משא ומתן בשבת, שמא יכתוב, ובכלל זה כל דבר שיש בו קניין. האיסור כולל גם כל מעשה בית דין; וכן כל מעשה המשנה את המעמד האישי (כגון קידושין, נישואין וגירושין); ולא מפרישים תרומות ומעשרות ולא פודים את הבכור [ד]

[1] כפי שהסברנו בסימן ש"ה סוף סעיף יח.

[2] ראה דברינו שם הערה 14 לעניין נסיעה בקרון חשמלי בשבת. עוד בדין זה, לעניין "שביתת בהמתו", ראה דברינו בהקדמה לסימן רמ"ו, ושם בסעיף ג'.

[3] זהו מָצוֹף פשוט. לדעת רש"י הוא ארוג מקנים, ולדעת התוספות עשוי חרס.

[4] מפורש בשבת קכ"ח ע"ב: "אין סחיטה בשיער", וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה יא). אמנם המשנ"ב בסימן שכ"ו ס"ק כא כתב: "כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים", אולם מפורש להיתר בדברי המחבר בבית יוסף יו"ד סימן קצ"ט, וזה לשונו: "וחששא דסחיטת שיער אינה כלום שהרי פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת שאין סחיטה בשיער".

[5] הרמ"א הביא כלל זה בסימן הקודם סעיף ה', וראה דברינו שם בס"ק כג.

[6] כפי שראינו בסוף סימן שכ"ט שמותר לעבור על איסורי דרבנן כדי למנוע היזק לרבים.

[7] הלכה זו מבוססת על מעשה שהיה, ומובא בהרחבה בשו"ת הרמ"א סימן קכ"ה.

[8] ההבדל בין נישואים ראשונים ושניים נעוץ בכך שבנישואים ראשונים הכלה בדרך כלל באה מרשות הוריה, ויציאתה מרשות הוריה לביתו של החתן היא האות לשינוי מצבה האישי והמשפטי. אבל אלמנה וגרושה בדרך כלל כבר אינן תלויות בבית ההורים, לכן כניסתן לחופה אינה מספקת כדי לסמל את השינוי במעמדן.

[9] כיוון שלדעת כמה ראשונים, גם באלמנה וגרושה החיובים ההדדיים חלים מהכניסה לחופה. כך כתב במשנ"ב ס"ק ל"ב, ובלוית חן אות קט"ו. ואין זו דעת המחבר.