קיצורי הלכות שבת חלק ה' -
מלאכות שבת (2)

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

מלאכות שבת (2) (סימנים שכ”א-שד”מ)

הכנת מאכלים בשבת (סימן שכ”א)

1. אסור למלול (הוצאת הגרעין מן התרמיל) בצורה רגילה, אבל מותר בשינוי [א].
2. אסורה הכנת שימורים בשבת, וגם הכנת מים עם מלח רב לצורך עשיית שימורים. אבל הכנת כלי ובו מים עם מלח מותרת לצורך נתינת טעם במאכל [ב].
3. מליחת מספר ירקות חתוכים יחד אסורה בשבת כיון שנראית כהכנת שימורים, אבל מליחת כל חתיכה בפני עצמה מותרת. וכן, אם מלבד המלח הוסיף שמן או מי לימון מותרת מליחת מספר חתיכות יחדיו, כי זה מוכיח שמכין לארוחה ולא לשימור [ג].
4. מותרת גם מליחת ביצים ובשרים שאין רגילים לעשותם שימורים [ג]. אבל אם מולחם כדי לשמרם למחרת, הדבר אסור [ה].
5. מותר לדוך פילפלין לצורך אכילתם בשבת, ובתנאי שיעשה זאת בשינוי, כגון קת הסכין בכלי שאינו מיוחד לטחינה [ז].
6. אסור לחתוך ירקות או פירות דק דק כדי לבשלם או כדי להקל על אכילתם [יב], אבל סמוך לסעודה מותר [יב]. בשר מבושל, מותר לחתכו דק דק [ט].
7. אסורה גרירת הגבינה בכלי לגירוד גבינות קשות [י].
8. מותרת השקיית התלוש לצורך מניעת כמישתו [יא].
9. מותר לרסק בננה (לח).
10. אסור מן התורה ללוש בשבת בדבר שהוא בר גיבול, כמו בקמח, כשהעירוב של הקמח והמים יוצר עיסה (מג).
11. מדרבנן אסורה גם שפיכת מים על קמח, גם אם אינו לש כלל.
12. בדבר שאינו בר גיבול, אין בשפיכת המים שום איסור (מד).
13. אסור מדרבנן ללוש גם דברים שאינם בר גיבול, כאשר התוצאה המתקבלת היא ממרח לא נוזלי [יד]. ולכן אסור להכין ממרחים בשבת, כגון ערבוב קקאו סוכר וחלב, וכגון פירה משביבי תפוחי אדמה (מה).
14. כאשר תוצאת הערבוב היא תערובת רכה, מותר להכינה, אם הערבוב נעשה בשינוי, כגון שמשנה את סדר הכנסת המוצרים לקערה (שפיכת המשקה על המרכיבים או המרכיבים על המשקה), ובתנאי שעושה זאת כדי לאכול בשבת [יד].
15. תערובת נוזלית מותרת [יד].
16. אין איסור לערבב טונה או אפילו ירקות הקצוצות דק דק, יחד עם מיונז או כל משקה אחר, כי אין בזה יצירת גוש אחד, ובלבד שלא יערבב בכח [טו].
17. מותר להכין טחינה בשבת אם התוצאה היא נוזלית ןאינו מערב בכח (נז).
18. מותר לצרוך בשבת תרופות הנלקחות מידי יום (עו).
19. החלקת שעוה, כגון המסת נר לשם הדבקתו, אסורה בין בשבת בין ביום טוב (פב), אבל החלקת אוכל מותרת [יט].
20. מותר להסיר קליפת השומין והבצלים לצורך הסעודה הסמוכה [יט].

דין נולד בשבת (סימן שכ”ב)

1. ביצה שנולדה בשבת מוגדרת מוקצה ואסור לטלטלה [א]
2. ביצה שנולדה בשבת שהתערבה עם אלף ביצים אחרות כולן אסורות באכילה ובטלטול [א].
3. מותר להגן על מוקצה בלי לטלטלו (ד).
4. שבת ויום טוב הסמוכים זה אחר זה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה [ב].
5. פירות שנשרו מן האילן בשבת, הרי הם מוקצים [ג].
6. השימוש במאכלים מותר לכל צורכי האדם אפילו שלא למטרות אכילה, כגון שימוש במאכל כל שהוא לחצוץ בו שיניו [ד].
7. אין לעשות קיסם מחתיכת עץ קטנה, ויש בפעולה זו איסור תיקון כלי [ד].
8. עצי בשמים אינם מוקצים [ה].
9. מלילת עץ בשמים לצורך הוצאת ריחו מותרת ואין זה נחשב כמוליד דבר חדש [ה].
10. אסור להשתתף במשחקים בהם מוגרלים סכומי כסף בימי חול משום אבק גזל [ו בהק’], ובשבת אסור גם משום שזה דומה למסחר [ו בהק’].
11. עריכת הגרלה בשבת אסורה גם כשאינה נעשית על כסף אלא על חלוקת מנות [ו].

דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת כלים ותיקונן וטבילתן בשבת (סימן שכ”ג)

1. אסור לעשות בשבת גם דברים שאין בהם מלאכה שפוגעים במנוחת וקדושת השבת. איסור זה נקרא עובדין דחול {הק}.
2. אסור למדוד בשבת [א].
3. אין איסור להשתמש בכלי מדידה אם לא משתמש בו כדי למדוד [א].
4. אדם שקונה מחברו מאכל שהוא צריך לשבת, מותר לו למלא כלי בכוונה למדוד אחרי שבת תכולת הכלי אבל אין לבקש משקל או נפח מדויק אבל מנין מותר [ב,ג].
5. אסור להתעסק במקח וממכר בשבת [ט].
6. אין לשאת בשבת משא כבד (כא).
7. אם לצורך שבת צריך לשאת דברים ישנו מדרך חול, ואם אי אפשר או שזה יקשה מותר בלי שינוי [ה].
8. מותר להדיח כלים כל זמן שצריכים אותם בשבת עצמו [ו].
9. אם המטבח נמצא במקום שהיית אנשים מותר להדיח גם אחרי סעודה שלישית אם הכלים המלוכלכים פוגעים בכבוד השבת (כח).
10. לכתחילה צריך להטביל כלים חדשים לפני שבת ואם לא הספיק וצריך אותם לשבת מותר [ז] (לא).

דיני הכנת מאכל לבהמה לשבת (סימן שכ”ד)

1. מן התורה אסור להשתמש בכברה ובכל כלי אחר שיש בו נקבים המפרידים בין חלקים רצויים לחלקים שאינם רצויים [א].
2. הוצאת מאכלים מן הקדירה באמצעות מצקת בעלת נקבים מותרת, ובלבד שלא יכוין לברור (ה).
3. מותר להכין את מאכלי הבהמות, אבל לא ימדוד כמות מדויקת, אלא יכין בהשערה [ב].
4. מיזוגו וערבובו בכח של נוזל בתוך מאכל העשוי מחלקיקים קטנים נאסר אף שהמשקה אינו מחברם, ואינו יוצר ממרח. אבל מותר לערבב בנחת ולא בכח [ג].
5. הכנת אפשרות האכילה עבור הבהמה מותרת גם בהיותה כרוכה בטרחה, אבל אין לטרוח לצורך שיפור אפשרויות האכילה [ד].
6. בהמה שנתנבלה בשבת מותר להאכילה לכלבים ואינה נחשבת מוקצה [ז]. ואם אכילת הנבילה ללא חיתוך בשרה לחלקים קשה, מותר לחתכה [ז].
7. מותר להאכיל תרנגולים כאשר אין בכוחם לאכול [י].

מלאכה שאינו יהודי עשה בשבת בעד ישראל (סימן שכ”ה)

1. מותר להזמין אינו יהודי לשולחנו בביתו בשבת [א].
2. ואם הנכרי לוקח עמו מזון ויוצא אין צורך למונעו [א].
3. אין לאפשר לו לקחת עמו חפץ שמעורר חשד בעיני הרואים שמוציאו בשביל היהודי [א], ומפני דרכי שלום מותר [ב].
4. אין לתת בידו אוכל או חפץ אחר כדי שיוציאנו, כי הנתינה בידו נחשבת תחילת מלאכת הוצאה [א].
5. כלל הוא שאין ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בעד היהודי, לא בשבת, ולא במוצאי שבת – עד חלוף הזמן הנדרש לעשייתה.
6. אין ליהנות ממלאכות האסורות מדרבנן כגון ‘מלאכת הוצאה’ שאינו יהודי עשאם בשבת לצורך יהודי, אבל בצאת השבת מותרים מיד. ולדבר מצוה או לצורך גדול, מותרת הנאתם אפילו בשבת [ט]. דבר שהובא מחוץ לתחום בשביל האינו יהודי אינו מוקצה, ומותר לטלטלו בתוך הבית, וגם בתוך העיר, ובלבד שיהא בה עירוב המתיר את הטלטול [ח].
7. חפץ שהובא ליהודי מחוץ לתחום, לא נאסר משום מוקצה. אבל מאכל, נאסר באכילה ליהודי זה ובני משפחתו אפילו במוצאי שבת, עד משך הזמן הנדרש להבאתו אחר השבת [ח]. וגם בספק אם הובא מחוץ לתחום, עדיין אסור [טז].
8. כלל הוא שמותר ליהנות ממלאכה שגוי עושה בשביל עצמו, אלא שגם בכלל זה, כמו בשאר כללים, יש כמה יוצאים מן הכלל.
9. לחם שאפה אינו יהודי לעצמו, אין לאכול ממנו, כי יש דעות שמחשיבים לחם זה כמוקצה, אבל בשעת הצורך מותר [ד].
10. וכן דגים שניצודו או פירות שלקטם הנכרי לעצמו, אסורים מחמת מוקצה [ה], ומותרים במוצאי שבת מיד [ה].
11. מלאכה שעשה הגוי לעצמו ושייך להוסיף בה עבור אחר, כגון ליקוט עשבים לבהמה, מותרת בהנאה, אבל אם קיימת היכרות בינו לגוי אסור, כי חוששים שירבה בשבילו [יא].
12. גם כשהגוי אינו מכירו צריך להזהר מאיסור מוקצה, ולכן בהאכלת עשבים אלו לבהמתו אינו רשאי אלא לכוונה אליהם, ולא להעמידה עליהם, מחשש שמא יטלטלם.
13. למרות שהותרה הנאת מלאכה שהגוי עשאה בעיקר לעצמו, אבל כשמוכח ממעשיו שהיא נעשית גם בשביל הישראל, אסורה ההנאה [יב].
14. גוים שחפרו בשבת קבר לצורך יהודי, לא יקבר בו יהודי זה.

דיני רחיצה בשבת (סימן שכ”ו)

1. אסור להשתמש במים שהוחמו בשבת באיסור, ועל כן אסור לפתוח ברז מים חמים, כי הדבר גורם לחימום מים צוננים [הק].
2. אסור לרחוץ את כל גופו בבת אחת, וכן מקלחת אסורה, גם במים שהוחמו מערב שבת, ואפילו רחיצת רוב גופו אסורה [א].
3. רחיצת פניו ידיו ורגליו, ושאר האיברים השונים מותרת במים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו בדוד שמש, כל זמן שזה מיעוט גופו [א].
4. מותר למצטער ולתינוק לרחוץ כל גופם במים שהוחמו בערב שבת או שהוחמו בשבת בדוד שמש (א).
5. מותר להניח על הבטן בקבוק מיוחד שיש בתוכו מים חמים, כשהבקבוק סגור היטב (כג).
6. נשים רשאיות לטבול גם במים חמים שחוממו בהיתר (כז).
7. טבילת טהרה במים צוננים מותרת בשבת [ח], ויש מקילים גם לגברים (כז).
8. אין לבני אשכנז להשתמש בסבון מוצק אלא בסבון נוזלי [י]. ולספרדים מותר להתרחץ בסבון מוצק (לד).

דיני סיכה בשבת (סימן שכ”ז)

1. סיכה לשם הנאה מותרת בשבת (א).
2. אסורה סיכה המיועדת לרפואת מי שאין סבלו רב (א).
3. עיסוי הגוף בלחיצות עדינות ורפויות מותר בשינוי (ב).
4. צחצוח נעליים בספוג אסור [טז].
5. משיחת נעליים בצבע אסורה בשבת [טז].

טיפול בחולים בשבת (סימן שכ”ח)

חולה שיש בו סכנה

1. חובה לטפל בשבת בחולה שנשקפת סכנה לחייו, אפילו כשהטיפול כרוך בעשיית מלאכות האסורות מן התורה (ב).
2. כל מחלה פנימית נחשבת מסוכנת. על כן רשאים חולי סוכרת לחלל שבת, ולמדוד את רמת הסוכר בדמם, כהרגלם בחול. והוא הדין לכל חולי הלב, חולי האסטמה, בעלי חום גבוה, או זיהום העלול להתפשט, התעלפויות, סחרחורות, כאבים חזקים מאד ללא סיבה ברורה, חולשה קיצונית וקשיי נשימה, בעלי מחלות כרוניות במערכת העיכול או במערכת הנשימה, כל אלה נחשבים מחלות שיש בהם סכנה. ואף אם מניעת הטיפול לא תביא למותם רק תכביד את החולי, מותר לחלל שבת [ה, ודברינו שם].
3. גם במקרה של חשש רחוק מאוד לסכנה, מותר לחלל שבת עבורו [הערה 2].
4. אין צורך לפנות לרב כדי לקבל היתר והזריז הרי זה משובח [ה].
5. למנהג ספרד, אין צורך לעשות שום שינוי וגם עדיף לתת הטיפול בעצמו ולא לבקש מאינו יהודי (יב).
6. למנהג אשכנז, אם אפשר לעשות שינוי או לבקש מאינו יהודי, כשאין בבקשה זו כל עיכוב בטיפול צריך לעשות זאת (יב).
7. מותר לעשות כל הנדרש לצורך הטיפול בחולה, אף שבמניעת הטיפול אין כל סכנה לחייו. ומטעם זה מותר לכבות את האור כדי להקל עליו את השינה, או להדליקו, כשיש צורך בכך, ולבצע עבורו את שאר הטיפולים המקילים עליו [מ].
8. כל חולי שהרופאים אומרים כי יש בו סכנה, מחללים עליו את השבת. וגם כשהדבר שנוי במחלוקת בין הרופאים, עדיין מחללים (י).
9. וכן אם החולה אומר שצריך טיפול מסוים, אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, מקשיבים לחולה, ומחללים שבת כדי לטפל בו (יד).
10. חום גבוה נחשב סכנה (ז).
11. הרב משה פיינשטיין כתב שכבר מְ 38 מעלות נחשב לחום גבוה, והרב עובדיה כתב כי רק מְ 40 מעלות. למעשה צרין לדון בכל מקרה לפי העניין, והרגשת החולה, ואם יש מחלות רקע. ונראה, שהמדד הוא מה היו עושים בימי חול, האם היו מזעיקים רופא מיד, או שהיו ממתינים קמעא [כה].
12. מחלה חמורה בעיניים נחשבת מחלה שיש בה סכנה (ט).
13. כשיש חשש לאיבוד אחד מאיבריו, הרי זה נחשב חולה שיש בו סכנה [נח].
14. כל מכה פנימית נחשבת מחלה שיש בה סכנה, ועל כן מחללים שבת עבור חשש לשבר באחד מאיבריו.
15. אם צריך לבחור בין חילול שבת והאכלת אוכל טרף, עדיף לחלל את השבת (יד).

חולה שאין בו סכנה

1. חולה שאין בו סכנה הוא חולה שלא נשקפת כל סכנה לחייו, אבל נפל למשכב, או שסבלו רב, או סובל ממחלה כרונית [הק] (יז).
2. אין לחלל שבת עבורו בעשיית מלאכה מן התורה (יז).
3. מותר לאינו יהודי לעשות עבורו כל מלאכה (יז).
4. אין איסור בישולי עכו”ם במה שאינו יהודי מבשל עבורו (יט).
5. כשמתעורר חשש לפגיעה קבועה באחד מאיבריו, אף שאין בה כל סכנה לחייו, מותר לישראל לעשות מלאכה דרבנן עבורו (יז).
6. ואם אין חשש לפגיעה קבועה הנ”ל, הרי הוא ככל החולים, ולא הותר עבורו מלאכה דרבנן אלא בשינוי (יז).
7. כשאינו יהודי לא נוכח בקרבת החולה ויש צורך גדול לסייע לחולה, מותר ליהודי לעשות עבורו מלאכה דרבנן, אפילו בלי שינוי [סד].
8. לדעת המחבר אסור לחולה שאין בו סכנה ליטול תרופות, אמנם היום הסכימו הפוסקים שמותר לו ליטול תרופות.
9. מותר למרוח משחה, ובתנאי שיחדירוה לרקמות העור [צו].
10. מותר לטפל בכל פצע שיש בו חשש לזיהום [צד].

מיחושים

1. בעל מיחוש הוא אדם שיש לו מחלה קלה ומתפקד כרגיל.
2. אסור לסובל ממיחוש ליטול תרופות, ושאר טיפולים רפואיים. אמנם אם סובל מכאב גדול, כגון במיגרנות, הרי הוא נחשב כחולה שאין בו סכנה, ומותר לו לקחת תרופה (א).
3. כשיש ספק כיצד להגדיר את הסבל, אם כמיחוש או כחולה שאין בו סכנה, אפשר להקל ולנהוג כחולה שאין בו סכנה.
4. כשאין חשש זיהום, אין להניח כל חומר מרפא על פצע חיצוני, אבל מותר לשים פלסטר, כדי להגן על הפצע (כד).
5. אסור ליטול ציפורן או חתיכות עור בשבת, אף כשהם טורדים ומפריעים, אבל אם פרשו רובן, מותר להסירן ביד (לא).
6. אשה הסובלת ומצטערת מגודש חלב בדדיה, מותרת לקלחו ובלבד שתוליכנו לאיבוד. ואם התינוק צריך חלב זה, מותר לקלחו לתוך כלי (לד).
7. כל מאכל ומשקה מותר לאוכלם ולשתותם גם אם כוונתו בלקיחתם רק לשם רפואה (לז).
8. מותר גם לקחת מאכל או משקה לצורך שיפור הקול (לח).
9. אין לגרום הקאה אפילו בימי החול (לט).
10. אם מבקש לגרום הקאה כדי להקל על סבלו, הדבר מותר. וכשסבלו רב, מותר אפילו לקחת תרופה לסייעו בזה [קנו].
11. התעמלות רפואית אסורה בשבת, אם לא שיש לו סבל רב (מב).
12. מעיקר הדין אין איסור לשחות בבריכה הנמצאת ברשות היחיד, אם המים קרים. ובכל זאת נכון להימנע מזה, כדי שלא לפגוע בכבודה ובאוירתה הקדושה של השבת (מד) [קסט].
13. התירו הפוסקים להניח בד על מכה שהדם זב ממנה, אף שבכך נצבע הבד, כי זה נחשב דרך לכלוך ולא דרך צביעה [קעו].

על מי מחללין שבת (סימן שכ”ט)

1. חובה להזדרז בהצלת אדם המצוי בסכנה, ואין להתמהמה לצורך בירור ההיתר בהצלה זו (א).
2. צריך גם למנוע פיקוח נפש, ולכן כשסכנה מסוימת עתידה להופיע, מחללים שבת לצורך מניעתה (א).
3. אפילו בהתעורר מספר ספיקות אם בכלל יש סכנה, עדיין מחללים את השבת (ג).
4. מחללים שבת אפילו אם החולה יחיה רק חיי שעה (ד).
5. מחללים שבת כנגד כל אויב המתכנן תקיפה (ו).
6. מחללים שבת למניעת גניבות, כי אם אלו ייעשו בנקל בשבת, הדבר עלול לסכן נפשות (ז).
7. חובה להציל חבר הנמצא בסכנה, ובשבת מחללים שבת להצלתו (ח).
8. מי שיצא להציל יש לו אלפיים אמה לכל רוח, מן המקום שהגיע, ורשאי לשמור נשקו עליו (ט).
9. רופאים אחיות ואנשי הצלה הנקראים בשבת, בדרך קבע, למילוי משמרת או משימות, רשאים לחזור לביתם אחר סיום משמרתם או משימתם [כג].

דיני יולדת בשבת (סימן ש”ל)

1. מחללים שבת לכל מה שיולדת צריכה (א).
2. וכן להקל תחושתה אפילו כשאין זה מציל את חייה [ג].
3. כאשר הדבר אפשרי, יש לבצע את המלאכה בשינוי (א).
4. אם היא צריכה גם תומכת לידה או נוכחות אמה יכולות ללוות אותה ללידה [ב].
5. בימינו מחללים שבת גם לצורך יילוד גוים[ז].
6. מותר לחלל שבת מרגע התחלת הלידה, או כשהדם שותת ממנה, או כשציריה תכופים, והליכתה קשה עליה (ג).
7. וכן מעת שהיא צריכה לנסוע לבית החולים [יא]
8. בכל שלשת הימים אחר הלידה מחשיבים אותה כנתונה בסכנה, ומחללים שבת לכל צרכיה (ד).
9. עד שבעה ימים מחללים שבת רק אם היא תאמר שהיא צריכה לכך (ד).
10. אחר שבעה ימים היא נחשבת לחולה שאין בו סכנה (ד), מלבד במקרה שמצבה החמיר [טו].
11. מחללים שבת לצורך הטיפול ביילוד (ז).
12. מחללים שבת להצלת חיי עובר [טז].
13. כשמתעורר צורך לבחור בין חיי העובר וחיי האם, חיי האם קודמים [יז].
14. מותר לשאוב חלב האם לצורך הילוד (כז).
15. אם החלב המצטבר גורם צער ליולדת מותר לשאבו, גם אם הרך הנולד אינו זקוק לו, ובלבד שיוליכו את החלב לאיבוד [ח].

דין מילה בשבת (סימן של”א)

1. מחללים שבת לכל צרכי היולדת (א).
2. מילה הנערכת בזמנה ביום השמיני, דוחה את השבת, וכמו שמלים בחול כך מלים בשבת (א).
3. מילה שאינה נערכת בזמנה, וכן הנולד בין השמשות, אינה דוחה שבת (ד, ה).
4. מילה של ילד הנולד בניתוח קיסרי, אינה דוחה את השבת (ה).
5. חייבים להכין כל צורכי המילה לפני שבת, ואם לא הכינו, כגון שלא הביאו את הסכין, יש לדחות את המילה עד לאחר השבת (ו).
6. מותר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה דרבנן, כדי לאפשר את עריכת המילה (ו).
7. הרמ”א מתיר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה אפילו זו האסורה מן התורה, כדי שיקיים מצווה (ו).

בעלי חיים בשבת (סימן של”ב)

1. איסור צער בעלי חיים הוא איסור תורה [הק].
2. אין מטפלים בבהמה לענג אותה אבל מטפלים טיפול שאין בה מלאכה למנוע ממנה צער (א-ב).
3. מותר לבקש מאינו יהודי לעשות מלאכה להציל בהמה שבלי התערבות תמות כי חוששים שאם לא יתירו לו על ידי גוי יעשה בעצמו ויעבור על איסור תורה (ג).

הכשרת מתחם אירוח (סימן של”ג)

1. אין לטרוח בשבת אלא לדבר מצוה [הק].
2. דוגמא לדבר, אין להוציא רהיטים ממקומם אלא כשיש מצוה בדבר, כגון שמקומם נדרש לצורך אורחים [ג].
3. מן הראוי לחלק תורנויות של יום שבת להרבה אנשים, כדי שטרחת כל יחיד תהיה מועטת [יב].

דיני דליקה בשבת (סימן של”ד)

1. מדין הגמרא אסור לכבות דליקה בשבת, כי אין לעבור על איסור דרבנן לצורך מניעת הפסד ממוני (א).
2. למעשה, רוב רובם של הדליקות בימינו מסכנות חיים, לכן מותר לכבותן (כו).
3. כשם שבדליקה לא הותר הכיבוי, כך לא הותרו כל האיסורים מדרבנן בכל מקרה של הפסד ממון. ובמקרה של הפסד גדול, מותר לעבור על איסור מוקצה, הנחשב איסור דרבנן קל (ב).
4. ספרי קודש כמו חומשים גמרות וסידורים ומפרשיהם, העומדים לפני אבדון כגון שריפה וכדומה, מצוה להצילם אף כשהדבר כרוך בטרחה רבה (יב).
5. אין איסור לגרום מלאכה בשבת כגון הנחת כדי מים בקרבת מקום לשריפה (כשאין שום חשש סכנה), כדי שההתפשטות תגרום את שבירת הכלים, והמים שבתוכם יכבו את האש (כב).
6. למנהג אשכנז היתר גרמא חל רק במקום הפסד (כב).
7. הזזת מחוגי שעון שבת חשמלי לצורך הקדמה או איחור בעשיית מלאכה אינו נחשב גרמא. ובשעת דוחק גדול אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים בזה [עא].
8. אינו יהודי הבא להציל רכוש שהיה בסכנה, ללא בקשה ישירה, אין צורך למנוע זאת ממנו, ומן הראוי לשלם לו שכר טרחתו במוצאי שבת (כה).
9. כמו כן מותר לרמוז לו, שאם יציל יבוא על שכרו (כו).
10. אבל קטן הבא להציל את רכוש אביו יש למנוע ממנו עשיית מלאכה (כה).
11. צריך לעבור על איסור דרבנן כדי למנוע היזק לרבים (כו).

דין חבית שנשברה (סימן של”ה)

1. בדרך כלל, אין לעבור על איסור דרבנן להצלת ממון.
2. חכמים הגבילו את פעילות ההצלה בדרכים המותרות, כשיש חשש קרוב שפעילות ההצלה נכרכת בחשש מלאכה, כספיגת יין, שעלול להביאו לסחיטה, מרצון לשמור ממונו.
3. כשאין חשש למלאכה, מותר להציל בדרכי היתר. ולמעשה נראה, שאם קיימת סבירות גבוהה שבפעולת ההצלה יעבור על איסור, אין להציל. אבל אין צורך לחשוש לחששות רחוקות, כי אין בידינו לגזור גזירות חדשות.
4. מקרר או מקפיא שחדל לעבוד, מותר להעביר מאכלים למקרר או למקפיא אחר.
5. בהפסד גדול מותר להעביר אפילו מאכל מוקצה.
6. אין לאסוף פירות שהתפזרו בחצר ולהכניסם בסל.
7. אבל בבית מותר לאסוף מה שנפל והתפזר.

הליכה על גבי עשבים ושימוש באילן (סימן של”ו)

1. אסור להשתמש באילן, לעלות עליו או להניח או להוריד ממנו חפץ בשבת.
2. אסור גם להשתמש בצידי אילן, כגון להניח חפץ בסל התלוי באילן, אבל בצדי צדדים מותר. לכן, אם תקעו מוט בתוך האילן, אין לתלות עליו נדנדה בשבת. אבל אם תלו נדנדה בערב שבת על המוט, מותר להשתמש בנדנדה, הנחשבת צדי צדדים.
3. מותר ללכת על גבי עשבים, אף שיש חשש לתלישתם, כי אין לו כל כוונה לתלשם.
4. אסור ליטול ידים במקום שיש עשבים.
5. מן התורה נאסרה תלישת כל פרי מאילן המחובר לקרקע.
6. תלישת פרי שגדל במנותק מן הקרקע, כגון באדנית ללא נקב, האיסור הוא מדרבנן.
7. תלישת פטריות ממקום גידולן אסורה מן התורה.
8. אדנית העשויה מעץ או מחרס ועומדת בחוץ אסור להעבירה ממקום למקום, אבל עציץ באדניות של זכוכית, אבן, פלסטיק או מתכת, מותר להעבירן ממקום למקום.
9. מותר להעביר עציצים המצויים בבית ממקום למקום.
10. צינור סתום הגורם להצפה, מותר לשחרר אותו בשינוי ובצנעה, אם אינו מתקנו לגמרי.
11. פירות שהתפזרו בחצר אסור לאספם.
12. פירות או משחקים שהתפזרו בבית מותר לאספם.

איסור השוואת גומות (סימן של”ז)

1. אסור ליישר קרקע שאינה מרוצפת. בחוץ זו תולדה של מלאכת החורש, ובבית – של מלאכת בונה [הק].
2. מותר לגרור רהיט כבד על הקרקע, אף אם נעשה בכך חריץ בקרקע, כיוון שאינו מתכוון לכך [א].
3. שטח שאינו מרוצף – אסור לטאטא אותו, משום שבהכרח ישווה את הקרקע [ב].
4. כיום מותר לטאטא בתים מרוצפים ללא חשש [(ט)].

דברים האסורים משום השמעת קול (סימן של”ח)

1. אסור לנגן בשבת, גזרה שמא יבוא לתקן את כלי הנגינה [א].
2. השמעת קול בכלי שאינו כלי נגינה אך נועד להשמעת קול, כגון טבעת הקבועה בדלת – לשו”ע מותר ולרמ”א אסור [א]. וכלי שלא נועד להשמיע קול, מותר להשתמש בו אף אם מרעיש [ה].
3. מותר לטלטל בשבת ספר תורה שפעמונים מחוברים למעילו [(ה)].
4. השמעת קול בפה, כגון שריקות למיניהם – מותרת [רמ”א א].
5. אמירה לגוי בשבת שינגן לצורך מצווה – בזמננו נוהגים לאסור אף לצורך שמחת חתן וכלה [(ז)].
6. אסרו חכמים להשמיע קול להברחת בעלי חיים בשבת, גזרה שמא יזרוק עליהם אבן [ד].
7. מותר לשחק בשבת במשחקים שאין בהם חשש מלאכה ולא נועדו לצבירת רווח כספי [ה]. אך המחבר אוסר לשחק בכדור, משום שהדבר מלווה בריצה והזעה שאינם מכבוד השבת, והרמ”א מתיר [9].
8. מים שדולפים לביתו בשבת, אם הם ראויים לרחצה או לשתיית בעלי חיים – מותר לתת תחתם כלי לקליטת הדלף; ואם אינם ראויים לכלום – אסור [ח].

כמה מגזרות חכמים בשבת (סימן של”ט)

1. בסימן זה מתבארים כמה דברים שאסרו חכמים עקב פגיעתם ברוגע ובאווירת שבת. וכדי לחזק דבריהם קשרו חכמים גזרות אלו לחשש איסור מלאכה מהתורה [הק].
2. רכיבה על גבי בהמה – אסרו חכמים לרכב על בהמה בשבת, שמא יחתוך זמורה לצורך הנהגתה [א].
3. שחיה – אסרו חכמים לשחות בנהרות בשבת, ובכלל זה גם בים ובאגם. וכן אסור בבריכה בה המים יוצאים ממנה וחוזרים אליה, אבל בבריכה עם שפה – מותר. וטעם האיסור – גזרה שמא יבנה מצוף בשבת, כדרך השוחים בנהרות [ב].
4. בבריכות שלנו אין גזירה זו. אולם נכון להימנע משחיה בהם מפני כבוד השבת. ואם שוחים לצורך, יש לשחות בהן רק בבגד ים מחומר סינטטי, שאין בו איסור סחיטה [(ז)].
5. בכלל איסור זה אף להשיט דבר בנהר [ו]; וכן להיכנס לספינה שאינה עוגנת ואינה קשורה [ז].
6. השמעת קול [ג] – אסרו חכמים להשמיע קול לצורך שמחה, ובכלל זה מחיאת כפיים, הכאה באצבע צרידה, ואפילו להרעיש בכלי לתינוק, שמא יתקין כלי נגינה. ובשינוי מותר.
7. כמו כן אסרו לרקוד, והאיסור הוא כשקופץ בכל גופו, ולא בהליכה בשמחה לפי קצב השירה [(טז)].
8. כתב הרמ”א שנהגו להקל בכל זה, וטעם המקילים – שכיום איננו בקיאים בהתקנת כלי נגינה. וכך נוהגים הלכה למעשה רוב האשכנזים.
9. קנין – אסרו חכמים משא ומתן בשבת, שמא יכתוב, ובכלל זה כל דבר שיש בו קניין. האיסור כולל גם כל מעשה בית דין; וכן כל מעשה המשנה את המעמד האישי (כגון קידושין, נישואין וגירושין); ולא מפרישים תרומות ומעשרות ולא פודים את הבכור [ד].

כמה תולדות וגזרות, מעין האבות (סימן ש”מ)

1. מלאכת הגוזז – אב המלאכה הוא גזיזת צמר מכבשים (ומשאר בעלי החיים), כשתכלית מלאכה היא שימוש בדבר הגזוז. תולדת מלאכה זו היא גזיזת צפורניים ושיער [(א)].
2. גזיזת שיער וצפורניים בכלי אסורה מהתורה, וביד אסורה מדרבנן, בין לעצמו בין לאחרים.
3. מהתורה חייב על שתי שערות, ואסרו חכמים אף שערה אחת [א].
4. אסרו חכמים לחתוך יבלות מגופו [ב].
5. מלאכת הכותב – החיוב מהתורה הוא כשכותב שתי אותיות שיש להן משמעות, כמו כן חייב גם המוחק כדי לכתוב שתי אותיות [(ט)].
6. המוחק חייב אפילו אם מחק כתם דיו ללא צורת אותיות, אם עשה זאת כדי לכתוב שם שתי אותיות [ג].
7. אסר הרמ”א לחתוך עוגה שיש עליה כיתוב מחומר אחר, משום שנראה כמוחק [ג]. ויש המתירים [(יא)].
8. אין איסור כותב ומוחק באותיות הכתובות על צדי ספר [(יא)].
9. אסרו חכמים לכתוב באבק, או במשקים על השולחן [ד].
10. מותר לרשום באויר כמין אותיות [ד], וכן מותר לרשום בציפורן על ספר [ה].
11. מלאכת התופר – הגדרת המלאכה היא חיבור שני בדים על ידי חוט. מהתורה האיסור הוא בתפירת שתי תפירות וקשירת החוט, או בתפירת שלוש קשירות, וכך התפירה מתקיימת [(טו)].
12. מתולדות התופר – ההדבקה, שגם בה מחברים שני דברים [יד].
13. הדבקה אסורה רק כשנועדה להתקיים. והדבקה שיכולה להתקיים אך אין בדעתו לקיימה, כגון חלק מהחיתולים החד פעמיים – לכתחילה טוב להימנע להשתמש בהם בשבת, ואם אין לו אחר – יכול לסמוך על המקילים, ולהשתמש בהם בשבת [(לח)].
14. הפרדת ניירות או עורות דבוקים וכיוצא בזה – היא תולדת קורע, ואם צריך את הנייר שהפריד – חייב [יד]. אך אם לא צריך את מה שקרע, כגון אם קורע עטיפה – מותר לכתחילה [(לט)].
15. קריעת נייר על מנת להשתמש בנייר החתוך, וכן שבירת חרס כדי להשתמש בשבר – אסורים מדרבנן, משום שדומים לתיקון כלי [יג]. לכן אין לחתוך בשבת נייר טואלט. ואם אין נייר חתוך, אפשר להקל ולחתוך לאחר יד, ושלא במקום החיתוך, משום כבוד הבריות [(לה)].
16. שתי חתיכות בד שהיו כבר תפורות, אם נרפה החוט שמחבר אותם – אסור למתוח אותו מחדש ולקושרו בסופו [ו].
17. מלאכת המעמר – המעמר הוא האוסף את השיבולים שנקצרו לחבילה אחת. תולדות המעמר הם איסופים שונים, אולם האיסור מהתורה הוא רק בגידולי קרקע, ובמקום גידולם [(כג)].
18. משחקים שהתפזרו ורוצה לאוספם – אין איסור בדבר, שלא גזרו חכמים בדבר שאינו גידול קרקע ואינו במקומו [(כה)].
19. דחיסת תאנים והפיכתם לגוש אחד הוא תולדת מעמר, ואסור מהתורה [י].

התרת נדרים בשבת (סימן שמ”א)

1. אסור להתיר בשבת נדרים, משום שאין לעשות בשבת צרכי חול. מלבד במקרים המבוארים בהמשך.
2. מותר בשבת להתיר נדר שהוא צורך השבת, כגון שנדר לא לאכול דבר שרוצה לאכלו בשבת [א].
3. מותר בשבת להתיר נדר שאם לא יתירנו – יעבור בשבת על “לא יחל דברו” [ב].
4. מותר לבעל להפר נדרי אשתו בשבת [א].

דברים המותרים בבין השמשות (סימן שמ”ב)

1. בין השמשות ספק אם שייך ליום שלפניו או ליום שאחריו. לכן מעיקר הדין מלאכות דאורייתא אסורות בו, ומלאכות דרבנן מותרות בו. אלא שגזרו חכמים על חלק ממלאכות דרבנן שלא לעשותם בין השמשות.
2. בסימן רס”א התבאר שגזרו חכמים על מלאכות דרבנן החמורות, שלא לעשותם בין השמשות. בסימן זה מבואר שגזירת חכמים זו לא נאמרה במקום מצווה, ולא בשעת הדחק. ובמקרים אלו, מותרים בבין השמשות כל מלאכות דרבנן.
3. דוגמאות למלאכות שהותרו: לעבור על איסור דרבנן בבין השמשות של יום טוב לצורך הבאת לולב או שופר. וכן לומר ביו השמשות לגוי שידליק את הנר.
4. עירוב תחומין, שכדי להגיע אליו בשבת יש לעבור על איסור דרבנן – העירוב חל.

דין חינוך (סימן שמ”ג)

1. חייבים ההורים לחנך את ילדיהם למצוות, ולחנכם להימנע מעבירות.
2. קטן שמעצמו עובר עבירה מהתורה – חייבים הוריו לגעור בו.
3. אדם שעבר עבירה בקטנותו – מצד הדין אינו צריך לשוב עליה בתשובה לאחר שגדל. ובכל זאת כתב הרמ”א שטוב שיעשה עליה תשובה.