קיצורי הלכות שבת חלק ד' -
מלאכות שבת (1)

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

מלאכות שבת (1)  (סימנים ש”א-ש”כ)

הליכה בשבת (סימן ש”א)

1. אין לרוץ בשבת כדי להגיע במהירות למחוז חפצו. אולם מותר לרוץ לדבר מצווה [א], וכן אם נהנה מריצתו [ב].
2. אין ללכת במים בשבת, שמא יבוא לסחוט את בגדיו [ג]. ומותר אם הולך לדבר מצווה, ויעשה שינוי בבגדו שיזכיר לו שלא לסחוט [ד].
3. מי שנרטבו בגדיו – מותר לו להמשיך ללכת בהם, ואין חוששים שמא יסחטם [מה]. וכשיגיע לביתו לא יתלה אותם לייבוש [מה, מז].

הוצאה בשבת (סימן ש”א)

1. אין להוציא משא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן אין לטלטל משא ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית [הק]. החיוב מן התורה הוא רק ברשות הרבים ממש, ונפסק להלכה שאין לנו רשות הרבים מהתורה כיום [(ל)]. ומן התורה חייב רק אם מוציא בדרך הרגילה של נשיאת החפץ [(כו)].
2. לכן הדיון בסימן זה הוא על הוצאה או טלטול ארבע אמות במקום שאין בו עירוב, והאיסור הוא מדברי חכמים.
3. מותר להוציא בשבת בגדים ותכשיטים. הכלל בדבר הוא שפרטי לבוש נחשבים כבגד אם הם נלבשים כדרכם, ואביזרי נוי נחשבים כתכשיט אם נענדים כדרכם. ושניהם צריכים להיות צורך הלובש, וצמודים לגוף. וכל דבר שרצון האדם להעבירו ממקום למקום נחשב למשא [הק, ז, (מד)].
4. אין לצאת בבגד שלא כדרך לבושו, כגון סודר הכרוך סביב מתניו [(קס), לא].
5. לעתים גזרו חכמים ואסרו לצאת בבגדים או בתכשיטים שיש חשש שייפלו או שיסירם הלובש, שמא יבוא לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים [ז, ועוד]. וברוב המקרים התירו הפוסקים לצאת בהם כשאין לנו רשות הרבים מהתורה [(ל) ועוד].
6. אין לצאת בכלי נשק [ז].
7. מפתח הקבוע בחגורה ומשמש אותה – נחלקו אם מותר לצאת בו [יא]. ונהגו להקל בדבר, ולטלטל מפתח בצורה כזו במקום צורך גדול [(סה)].
8. אם לובש שני בגדים זה על גבי זה (כגון שמוציא לצורך חברו) – לדעת המחבר מותר לצאת כך, ולדעת הרמ”א מותר בבגד שלעתים כך הדרך ללובשו (כגון סוודר או גרביים), אבל לא בבגד שאין זו דרכו. ולכן לדעת הרמ”א אם מטלטל מפתח הנצרך לחגורה, אסור לו לצאת עם חגורה נוספת [לו].
9. כדי להציל מדליקה, מותר ללבוש כל בגד שיכול להניח על גופו דרך לבוש (ויש להתחשב באמור בסעיף הקודם), ויכול לעשות כן כמה פעמים [מד][1].
10. כיסוי שעוטפים בו את הבגד כדי שלא יירטב או יתלכלך, מותר לצאת בו בשבת אם הוא דרך לבוש, ואסור אם אינו דרך לבוש [יד, כא].
11. כל דבר שרגילים לתפור לבגד (כגון כפתור רזרבי) – נחשב לחלק מהבגד [כג].
12. מותר לצאת בתחבושות שונות המרפאות את המכה [כב], וכן בקיבועים שונים [נא].
13. סומא או חיגר שאינם יכולים ללכת בלי להיעזר במקל – מותרים לצאת בו [יז-יח].
14. מותר לצאת בקב, קביים או תותבת המשמשים להליכה, ואסור אם משמשים לנוי בלבד [טו-טז].
15. מותר לצאת בפאה נכרית [נ].
16. מי שרחץ ידיו בנהר, ימתין עד שידיו יתייבשו לפני שילך ארבע אמות [מט].

ניקוי וקיפול בגדים בשבת (סימן ש”ב)

1. לעניין פגמים בבגד או חוטים היוצאים ממנו, אם מקפיד שלא ללכת בו בגלל פגמים אלו – הסרתם אסורה משום “מכה בפטיש” [ב].
2. אסור לקפל בשבת בגד שאינו זקוק לו באותה השבת, משום הכנה מקודש לחול [ג].
3. גם בגד שזקוק לו בשבת זו, קיפולו נחשב כתיקון, ואסור. אולם מותר לקפל בגד שלא על פסי הקיפול שיש בו מקיפולים קודמים [ג].
4. ניקוי במים של לכלוך שנמצא על הבגד אסור משום כיבוס [א, ט]. ואסרו חכמים גם לשפשף לכלוך ללא מים, משום שדומה הדבר לכיבוס; אולם מותר לשפשף את הכתם מהצד הפנימי של הבגד, או אם במקום לשפשפו מגרדו בציפורן או בסכין [ז].
5. אין להשרות בגד במים, משום ש”שרייתו זהו כיבוסו”. ומותר להרטיב בגד נקי במים מועטים, אולם אסור במים מרובים שמא יסחוט [ט].
6. מותר לנגב ידיים במגבת, וכן להרטיבה בדרכים אחרות שלא על מנת לנקותה [י].
7. אסור לנגב דבר רטוב בבד שמקפיד על ניקיונו, שמא יבוא לסחטו [יב].

דיני תכשיטים, איפור וסירוק בשבת (סימן ש”ג)

1. מהתורה מותר לאישה לצאת עם תכשיטיה לרשות הרבים גם במקום שאין בו עירוב.
2. חכמים גזרו על תכשיטים רבים שלא לצאת בהם, שמא תסירם ותבוא לטלטלם ברשות הרבים. דוגמאות לכך הם תכשיטים שדרכם להסירם בשעת טבילה [א-ב], תכשיטים שהאישה עלולה להסירם כדי להראותם לחברותיה [ג-יז], ותכשיטים העלולים ליפול [ו].
3. אולם מעידים הפוסקים שלא נהגו להקפיד על גזרה זו, משום שאין לנו רשות הרבים מהתורה, וכן מפני שכבר אין דרך הנשים להסיר תכשיטיהן [יח].
4. אין להשתמש במחט לצורך החזקת השיער, משום שהיא מוקצית. ואם ניטל חודה של המחט, מותר בתנאי שיוחדה המחט לצורך זה לפני השבת [יט].
5. אסור להתאפר בשבת. ויש המתירים להתאפר באבקה [כה].
6. אסור לקלוע צמות בשבת, ומותר לסדר ביד את השיער בצורות אחרות [כו].
7. אין להשתמש במסרק בשבת, משום שהוא תולש שערות [כז].

דיני שביתתו עבדו (סימן ש”ד)

1. עבד כנעני חייב במצוות כאישה, ובכלל זה חייב באיסורי השבת, וכן מצווה היהודי על שביתת עבדו. אולם כיום אין לנו עבדים.

הוצאת מטלטלים עם כלבו בשבת (סימן ש”ה)

1. במקום שאין עירוב, אין לכלב של ישראל לצאת עם דברים הנחשבים משא.
2. מותר לצאת עם קולר ורצועה שנועדו לשמירת הכלב [א].
3. אין לצאת עם רצועה ארוכה שאינה קפיצית, משום שנראה כאילו מטלטל רצועה [טז].
4. מותר לצאת עם זמם על פי הכלב, שנועד שלא יזיק [(כב)].
5. מותר לצאת עם דסקית זיהוי, בתנאי שאין חשש שתיפול [(נז)].
6. אין לצאת עם כמה כלבים הקשורים זה לזה, אולם מותר לצאת עם כמה כלבים כשאוחז כל אחד ברצועתו [טו].

איסור עיסוק בחפציו בשבת (סימן ש”ו)

1. אסרו חכמים להתעסק בשבת בעסקי החולין, גם בדברים שאין בהם מלאכה. לכן אסור למשל ללכת בשבת לשדהו לראות מה צריך לעשות בו מחר [הק, א].
2. איסור זה הוא רק בצרכי חולין, אבל לצורכי מצווה ולצרכי הרבים – מותר. וגם בעניינים אלו לא יזכיר סכומי כסף. ומקח ממש לא הותר, אלא רק דיבור שיש בו הכנה לנושא [ב, ו].
3. בכלל היתר זה לעסוק בשבת בהשבת אבדה ולהכריז עליה [יב], וכן להתחייב לצדקה. והמנהג להתחייב לצדקה בבית הכנסת, ואפילו בנקיבת הסכום [ו].
4. בדומה לעיסוק בענייני חולין, אסרו חכמים גם למדוד ולשקול בשבת, אולם התירו לצורך מצווה. וכן מותר לצורך חולה אף שאין בו סכנה [ז].
5. לא אסרו בשבת לחשוב על עסקי החולין, אולם אשרי מי שמצליח להימנע בשבת גם ממחשבות אלו [ח].
6. אסרו חכמים לקבל שכר על עבודה שנעשית בשבת, גם אם אין בה איסור מלאכה. האיסור הוא על שכר יום המחושב לשבת בפני עצמה, אבל אם מדובר על שכר שבועי או חודשי, או שכר כנגד עבודה שחלקה נעשה לפני השבת או לאחריה – מותר [ד]. ויש מתירים בעבודות שיש בהן מצווה [ה].

דיני שבת התלויים בדבור (סימן ש”ז)

1. אסור לדבר בשבת בענייני עסקיו, אף כשאין באמירתו תכנון וקביעה למחר [א, ו].
2. למי שיכול, טוב בשבת לייחד את דיבורו ומחשבתו לדברים שבקדושה [א].
3. בהקשר זה נאסרה גם האמירה לגוי שיעשה מלאכה. בשבת עצמה אסור לומר לגוי לעשות כל מלאכה שיש לה קשר ליהודי, אולם מותר לומר לגוי שיעשה מלאכת עצמו [כא].
4. בין הדברים שאסרו: נתינת מעות לגוי ואמירה מפורשת שיקנה עבור יהודי בשבת [ג-ד];
5. לצורך מצווה או במקום מקצת חולי – מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה מדרבנן [ה].
6. במקום הפסד ממון מרובה מאוד מותר לקרוא לגוי, ואפילו לומר לו “כל המציל אינו מפסיד”. אבל אסור לומר לו במפורש לעשות מלאכה [יט].
7. עבר ישראל על האיסור ואמר לגוי לעשות מלאכה, אותה מלאכה אסורה בהנאה עד מוצאי שבת “בכדי שיעשו” [כ].
8. מותר לספר לחברו על תכניותיו למחר, אף שחברו מבין מדבריו שהוא רוצה להעסיקו [ז].
9. כל דבר שניתן לעשותו בשבת בהיתר, מותר לדבר עליו [ח].
10. אסור “להחשיך את התחום” (כלומר: ללכת עד סוף תחום שבת כדי למהר לעבודה במוצאי שבת) עבור מלאכה האסורה בשבת [ח], אבל מותר להתקרב למקום עבודתו שבתוך התחום [ט].
11. מותר לשאול ולהחזיר מחברו בשבת, אולם ישתמש במילה “לשאול” ולא במילה “ללוות” [יא].
12. אסור לקרוא בשבת בעניינים הקשורים לעסקיו. יש שאוסרים לקרוא גם שאר ענייני חולין, וכן פסק המחבר. והמקל יש לו על מי שיסמוך [יב-טו]. והוא הדין ללימודי מדעים בשבת [יז].
13. ספרים ותכנים אחרים שמרחיקים את האדם מעבודת ה’, אין לקראם אפילו בחול [טז], ומכאן למדנו שכיום יש להתקין סינון על הגלישה ברשת [(סג)].
14. רפואות שנעשות על ידי דיבור ומותרות בחול, מותרות גם בשבת [יח].

הלכות מוקצה (סימן ש”ח)

כלי שמלאכתו להיתר

1. כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לכל צורך, אולם אסור לטלטלו שלא לצורך, מלבד אוכל וכתבי הקודש, שמותר לטלטלם אף שלא לצורך [ד].
2. בכלל כלי שמלאכתו להיתר: סולם ביתי [(קז)]; ענף שייחדו לגרש בו זבובים [כג]; עורות שעומדים לשימוש כשטיח [כה]; קרש שיש לו שימושים ביתיים [כו]; עפר המונח בפינה בבית לצרכים ביתיים [לח]; שעון [(רכד)].

מוקצה מחמת גופו

1. דבר שאינו נחשב לכלי אסור לטלטלו בשבת [הק, ז], אפילו אם ראוי לכסות בו כלים [ז].
2. שברי כלים, כל עוד הם ראויים למלאכה אחרת – לא בטל דינם ככלים, ומותר לטלטלם. ואם אינם ראויים לדבר – הרי הם מוקצים מחמת גופם [ו, יא]. ואם זרק את השבר לאשפה – הרי הוא מוקצה מחמת גופו [ז, יב].
3. מכסים ודלתות של כלים הניטלים בשבת שהתפרקו מכליהם – אינם מוקצים [ח].
4. מכסים גדולים מאוד, אם הם של דבר המחובר לקרקע, כגון בור או חבית שבקרקע – אינם בגדר כלי אלא אם יש להם ידית. ואם הם שייכים לכלים שאינם בקרקע – מותר לטלטלם בשבת אם השתמשו בהם לכך לפני שבת [י].
5. שאריות בד קטנות, אם הן כשיעור שמשתמשים בו לסמרטוטים – מותרות, ואם קטנות מכך – אין לטלטלן [יג].
6. שאריות מזון, אם ראויות למאכל בעל חיים מסוים – הן מותרות בטלטול במקום שאותו בעל חיים מצוי (אף אם אין כזה לאותה משפחה); ואם לאו – הן מוקצות מחמת גופן [כז-ל].
7. שאריות האסורות בטלטול אפשר לפנותן על ידי טלטול השולחן או המפה בשינוי [כז], ואם הן מאוסות מאוד מותר לטלטלן כדרכן מדין “גרף של רעי”, המובא בסעיף הבא.
8. דבר שהוא מאוס הרבה, כדוגמת כלי שנועד לפינוי צרכים, הרי הוא מוקצה מחמת גופו; אלא שמשום כבוד הבריות התירו חכמים לפנותו אם הוא מפריע במקום שנמצא בו [לד-לז]. וכלי הפלסטיק של היום, שאינם מאוסים כל כך, אינם מוקצים [(קפג)].
9. מאכל שנועד לבישול ואינו ראוי לאכילה כלל ללא בישול, הרי הוא מוקצה מחמת גופו; אך אם אפשר לאכלו על ידי הדחק – מותר לטלטלו. ואמרו חכמים שבשר חי ראוי לאכילה על ידי הדחק, אך דג לא [לא-לב]. לכן יש להיזהר שלא לטלטל דג קפוא [(קעא)].
10. בעלי חיים הם מוקצים מחמת גופם [לט], ובכלל זה חיות מחמד [(קצג)]. ומותר לסייע להם ללכת כל עוד אינו מרים אותם [מ].
11. בכלל מוקצה מחמת גופו – אבנים [כב]; סולם גדול במיוחד [יט]; עצים המיועדים לשריפה [כ].

ייחוד דבר שאינו כלי לעשותו כלי

1. דבר שיש לו שני ייעודים אפשריים, שלאחד מהם הוא חומר גלם ולשני כלי (כגון ענפי דקל, שנועדו לשרפה ואז הם מוקצים, או לישיבה עליהם ואז הם מותרים), די בכך שחשב בערב שבת להשתמש בהם בשימוש המותר, כדי להתירם בשבת [כ]. לכן גם פשתן וצמר די במחשבה כדי לייחדם לתחבושות [כד].
2. דבר שיש לו שני שימושים, שלאחד מהם נחשב לכלי ולאחר לא (כגון לבֵנים שנועדו לבניין ולישיבה), כל עוד ניכר מההקשר שהוא עומד לשימוש האסור (כגון שהאבנים מסודרות כאבנים לבניין) – הרי הוא מוקצה מחמת גופו [יז].
3. דבר שעיקר ייעודו כחומר גלם, ולכן הוא מוקצה בשבת אף אם יש לו שימוש נוסף (כגון אבנים שעיקרן לבנייה, שאפשר גם לשבת עליהן), לא די במחשבה לשימוש המותר בערב שבת כדי להתירו, אלא צריך לפני שבת לעשות בו מעשה, כגון לסדר את האבנים [כא].
4. דבר שאינו כלי כלל, כגון סתם אבן – אם רוצה לייחדו לשימוש לשבת אחת אין דרך להתירו, ואף על פי שמייחדו במעשה. ומותר רק אם מייחדו לשימושו המותר לעולם [כב].
5. דבר שאינו כלי עבור בעליו העשיר, הוא מוקצה גם אם יש לו שימוש לעניים [נב].

כלי שמלאכתו לאיסור

1. כלי שמלאכתו העיקרית אסורה בשבת – אסור לטלטלו סתם, וכן אסור לטלטלו לצורך הכלי (“מחמה לצל”). אבל מותר לטלטלו “לצורך גופו”, כלומר לפעולה מותרת בשבת שנעשית עם גוף החפץ, כגון פטיש לפצח בו אגוזים; וכן “לצורך מקומו”, כלומר אם יש לו צורך במקום שעליו מונח כלי זה [ג].
2. במקום צורך גדול מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אגב דבר היתר המונח עליו [ה].
3. תפילין אינן מוקצות [ד].
4. שופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור [ד].
5. מותר לטלטל בגד שעטנז [מז], וכן מותר לטלטל ספרי חול [נ].

מוקצה מחמת חסרון כיס

1. כלי שמלאכתו לאיסור, שמפאת ערכו וחשיבותו מקפידים שלא לעשות בו מלאכה אחרת מלבד מלאכת האיסור שנועד לה – אסור לטלטלו כלל, גם לא לצורך גופו ומקומו [א].

דיני טלטול מוקצה

1. מותר לגעת במוקצה, ומותר לקחת דבר היתר המונח על מוקצה [ג, מב].
2. מותר לטלטל מוקצה בלי לגעת בו, כגון על ידי נשיפה [ג, מג].
3. מותר לטלטל מוקצה כדי לפנותו ממקום שעלול להזיק את הרבים [ו, יח].

הלכות נוספות בסימן ש”ח

1. אסור לפרק דלת ממבנה המחובר לקרקע או לחברה לו, משום סותר או בונה. ומשום איסור זה גזרו חכמים שלא להחזיר דלת לארון עץ [ט], וכן אסור לחבר רגל לספסל עץ [טז].
2. כלי שאפשר לתקנו בקלות, ותיקונו אסור בשבת – אסרו חכמים להשתמש בו, שמא יתקנו. ואם כבר השתמש בו בחול לאחר שהתקלקל – מותר [טז].
3. דבר המזיק הנמצא בכרמלית, מותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות [יח].
4. מהתורה מותר לטלטל ברשות הרבים אדם (“החי נושא את עצמו”), ובכלל זה ילד שיודע ללכת, אלא שגזרו על כך חכמים ואסרו. ומותר לסייע להם ללכת כל עוד אינו נושא אותם. ובשעת דחק גדולה, כגון ילד קטן שבאמצע הדרך אין לו כוח יותר ללכת – מותר לשאתו [(רא)].

טלטול חפץ שמונח עליו מוקצה (סימן ש”ט)

1. מעיקר הדין אסור לטלטל חפץ שמונח עליו דבר מוקצה, אם כוונתו לטלטל בכך את המוקצה [(א)].
2. כשילד קטן אוחז מוקצה, אסור להרימו. איסור זה הותר אם מתקיימים שני תנאים: א. הילד יצטער מאוד אם אביו לא ירימו.
   ב. מדובר במוקצה שאין בו חשש שהאב יטלטלו בעצמו [א].
3. מוקצה שמשתמשים בו בקביעות יחד עם חפץ אחר, כגון אבן שנמצאת בדלי על מנת שישקע במי הבאר – אם המוקצה קשור היטב לכלי ההיתר, הוא נחשב לחלק ממנו, ומותר לטלטל אותו אגב הכלי המותר; ואם אינו קשור היטב – אסור [ב].
4. סל שיש בו פירות ואבן – מעיקר הדין מותר לטלטלו; לכן אם צריך את מקומו – ייטול אותו משם. ואם צריך את הפירות – אם יכול בנקל לנער את תכולת הסל וליטול רק את הפירות – עדיף. אך אם הדבר אינו בנקל, כגון שחושש שהפירות יינזקו – מותר ליטול את הסל כמות שהוא [ג].
5. בסיס לדבר האסור: חפץ המותר בטלטול, שבכניסת השבת מונח עליו מוקצה – בתנאים מסוימים הוא עצמו נחשב למוקצה, ואסור בטלטול אפילו אם יוסר המוקצה שהיה מונח עליו [הק, ד].
6. חפץ היתר נאסר משום “בסיס” רק אם המוקצה הונח עליו בכוונה, ולא כאשר נשכח עליו [ד].
7. אבן שהונחה בכוונה על חבית או כר בשבת על מנת שתהיה שם בשבת – אסור לטלטל את החבית או הכר אף אם האבן נפלה מהם. ואם האבן נשכחה על החבית – מותר לטלטל את החבית, אך עדיף שראשית יטה אותה על צידה כדי להפיל את האבן [ד]. ואם צריך את מקום החבית – יכול לכתחילה להרימה [ה].

דיני מוקצה בשבת (סימן ש”י)

1. כל דבר שראוי לאכילה אינו מוקצה, אפילו אם הוא עומד לסחורה [ב].
2. מאכל שבכניסת השבת אינו ראוי לאכילה, וגם בעליו עשה מעשה שניכר ממנו שהוא אינו עומד לאכילה בשבת – הרי הוא מוקצה, ואסור בשבת [ב]. הזמן הקובע לכלל זה הוא כניסת השבת, ולכן למשל פירות העומדים לייבוש, ואינם ראויים למאכל בכניסת השבת – אסורים כל השבת, אף אם נעשו מוכנים לאכילה במהלך השבת [ג].
3. אסור להניח בשבת מוקצה על כלי שאינו מוקצה, משום שבכך אוסר בטלטול את הכלי המותר. איסור זה נקרא “ביטול כלי מהיכנו” [ו].
4. “בסיס לדבר האסור” אסור בטלטול כל השבת, אף אם נלקח ממנו המוקצה [ש”י, ז].
5. דבר המיוחד לכך שיונח עליו מוקצה (כגון שולחן מחשב), אם הסיר ממנו את המוקצה קודם שבת – לדעת המחבר מותר לטלטלו בשבת. ולדעת הרמ”א נאסר ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו ומקומו [ש”י, ז].
6. כיס התפור לבגד – בטל לבגד, והבגד אינו נאסר בטלטול אם שכח בכיס מעות [ש”י, ז].
7. בסיס לדבר המותר והאסור – כלי היתר שיש עליו בכניסת שבת חפץ מוקצה וחפץ מותר – אם המוקצה חשוב יותר, נאסר הכלי בטלטול כ”בסיס לדבר האסור”. ואם ההיתר חשוב יותר – אין הבסיס נאסר, אולם גם אז לא יטלטלו אלא אם אי אפשר, כדי לא לטלטל את המוקצה; ואם יכול לנער את המוקצה וכיו”ב – יעשה זאת לפני שיטלטל את הבסיס [ש”י, ז].

דיני טלטול מת (סימן שי”א)

1. אם פרצה דליקה וירא שגופת המת תישרף – התירו את טלטול המת, אף שהוא מוקצה. ויש לטלטלו הקל הקל תחילה: עדיף לטלטלו בעזרת הנחת חפץ היתר עליו (“אגב כיכר או תינוק”), ואם אין לו דבר המותר – עדיף לטלטלו בשינוי מן הצד בלי לגעת בו (כגון ממיטה למיטה). ורק אם כל זה אינו מתאפשר, מטלטלו כרגיל [א].
2. לדעת המחבר היתר זה עומד רק לטלטולו ברשות היחיד, אך המקל להוציאו לכרמלית יש לו על מי שיסמוך [(ה)].
3. מת המוטל בבית ומתחיל להסריח, ולדעת הרמ”א אפילו אם רק עתיד להסריח – מותר להוציאו לכרמלית, ואפילו לרשות הרבים על ידי תינוק, וכן מותר לומר לגויים להוציאו [ב]. ואם אין שם גוי, ואין אפשרות להניח עליו חפץ שאינו מוקצה – יכול להוציאו כדרכו, משום שכבוד הבריות דוחה איסורי דרבנן.
4. במקום שהתירו טלטול אגב, אפשר להניח על המת בגדים [ג]. ויש אומרים שאפשר אפילו לסמוך על הבגדים שהוא לבוש בהם, ואפשר לסמוך על דבריהם בשעת הדחק [ד].
5. אם צריך את מקום המת, מותר לטלטלו אגב דבר המותר [ה].
6. טיפול במת מותר אם אינו מזיז במת אבר שלם (ומותר אפילו אם הטיפול במת יזיז אותו מעט ממקומו), ואסור אם מזיז אבר. לכן למשל מותר לקשור את פיו, אך אסור לעצום את עיניו [ז].

טלטול מהצד וטלטול בגופו (סימן שי”א)

1. טלטול מהצד, הוא טלטול בלי לגעת במוקצה – אסור לצורך המוקצה, ומותר לצורך דבר המותר. לכן מותר לטלטל ירק הטמון בעפר, אם נוגע בירק ואינו נוגע בעפר [ח].
2. אמנם טלטול מן הצד הותר לצורך המת, ואסור בשאר דברים האסורים בטלטול [ה].
3. טלטול בגופו. אם אינו מזיז המוקצה בידיו, אלא משתמש באבר אחר שאין דרכו לטלטל – מותר [ח].

ענייני הנצרך לנקביו בשבת (סימן שי”ב)

1. בזמנם הנפנה לנקביו קינח עצמו בעיקר באבנים, שהן מוקצה. אולם כיום הניירות שלנו אינם מוקצים.
2. הנמצאים בשבת בשטח – טוב שיכינו מקום מראש לעשיית הצרכים, ויכינו שם נייר. לא עשו זאת – מותר לנצרך לנקביו להביא עמו כמות נייר הנצרכת לו [א].
3. מי שזקוק מאוד לנייר טואלט, ויש כאן חשש של כבוד הבריות – יכול לטלטלו בשינוי אף במקום שאין בו עירוב [(ט)].
4. מי שאין לו נייר טואלט חתוך, יכול לחתכו בשינוי [(ט)].
5. אסרו חכמים כמה דברים בעניין זה משום סכנתם לבריאות. ואף שאין אנו בקיאים ברפואה שלהם, למדנו מכאן את החשיבות שבהקפדה על בריאותנו [ד-ח].

מוקצה ובונה בדלתות ובחלונות (סימן שי”ג)

1. מלאכת בונה וסותר היא במחובר לקרקע, ושיעורה כלשהו. לכן אין להוסיף דבר למבנה בשבת [הק].
2. בנייה עראית מותרת. לכן מותר להניח לוח (שאינו מוקצה) בחלון שנפרץ [א].
3. אין מלאכת בונה בתיקון כלי, אולם אסור מהתורה לייצר כלי [(מח)]. לכן אסור לסיים עשיית כלי, וגם לא לתקנו בצורה קבועה [ו].
4. דבר שנועד לבניה ופירוק תדיר, כמו מיטה נפתחת – מותר להרכיבו ולקפלו בשבת [(סד)].
5. חלק מהתקרה שנתרופף, ובכלל זה גם דבר המחובר לתקרה (כגון נברשת) – אסור להחזירו למקומו בשבת משום בונה, ומותר לקחת כלי שאינו מוקצה, ולסמוך את הנופל בצורה רפויה, כך שלא ימשיך ליפול [ז].
6. אין לחבר חלקים של כלי ולהופכם לכלי הראוי לשימוש, כגון חיבור כת הפטיש לראשו [ט].
7. ידית דלת שהתפרקה, אסור לחברה בצורה שמשאירה את הידית מחוברת בצורה קבועה [(עו)].
8. קרקע שהתקלקלה בשבת, למשל שנוצרו בה שלוליות או בוץ, מותר לתקנה בדבר שאינו הופך להיות חלק מהקרקע (כגון לפרוס קרטון על הבוץ), אולם אסור לפזר שם חול או עפר [(עח)].

בנין וסתירה בכלים (סימן שי”ד)

1. הבונה כלי שלם חייב משום בונה, והסותר כלי על מנת לבנות חייב משום סותר. ומכל מקום אסור לסתור כלים [א].
2. העושה בכלי פתח שנועד להכניס ולהוציא – חייב משום מתקן כלי. והעושה פתח שנועד להוצאה בלבד – בכלי שלם אסרו חכמים לעשותו, אבל בכלי זמני מותר לעשותו לכתחילה [(ה), (ח)].
3. כלים העומדים להיזרק לאחר השימוש בהם – אין איסור בפתיחתם. לכן מותר בשבת לפתוח קופסאות שימורים, שקיות חלב, שקיות שתיה וכיוצא בזה, כיוון שהפתח בהן נועד להוצאה בלבד [(ה)].
4. מותר לקרוע אריזות מזון חד פעמיות על מנת להוציא את האוכל שבהן [(מט)].
5. פתח שנעשה כדי לרוקן את החבית, כגון התזת ראשה בסיף – מותר. ופתח שנעשה להוצאת כמות מדודה של יין, כגון לעשות נקב בצידה – אסור [ ו].
6. חבל או אזיקון וכיוצא בזה שסוגרים אריזה – מותר לקרעם בשבת [(לט)].
7. מנעול שאי אפשר לפתחו משום שאבד המפתח, מותר לומר לגוי בשבת לשבור את המנעול [ז]. אבל אין לעשות כן בדלת בית, או בדבר המחובר לקרקע [י].
8. מריחת שכבה עבה של שעווה או חומר דומה היוצר משטח חלק – אסורה מהתורה. הדבר נקרא “ממרח”, והוא תולדה של ממחק [(נט)].
9. מטעם זה אסור להדביק נרות שעווה ביום טוב, כי חימום הנרות באש ואחר כך לחיצתם לצורך ההדבקה מישרת את תחתית השעווה שבנר [(ס)].
10. מותר בשבת למרוח משחה על הגוף כאשר אין רוצים ליצור שכבה, אלא רק להספיג את המשחה בגוף [(ס)].

דברים האסורים משום אהל בשבת (סימן שט”ו)

1. כל בניית קבע אסורה מן התורה, אפילו בניין משהו [הק].
2. אסור מהתורה להקים בשבת אוהל שיש בו גג ומחיצות, אפילו הוא ארעי שאפשר להרכיבו ולפרקו בקלות. ומדרבנן אסור לעשות אהל ארעי, גם אם אין לו גג [א].
3. אסור מדרבנן לעשות גג ארעי (שאפשר להרכיבו ולנתקו בקלות), כשיש בו לפחות טפח. לכן אסור לפרוס יריעה על ארבעה עמודים [א]. אולם החזקת טלית על ידי ארבעה אנשים לשם כבוד, כגון הנהוג בשמחת תורה, אינה נחשבת עשיית אהל [(ב)].
4. מותר להוסיף על אהל ארעי; למשל צילייה שיש בה טפח פתוח – מותר לפרוס אותה. (כא)
5. אסור לפתוח מטרייה בשבת, וכן אסור לטייל עם מטריה אפילו הייתה פתוחה מערב שבת [(נב)].
6. אסור לפרוס סדין על עגלת תינוק להגנה מפני השמש או הגשם, ואם היה פרוס טפח או שיש גגון לעגלה – מותר. ומותר לפתוח גגון של עגלה המחובר לעגלה [(נב)].
7. בגג ללא מחיצות, האיסור הוא דווקא אם מצל או מגן על מה שתחתיו. ומותר אם צריך למה שמעליו, כגון לפתוח שולחן על ידי הנחת קרש על ארבע רגלים [ג-ז].
8. במחיצות אין איסור בעשייתן בדרך ארעי, אלא אם כן בונה מחיצה בעלת משמעות הלכתית, כגון שמתירה טלטול או שמכשירה סוכה, וכן שמכשירה לשמש מיטתו לפני ספרים. אבל כנגד הרוח או לצניעות בעלמא – מותר [א].
9. ומחיצת ארעי שפרוסה טפח, מותר להוסיף עליה אפילו אם יש לה משמעות הלכתית.
10. אף שהתירו במחיצת ארעי, אסור לעשותה אם בזמן העשייה נוצר גג מכפלי המחיצה. לכן פרוכת גדולה יש לנטותה בשני אנשים, כך שתישאר מתוחה גם בזמן העמדתה [יב].
11. הגג שאסור לנטות הוא רק במקום שבו לא היה גג קודם. אבל אם היה גג טפח מערב שבת – מותר להוסיף לו בשבת תוספת ארעית [ב].
12. הגג האסור הוא גג שטוח. ואסור גם גג משופע בשיפוע קל, אם יורד פחות מרוחב טפח במרחק של שלשה טפחים [ח].
13. אסרו חכמים לכסות חבית בבד משום אוהל, אם מתקיימים בכיסוי זה ארבעה תנאים: א. הוא מְכסה כלי גדול, כגון חבית. ב. יש יותר מטפח בין הכיסוי ליין.  ג. הכיסוי הוא בגד, ולא מכסה שנועד לכך.  ד. מכסים את החבית לגמרי [יג].

מלאכת הצידה (סימן שט”ז)

1. אסור מהתורה להכניס בעל חיים חופשי למקום סגור, שאפשר לקחתו ממנו בקלות.
2. ואסרו חכמים להכניסו גם למקום גדול, שבעל החיים אינו יכול לברוח ממנו, אף שאינו יכול לתפסו שם בקלות [א].
3. האיסור מהתורה כולל גם בעל חיים ישן או עיוור. ובעל חיים זקן או חולה, שקל לתפסו – אסור מדרבנן [ב].
4. ציד שבו משסים כלב בחיות – אם משתתף בעצמו במרדף אחר החיה הדבר אסור בשבת מהתורה, ואם הכלב רץ לבדו – אסור מדרבנן. אולם בכל מקרה יש להימנע מכך משום צער בעלי חיים [רמ”א ב].
5. האיסור מהתורה הוא רק בבעלי חיים שדרך בני אדם לצודם לצורך מזון או לשימוש בעורם (“יש במינו ניצוד”). והאיסור לצוד שאר בעלי חיים, אפילו כשצריך את אותו בעל חיים, הוא מדרבנן [ג].
6. סגירת תיבה שיש בה זבובים, הרי זה “פסיק רישיה” בדבר שאינו מתכוון באיסור דרבנן, שלרמ”א אסור ולמחבר מותר [רמ”א ג].
7. בהלכות צידה למדנו על הכלל שנקרא “שניים שעשאוה”: מלאכה שאדם יכול לבצעה לבדו, ובוצעה על ידי שניים – כל אחד מהם פטור מהתורה, כי המלאכה הייתה יכולה להיעשות גם בלעדיו. אולם הדבר אסור על שניהם מדרבנן.
8. הפטור מהתורה קיים רק אם כל אחד מהם יכול לעשות את המלאכה לבדו. אבל אם לאו – מלאכת שניהם מצטרפת, ושניהם חייבים מהתורה [ה].
9. ישנו איסור צידה גם אם חסם בגופו את הפתח שממנו בעל החיים יכול לצאת [ו].
10. צידה אסורה מהתורה כאשר הצד צריך את בעל החיים. אבל אם רק רוצה לסלקו שלא יהיה כאן – הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה מדרבנן. והתירו חכמים איסור זה בנחשים ורמשים המזיקים [ז].
11. שרצים שיש להם עור, והם “שמונה שרצים האמורים בתורה” – יש בהם איסור ציד. ושאר שרצים – צידתם כשצריך את השרץ אסורה מהתורה, ואם לאו אסורה מדרבנן [ח].
12. איסור “חובל” הוא הוצאת דם מבעלי חיים, ואסור מהתורה. איסור זה קיים גם אם הדם נצרר תחת לעור ולא יוצא החוצה [ח].
13. פרעוש או כל מין העוקץ שנמצא על בשרו – התירו חכמים לצודו, אולם לא להורגו.
14. וכינה, בגלל קוטנה מותר אף להורגה; אולם המפלה בגדיו גזרו שלא יהרוג אפילו כינה [ט].
15. בעלי חיים שוודאי ממיתים, כגון נחש שיודע שהוא ארסי, או כלב נגוע – מותר בשבת להורגם. ושאר מזיקים – מותר להרגם אם רודפים אחריו, וכן מותר לדרסם בכוונה, אם לא ניכר שעושה זאת בכוונה [י].
16. בעלי חיים שברשותו של אדם, כגון בהמה מבויתת או כלב, בדרך כלל אין בהם איסור צידה. ואם יצאו ממקומם ויש קושי מסויים בהחזרתם – לדעת השו”ע מותר לתפסם, ולרמ”א אסור. בעלי חיים ביתיים שמרדו וברחו – אסור לתפסם [יב].

מלאכת הקושר (סימן שי”ז)

1. ישנם שני מאפיינים המגדירים קשר כמלאכה של ממש. האחד – שהוא נעשה על מנת להישאר באופן קבוע; והשני – שהוא קשר של אומן.
2. למנהג הספרדים אם מתקיימים שני התנאים – קשירת הקשר אסורה מהתורה; אם מתקיים תנאי אחד – האיסור הוא מדברי חכמים; ואם הקשר נעשה באופן זמני וגם אינו של אומן – מותר לכתחילה לקשרו בשבת [א].
3. למנהג אשכנז ישנו חיוב מהתורה על כל קשר שנעשה לעולם, אפילו קשר של הדיוט; ישנו איסור מדרבנן על קשר הדיוט לזמן מסוים, ועל כל קשר של אומן; ומותר לקשור קשר של הדיוט שנעשה עד שבעה ימים [א].
4. עוד למנהג אשכנז, כל קשר אמיץ המורכב מקשר על גבי קשר – מחמירים לראותו כקשר של אומן, ואין לקשרו אלא במקום צער [א].
5. מי שהסתבך לו שרוך נעלו – לדעת המחבר מותר להתירו, ולדעת הרמ”א אסור. ואם הדבר מעכבו מלנעול את הנעל או מלהחליף שרוך – נחשב כמקום צער, ומותר אף לרמ”א (כב).
6. קשר שאיסורו מדרבנן, מותר לקשרו לצורך מצווה [א].
7. כל קשר שאסור לקשרו בשבת – אסור גם להתירו [א].
8. מותר להשחיל בשבת שרוך בנעל (כה).

“מעשה שבת”(סימן שי”ח, א–ב)

1. המבשל בשבת, או עשה מלאכה אחרת האסורה מהתורה, במזיד – אסור לעושה המלאכה ליהנות ממלאכתו לעולם, ולאחרים אסור עד מוצאי שבת, ומותר מיד בצאת השבת [א].
2. ובשוגג, בין לעובר עצמו ובין לאחרים אסור עד מוצאי שבת [א].
3. כלים שבושל בהם בשבת, יש מי שאסר בשבת להשתמש בהם, ולהלכה אין לחוש לכך [(ד)].
4. השוגג במלאכה דרבנן, מותר ליהנות ממנה גם בשבת עצמה [(ו)].
5. מלאכה שאסורה בשבת, אם עשאה בהיתר, כגון משום פיקוח נפש לחולה: מלאכה שאין בה חשש שמא ירבה לבריא, כגון שחיטה – מותר לבריא ליהנות ממנה בשבת. ומלאכה שיש חשש שמא ירבה ממנה לבריא בשבת, כגון בישול – אסור לבריא ליהנות ממנה בשבת. והוסיף הרמ”א שאסרו חכמים אפילו אם בושל על ידי גוי [ב].
6. אם נתן אדם מלח במאכל שעל האש, אף שחייב על בישול המלח – המאכל אינו נאסר, כיוון שהמאכל ראוי לאכילה גם ללא תוספת המלח [רמ”א ט].

הלכות בישול בשבת (סימן שי”ח)

תולדות החמה ותולדות האור [ג]

1. אסור מהתורה לבשל בשבת הן על האש עצמה, והן על דבר שהתחמם מהאש, כגון על חול שחומם במדורה (והדבר נקרא “תולדות האור”).
2. מותר לבשל בשבת ישירות בחמה. ולבשל בדבר שהתחמם מחום החמה, כגון חול שחומם מהשמש (“תולדות החמה”) – מותר מהתורה, אולם אסרו זאת חכמים, שמא יטעה ויבשל בדבר שחומם על ידי אש.
3. לסיכום: באש ובתולדותיה אסור לבשל מהתורה, ישירות מהחמה מותר, ובתולדות החמה אסור מדרבנן.
4. בישול בחשמל ובמיקרוגל דינו כבישול באש, ואסור מהתורה [(יז)].
5. מותר להשתמש במים של דוד שמש. ואם הוא משולב בדוד חשמל מותר דווקא אם דוד החשמל לא היה דלוק בערב שבת [(כד)].

בישול אחר בישול [ד-ה, טו]

1. דבר יבש שהתבשל כל צרכו לפני שבת – מותר בשבת לחממו [ד, טו]. אך לא במקום שרגילים לבשלו בימות החול, משום שנראה כמבשל [(ל)].
2. הגדרת אוכל יבש לעניין זה היא כל מאכל מוצק שאינו טובע במרק או בשמן. ואפילו אם יש עליו מעט רוטב, מותר לחממו [(ל)].
3. גם בדבר שנאפה או נצלה לפני שבת, אין בישול אחר אפייה או אחר צלייה. ולדעת הרמ”א נהגו להיזהר בכך לכתחילה, ואין לתת לחם בכלי ראשון, ויש מחמירים גם בכלי שני [ה].
4. נוזל או תבשיל לח, אין לחממו בשבת אפילו אם הוא כבר מבושל.
5. לדעת המחבר אסור לחמם את הנוזל כאשר חומו ירד משיעור שהיד סולדת בו [ד], ולדעת הרמ”א מותר כל עוד לא נצטנן לגמרי [טו].
6. “יד סולדת בו” הוא שיעור הבישול לנוזלים בשבת. ושיערוהו פוסקי זמננו ב-40-45 מעלות [(הק)].
7. כל זמן שהתבשיל לא נתבשל כל צורכו ישנו איסור בישול, אפילו אם התבשיל רותח [ד].
8. תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ונצטנן, מותר לחממו אם הוא “מצטמק ורע לו” [ד, ח]. ולמעשה, בתבשיל שיש בו מעט רוטב מן הסתם אינו מעוניין שהרוטב יתאדה, ולכן נחשב למצטמק ורע לו, ומותר לחממו על הפלטה [(כז)].

בישול בכלי ראשון ושני [ט ועוד]

1. אסור לתת מאכל שאינו מבושל בכלי ראשון, גם כשאינו על האש, כל עוד היד סולדת בו. ובכלל זה גם תבלינים ומלח [ט].
2. אסור לערות מכלי ראשון על אוכל שאינו מבושל [(לב)].
3. אין בישול בכלי שני [ה, ט]. גם תבלינים, תה וקפה מותרים בכלי שני [(ע)].
4. מאכל שאי אפשר לאוכלו ללא הדחה במים רותחים (כמו מליח הנקרא “קולייס האיספנין”) – אסור מהתורה להדיחו ברותחים מכלי ראשון בשבת. ונוהגים לאסור גם לשרותו בכלי שני [ד].
5. מותר לחמם כלי עם מים על ידי הכנסתו לכלי שני שיש בו מים חמים, אבל אין להכניסו לכלי ראשון [יג].

הנחה כנגד המדורה [יד-יז, יט]

1. דבר לח, מותר להניחו כנגד האש רק במקום שאינו יכול להגיע בו לשיעור שהיד סולדת בו, אחרת אסור אפילו לשעה קלה [יד]. והרמ”א מתיר אם היה חם ולא נצטנן לגמרי [טו].
2. דבר יבש ומבושל, מותר להניחו סמוך למדורה [טו].
3. מאכל שיש בו שומן קרוש, שחוזר ומפשיר בעת החימום – לדעת שו”ע מותר להניחו סמוך למדורה, והרמ”א מביא שיש אוסרים, ולמסקנה מתיר במקום הצורך [טז].
4. אסור למרוח שמן ושום על צלי כשהוא נגד המדורה [יט].

“מגיס” [יח]

1. תבשיל בכלי ראשון שלא נתבשל כל צורכו – אסור לערבבו. ואסור אפילו להוציא מהסיר בכף, אפילו אם הסיר אינו על האש.
2. בתבשיל המבושל כל צרכו – השולחן ערוך מתיר. הרמ”א כתב על כך “ולכתחילה יש להיזהר” (כלומר שיש להוציא את התבשיל רק על ידי הטיית הסיר), אולם ישנם גם פוסקים אשכנזים שהקלו בכך [(קט)].
3. תבשיל שאינו מבושל כל צורכו אסור לכסותו או להוסיף על כיסויו [רנ”ז, ד].

עירוב מים חמים וקרים [יא-יב]

1. לרחצה (“אמבטי”) – כשהמים הרותחים בכלי ראשון, מותר לערות מהם על מים צוננים, אולם אסור להכניס מים צוננים לתוך הכלי הראשון.
2. כשהמים הרותחים בכלי שני, לדעת שולחן ערוך מותר אף לתת צונן לתוכו, והרמ”א אוסר [יא].
3. לשתיה (“מיחם”) – כשהמים הרותחים בכלי ראשון, מותר לערות ממנו על מים צוננים.
4. ולהכניס אליו מים צוננים – לשולחן ערוך אסור, ורמ”א מתיר במים מרובים.
5. וכשהמים הרותחים בכלי שני – מותר הן לתת מהם לצונן, והם לתת צונן לתוכם [יב].

הבורר בשבת (סימן שי”ט)

1. איסור ברירה הוא תיקון אוכל על ידי הפרדה בין אוכל לפסולת.
2. ברירה אסורה גם בין שני מיני מאכלים: המין שאותו רוצים כעת נחשב לאוכל, והשני לפסולת [הק].
3. מינים שונים מאותו דבר, כגון שני מיני דגים המעורבים, אם רוצה אחד מהם – הדבר נחשב לברירה, אפילו אם החתיכות גדולות. אבל מין אחד, אם רוצה ממנו דווקא את החתיכות הגדולות – אין בכך משום ברירה [רמ”א ג].
4. הברירה מותרת ונחשבת כ”דרך אכילה” אם מתקיימים בה שלושה תנאים: מוציא את האוכל מהפסולת, מוציא בידו (ללא עזרת כלי), ועושה זאת סמוך לארוחה [א].
5. הברירה בכלי אסורה תמיד. ברירה בכלי שנועד לברירה אסורה מהתורה, ובכלי שאינו מיועד לכך – אסורה מדרבנן [א].
6. ההגדרה “סמוך לארוחה” כוללת גם את הכנת הסעודה לפני ההסבה עצמה [רמ”א א]. והעיקר להלכה שתהיה הברירה חלק מהסעודה ומההכנות הסמוכות לה [(2)].
7. סמוך לסעודה מותר גם לברור לצורך אחרים, אף על פי שהבורר עצמו אינו אוכל [רמ”א א].
8. ברירת פסולת מתוך אוכל בשבת אסורה תמיד, אפילו אם יש בכך פחות טורח מאשר בהוצאת האוכל [ד].
9. משקה צלול מותר לסננו בשבת [י], ובכלל זה כל הראוי לשתייה, אפילו על ידי הדחק [(8)].
10. מותר לסנן משקה אם שם את בד הסינון סמוך לפיו, ושותה דרכו; ואין בכך ברירה, אלא דרך שתייה [טז]. ומכאן יש שהתירו להוציא עצמות ממאכל בעת האוכל, ונראה לסמוך על דעה זו להלכה אם מוציא את העצמות עם מעט בשר [(פ)].
11. יש איסור בורר גם בדברים שאינם מאכל. אולם ערמת בגדים או ערימת ספרים אינם מוגדרים כתערובת, שהלא כל חפץ ניכר בפני עצמו, ולכן מותר לקחת בגד מהערימה [הק].
12. מיון אינו ברירה. לכן מותר למיין סכו”ם למקומו [הק].
13. ירקות ועלי מאכל המלוכלכים באדמה, יש לנקותם לפני השבת. ויש מתירים לשטוף אותם בשבת תחת זרם מים. ואם הלכלוך עליהם אינו נראה, אלא רק שוטף אותם מהריסוס – אין בכך איסור [הק].

סחיטה בשבת (סימן ש”כ)

1. סחיטת פירות בשבת היא תולדה של מלאכת דש [הק].
2. איסור סחיטתם של זיתים וענבים הוא מהתורה. שאר פירות שדרך לסחטם – איסורם מדרבנן, ופירות שאינם עומדים לסחיטה – מותר לסחטם לכתחילה [א].
3. מותר למצוץ בשבת פרי, ואפילו ענבים [רמ”א א].
4. משקה שזב מאליו מזיתים וענבים אסור, שמא יבוא לסחוט. ובשאר פירות גזרו גזרה זו רק בפירות העומדים לסחיטה, ולא בפירות העומדים לאכילה [א].
5. זיתים וענבים שרוסקו מערב שבת – המשקה שזב מהם בשבת מותר. וכן ענבים שנמצאים בגיגית עם מיץ ענבים, המשקה שזב בשבת לתוך המיץ מותר [ב].
6. מותר לסחוט פרי לתוך מאכל, ואפילו ענבים. והאיסור הוא רק בסחיטה לכלי ריק [ד].
7. מותר לסחוט לימון [ו].
8. אסרו חכמים לרסק שלג וברד, משום שהדבר דומה לסחיטה. אבל מותר לתנם בכוס משקה והם יפשירו מאליהם [ט].
9. אסור ליטול ידיים על שלג [יא]. אולם ללכת על השלג מותר [יג].
10. אין לסחוט בגדים, משום מלבן [(מט)].
11. אין לנקות עם ספוג, שמא יסחט אותו [יז]. ומותר להשתמש במטליות שאינן מספוג או מבד [(נז)].
12. מותר להשתמש במגבונים כדי לנקות תינוק, אף שבזמן הקינוח עלולים להוציא מעט מים. אך אין לסחוט את המטלית לפני הקינוח כדי ללחלח את עור התינוק [(עב)].
13. אין איסור צביעה במאכלים או במשקים, ולכן מותר לתבל מאכלים בתבלין בעל צבע חזק. ומותר אפילו לשים באוכל צבע מאכל [יט].
14. אין איסור צובע בכל דבר שאינו מתקיים. לכן אין חשש להוריד את המים באסלה שיש בה סבון, אף על פי שצובע את המים [(עה)].
15. אם ידיו מלוכלכות ועשויות לצבוע מה שייגע בו, כגון אם אכל תותים – טוב לכתחילה שישתדל לא לגעת בבגדיו, משום צובע [כ].

[1]. ופרטי דין זה נידונים בסימן של”ד.