פרשת בהר

פרשת בהר

ויקרא פרק כ”ה

(א) בְּהַר סִינַי – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה א פרק א אות א). ונראה לי שכך פירושהּ לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב.

ביאור

הקדמה לדברי רש”י

במתן תורה משה רבנו עלה להר סיני וקיבל התורה, ואנו רואים שמצוות ניתנו גם באוהל מועד כמובא בתחילת ספר ויקרא; יש מצוות נוספות שניתנו למשה בערבות מואב כמבואר בפרשת מסעי; וכן כל ספר דברים ניתן לעַם ישׂראל בערבות מואב. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשאלה מה ניתן בסיני ומה ניתן באוהל מועד ובערבות מואב. יש הסכמה ביניהם שכל מצוות התורה עצמן (בכללותן) ניתנו כבר בסיני, והמחלוקת ביניהם נוגעת לפרטי המצוות: לדעת רבי ישמעאל הפרטים ניתנו חלקם באוהל מועד וחלקם בערבות מואב; ולדעת רבי עקיבא כל המצוות, כלליהן ופרטיהן ניתנו למשה רבנו בסיני, אלא שהוא לימדם לבני ישׂראל בזמנים ובמקומות שונים. הסברו של רש”י הולך בעקבות שיטת רבי עקיבא.

הסבר דברי רש”י

בספרא מועלית שאלה: מדוע התורה מדגישה שמצוות השמיטה ניתנה בהר סיני והלוא כל התורה ניתנה בהר סיני?! ומתרצים: כדי ללמדנו שכך כל מצוות התורה: כשם שלגבי מצוות השמיטה מפורטים כל הכללים והפרטים בהר סיני, גם כל מצוות התורה, כלליהן ופרטיהן ניתנו בהר סיני. אחרי ציטוט הספרא רש”י מסביר איך לומדים זאת מהביטוי “בהר סיני”: על מצוות השמיטה נאמר בהר סיני הכלל: “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ” (שמות כג, יא). מתוך שהתורה לא חזרה על מצוות השמיטה בספר דברים, מובן שכל פרטי הדינים הנכתבים כאן נאמרו בהר סיני. באמירה שהמצווה ניתנה בהר סיני אין כל חידוש, שהרי הכול יודעים שניתנה שָם. אם כן, לשֵם מה התורה שבה ומציינת זאת? כדי ללמדנו שלא רק מצווה זו כל פרטיה ניתנו בהר סיני אלא כך כל המצוות.[1]

עיון

מדוע חשוב לפרשנים להבהיר שקיבלנו את כל התורה בסיני? ואם יש מצוות שניתנו לנו במקום אחר – באוהל מועד ובערבות מואב – האם יש למקום נתינתן השפעה על מידת חשיבותן? נראה שההסכמה שכל הכללים ניתנו בהר סיני באה לבטא שהתורה אחת היא, וכמו שהגוף בנוי איברים־איברים וכולם מצטרפים לגוף אחד, כך התורה כולהּ אחדות אחת, וקבלת כל המצוות גם יחד היא תנאי להבנתן.

המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם גם הפרטים ניתנו בסיני – שורשהּ במחלוקת אחרת:  הרמב”ם מציג קביעה עקרונית: עלינו להבין את עיקר המצווה ואין לשאול לגבי פרטיה. קביעתו מתאימה לדעת רבי ישמעאל שלפיה רק הכללים נאמרו בהר סיני, משום שהם העיקר. ומדוע ניתנו הפרטים? כדי לקבוע גדרות למצווה. מפרשים אחרים הבינו בדרך אחרת את תפקיד הפרטים: להבנתם הפרטים חשובים להבנת הכלל, וכל הפרטים וגם העיקר מצטרפים למהות אחת, ומשום כך כולם ניתנו בסיני, כדעת רבי עקיבא.

(ב) שַׁבָּת לַה’ – לשם ה’, כשם שנאמר בשבת בראשית (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ב).

ביאור

שבת בראשית היא השבת שאנו מקיימים מדי שבוע בשבוע. היא נקראת “שבת בראשית” כי קדושת יום זה נקבעה בבריאה. על השבת נכתב בתורה: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'” (שמות כ, ט) וגם על שנת השמיטה – נאמר שהיא “שַׁבָּת לַה'”. כידוע ה’ לא זקוק למאומה, ואם כן מה פשר האמירה שהשבת היא לה’? לפיכך רש”י מסביר שכוונת הכתוב לומר שהאדם שובת ממלאכה לכבודו של ה’.

עיון

ה’ לא צריך כבוד, וכוונת הכתוב לומר לאדם שבזכות שנה זו, אם יקיים מצוותיה כראוי, יזכה להתקרב לה’. חשוב לדייק שהמנוחה הפיזית בשנה זו לא נועדה לשֵם מנוחה בעלמא. היא נועדה לאפשר לאדם להתפנות מטרדות העמל והפרנסה, ולמצוא בתוכו פניות לעיסוק ברוחניות.

(ד) יִהְיֶה לָאָרֶץ – לשׂדות ולכרמים.

ביאור

רש”י מלמדנו שעבודות חקלאיות הן שאסורות בשנת השמיטה, אבל עבודות אחרות, למשל בנייה, מותרות.

עיון

בשנת השמיטה איננו מצווים לשבות שביתה מוחלטת כביום השבת, אלא לשבות מעשׂיית המלאכות הקשורות לעיבוד הקרקע, מהעיסוק בחקלאות. בעת הקדומה רוב החברה עסקה בחקלאות, ולכן לשנה זו משמעות מרכזית בחיי כל התושבים. בימינו החקלאות מתועשׂת ורק מעטים עובדים בהּ. במציאות זו, שימור הרעיון דורש מאיתנו לחפשׂ ולמצוא דרכים חדשות יצירתיות, למשל: הגברת הפעילות הרוחנית. גם רעיון הנפוץ בארץ של שנת שבתון מקבל השראה ממתנת השמיטה.

לֹא תִזְמֹר – שקוצצין זמורותיה. ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג, יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ, יז) שׂרופה באש כסוחה.

ביאור

פעולת הזמירה הנעשׂית בכרם היא קיצוץ הזמורות־הענפים שמטרתהּ לאפשר לגפנים צמיחה טובה, ובזכותהּ – יניב הכרם יבול רב ומשובח. נראה שבזמנו של רש”י שם פעולה זה לא היה מוכר, ומשום כך הוא חש צורך לבארו, ולא הסתפק בהסבר משלו אלא הביא תמיכה לדבריו מתרגום אונקלוס, שתרגם “לא תכסח”. רש”י מביא שתי ראיות מפסוקים שמהם מובן שפעולת ה”כיסוח” פירושהּ קיצוץ.[2]

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ – אפילו לא זרעתהּ והיא צמחה מן הזרע שנפל בהּ בעת הקציר, הוא קרוי ספיח; לֹא תִקְצוֹר – להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.

ביאור

רש”י מסביר ש”ספיח” הוא התבואה שגדלה מעצמהּ, מבלי שבעל השׂדה זרע זרעים באדמה בכוונה תחילה להצמיחהּ (בזמן הקציר נפל זרע והוא נקלט באדמה, נבט וצמח). הספיח נחשב הפקר, והוא מותר לכולם לאכילה. ודוק: לכולם – כולל בעל השׂדה, גם לו מותר לאכול מן ההפקר, אבל לקצור אותו כדרך בעל הבית – אסור לו.

נְזִירֶךָ – שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם; לֹא תִבְצֹר – אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ג).

ביאור

כך הדין בפירות הכרם שצמחו: הם הפקר וכולם יכולים לקוצרם לאוכלם לעצמם, ואם הפרשת אותם מבני אדם אז אסור לך לבצור אותם. רש”י מסביר שהמילה “נְזִירֶךָ” באה מלשון נזיר שהוא האדם שמפריש עצמו מן החברה. בהרחבה כאן הפירות שלא נתת לכל אדם לתולשם.

(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ וגו’ – אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בהּ, אתה ושׂכירך ותושבך.

ביאור

בפסוק כתוב: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה”, ואם כן מובן שהפירות שגדלו בשנה זו אינם אסורים באכילה, ואדרבה זהו ייעודם. רש”י מדייק שהדבר האסור בשנת השמיטה הוא עבודת הקרקע, ופסוק זה בא ללמדנו שגם לבעל השׂדה מותר ליהנות כמו כולם, ומה אסור לו? להתנהג כבעל הבית. שנת השמיטה מזכירה לנו שהעולם שייך לה’. הוא הבעלים, ולא אנחנו.

עיון

שנת השמיטה מכונה “שַׁבַּת הָאָרֶץ” וגם התבואה שצמחה בהּ. בכל שבוע יש שישה ימי חול ואחריהם מגיעה שבת; וגם אחרי כל שש שנים שבהן מעבדים את השׂדות, באה שנת שמיטה. השביתה ממלאכה בשבת מדגישה שהעבודה איננה הכול. אומנם היא חשובה, אבל יש חשיבות גם לחיי הרוח. ההימנעות ממלאכה בשבת מאפשרת התמקדות בחיי הרוח, ומתוך כך השבת משפיעה על כל השבוע. דברים אלו כוחם יפה גם לשנת השמיטה: צמצום העיסוק בעבודת האדמה (לאותן פעולות מותרות לצורך שימור) ממחיש את חשיבות חיי הרוח. את הזמן שיתפנה נוכל להקדיש ללימוד תורה ולהתפתחות רוחנית; ולא זו בלבד: השנים שיבואו בעקבות שנת השמיטה בהכרח יושפעו ממנה. האיסור לעבד את האדמות כדרך שנוהגים בכל שנה, עוזר לנו שלא לשכוח את מעמדנו־מהותנו: אנו איננו בעלי בתים אלא שׂכירים בעולמו של ה’. הפנמה טובה של לימוד זה בשנת השמיטה תעזור לנו שלא לשכוח את העיקרון גם בשש השנים שתבואנה בעקבותיה. נזכור תמיד שהשטח שניתן לנו לא לתועלתנו בלבד ניתן. עלינו לשׂים לב שיועיל גם לזולתנו.

שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה – מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ה).

ביאור

מן השבות, פירות מן ההפקר. כלומר אם אִפשרתָ לכולם ליהנות מפירות גנך, גם אתה יכול לאכול מהם; אבל אם אספת אותם הביתה כמו בכל שנה, אז אסור לך לאכול מהם.

לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ – לפי שנאמר (שמות כג, יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ו).

ביאור

בפרשת משפטים שבהּ מופיעה מצוות השמיטה לראשונה, כתוב: “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ” (שמות כג, יא). ממילות הפסוק יכולנו להבין שההיתר לאכול מפרי הארץ אמור בעניים דווקא. על כן בא פסוקנו לומר שההיתר אמור בכולם – עשירים כעניים – הכול רשאים לאכול. אם כן, מדוע בפרשת משפטים התורה מציינת את העניים? ללמדנו שבמצב רגיל – ייתכן שלא יהיה להם די צורכם לאכול, ובשנת השמיטה, בזכות הפקרת היבולים לחלוטין – גם הם יוכלו לאכול די שׂובעם.

עיון

שנת השמיטה אינהּ מצווה הכלולה במערכת המצוות של “צדקה”. אילו הייתה כזאת, אזי החקלאי היה מצווה לתת את היבול לעניים, ולו עצמו – אסור היה ליהנות ממנו. והינה התורה אינהּ אוסרת עליו ליהנות, ומסבירה שמהפירות שצמחו אצלו בשנה השביעית, גם הוא וגם כל מי שירצו – רשאים ליהנות מהם באותהּ המידה. הכול שווים.  

וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ – אף הגוים (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ז).

ביאור

עבד ואמה הם גויים הקנויים לאדונם. היה עולה בדעתנו ש”שׂכיר” ו”תושב” הכתובים כאן הם שׂכירים ותושבי ארץ ישׂראל, וכולם מבני עַמנו. להבנת רש”י לא ייתכן שזו כוונת התורה. אילו התכוונה אליהם, לא היה צורך לציינם במיוחד, שהרי הם ככל יהודי אחר, ו”לְךָ” שכתוב בתחילת הפסוק כולל אותם. ועל כן הוא מסביר שמדובר בשׂכיר שאינו יהודי ובגוי שגר בארץ ישׂראל – שניהם רשאים לאכול מפירות שביעית שהם הפקר לכול.

עיון

מדובר בשׂכיר ובתושב שאוכלים מעצמם, ולא שבעל הבית נותן להם פירות שביעית כשׂכר עבודתם.

(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה – אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השׂדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השׂדה כלה לבהמתך מן הבית (ספרא בהר פרשה א פרק א אות ח).

ביאור

ה”חַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ” היא בעל חיים שאיננו בבעלות אדם אלא בעל חיים חופשי. לכאורה, אם לחיה כזאת מותר לאכול מיבול השנה השביעית, אזי קל וחומר שלבהמה שברשות האדם יהיה מותר לאכול?! אם כן, מה רצתה התורה ללמדנו? האיסור לאצור התבואה או הפירות בבית כשאין מהם בשׂדה. אומנם אתה בעל השׂדה, אבל אתה כמו כולם, ואין לך רשות לאסוף יבול בכמות גדולה כדי לשמור לעצמך לעתיד, לזמן שבו לא יהיה עוד יבול בשׂדות. בזמן שיש יבול בחוץ – הכול אוספים ממנו ואוכלים, וגם אתה; וכשאין לכולם – גם לך אין.

(ח) שַׁבְּתֹת שָׁנִים – שמטות שנים. יכול יעשׂה שבע שנים רצופות שמטה ויעשׂה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנהּ (ספרא בהר פרשה ב פרק א אות א).

ביאור

מה פשר הצירוף “שַׁבְּתֹת שָׁנִים”? שמא כוונתו לציין קבוצה של שבע שנים?! סברה זו בטעות יסודהּ. הרי אין רצף של שבע שנים שבהן – בכולן – שובתים. אם כן, מה פירושו? רש”י מסביר שמדובר במחזורים: שבעה מחזורים שבכל אחד מהם שבע שנים, ובסך הכול: 49 שנים. במחזור כזה יש שבע שנים שהן שנות שמיטה. הביטוי “שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים” איננו מבהיר את סדר הופעת השנים המיוחדות בתוך המחזור, ולכאורה אפשר היה להבין שאפשר לקבוע אותן ברצף אחד או לפזרן בתוך המחזור במרווחים לאו דווקא קבועים. כדי למנוע טעויות כאלה, התורה דייקה וכתבה: “שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים” – שבעה מחזורים של שבע שנים, ובכל אחד מהם השנה השביעית היא שנת השבתון.

וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע וגו’ – מגיד לך שאף על פי שלא עשׂית שמטות עשׂה יובל לסוף מ”ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר מ”ט (ספרא בהר פרשה ב פרק א אות ב).

ביאור

אחרי ההוראה לספור “שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים” התורה מיידעת אותנו את הסכום הכללי: “תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה”. לכאורה, כולנו יודעים לספור וגם לכפול, ואם נספור שבעה מחזורים שבכל אחד שבע שנים, נגיע בקלות למספר 49. לשם מה התורה מציינת זאת? רש”י מסביר שלציון המספר הכולל יש מטרה: ללמדנו שאפילו לא כל השמיטות נשמרו כהלכתן, החובה לקיים את מצוות היובל בעינהּ עומדת. ועם זאת רש”י מודה שלימוד כזה איננו הכרחי. הפסוק פתח בחובה לספור וחתם בתוצאת הספירה הכוללת. המספר 49 שבחתימה הוא כעין חוליית מעבר – בין פסוק זה לפסוק הבא אחריו, שבו יוסבר שהשנה החמישים היא שנת היובל.

עיון

המהלך שרש”י נוקט כאן – הבאת הדרש ההלכתי תחילה ולאחר מכן הבהרה שאפשר להבין את הפסוק גם בלעדיו – נדיר. נראה שהמסרים העולים מן הפשט ומן הדרש שונים במקצת זה מזה, ולמעשה משלימים זה את זה. הפשט מלמדנו שכדי להגיע ליובל צריך לקיים שבע שמיטות כסדרן: כל מחזור של שבע שנים נחתם בשנה אחת שהיא שנת שמיטה. קביעות זו היא הכלי שבעזרתו נצליח להפנים את ההבנה שהארץ שייכת לה’. החינוך יימשך 49 שנים, ובהן יוכשרו הלבבות, ועַם ישׂראל יגיעו מוכנים ליובל: הם יהיו במדרגה גבוהה שבהּ ירגישו שהם מסוגלים לוותר על קנייניהם ולהשיב את הקרקעות שקנו לבעליהן הראשונים וגם לשחרר את העבדים. השחרור של הרכוש מחֶזקתו של היהודי היא מהות היובל, כפי שמבואר בהמשך הפסוקים. והדרש מלמדנו ששמיטה ויובל – שני דינים שונים הם: השמיטה עיקרהּ בין אדם לה’, והיובל עיקרו בין אדם לחברו. אומנם במציאות האנושית שני עניינים אלו קשורים זה בזה, והספירה של שנות השמיטה מקדמת אותנו אל שנת היובל, אבל הפסוק רומז לנו שאומנם יש קשר מסוים, אבל הוא איננו קשר של תלות: אם מסיבה כל שהיא אדם לא קיים חובותיו כלפי ה’, עובדה זו אינהּ מפקיעה את החובה כלפי זולתו ואינהּ מפחיתה ממנה מאומה. החובה כלפי חברו בעינהּ עומדת. הפשט מגלה לנו אמת חינוכית: כדי להגיע ליובל – אנו זקוקים לסדרת השמיטות; והדרש מלמדנו את ההלכה שאין לתלות את קיום היובל בקיום השמיטות, ואם חלילה לא קיימו שמיטות – אין לוותר על מצוות היובל.

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ – לשון (שמות לו, ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה.

ביאור

יכולנו להבין שהציווי “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה” פירושו תִּקעו בשופר. מבחירת התורה בלשון “וְהַעֲבַרְתָּ” (ולא ‘וְתָקַעְתָּ’), רש”י לומד שאין מדובר בתקיעה בעלמא אלא בשימוש בקול השופר להכרזה מיוחדת שמטרתהּ להביא דברים לידיעת הכול, ובמקרה זה – את דיני היובל. מניין לומד זאת רש”י? מהאמור בחומש שמות בהקשר של איסוף התרומות למשכן. משה משמיע באוזני הָעָם את צווי ה’: “קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה’ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ” (שמות לה, ד), ובני ישׂראל מביאים עוד ועוד בנדיבות ליבם, עד אשר העושׂים במלאכה באים אל משה ומיידעים אותו ש”מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ” (שם לו, ה), יש די והותר. אין צורך בתרומות נוספות, ומייד: “וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ” (שם, ו), והעם מציית: “וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא”. מן השימוש באותו הפועל (נטיית הפעיל של השורש עב”ר) רש”י לומד שכשֵם שהעברת הקול במחנה פירושהּ הכרזה, גם העברת השופר היא הכרזה – העברת מסרים לכל הָעָם.

בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים – ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשׂור לחדש, אם כן למה נאמר בעשׂור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשׂור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד (בבלי, ראש השנה ל ע”א).

ביאור

בפרשת אמור למדנו שיום הכיפורים חל ביום העשׂירי של החודש השביעי, אם כן, יכלה התורה להסתפק כאן בציון “בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים” והמילים “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ” לכאורה אינן אלא חזרה?! רש”י מסביר שמטרתן ללמדנו שתקיעת השופר בשנת היובל דוחה שבת בכל הארץ, ככתוב: “בְּכָל אַרְצְכֶם”. לפי הכלל שבידנו, אם התורה מציינת תאריך מפורש שבו יש לקיים מצווה מסוימת, פירוש הדבר שאותהּ מצווה דוחה את השבת (לדוגמה: אם היום השמיני להולדת הבן חל בשבת – מקיימים את מצוות ברית המילה בשבת). גם לגבי תקיעת השופר בראש השנה התורה נוקבת תאריך מפורש: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… זִכְרוֹן תְּרוּעָה”, ועל פי הכלל גם היא אמורה לדחות את השבת, ומדוע איננו תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת? רש”י מדייק ומלמדנו שאכן גם בראש השנה תוקעים בשבת, אבל כיוון שלגביה לא נאמר “בְּכָל אַרְצְכֶם”, אין תוקעים בארץ כולהּ אלא במקום שבו יש בית דין בלבד.  

עיון

מדברי רש”י נשמע שהדין שלא תוקעים בראש השנה שחל בשבת נלמד מפסוקנו והוא דין תורה. דבריו אלו מעוררים קושי: בגמרא למדנו שההלכה שקובעת שתקיעת שופר אינהּ דוחה שבת היא גזֵרת חכמים (שמא יטלטלו השופר לצורך התקיעה; וכיוון שבמקום שיש בית דין אין לגזור, במקומות אלו התקיעה מותרת) ואיננה דין תורה, ועל פי מה קובע רש”י שהיא דין תורה, לכאורה בניגוד לדברי חכמים?! הניגוד – לכאורה בלבד, שכן כל תקנה שתיקנו חכמים אינהּ אלא גילוי של מצווה שבתורה.[3] ואכן במצוות תקיעת שופר ביובל התורה הדגישה שדין זה (שקיום המצווה דוחה את השבת) אמור “בְּכָל אַרְצְכֶם”, מה שאין כן בתקיעת שופר של ראש השנה. מן ההבדל בין שתי התקיעות עולה מסר חשוב וברור: מצוות היובל היא במהותהּ מצווה שבין אדם לחברו, ובקיומהּ אל לנו לחשוש שמא ניכשל בחילול שבת. לכאורה אותו החשש – טלטול השופר – קיים הן בראש השנה הן ביום הכיפורים של שנת היובל, ומדוע בראשון מתחשבים בחשש, ובאחרון – לא?! משום שהדחיפות שבהשבת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים – גוברת עליו. אם בשל החשש התקיעה תיאסר, אזי השבת הקרקעות ושחרור העבדים יידחו, ובזה התורה אינהּ רוצה בשום אופן.

מובן שמצוות התקיעה בראש השנה חשובה מאוד, ועם זאת התורה אינהּ רוצה שקיומהּ יגרום לפגיעה בקדושת השבת, חלילה, ולכן הורתה להימנע מתקיעה במקרה שראש השנה חל בשבת. הסבר הגמרא שלפיו החשש הוא העברת השופר ברשות הרבים דווקא, מייצג את החשש מפני חילול שבת המוני: אילולא נאסרה התקיעה בשבת, ייתכן מאוד שבשל חשיבות מצוות שמיעת תקיעת שופר, יהודים שאינם פוקדים את בתי הכנסת דרך קבע, ירצו לבוא לבית הכנסת בראש השנה, ואם בית הכנסת מרוחק מביתם, יגיעו אליו בנסיעה, היינו יחללו שבת לצורך כך.

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם – בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה (בבלי, ראש השנה ח ע”ב).

ביאור

בראש השנה, עשׂרה ימים לפני יום הכיפורים, בית הדין מצהירים ששנה זו היא שנת יובל. שנה זו מקודשת מכל שאר השנים, כפי שמלמדות המילים “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים”, ומשום כך דיני היובל – החזרת הקרקעות לבעליהן,[4] הפסקת עבודת העבדים וכן כל האיסורים הקשורים בעיבוד הקרקע – חלים ונכנסים לתוקפם מייד בראש השנה.  

עיון

ודאי שדיני יובל חלים בין שישׂראל קידשו את השנה ובין שלא קידשוה. קדושה זו חלה מאליה. אם כן, לשם מה נחוץ “קידוש” השנה? משום שכדי שהדברים יקרו במציאות, יש צורך בשיתוף פעולה של האדם. הקדוּשה אכן טמונה בשנה זו והיא עובדה קיימת. תפקיד הכרזת בית הדין לחשׂוף אותהּ ולהביא לגילויהּ ברבים.   

ועוד יש לשאול: אם דיני היובל מתחילים כבר בראש השנה, מה עניינהּ של תקיעת השופר של יום כיפור?

נראה כי בזכות התקיעה של יום כיפור, היום הקדוש בשנה, מצווה זו – שמתחילה למעשׂה כבר בראש השנה – מקבלת את מלוא משמעותהּ. שכן יש הבדל בין ראש השנה ליום כיפור, ובין ראש השנה ליום כיפור של שנת היובל על אחת כמה וכמה:

ראש השנה הוא יום המלכת ה’, יום של קבלת מלכות וחיבור בין האדם לא־לוהיו ובין עַם ישׂראל ליוצרו. לעומתו יום כיפור הוא יום כפרה על עוונות. בבסיס חטאי עַם ישׂראל עומדים העוונות שבין אדם לחברו, שתחילתם ההיסטורית במכירת יוסף; והכפרה מושׂגת בהקרבת השׂעיר, המשמש תזכורת לשׂעיר שבדמו טבלו האחים את כתונת הפסים של יוסף.

היובל נועד לתיקון חטא זה באמצעות שחרור העבדים והחזרת הקרקעות – מעשׂים המבטאים שׂיא של התחשבות בזולת. ועל כן, מהות המצווה מתגלה ביום כיפור, אך תחילתהּ וראשיתהּ בראש השנה, שכן רק מתוך קבלת עול מלכות שמיים אפשר להתעלות לדרגה מוסרית שכזו.

מסיבה זו, בית הדין מקדש את השנה כבר בתחילתהּ, וביום כיפור תוקעים בשופרות בכל ערי ישׂראל כדי להעניק למצוותיה את משמעותן השלמה.

וּקְרָאתֶם דְּרוֹר – לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר ר’ יהודה מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה וכו’, שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים (בבלי, ראש השנה ט ע”ב).

ביאור

בפרשת משפטים למדנו על דיני עבד עברי. כיצד הופך יהודי לעבד? אם נכשל בגנבה ואין ביכולתו לשלם את חובו למי שגנב ממנו, בית דין מוכרים אותו לעבד, והכסף שמשלם הקונה תמורתו – משמש לפירעון החוב. תקופת העבדות נמשכת שש שנים, ובשנה השביעית היא מסתיימת והעבד חדל להיות עבד ויוצא לחופשי. אם בתום שש שנים העבד אינו רוצה להשתחרר ומעדיף להישאר עבד בבית אדונו, רוצעים את אוזנו והוא ממשיך להיות עבד. עד מתי? הפסוק שלנו מלמד שכל העבדים משתחררים ביובל. אותו עבד שביקש להישאר אצל אדונו – יכול להישאר אצלו רק עד היובל. בבוא היובל – הוא יוצא לחופשי. גם עבד שנמכר סמוך לשנת היובל, ובהגיע היובל טרם מלאו שש שנים לעבדותו – גם הוא משתחרר ביובל. בהמשך רש”י יסביר מהיכן יודעים ששניהם יוצאים ביובל.

מהיכן יודעים שמשמעות המילה “דְּרוֹר” – יציאה לחופשי? לדברי ר’ יהודה, במילה דרור טמון השורש דו”ר שפירושו מגורים, ואם כן, המילה “דְּרוֹר” מבטאת את הזכות של אדם לעצמאות – הוא יחדל להיות ברשות אחרים אלא יעמוד ברשות עצמו ויוכל לבחור היכן ירצה להתגורר.  

עיון

בפסוק כתוב “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ“, ומשתמע שהקריאה לחופש מופנית לכולם, והינה רש”י מלמדנו שמדובר בשחרור העבדים דווקא. האם הקריאה מופנית רק אליהם? ייתכן שהם היחידים שזקוקים להּ. האדונים ממילא חופשיים, וכעת כשהעבדים גם הם יהיו חופשיים – כל עַם ישׂראל, כל יושבי הארץ, יהיו בני חורין.  

יוֹבֵל הִוא – שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם להּ לבדהּ. ומה שמהּ, יובל שמהּ, על שם תקיעת שופר.

ביאור

גם בשנה זו חלים כל דיני שנת השמיטה, ומדוע קוראים להּ בשם מיוחד משלהּ? כי היא שונה מכל שנת שמיטה אחרת. בשנת שמיטה “רגילה” מוטל איסור על העבודה החקלאית, ובשנת היוֹבֵל לאיסור זה התווספו החובה לשחרר העבדים והחובה להחזיר הקרקעות לבעליהן הראשונים. השֵם “יוֹבֵל” שבו מכונָה שנה זו הוא שֵם נרדף לשופר, שבתקיעה בו מכריזים על מצוות השנה.

וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ – שהשׂדות חוזרות לבעליהן (בבלי, קידושין טו ע”א).

ביאור

כשבני ישׂראל נכנסו לארץ ישׂראל בימי יהושע נתחלקה הארץ לשבטים, והנחלה של כל שבט – נחלקה בין המשפחות המשתייכות אליו. לתורה חשוב שחלוקה זו תישמר, והבעלות של המשפחה על הקרקע שקיבלה בכניסתהּ לארץ תישמר לעולם. משום כך, אם משפחה נאלצה למכור את נכסיה לאחרים, התורה קובעת שהבעלות של הקונים מוגבלת בזמן. היא תקֵפה עד שנת היובל, ובשנת היובל – חובה להשיב המצב לקדמותו.   

עיון

הלכה זו מונעת היווצרות מציאות שבהּ יש שכבה של עשירים שכל ההון והנכסים מרוכזים בידיהם, והם מנצלים את כל מי שתלוי בהם. אומנם בימינו אין היובל נוהג, אבל בדיני היובל טמון לימוד החשוב גם לימינו: אין לאפשר מונופולים וריכוזיות בידי כמה אנשים עוצמתיים.

 וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ – לרבות את הנרצע.

ביאור

בפסוק נכתב: “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ” וגם “וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ”. לכאורה התורה חוזרת על אותהּ ההלכה פעמיים?! אין מדובר בחזרה בעלמא. מטרת הפסוק ללמדנו שהנרצע (עברי שנמכר לעבד ובתום שש שנים ביקש להישאר אצל האדון) גם הוא משתחרר ביובל. בפרשת משפטים כתוב על הנרצע: “וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם” (שמות כא, ו), ובזכות פסוקנו אנו לומדים שהביטוי “לְעֹלָם” האמור בעבד עברי אין כוונתו לנצח נצחים אלא עד היובל ולא יותר.

עיון

ייתכן להסביר את הכפילות לכאורה גם בדרך אחרת: מלשון הציווי “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ”, ייתכן שאי אפשר ללמוד שגם העבד הנרצע אמור להשתחרר ביובל. היה מקום לחשוב שהציווי אמור במי ששואף לחופש והחופש נמנע ממנו ולא ממי שבחר מרצונו החופשי להיות עבד, וכיוון שהעבד הנרצע אמר במילים מפורשות שאיננו חפץ בחופש ורצונו להישאר עבד אצל אדונו, קריאת הדרור אינהּ אמורה לגביו. המילים “וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” מבהירות שמחשבה זו מוטעית. הקריאה לחופש מופנית אל הכול – אל מי שרוצה בו וגם אל מי שאינו רוצה בו (ואפילו רואה בו עול). כולם צריכים לשוב אל חיק משפחותיהם, להיות בני אדם חופשיים, והאחריות לעצמם ולמשפחותיהם – חלה עליהם.

(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו’, כדאיתא בראש השנה (בבלי, ראש השנה ח ע”ב) ובתורת כהנים.

ביאור

כבר בפסוק הקודם למדנו ששנה זו נקראת יוֹבֵל. מה ביטוי זה בא להוסיף? בגמרא מבואר שלפי שראינו שאף שהקריאה לשחרור עבדים קורית רק ביום כיפור, שנת היובל עצמהּ מתחילה, בדיוק כמו כל שנה אחרת, בראש השנה, והאיסור המוטל על עיבוד השׂדות מתחיל מייד בראשיתהּ (ולמעשׂה נמשך משנת השמיטה שקדמה להּ). הדין המיוחד ליובל נכנס לתוקף רק ביום העשׂירי, ולכאורה יכולנו לחשוב שאם הוא התחיל ב”איחור” של עשׂרה ימים, את אותם עשׂרה ימים “נחזיר” בסוף השנה. כדי למנוע מחשבה מוטעית זו, התורה מדייקת וכותבת: “יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים” – רק שנת החמישים היא שנת היובל, ואין צריך להוסיף בסופהּ כלום, “אין מוסיפין מן החול על הקודש”.

עיון

בשבתות, ביום כיפור ובחגים יש חובה להוסיף מן החול על הקודש, כלומר להימנע מעשׂיית מלאכה לא רק בזמן המדויק של המועד אלא לחדול ממלאכה קצת לפני כניסתו ולחדש את העיסוק במלאכה קצת אחרי יציאתו. גם בשנת השמיטה יש חובה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש הן בכניסתהּ הן ביציאתהּ: בכניסתהּ – האיסור לחרוש מתחיל חודש לפני שנת השמיטה; וביציאתהּ – האיסור לקצור ממה שצמח בשנת השמיטה (משום שנחשב הפקר). פסוק זה בא ללמדנו שביובל אין הדין כן. להוספה מן החול על הקודש יש מטרה חינוכית: היא מלמדת שהימים המיוחדים והשנה המיוחדת אינם מנותקים מן המציאות ואדרבה הם נועדו להשפיע עליה. הקדוּשה של השבת ושנת השמיטה מלמדת אותנו שהעולם איננו שלנו. בזכות השבת נדע להתנהג בדרך התורה גם בימי החולין, ובזכות שנת השמיטה נהיה מודעים – בשנים שלפניה וגם בשנים שאחריה – לעובדה שהארץ אינהּ שלנו אלא של ה’, ואם כי מותר לעבוד ואפילו מצווה לעבוד, נפנים שחובה עלינו להקפיד לקיים את המצוות התלויות בארץ. לא כן שנת היובל. אחרי שכל העבדים יצאו לחופשי והקרקעות הושבו לבעליהן, אין מניעה לסחור, למכור ולקנות קרקעות. אדרבה חשוב שמי שקשה לו יוכל למכור ולחיות בזכות כסף המכירה, וטוב שיש קונים. מסחר הוגן וישר איננו אויב החברה: הוא תהליך טבעי המאפשר את קיומהּ.

אֶת־נְזִרֶיהָ – את הענבים המשומרים. אבל בוצר אתה מן המופקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ”ט שמטה ושנת החמישים יובל (ספרא בהר פרשה ב פרק ג אות ב).

ביאור

הבציר הוא קטיף הענבים. הציווי “וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ” האמור ביובל, כמוהו כציווי “וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר” (ה) האמור בשנת השמיטה: האיסור חל על ענבים משומרים, היינו ענבים שלא הופקרו. המילה “נזיר” משמעותהּ פָּרוּש: הנזיר בהימנעותו משתיית יין ומגילוח – פרוש מבני אדם; וגם הענבים המשומרים פרושים מבני אדם (משום שאינם הפקר).

(יב) קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם – תופסת דמיה כהקדש. יכול תצא היא לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוויתהּ תהא (בבלי, סוכה מ ע”ב).

ביאור

מה פירוש האמירה ששנת היובל היא קודש? רש”י מסביר שאכן יש קדוּשה בפירות שביעית ואסור לאבד אותם ולקלקלם. מלבד זאת אם רוצים להעביר את הקדוּשה מהם ולהחיל אותהּ על דבר אחר, מאכל כלשהו או כסף, אותו המאכל או הכסף הופכים להיות קדושים גם הם, אבל הקדושה שהייתה בפרי – בעינהּ עומדת. הפרי וגם תמורתו – שניהם קודש. ובכל זאת יש הבדל ביניהם: פרי שביעית – כפי שלומדים מן המילה “קֹדֶשׁ” – קדושתו טבועה בו, היא חלק בלתי נפרד ממנו והיא תמידית. משום כך גם אם מחילים אותהּ על מאכל אחר או על חפץ והם נעשׂים קדושים, הפרי לא הופך להיות חולין אלא נותר בקדושתו. לעומת זאת אותו מאכל או חפץ – הקדוּשה שהועברה אליהם חיצונית להם והיא זמנית, כפי שלומדים מן המילה “תִּהְיֶה”. אם בשלב כל שהוא יחליטו להעבירהּ (העברה נוספת) לדבר אחר, המאכל או החפץ יצאו לחולין ויחדלו מלהיות קודש.

עיון

ההבדל בין הפרי שגדל בשביעית ובין המאכל או החפץ שהחילו עליו את הקדושה הוא כמו ההבדל בין בהמה שהוקדשה לקורבן ולפני שהוקרבה ביקשו להמירהּ בבהמה אחרת, למשל משום שמצאו משובחת ממנה וביקשו להדר במצווה ולהקריב אותהּ דווקא. בעקבות פעולת ההמרה, שתי הבהמות תהיינה קדושות: “וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ” (ויקרא כז, י). אותהּ בהמה שקיבלה קדושה בעקבות ההמרה, תיחשב לתרומה לבדק הבית, ומותר לממונים על בית המקדש למכור אותהּ ולהשתמש בתמורתהּ לכל הנחוץ למקדש, ובמכירתהּ – הקדוּשה תפקע ממנה. והבהמה שהוקדשה לקורבן – קדושתהּ תמידית ואינהּ פוקעת לעולם, וחובה להקריבהּ כפי התוכנית המקורית.

הבהמה שהוקדשה וגם פרי שביעית – קדוּשתם טבועה במהותם לתמיד ואין דרך להפריד ביניהם, מה שאין כן הקדוּשה שחלה בעקבות המרה – היא זמנית, ואפשר להפריד בינהּ ובין הדבר שהיא חלה עליו.

למדנו אפוא שבפירות שביעית ויובל יש קדוּשה עצמית. הקביעה שגם במאכלים יש קדוּשה – היא מִפלאי היהדות; והאוכל פירות שביעית צריך להיות מוּדע לעובדה שהוא אוכל קודש.

מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ – על ידי השׂדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השׂדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל (ספרא בהר פרשה ב פרק ג אות ד).

ביאור

כתוב כאן שצריך לאכול “מִן הַשָּׂדֶה”. רש”י מסביר שאין הכוונה שמותר לאכול רק בחוץ אלא מותר להכניס מעט מן היבול הביתה ולאכול בבית. הצירוף “מִן הַשָּׂדֶה” מציין זמן, וכוונתו לומר שכל זמן שיש בשׂדה – מותר לאכול ממה שהכניסו לבית.

(יג) תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ – והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שׂדהו ועמד בנו וגאלהּ שחוזרת לאביו ביובל.

ביאור

לכאורה יש בפסוק זה חזרה על שנכתב קודם לכן (בפסוק י)?! רש”י מסביר שחזרה זו נצרכת ונועדה ללמד דין חדש שטרם נלמד. להבנת דין זה נעיין בדין המובא בהמשך הפרק: “כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו” (כה) – ייתכן שאדם נאלץ למכור את שׂדהו בשל מצוקה שנקלע אליה, וקרוב משפחה שלו, בעל אמצעים, בא וגאל את השׂדה. הוא שילם את מחיר הקרקע לקונה, והשׂדה עבר לבעלותו. לעיל הזכרנו את החשיבות המיוחסת לשמירה על הנחלות המקוריות, ולכאורה אם השׂדה נמצא בבעלותו של בן משפחה, היינו עשׂויים לחשוב ש”השׂדה נמצא ברשות המשפחה המקורית ואיננו רכוש של משפחה אחרת, ואם כן – הכול בסדר. אפשר להשאירו בידי בעליו”. בא פסוק זה ומלמדנו שמחשבה זו מוטעית. אומנם השׂדה לא נמצא ברשות משפחה אחרת, אבל לא די בזה: ביובל הוא צריך לשוב לבעליו הראשונים.

עיון

רש”י בחר לדוגמה מקרה שבו בן גואל אדמה שאביו מכר, ולא בכדי: אחרי מאה ועשׂרים הבן אמור לרשת את אביו. אם כן, יכולנו לחשוב שאם גאל את חלקת האדמה שאביו מכר, כיוון שהוא עתיד ממילא לקבלהּ בירושה (והיא תישאר רכוש המשפחה) – איננו צריך להשיבהּ לאביו ביובל. התורה מלמדת אותנו שהחובה להשיב – קיימת גם במקרה זה.

(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ וגו’ – לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר, מכור לישׂראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישׂראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך (ספרא בהר פרשה ג פרק ג אות א).

ביאור

משמעות הפסוק ברורה: בכל פעולה של מסחר – קנייה וגם מכירה – חייבים לפעול ביושר. אין בפסוק מילים מיותרות, שבדרך כלל “מזמינות” דרשה. ועם זאת, רש”י מטה אוזנו לא רק למילים אלא גם לצלילן ולצליל שהתורה משמיעה באמצעותן. מתוך האזנה רגישה לצלילים הוא מגיע לתובנות העולות מבין השיטין. מפשט המילים אפשר להבין שמוצגות כאן שתי פעולות – קנייה ומכירה, והתורה אוסרת את ההונאה בשתיהן. רש”י מתמקד במילה “עֲמִיתֶךָ”, המופיעה פעמיים, ומפרש בדרך דרש. מיהו אותו “עֲמִיתֶךָ”? רש”י מסביר שהוא־הוא אחיך היהודי, כלשון הציווי: “אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו”. אם כן, פסוק זה בא ללמדנו שבעסקים יש לתת עדיפות ליהודים: להעדיף קנייה מיהודי על פני קנייה מגוי וגם מכירה ליהודי על פני מכירה לגוי.

אַל תּוֹנוּ – זו אונאת ממון (בבלי, בבא מציעא נח ע”ב).

ביאור

בפסוק זה כתוב: “אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו” ולהלן כתוב: “וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ” (יז) – הייתכן שהתורה משמיעה לנו אותו הציווי פעמיים?! רש”י מסביר שמדובר בשני איסורים שונים: בפסוקנו האיסור אמור בהונאת ממון; ולהלן – בהונאת דברים. מהי הונאת ממון? ניצול תמימות או חוסר ידע של הזולת בפעולת מסחר, לדוגמה: לקנות מאדם חפץ במחיר הנמוך משוויו המקובל בשוק או למכור לו חפץ במחיר הגבוהּ מן המחיר המקובל בשוק. הונאת דברים – תוסבר להלן במקומהּ.

עיון

לכאורה, זה אופיו של המסחר: המוכר מציע מרכולתו במחיר מסוים; הרוצה לקנותהּ במחיר המוצע – יקנה, ומי שאינו רוצה – לא יקנה. מהו אפוא פשר האיסור? בביאור כבר רמזנו שהאיסור הוא לנצל אנשים שלא בקיאים במחירים. לא מדובר במכירת מוצר שאיכותו ירודה במחיר מוצר דומה לו שאיכותו משובחת. זו רמאות מסוג אחר, והנוהג כך עובר על איסור חמור. לא מדובר גם במקרה שבו אלמוני מציע סחורה במחיר מופקע, ופלוני מודע לעובדה שהמחיר גבוהּ מהמקובל, ומשיקוליו שלו רוצה בכל זאת לקנותהּ.

האיסור שבפסוקנו אמור במקרה אחר: ניצול תמימות או חוסר ידיעה של אדם לצורך הפקת רווח אישי, לדוגמה: תייר מרים ידו ועוצר מונית שחולפת ברחוב. נהג המונית מזהה שתייר לפניו, ודורש תמורת הסעתו מחיר מופקע (שלא היה דורש משום נוסע ישׂראלי) בהנחה שהתייר אינו יודע מה המחיר המקובל וישלם כל סכום שידרשו ממנו.

(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה – זהו פשוטו ליישב מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השׂדה שהיא ראויה לעשׂות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירהּ לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרהּ בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחהּ בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותהּ לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שׂדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרהּ לו בקמותיה. ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים (ערכין כט ע”ב).

ביאור

רש”י מביא שני פירושים המשלימים זה את זה, ובהצטרפם יחד מבהירים את כוונת הפסוק: הראשון – מבוסס על הפשט, והוא לימוד המשמעות העולה מן המילים עצמן; והאחרון – על דרך הדרש, ויש בו לימוד הרמוז בין השיטין.  

הפירוש הראשון

בפסוק הקודם הוזכר איסור הונאה, ובפסוק זה מובאת דוגמה מדיני מכירה וקנייה של שׂדות, המבהירה מהי הונאה: כיוון ששׂדות שנמכרים עתידים לשוב לבעליהם בשנת היובל, אזי יש לראות במכירה ובקנייה כעין השׂכרה ושׂכירות לזמן קצוב. יש לבדוק כמה זמן יהיה השׂדה ברשות הקונה, ועל פי אורך התקופה – לחשב את הסכום שישלם למוכר.  

הפירוש השני

הפסוק חותם במילים: “בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ”. כאמור, לפי הפשט (הפירוש הראשון), המחיר יחושב על פי מספר השנים שנותרו עד היובל. על פי הדרש – רש”י מדייק ומוצא כוונה נוספת: הגבלת הזמן שבו מותר למוכר לגאול את שׂדהו מיד הקונה: כל עוד לא חלפו שנתיים מאז המכירה – המוכר איננו רשאי לגאול את השׂדה. המכירה – אפילו היא כעין השׂכרה – חייבת להיות לשנתיים לפחות. “שְׁנֵי תְבוּאֹת” – “שנים של תבואות”, וכידוע, מיעוט רבים – שניים. אם כן, אם טרם חלפו שנתיים, אפילו השׂיג המוכר את הכסף הדרוש לגאול את השׂדה, אסור לו לגאול אותו מיד הקונה.

ושני דיוקים בעניין השנתיים: (א) מספר השנים הוא הקובע ולא מספר הגידולים (התבואות). אם בשנתיים מלאות יהיו שלושה מחזורי גידול – כולם יהיו של הקונה; (ב) השנים הנספרות אינן שנים בעלמא אלא “שְׁנֵי תְבוּאֹת”, היינו אם יש שנת בצורת ואין תבואה או תוקפת את השׂדה מחלה, שידפון או מחלה אחרת, וגם אז אין תבואה – שנים אלו אינן נספרות. יש להשאיר את השׂדה בידי הקונה לשנתיים שלמות שבהן השׂדה מניב תבואה ראויה.

עיון

הפירוש השני שרש”י מביא מבוסס על דרשת חז”ל, ובכל זאת רש”י אומר עליו: “ושני אינו יוצא מפשוטו”. אם מדובר בדרשה – היאך “אינו יוצא מפשוטו”?! ברור שאין מדובר בפשט ממש (כפי המשמעות הראשונית של הביטוי). אין מדובר בפשט המילים אלא בהבנה פשוטה של המכלול. מדובר במכירת קרקע. גאולת השׂדה מייד אחרי שנמכר פירושהּ שלא הייתה שום מכירה. כדי שתהיה משמעות למכירה חייבת לחלוף תקופה של שנתיים לפחות. 

(טז) תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ – תמכרנה ביוקר; תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ – תמעיט בדמיה.

ביאור

למילה “מִקְנָה” כמה משמעויות: היא משמשת לציון הקניין (הדבר שנקנה) וגם לציון המחיר, הסכום ששולם תמורתו. רש”י מסביר שבפסוק זה “מִקְנָתוֹ”, שבעניינהּ ניתנת ההוראה להרבות או להמעיט – כוונתהּ למחיר הקרקע (הרי חלקת השׂדה – גודלהּ אינו נתון לשינוי). ככל שהתקופה שנותרה עד היובל ארוכה יותר – המחיר יהיה גבוהּ יותר, ולהפך.

(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ – כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישׂיאנו עצה שאינהּ הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מא־להיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מא־להיך (בבלי, בבא מציעא נח ע”ב).

ביאור

האיסור להונות בעסקים הובא זה כבר. ומה מוסיף האיסור שבפסוק זה? לעיל הוסבר שמדובר בשני איסורים הנוגעים למסחר: (א) הונאת ממון (יד); (ב) הונאת דברים (יז). רש”י מסביר את פשר האיסור שבו עוסק פסוקנו. בעסקים, עצה לא הוגנת עשׂויה לפגוע בקונה, וגם היא נחשבת הונאה. לדוגמה: קונה נכנס לחנות ומבקש מהמוכר לא רק למכור לו אלא גם לייעץ לו – מה כדאי לו לקנות. בחנות יש מוצר מסוים שהמוכר מעוניין להיפטר ממנו. הוא יכול להתאים לצורך של הקונה, אבל מצד האמת, הוא איננו האפשרות הטובה ביותר. יש בחנות גם מוצר אחר שיתאים לקונה הרבה יותר. אם המוכר ממליץ לקונה לקנות את המוצר המתאים פחות (כי המכירה תשרת את האינטרס שלו, של המוכר), אפילו מכר לו את המוצר במחירו האמיתי, הוא עובר על איסור הונאת דברים.

עיון

חכמינו הרחיבו את איסור הונאת דברים וקבעו שהוא איננו מצטמצם לתחום העסקים בלבד: כל פגיעה בנפש של הזולת נחשבת גם היא הונאת דברים, ואסורה מן התורה, וגם איסור זה נלמד מפסוקנו, וכלשון המשנה: “כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כ): ‘וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּו’ּ” (משנה, בבא מציעא ד, י).

(יח) וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – שבעון שמטה ישׂראל גולים, שנאמר (ויקרא כו, לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו.

ביאור

בסיום מצוות שמיטה ויובל התורה מבטיחה: “וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח”. מכלל הן אתה שומע לאו: אם עַם ישׂראל לא יכבד הלכות אלה ולא יקיימן, הוא ייענש בגלות.

עיון

כל ענייני שמיטה ויובל נועדו ללמדנו שאין אנו בעלי הבית על הארץ אלא תושבים בארצו של ה’. ואם הלימוד בדרך הטוב לא הופנם, ניאלץ ללמוד בדרך הקשה – נצא לגלות. כשנשהה בארץ של עַם אחר ונסבול תחת עולו, נבין את מה שסירבנו להבין בהיותנו בארצנו.  

(יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ וגו’ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ – שלא תדאגו משנת בצורת.

ביאור

התורה שבה ומבטיחה לנו שנשב לבטח בארצנו. לשם מה? רש”י מסביר שבתחילת הפסוק כתוב: “וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע”; וההבטחה לישיבה לבטח – כוונתה ל”בטח תזונתי”: התורה מבטיחה שלמרות הפסקת עבודות השׂדה בשנת השמיטה – לא יחסר לנו מאומה.

וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע – אף בתוך המעים תהא בו ברכה.

ביאור

התורה כתבה: “וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ”, וההבנה המתבקשת: אם יש גידולים בשפע, אזי אין חשש לרעב. יש די אוכל כדי לשׂבוע. אם כן מה פשר התוספת “וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע”? רש”י מסביר שהשׂובע המובטח איננו תלוי בכמות המזון אלא בברכת ה’: כאשר הברכה תשרה, גם אכילה מועטה תספק את הצורך, והאוכלים יחושו שׂובע.

(כ) וְלֹא נֶאֱסֹף – אל הבית; אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ – כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהם.

ביאור

רש”י מסביר באיזו תבואה מדובר (הלוא לא זרעו!): (א) פירות האילן – שכן גם בתקופה שבהּ נמנעים מזמירה צומחים פירות; (ב) ספיחין – תבואה שגדלה מאליה מזרעים שנפלו בשנה הקודמת. את כל אלה מותר ללקוט ולאכול, ואם כן, על מה נסבה התלונה? רש”י מסביר שהקושי טמון במהותו של ההפקר – הכול הפקר ולכולם מותר ללקוט אבל אסור לאסוף הביתה. האיסור לאגור מעורר באדם דאגות וחששות: כעת, כשהוא מלקט, יש לו מה לאכול, אבל הוא חושש שמא בימים הבאים – לא יהיה לו.  

(כא) לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים – למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן: (כב) עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת – עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בוא תבואתהּ של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשׂדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשׂות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן.

ביאור

להבנת דברי רש”י, חשוב להקדים מידע בעניין חודשי השנה והפעולות החקלאיות הנעשׂות בהם:  במרחשוון רגילים לזרוע, בניסן – לקצור, ובתשרי של השנה שלאחר מכן – יגיע זמן האסיף. פירוש הדבר שעד ניסן ניזונים מהתבואה של השנה הקודמת, מניסן ואילך – אפילו לא נותרה תבואה מהשנה הקודמת – אפשר יהיה לאכול מהתבואה החדשה שתיקצר; אבל אם היבול בשנה שחלפה היה מבורך ועדיין נותר לנו ממנו בשפע – נמשיך לאכול ממנו, ונאכל מן התבואה החדשה רק בתקופת האסיף – תשרי של השנה שתבוא.

רש”י מסביר שהפסוק (כא) מציין שלוש שנים אבל אין הכוונה לשלוש שנים שלמות, אלא לתקופה שמתחילה בניסן (זמן הקציר) של השנה השישית ומסתיימת בניסן של השנה השמינית, ובסך הכול כשנתיים. רש”י מסביר שבכל התקופה הזאת לא יחסר מאומה: עד הקציר בניסן של השנה השישית – יאכלו מן התבואה שאספו בתשרי (יבול של השנה החמישית), ומניסן ואילך (עד סוף השנה השישית, בכל השנה השביעית ועד ניסן של השנה השמינית) – יאכלו מיבול השנה השישית.

בהמשך (פסוק כב) אנו לומדים שההבטחה גדולה אפילו יותר: הברכה תהיה גדולה כל כך עד שעַם ישׂראל ימשיכו לאכול מן התבואה של השנה השישית לא רק עד ניסן של השנה השמינית אלא עד תשרי של השנה התשיעית (זמן האסיף של התבואה שתיזרע במרחשוון של השנה השמינית).

בחלק השני של פירושו לפסוק זה (כב), רש”י מעיר שבמקרים מסוימים יש שתי שנות שמיטה רצופות – השנה השביעית במחזור השנים השביעי (היא השנה הארבעים ותשע) ושנת היובל (שנת החמישים) שבאה מייד אחריה. במקרים כאלה היה צורך שהתבואה של השנה השישית תספיק לשנה נוספת.

עיון

מציאות זו דורשת מישׂראל אמונה שלמה בה’, בלי שום היסוס או פקפוק. ומלבד זאת היא מחייבת אותם לשׂים לב ולכלכל צעדיהם בשׂום שׂכל: מובטח להם שהשנה השישית תהיה שנת שפע, ואז נדרשת מהם אחריות. לא לנהוג בזבוז מתוך שכרון חושים אלא לצרוך רק את הנחוץ להם, ולדאוג לאחסן בתנאים נאותים את התבואה הנצרכת לשנתיים הבאות.

(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר – ליתן לאו על חזרת שׂדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשהּ.

ביאור

כבר כתוב בפסוקים הקודמים שבשנת היובל חייבים להחזיר הקרקעות לבעליהן הראשונים, היינו שכל מכירת קרקע מוגבלת בזמן. האין בציווי זה משום חזרה?! רש”י מסביר שהציוויים הקודמים נאמרו בלשון מצוות עשׂה, והציווי בפסוקנו – מנוסח בדרך של לאו, מצוות לא תעשׂה. עבירה על מצוות לא תעשׂה חמורה מביטול מצוות עשׂה. אם כן, הוספת הלאו מעניקה משנה תוקף למצווה שנאמרה זה כבר. השבת הקרקעות לבעליהן – היא בוודאי מצווה חשובה; והוספת הציווי האוסר להשאירן ביד הקונה – מבהירה את חומרת אי־ההשבה. מי שאינו משיב הקרקע – מבטל מצוות עשׂה ולא זו בלבד הוא גם עובר על איסור – שניהם דאורייתא.

לִצְמִתֻת – לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית.

ביאור

השורש צמ”ת משמעו חיסול, ביטול. מכירה לצמיתות היא מכירה לנצח, היינו מכירה שאינהּ מוגבלת בזמן שתשאיר את הקניין בידי הקונה ובבעלותו (אלא אם כן יחליט למכור אותו לאחֵר). מכירה זו  אסורה משום שהיא מנתקת את הקשר בין הקרקע ובין בעליה הראשונים, המקוריים.   

כִּי לִי הָאָרֶץ – אל תרע עינך בהּ שאינהּ שלך (ספרא בהר פרשה ג פרק ד אות ח).

ביאור

רש”י מסביר מהי ההשקפה הנכונה, שאימוץ שלהּ הוא תנאי לקיום מצוות השמיטה: הפנמה שלמה של ההבנה שהארץ שייכת לה’ בלבד. לבני האדם ניתנה רשות להשתמש בהּ, והם חייבים להתנהל בהּ על פי החוקים שקבע, ומכל מקום רשות זו אינהּ הופכת את הארץ להיות רכושם שלהם.

עיון

יש כאן פרדוקס: אם הארץ היא של הקב”ה, הרי היא ממילא איננה של האדם, והוא לכאורה איננו קשור אליה בקשר בל יינתק; ועם זאת התורה מבהירה שדווקא משום שהארץ שלו, הוא קובע כיצד להתנהל בהּ ואוסר להתנתק ממנה ולוותר עליה. ארץ ישׂראל ניתנה לעַם ישׂראל וזה רצונו של ה’ שהוא בעליה של הארץ. על כן אין יכולת לָעָם להתנתק ממורשתו בשום פנים ואופן ואסור לו לוותר על ארצו לטובת עַמים אחרים.

(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (בבלי, קידושין כא ע”א). ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלהּ לאחר שתי שנים או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב.

ביאור

מה פסוק זה בא ללמדנו? כיוון שהחלק האחרון הוא על פי הפשט – נתחיל בו. בפסוקים הבאים אנו לומדים שאם אדם מכר שׂדהו, הוא או קרובו יכולים לגאול את השׂדה מיד הקונה עוד לפני היובל, בתנאי שחלפו שנתיים מאז המכירה (והתנובה הייתה ראויה, כפי שהוסבר לעיל); ולקונה אין רשות לסרב ולעכב את הגאולה. בפסוק הקודם נאמר שהארץ לא תימכר לצמיתות, היינו המכירה תהיה לתקופה מוגבלת בלבד, עד היובל. בבוא היובל המכירה תפקע. פסוק זה מלמדנו שהמכירה תפקע מאליה ביובל, אבל עוד קודם לכן יש אפשרות להשיב את הקרקע שנמכרה לבעליה, באמצעות גאולה. הגאולה אינהּ חייבת להמתין ליובל. דרשת חכמים מתמקדת במילה “[וּ]בְכֹל” – לכאורה די היה לכתוב ‘בְּאֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם’, והתורה לא הסתפקה בזה אלא כתבה “וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם” כדי ללמדנו שהדין אמור בבתים, בשׂדות וגם בעבד עברי – את כולם אפשר לגאול לפני היובל.

(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר – מלמד שאין אדם רשאי למכור שׂדהו אלא מחמת דוחק עוני (ספרא בהר פרשה ג פרק ה אות א).

ביאור

המילה “יָמוּךְ” פירושהּ יהפוך להיות עני. מכאן לומד רש”י שאין לאדם למכור שׂדה אחוזה אלא באין ברירה.

עיון

שׂדה אחוזה – החלקה שקיבלה משפחה בכניסת עַם ישׂראל לארץ – איננו “סחורה” במובן המקובל. הוא חלקת אדמה בארץ הקודש שה’ נתן לאותהּ משפחה. הפיכת הנחלה ל”סחורה” ככל סחורה אחרת, אינהּ אלא זלזול במתנת ה’ ובקשר שלנו אליה. ערכהּ של הנחלה אינו נקבע רק על פי השווי הממוני שלהּ, מחירהּ בשוק. כשם שרוב בני האדם לא ימכרו מתנה שקיבלו מהורה או מאדם אחר שיקר להם, בשל הערך הסנטימנטלי שלהּ, כך גם עַם ישׂראל: הערך של הארץ טמון בקשר של בני ישׂראל עִם הקדוש ברוך הוא שנתנהּ להם. קשר זה איננו נמדד בכסף, והמתנה היקרה – שומרים עליה מכל משמר ואין מוכרים אותהּ לאחרים.

מֵאֲחֻזָּתוֹ – ולא כולהּ, למד דרך ארץ שישייר שׂדה לעצמו (ספרא בהר פרשה ג פרק ה אות א).

ביאור

בפסוק לא כתוב ‘וּמָכַר את אֲחֻזָּתוֹ’ אלא “וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ” – משמע מדובר במכירה של חלק ממנה בלבד ולא במכירת כולהּ. מבחירת התורה לנסח דבריה כפי שניסחה אנו לומדים שעל האדם לעשׂות כל מאמץ ולא לוותר על כל החלקה שניתנה לו מאת ה’.

וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו – ואין הלוקח יכול לעכב.

ביאור

לפי רש”י המילים “וּבָא גֹאֲלוֹ” פירושן שהגואל רשאי לגאול אפילו הקונה מתנגד. ואין לפרש “וּבָא גֹאֲלוֹ” שיש חובה לקרוב המשפחה לגאול.

עיון

אם  לא מוטלת על קרובי המשפחה החובה לגאול, מדוע לא נכתב ‘ואם יבוא הגואל’?! כי חיוב – אין, אבל אין ספק שמעשׂה הגאולה יש בו מצווה, וראוי להשתדל ולהיות האדם ש”גָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו”. על קרוב המשפחה להשתדל ולעשׂות את המוטל עליו מוסרית.

(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל – וכי יש לך אדם בישׂראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו (ספרא בהר פרשה ג פרק ה אות ב).

ביאור

“וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל” – אין הכוונה לאיש ערירי שאין לו משפחה כלל, שהרי כל ישׂראל משפחה אחת וכולנו בני יעקב אבינו. אם כן, למה התכוונה התורה? לאדם שנאלץ למכור את שׂדהו ובין קרוביו אין מי שמסוגל לגאול את השׂדה או מי שרוצה לגאול ולקיים המצווה.

(כז) וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ – כמה שנים היו עד היובל, כך וכך. ובכמה מכרתיה לך בכך וכך. עתיד היית להחזירהּ ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותהּ שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף – בדמי המקח על האכילה שאכלהּ, ויתנם ללוקח.

ביאור

רש”י מסביר שהיות שהקרקעות חוזרות לבעליהן ביובל, המכירה היא כשׂכירות שתוקפהּ יפוג ביובל, וכפי שבמכירה המחיר חושב על פי משך התקופה שנותרה עד ליובל, כך יש לחשב גם את דמי הגאולה.  

לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ – המוכר הזה שבא לגאלהּ (ערכין ל ע”א).

ביאור

רש”י מסביר שאותו “אִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ” הוא הקונה: האיש שהקרקע נמכרה לו.  

יש כאן רמז הנוגע לחישוב דמי הגאולה: אם מאז מכירת הקרקע היא “עברה ידיים”, היינו הקונה הראשון מכר אותהּ לאדם אחר, החישוב של דמי הגאולה ייעשׂה על פי הסכום ששולם במכירה הראשונה. אם הקונה הראשון מכר את הקרקע לקונה שני במחיר גבוהּ יותר, החישוב ייעשׂה על פי התשלום שקיבל המוכר מהקונה הראשון. וכך פסק הרמב”ם: “מכרהּ לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים ורצה האדון לגאול אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו” (הלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה טז).

(כח) דֵּי הָשִׁיב לוֹ – מכאן שאינו גואל לחצאין (ערכין ל ע”א).

ביאור

רש”י מסביר שהתנאי “וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ” פירושו שמוכר הקרקע לא הצליח להשׂיג את הסכום הנחוץ לגאול את השטח כולו. אומנם חלק ממנו הצליח להשׂיג, אבל גאולת קרקע אינהּ נעשׂית לחלקים: הקרקע נמכרה במכירה אחת, ויש לגאול אותהּ, את כולהּ, בפעם אחת. משום כך אם יש ברשותו רק חלק מן הסכום הדרוש – איננו יכול לגאול.  

עיון

תנאי זה מעניק הגנה נוספת לקונה. אילו יכול היה המוכר לגאול את חלקתו לשיעורים – בכל פעם שישׂיג סכום כסף מסוים, יבוא ויגאל חלק משטחו, ואט אט ישלים את הגאולה – הקנייה הייתה הופכת חסרת ערך לקונה. הוא לא היה יכול ליהנות מן הקרקע שקנה. לעיל למדנו שאין לגאול לפני תום שנתיים מאז המכירה. הגבלה זו הייתה הגנה אחת, והתנאי המובא בפסוקנו מעניק לקונה הגנה נוספת.

עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל – שלא יכנס לתוך אותהּ שנה כלום, שיובל משמט בתחלתו (ערכין כח ע”ב).

ביאור

לכאורה, יש בפסוק כפילות: תחילה נאמר שהבית הנמכר יהיה בידי הקונה “עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל”, ומייד לאחר מכן נכתב: “וְיָצָא בַּיֹּבֵל”. אם הקניין תקף רק “עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל”, הרי ברגע הגעת היובל הוא אמור לצאת מרשות הקונה, ולשם מה נצרכת ההדגשה המיוחדת “וְיָצָא בַּיֹּבֵל”?

משום שבלא הדגשה זו, היינו עשׂויים לחשוב שהקרקעות חוזרות לבעליהן רק בסוף שנת היובל (שכן הביטוי “עד שנת היובל” עשׂוי להתפרש ככולל את השנה כולהּ). על כן באה התורה ומדגישה “וְיָצָא בַּיֹּבֵל” – ללמדנו שהיובל משמט קרקעות מייד בתחילתו. כך שונה דין זה מדין שמיטת כספים, המתקיימת רק בסוף השנה השביעית ולא בתחילתהּ.

עיון

מדברי הגמרא עולה כי מייד עם סיום השנה השביעית האחרונה במחזור השמיטות (ערב ראש השנה של שנת החמישים), חלה חובת שמיטת הקרקעות. סמיכותן של שתי המצוות – שמיטת כספים ושמיטת קרקע – מבטאת את השלמת המשמעות הרוחנית של שתיהן:

שמיטת כספים, שהיא ויתור על חובות של מי שאין ביכולתו לשלם, היא כעין הכנה נפשית. היא מפתחת באדם את היכולת לוותר לא רק על ממון ועל מיטלטלין שחייבים לו, אלא גם על הקניין העמוק ביותר שלו – האחיזה בקרקע. הוויתור על החוב מוביל ליכולת הנעלה יותר של שחרור הבעלות על הרכוש כולו, מתוך הכרה שהארץ שייכת לבורא.

(כט) בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה – בית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון (ערכין לב ע”א).

ביאור

בפירוש זה של רש”י שני חלקים: (א) הסבר הצירוף “בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה”; (ב) ציון הזמן שבו העיר הייתה מוקפת חומה.

בחלק (א) הוא מסביר שאין הכוונה לאדם שמוכר עיר שיש בהּ בתים אלא לאדם שמוכר בית שנמצא בתוך עיר שיש להּ חומה. כיוון שהתורה לא מציינת מאומה בעניין התקופה שבהּ אותהּ עיר הייתה מוקפת חומה, רש”י מוסיף על פי המסורת (ב) שמדובר בעיר שהייתה מוקפת חומה בזמן יהושע בן נון, כלומר בזמן כיבוש הארץ. מי שקנה בית בעיר כזאת – עליו ועל ביתו חל הדין שבפסוקנו: גאולת בית כזה מוגבלת בזמן, והיא חייבת להתבצע עד מלאת שנה למכירה,[5] ובחלוף השנה – אין עוד אפשרות לגאול.

וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ – לפי שנאמר בשׂדה שיכול לגאלהּ משתי שנים ואילך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלהּ, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלהּ, ולאחר מכאן אינו גואלהּ (ערכין לא ע”א).

ביאור

כתוב בפסוק: “וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ”, כלומר: אפשר לגאול את הבית רק עד מלאת שנה למכירתו.

עיון

לעניין הגאולה, דין בית הנמצא בעיר מוקפת חומה שונה מדין שׂדות. נראה שהטעם להבדל טמון במשמעות הנכס הנרכש. עיר מוקפת חומה היא עיירה הסמוכה לגבול. החיים בהּ כרוכים בסכנה, אבל חשיבותם רבה להגנת הארץ. הדין שקובע שקניית בית בעיר כזאת היא קנייה לנצח (אם כי ניתן למוכר חלון הזדמנות קצר שבו יוכל לחזור בו) נועד לעודד התיישבות בערים הסמוכות לגבול.  

וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ – של בית.

ביאור

פירוש זה מחובר לפירוש הראשון של הפסוק שבו למדנו ש”בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה” פירושו בית בתוך העיר. ראיה לנכונות הפירוש אפשר לראות במילה “גְּאֻלָּתוֹ” שבפסוקנו, שבסופהּ כינוי קניין של הנסתר (מין זכר), הגאולה שלו – של הבית (אילו התכוונה התורה לעיר, הייתה כותבת גְּאֻלָּתָהּ, שכן מינהּ הדקדוקי של עיר – נקבה).

עיון

ביטוי זה מעניין כאילו יש גאולה לבית. לכאורה הבעלים (הקודמים) גואלים את הנחלה שנמכרה ומשיבים אותהּ לידיהם או מישהו מבני המשפחה גואל את הנחלה ומשיבהּ לידי בעליה. ייחוס הגאולה לבית מלמדת שחלוקת ארץ ישׂראל לשבטים קשורה לקדושת הארץ. השמירה על קדושה זו מחייבת שהכול ימשיך כפי שקבע ה’ בכיבוש הארץ. לכל כברת אדמה ולכל בית בארץ ישׂראל יש תפקיד – להיות ברשות מי שקיבלם מידי הקב”ה. אם הנחלה או הבית נמכרים לאחר – שיבתם לבעליהם המקוריים היא גאולתם. גם כשיהודי קונה מגוי קרקע בארץ ישׂראל אומרים שזה גאולה לארץ שחוזרת לבעליה האמיתיים.

יָמִים – ימי שנה שלימה קרויים ימים, וכן (בראשית כד, נה) תשב הנערה אתנו ימים.

ביאור

רש”י מסביר שהמילה “יָמִים”, המופיעה כאן ללא מספר לידהּ, מציינת שנה שלמה (ולא יומיים, כפי שהיינו עשׂויים לחשוב לאור הכלל: “מיעוט רבים – שניים”). הוא למד זאת מדברי הוריה של רבקה אל אליעזר. ההורים מבקשים שהעבד לא ייקח אותהּ עימו מייד אל החתן המיועד אלא: “תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר” (בראשית כד, נה). אילו הייתה כוונתם לימים אחדים, יש להניח שהיו אומרים: ‘תשב הנערה… עָשׂוֹר (עשׂרה ימים) או (לכל הפחות) יָמִים (יומיים)’. כך מחייב ההיגיון – פתיחה במספר הגדול ורק אחריו, בכעין “פשרה”, הגעה אל המספר הקטן. ואולם המשפחה לא נקטה את הסדר הזה אלא פתחה ב”יָמִים” וחתמה ב”עָשׂוֹר”, ומתוך כך מובן ש”יָמִים” מציינת פרק זמן ארוך יותר משמציינת המילה “עָשׂוֹר”. הווי אומר: יָמִים = שנה שלמה (שנים־עשׂר חודשים), ועָשׂוֹר = עשׂרה חודשים בלבד.  

(ל) וְקָם הַבַּיִת וגו’ לַצְּמִיתֻת – יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה (ערכין לא ע”א).

ביאור

אומנם מרגע המכירה הבית ברשות הקונה, אבל הוא איננו נחשב ה”בעלים”  שלו, שכן המוכר רשאי לגאול אותו ולהשיבו לחזקתו.

במלאת שנה ליום המכירה, אם המוכר לא גאל את הבית, הקונה הופך להיות הבעלים שלו לכל דבר ועניין: הבית נחשב לרכושו שלו.

אֲשֶׁר לא חֹמָה – לוֹ קרינן, אמרו רז”ל אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב להּ, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת, זה נופל על זה.

ביאור

רש”י תמהּ: מדוע לא נכתב ‘אשר להּ חומה’, שהרי מההקשר ברור שמדובר בעיר (לשון נקבה) שיש להּ חומה ולא בעיר שאין להּ חומה. וכיצד נכתב “אֲשֶׁר לא חֹמָה” (באל”ף) – צירוף שמשמעותו (לאותהּ עיר לכאורה אין חומה) אינהּ מתאימה להלכה שמובאת בפסוק (הדין עוסק בבית הנמצא בעיר שיש להּ חומה – בית כזה איננו יוצא ביובל)?

רש”י מתרץ שהכתיב “לא” (באל”ף) בא ללמד שאם בזמן יהושע הייתה להּ חומה – אפילו עכשיו אין להּ – הדין חל.

עיון

לכאורה, ההיגיון שמאחורי הדין המיוחד של “ערי חומה” הוא ביטחוני: ערים אלו הן ברובן ערים השוכנות סמוך לגבול (משום כך מקיפים אותן בחומה) ותורמות להגנת הארץ. בקביעה שבית כזה שנמכר נחלט לקונה, התורה מעודדת התיישבות קבע בערים אלו.

אם זהו אכן הטעם, יש להקשות: מדוע קובעים את הדין לפי מצב היסטורי מסוים (זמן כניסת בני ישראל לארץ), ולא לפי המצב הביטחוני בשטח במציאות בהווה (הרי עיר שהחומה שלהּ נפלה כבר אינהּ משמשת למבצר ביטחוני)?!

התשובה היא שהתורה אינה רואה בעיר “מתקן ביטחוני” בעלמא, אלא חלק מנחלת ארץ ישׂראל המקודשת.

התורה רוצה להדגיש את החיבור הנצחי לארץ ההבטחה כפי שחולקה לשבטים. לכן, הקביעה שעיר מסוימת היא “עיר חומה” נעשׂית לפי נקודת הזמן המכוננת – ימי יהושע בן נון. כך אנו שומרים על זיכרון חלוקת הארץ המקורית ועל קדושתהּ הראשונית, גם אם המציאות הפיזית (החומה) השתנתה עם השנים.

לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל – אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (ערכין לא ע”ב).

ביאור

תוספת זו לכאורה מיותרת שהרי כבר כתוב שהבית יישאר אצל הקונה לצמיתות, ואם כן, ברור שבבוא היובל הוא לא יחזור למי שמכרו. רש”י מדייק ולומד מתוספת זו דין חדש שטרם נלמד: אם הבית נמכר זמן קצר לפני היובל, כמה חודשים או אפילו כמה ימים בלבד, בבוא היובל הוא לא יוּשַב לבעליו. גאולת הבית הזה תתאפשר רק באמצעות פדיונו בכסף ורק עד מלאת שנה למכירתו.  

(לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים – כתרגומו פצחין, עיירות פתוחות מאין חומה. ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג, כח) הערים וחצריהם, (בראשית כה, טז) בחצריהם ובטירותם. 

ביאור

רש”י מסביר ש”חֲצֵרִים” הם ערים שאין להן חומה המקיפה אותן, הן פתוחות. הוא למד זאת מתרגומו של אונקלוס וגם מביא ראיות מפסוקי מקרא אחרים: (א) בתיאור חלוקת הארץ לשבטים שבספר יהושע, נכתב: “זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם” (יהושע יג, כח) – “הֶעָרִים” הן הערים המוקפות חומה, וְ”חַצְרֵיהֶם” – הן הערים הפתוחות שאין להן חומה; (ב) התורה מונה מקומות של ישמעאל ומציינת: “אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם” (בראשית כה, טז) – “חַצְרֵיהֶם” הן ערים פתוחות, ו”טִירֹתָם” – הן מבצרים.

עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב – הרי הן כשׂדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו (ערכין לא ע”א).

ביאור

עד כאן דיברה התורה על השׂדות שמהם התפרנסו (ובלשון התורה: “אֲחֻזָּתוֹ” [כח]) ועל הבתים המצויים בעיר מוקפת חומה – מה דינם אם נמכרו. פסוקנו בא ללמדנו את דינם של הבתים שבעיירות הפתוחות – דינם כדין השׂדות: הם נגאלים גם אחרי השנה הראשונה (ואינם כבתים בעיר מוקפת חומה שנגאלים רק עד מלאת שנה למכירה). ואם לא נגאלו חוזרים לבעליהם ביובל.

גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ – מיד אם ירצה. ובזה יפה כחו מכח שׂדות, שהשׂדות אין נגאלות עד שתי שנים; וּבַיֹּבֵל יֵצֵא – בחנם.

ביאור

נאמר בתחילת הפסוק שדין הבתים בעיירות פתוחות הוא כדין שׂדות. מדוע להוסיף “גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא”? “גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ” – ללמדנו שלא לגבי כל הפרטים דינם כדין השׂדות: השׂדות אינם נגאלים בתוך שנתיים מאז המכירה (כאמור, כדי לאפשר לקונה להפיק מהם רווח), ובתים אלו – אפשר לגואלם גם בתוך פרק זמן זה; ואחרי שראינו שלא בכל הפרטים דין אלו כדין אלו, יש צורך להדגיש שלגבי החזרה לבעלים ביובל (ללא תשלום) – דינם אחד.

עיון

אפשר להציע טעם להבדל בין השׂדות לבתים: אדם שקונה שׂדה – לפני שיוכל ליהנות ממנו צריך להשקיע, ולכן אין לגאול את השׂדה ממנו לפני שהתאפשר לו ליהנות מהשקעותיו; לעומת זאת, אם קנה בית מוכן למגורים, יכול היה ליהנות ממנו מייד גם ללא שום השקעה. לכן, אם המוכר השׂיג את הסכום הנחוץ כדי לגאול את הבית – יכול לגאול אותו מייד. הסכום הנחוץ הוא הסכום שהקונה שילם לו בעת המכירה שממנו יופחת סכום שבו מוערך שווי ההנאה מן הנכס במשך הזמן שחלף מאז.

(לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם – ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם (ערכין לג ע”א);  גְּאֻלַּת עוֹלָם – גואל מיד אפילו לפני שתי שנים, אם מכרו שׂדה משׂדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה.

ביאור

בפרשת מסעי אנו לומדים שארץ ישׂראל נחלקה לשבטים. כל השבטים קיבלו נחלות חוץ משבט לוי שהוא השבט האחראי לחיים הרוחניים של הָעָם. אם אין ללוויים נחלה – היכן יגורו? ניתנו להם ארבעים ושמונה ערים, וכן ניתנו להם אותם השׂדות והמגרשים שסביבן, כדי שיוכלו להתפרנס מהם למחייתם ולא רק מהמעשׂרות שיקבלו. פסוק זה מלמדנו שדינם של בתי הלוויים ושׂדותיהם שונה מדיני בתים ושׂדות של יתר השבטים: לוי שמכר את ביתו – אפילו הבית נמצא בעיר מוקפת חומה, הזכות לגאול את ביתו שלו אינהּ פוקעת כעבור שנה אלא עומדת לו לעולם; ואם מכר שׂדה – אינו חייב להמתין שתחלופנה שנתיים מאז המכירה, אלא הרשות בידו לגאול אותו מייד (אם השׂיג את הסכום הדרוש לגאולתו).

 עיון

ללוויים מעט מאוד שטח, בסך הכול ארבעים ושמונה ערים, ועל כן רצון התורה שלא ימכרו לא את בתיהם ולא את שׂדותיהם. ההגבלות החלות על גאולת בתים ושׂדות מטרתן להעניק הגנה לקונה הנכסים ולעודד אותו לקנותם מידי מי שנקלע לקושי כלכלי. הסרת המגבלות במקרה שהנכס הנמכר הוא נכס של לוי, פירושהּ שהקונה לא נהנה מהגנה כלל, ועליו להביא בחשבון שייתכן שהקנייה תהיה לא כדאית בעליל. ידיעה זו בהכרח תפחית את מספרם של הקונים הפוטנציאליים. מיעוט הקונים יקשה על בן לוי לממש את רצונו למכור, והוא יתאמץ למצוא פתרונות אחרים כדי להיחלץ מן הקושי הכלכלי שאליו נקלע.

(לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם – ואם יקנה בית או עיר מהם; וְיָצָא בַּיֹּבֵל – אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישׂראל. וגאולה זו לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים (פסוק לב), יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישׂראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם (ספרא בהר פרשה ד פרק ו אות ה).

ביאור

רש”י מציע שני פירושים, היינו אפשר להבין את כוונת הפסוק בשתי דרכים.

פירוש ראשון

כפי שלמדנו הקונה בית בעיר מוקפת חומה, אם המוכר לא גאל את הבית בתוך שנה למכירה, הקונה הופך להיות בעליו לנצח. פסוק זה מלמדנו שבמקרה שהמוכר היה לוי – הדין אחר: אם חלפה השנה והלוי לא הצליח לגאול את ביתו, הבית ישוב אליו ביובל. רש”י מסביר שהמילים “וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם” כוונתן ‘אשר יקנה מן הלוויים’. המילה “גאולה” משמשת כאן במשמעות קנייה. משמעות זו איננה המשמעות הרגילה, והקושי מוביל את רש”י להציע פירוש נוסף.   

פירוש שני

לפי פירוש הזה, המילה “יִגְאַל” משמשת במשמעותהּ הרגילה: גאולה היא פדיון (תשלום לקונה כדי לקבל את הנכס בחזרה).   

“וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם” – הכוונה לגואל, הפודה את השׂדה מיד לוי שקנה אותו קודם לכן. לפי פירוש זה מטרת הפסוק ללמדנו שאם לוי הוא שקנה את הבית הנמצא בעיר חומה, אף על פי שבמקרה זה הבית נותר בחזקת השבט, בבוא היובל על הקונה להשיבו למוכר.  

עיון

לפי פירוש הראשון המילה “יִגְאַל” אמורה בקונה. השימוש בפועל במשמעות השונה מן המשמעות שבהּ הוא משמש בדרך כלל מתמיהה: לכאורה, קנייה ככל קנייה יש כאן, ומדוע היא מכונה “גאולה”?! והתשובה: לעיל למדנו שלנכסי הלוויים דין מיוחד: הלוויים רשאים לפדותם בכל עת. כיוון שהקונה עשׂוי שלא להרוויח מהקנייה מאומה, ראוי לראות בנכונותו לקנות מידי הלוי מעשׂה של חסד וגאולה. הלוי נואש ומבקש למכור את הנכס כדי לשׂרוד, והקונה הבא לעזרתו – עושׂה עימו חסד וגואל אותו ממצוקתו.   

וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת – הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלהּ יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישׂראל (ספרא בהר פרשה ד פרק ו אות ג).

ביאור

אחרי שלמדנו בתחילת הפסוק שהלוי שמכר יכול לגאול בכל עת, בא חלק זה של הפסוק ללמדנו שאם לא הצליח לגאול את הנכס, אפילו מדובר בבית בעיר מוקפת חומה – הנכס יחזור אליו ביובל.

כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם – לא היה להם נחלת שׂדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שׂדות, ויש להם גאולה כשׂדות, כדי שלא תופקע נחלתם מהם.

ביאור

התורה מסבירה שכל ההקלות האלה ניתנו ללוויים משום שרכושם מועט. בשל מצבם המיוחד הם זקוקים לעזרה, ויש להושיטהּ להם בכל דרך שתימצא.

(לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר – מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שׂדהו ולא גאלהּ ומכרהּ גזבר, אינהּ יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישׂראל (ויקרא כז, כ) ואם מכר את השׂדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם (ספרא בהר פרשה ד פרק ו אות ט).

ביאור

בלי מאורו של רש”י היינו מבינים שאסור ללוי למכור שׂדה שלו הנמצא סמוך לאחת מערי הלוויים. רש”י מסביר שאין איסור כזה: אם את הבית שהוא עיקר חיותו של אדם מותר למכור, את השׂדה כל שכן?! ואם אכן כך, מה פשר פסוק זה?

נקדים את המאוחר ונסביר דין המופיע בסוף פרשת בחוקותי. אם אדם מישׂראל מקדיש שׂדה מאחוזתו, מותר לו לפדותו בתנאים מסוימים שהתורה קבעה, ואם לא פדה אותו, הכוהן ימכור אותו והכסף שיתקבל תמורתו ישמש לצורך המשכן (בדק הבית). ומה יקרה לשׂדה בשנת היובל? התורה קובעת שהוא יוחזר לכוהנים (ולא לבעלים המקוריים שהקדישו אותו). אבל אם מדובר בשׂדה שהקדיש לוי, אם הלוי לא פדה אותו והשׂדה נמכר – בשנת היובל הוא יוחזר לאותו לוי ולא לכוהנים. המילים “לֹא יִמָּכֵר” – כוונתן שהנכס שהיה של הלוי לא יימכר מכירת עולם: במכירת עולם הנכס לא יחזור לבעליו לעולם. מכירת נכס שהיה של לוי – איננה כזאת, ובבוא היובל הנכס יחזור אליו.

עיון

הרכוש של הלוי מועט, והתורה דואגת שלא יאבד את המעט שיש לו.

(לה) וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשׂאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו (ספרא בהר פרשה ה פרק ו אות א).

ביאור

רש”י למד זאת מן המילים “וּמָטָה יָדוֹ” שבפסוק, שפירושן שהאדם נוטה ליפול.

גֵּר וְתוֹשָׁב – אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות.

ביאור

לא רק ליהודי מלידה מצווה לעזור אלא גם לגר צדק ואפילו לגוי המקפיד לקיים שבע מצוות בני נח (ומשום כך יושב בארץ בהיתר). 

עיון

מי הוא גר תושב? לפי הרמב”ם אין עניין של גר תושב אלא אם קיבל בפני בית דין ישׂראל לקיים מצוות בני נח, ולפי דעתו אין מציאות של גר תושב בזמן הזה שאין סנהדרין. ולשיטות אחרות גם גוי שאינו עובד עבודה זרה ושומר על עיקרי הכללים של חברה מתוקנת, היינו כל גוי הגון, נחשב “גר תושב”.

(לו) נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית – חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין (בבלי, בבא מציעא ס ע”ב).

ביאור

מה ההבדל בין “נֶשֶׁךְ” ל”תַרְבִּית”? שני המושגים מתארים את המציאות שגורמת הוספה של ריבית לסכום ההלוואה. “נֶשֶׁךְ” מתאר את ההשפעה על הלווה – הוא נאלץ לבקש הלוואה כי נקלע לקושי, והריבית מגבירה את הקושי וגורמת לו כאב ולתחושה כאילו נושכים אותו ונוגסים בבשרו. ו”תַרְבִּית” מתארת את מצבו הכלכלי של המלווה, שבזכות הריבית הונו מתרבה עוד ועוד ללא שום מאמץ מצידו. למעשׂה בכל הלוואה בריבית – מתקיימים הן נֶשֶׁךְ הן תַּרְבִּית, ואי אפשר שיתקיים רק אחד מהם. רש”י מסביר שבשימוש בשני המושׂגים יש משום אזהרה למלווים – אם ייקחו ריבית, במעשׂה האחד יעברו לא על איסור אחד בלבד אלא על שניים. 

עיון

האיסור לנשוך את העני ולגרום לו סבל – מובן. ואולם מה פשר הטלת האיסור על ריבוי הכסף של המלווה? נראה שרצון התורה שאדם יתעשר מפרי עמלו דווקא.

 וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ – לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מא־להיך. או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישׂראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מא־להיך (בבלי, בבא מציעא סא ע”ב).

ביאור

מדוע מיוחד באיסור זה שהתורה הוסיפה את חובת היראה (שלא כמנהגהּ ברוב האיסורים)?

שתי תשובות בפי רש”י:

• הלוואה היא נתינה של סכום כסף מוגדר לתקופה מוגדרת. לכאורה היא כעין השׂכרה. האדם עשׂוי לחשוב שכשֵם שבהשׂכרת רכב או מבנה – מותר למשׂכיר לגבות דמי שׂכירות, מותר לו לגבות “דמי שׂכירות” גם במקרה שבו ה”מושׂכר” הוא כסף. הריבית היא כעין אותם “דמי שׂכירות”, ואם כן, אין בלקיחתהּ עבירה כלל?! ההוספה של יראת ה’ נועדה להבהיר שאין הדבר כן, והאדם אינו אמור ללמד לעצמו היתר לגבות ריבית.
• הביטוי הזה חותם בדרך כלל דיונים בעבירות שאינן גלויות לעין האדם, ורק ה’ מסוגל לראותן. רש”י מציג דוגמה למקרה כזה: יהודי מלווה כסף ליהודי אחר בשֵם גוי. הכסף איננו שלו. הוא ממלא תפקיד של שליח או דוור. אם כן, הוא איננו המלווה – ומותר לו לגבות מהלווה גם את הריבית. לעומת זאת ייתכן שהיהודי הוא המלווה (הכסף שלו), אך כדי לגבות ריבית הוא טוען שהמלווה הוא גוי, והוא השליח שלו. ברור שבמקרה כזה חל האיסור לקחת ריבית. כיוון שהלווה אינו יכול לדעת שהמלווה משקר, התורה מזהירה את המלווה ומזכירה לו שאומנם בני האדם אינם מודעים לשקר שלו, אבל לפני ה’ הכול גלוי וידוע, ולכן נכתב: “וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ” – היראה מה’ היא שאמורה למנוע ממנו לעשׂות את המעשׂה.

(לח) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וגו’ – והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישׂראל ברבית ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם (בבלי, בבא מציעא סא ע”ב).

ביאור

לשם מה נחוצה תוספת זו? רש”י מציע שני פירושים, שכל אחד מהם מבוסס על אחד מן הפירושים שהציע בפסוק הקודם.

• לפי הפירוש השני, תפקיד התוספת לאסור על יהודי להלוות ליהודי אחר כסף משלו ולהציג את עצמו כאילו הוא רק שליח והכסף הוא כספו של גוי. התורה מבהירה שאומנם בני אדם אינם יכולים לדעת שהוא משקר, אבל ה’ יודע – בדיוק כפי שידע אצל המצרים מי בכור ומי איננו בכור – ומידיעתו אי אפשר להתחמק.
• לפי הפירוש הראשון מובן הקושי הרב שבמצווה זו – קשה לאדם שלא לקבל תשלום על מה שנראה כשׂכירות. לפיכך התורה מדגישה שקבלת המצוות אינהּ נתונה לבחירה – מצוות קלות נקבל, ומצוות קשות – מותר לנו שלא לקבל?! לא וָלא! ה’ העניק לעַם ישׂראל חיים בהוציאו אותם ממצרים, ונתינת החיים יצרה מחויבות: ישׂראל חייבים לקיים את גזרותיו כולן, קלות וגם קשות.

לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן – בשׂכר שתקבלו מצותי.

ביאור

רש”י מסביר את הקשר בין תחילת הפסוק “אֲנִי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם” ובין סופו “לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן” – אם נקבל את א־לוהותו של ה’, קבלה שהביטוי שלהּ הוא שמירת מצוותיו – מובטח לנו שנקבל את ארץ כנען.

לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים – שכל הדר בארץ ישׂראל אני לו לא־להים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה (בבלי, כתובות קי ע”ב).

ביאור

בתחילת הפסוק נכתב: “אֲנִי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם”. האם המילים “לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים” שבסופו אינן אלא חזרה? ואם אכן כך, מה תפקידהּ? רש”י מסביר שסוף הפסוק בא מייד אחרי המילים “לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן” – כדי ללמדנו שנתינת ארץ ישׂראל לעַם ישׂראל היא כדי ששָם, בארץ הזאת, יהיה ה’ לנו לא־לוהים. אם כן היוצא מהארץ כאילו עוזב את ה’ וכאילו עובד עבודה זרה.

עיון

ביטוי זה – קשה להבינו: הלוא ה’ ברא את כל העולם ונוכחותו אינהּ מצטמצמת לחלק מסוים שלו אלא “מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיה ו, ג). אם כן, מדוע היוצא מארץ ישׂראל נחשב כאילו הוא עובד עבודה זרה? הינה כמה הסברים:

• הקדוש ברוך הוא הבטיח את ארץ ישׂראל לאבות הקדושים. מציאות עַם ישׂראל בארץ ישׂראל היא הוכחה של אמיתות התורה. וכאשר עַם ישׂראל נמצא בחוץ לארץ יש בזה חילול שם ה’, כדברי הנביא יחזקאל: “וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה’ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ” (לו, כ).
• ארץ ישׂראל היא מקום השכינה: “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ־לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ־לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים יא, יב), מקום הנבואה והקדושה. והעוזב את הארץ מזלזל בכל זה וכביכול מבקש להתרחק מה’ (כיונה הנביא שניסה לברוח מה’).
• הגָּר בחוץ לארץ עובד ומפתח ארצות של עובדי עבודה זרה ושותף למעשׂיהם ולהתפשטות תרבותם.

(לט) עֲבֹדַת עָבֶד – עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו (ספרא בהר פרשה ז פרק ה אות ב); (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב – עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שׂכירים התנהג בו.

ביאור

מהי “עֲבֹדַת עָבֶד”? הקונה עבד ודאי קונה אותו כדי שיעבוד אצלו?! רש”י מסביר שהכוונה לעבודה שיש בעשׂייתהּ גנאי – עבודה כזאת אסור להטיל על העבד העברי. אומנם האדון קנה אותו ומעמדו מוגדר “עבד”, ובכל זאת היחס כלפיו צריך להיות אותו היחס הניתן לכל פועל שׂכיר. הבדלי המעמדות אינם אמורים לבוא לידי ביטוי ביחס האנושי. העבד העברי זכאי ליחס בדיוק ככל תושב. 

עיון

התורה מלמדת אותנו שחובה לנהוג בכבוד בכל אדם אפילו בעבד. מכאן ילמד כל אדם שנמצא בתפקיד של הנהגה או שׂררה שעליו להקפיד מאוד להתייחס בכבוד לכל מי שתחתיו, וכפי שרש”י יביא בהמשך.

עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל – אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו.

ביאור

בפרשת משפטים למדנו שעבד עברי משתחרר בתום שש שנים של עבודה ואם ביקש להישאר אצל אדונו בתום תקופה זו, אחרי שאוזנו נרצעת הוא נשאר ברשות האדון עד היובל. אם כן, השחרור ביובל אמור רק בעבד כזה?! רש”י מסביר שכוונת פסוק זה ללמדנו שאם היובל מגיע לפני תום שש השנים – האדון חייב לשחרר את העבד, והעבד חייב לצאת לחופשי.

(מא) הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ – אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו (בבלי, קידושין כב ע”א).

ביאור

בלי מאורו של רש”י היינו מבינים מפסוק זה שהמוכר עצמו לעבד גם ילדיו חייבים לעבוד בשביל האדון, וביום שהאב משתחרר גם הם משתחררים. רש”י מסביר שהבנה זו מוטעית. כוונת הפסוק ללמדנו על חובת האדון כלפי ילדיו של העבד שקנה. לעבד אין משׂכורת, ולכן מרגע שהאיש נמכר לעבד, הוא איננו יכול לזון את ילדיו – אין לו ממה לפרנס אותם. ומי ידאג להם? האדון. האחריות לזון את ילדי העבד – מוטלת עליו.  

עיון

מן הדין האמור ביחידים אפשר ללמוד על החובה המוטלת על החברה־הכלל: אם התקבלה ההחלטה שאין מנוס מלכלוא אדם בשל עבירות שעשׂה ולאותו אדם יש ילדים – חובתהּ של החברה לדאוג לילדיו. אביהם אכן פשע, אך הם – מה חטאו? וכיוון שלדאוג לעצמם אינם יכולים עדיין – על החברה לדאוג להם.

וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו – אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך (בבלי, מכות יג ע”א); אֲחֻזַּת – חזקת.

ביאור

בלי מאורו של רש”י היינו מבינים שהעבד המשתחרר חוזר למקום מגוריו (שבו התגורר טרם תקופת העבדות). בא רש”י ומשמיענו שכוונת התורה רחבה יותר: כוונת התורה במילה “אֲחֻזַּת” – בחזקת, והיא נוגעת למעמד: העבד היוצא לחופשי זכאי לשוב למעמד החברתי שהיה לו. בשחרורו צריך לקבלו, ואם לפני המכירה מילא תפקיד ציבורי מסוים, יש לאפשר לו לשוב ולמלאו.

(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם – שטרי קודם (ספרא בהר פרשה ו פרק ז אות א).

ביאור

כל יהודי הוא קודם כול עבד ה’ ושייך לה’, וכיוון שאי אפשר לקחת מה’ דבר השייך לו, העבד העברי, אף על פי שקונים אותו, אינו הופך להיות קניין של האדון (הוא נותר קניינו של ה’ בלבד), ולכן חובתו להתייחס אליו כפי שמתייחסים לפועל שׂכיר. 

לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד – בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח (ספרא בהר פרשה ו פרק ז אות א).

ביאור

המכירה לעבדות – הייתה במציאות. היא עובדה. אם כן מה פירוש האיסור למכור אדם מישׂראל “מִמְכֶּרֶת עָבֶד”? הכוונה לדרך שבהּ תתנהל המכירה. “אבן הלקח” הייתה כעין בימה בשוק שעליה העמידו דברים המיועדים למכירה. העמדה במקום גבוהּ מאפשרת לכל באי השוק לראות את הדבר הנמכר. כאשר מוכרים אדם מישׂראל לעבדות – המכירה חייבת להיעשׂות בצנעה וללא הבלטה.  

(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ – מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת (ספרא בהר פרשה ו פרק ז אות ב).

ביאור

לכאורה עבודת פרך היא עבודה קשה, ומסתבר שאדם שקונה לעצמו עבד זקוק לו גם (ואולי בייחוד) לביצוע עבודות קשות כעבודות בחקלאות או בבנייה. אם מותר להטיל על העבד רק עבודות קלות – הרי אין צורך בעבד, ולשם מה לקנות אותו?! רש”י מסביר שאין כוונת התורה שמותר להטיל על העבד רק עבודות שאינן דורשות מאמץ פיזי. כוונתהּ לאסור על האדון להטיל עליו עבודות שאין להן תכלית – עבודות שאין לו צורך בהן, והוא מטיל אותן על העבד רק כדי שיעבוד. רש”י לומד זאת ממילות החתימה של הפסוק: “וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ” – כפי שהוסבר ביטוי זה שמור למעשׂים שכלפי חוץ אינם נראים עבירות, ורק יראת שמיים מונעת מהאדם לעבור על האיסור.

עיון

לכאורה העבד אינו יודע אם העבודה שהטיל עליו האדון נחוצה לו אם לאו, ואם כן, גם הטלת עבודה שאיננה נצרכת, אין בהּ משום פגיעה בעבד?! אפשר להציע לתהייה זו שתי תשובות: (א) התהייה – לכאורה בלבד. בני אדם ניחנו ברגישות, והם מסוגלים להבחין אם העבודה שהוטלה עליהם אכן נצרכת או אם הוטלה עליהם רק כדי להבהיר להם את מעמדם; (ב) הציווי נועד לחנך את האדון: עליו לכבד את העבד. הכבוד יבוא לידי ביטוי ביחסו לעבד, אך לא בו בלבד. הכבוד הזה ישכון גם בליבו. ולכן, במקרה שאין לו צורך בעבודה – יאפשר לעבד לנוח.

(מד)  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ – אם תאמר אם כן במה אשתמש. בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני; מֵאֵת הַגּוֹיִם – הם יהיו לך לעבדים; אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם – ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה (ספרא בהר פרשה ו פרק ז אות ג).

ביאור

צריך להבחין בין עבד עברי ובין עבד הנקנה מן הגויים. עבד עברי הוא כשׂכיר כפי שלמדנו. פסוקנו מלמדנו שיש אפשרות לקנות עבד נוכרי, ולהיות משוחרר מן ההגבלות החלות בקניית עבד עברי. משבעת העמים שבארץ כנען אין לקנות עבד – אותם חייבים להשמיד; והפסוק מלמדנו שמהגויים שסביב ארץ ישׂראל – אפשר לקנות עבד כזה. בתחילת דבריו רש”י מעיר שפסוק זה בא לתת מענה לתלונה שייתכן שיעלו בני ישׂראל: אם הם יתקוממו ויאמרו שאינם יכולים לקנות עבד שיעשׂה כל שיאמרו לו והם יוכלו להעבירו לבניהם בירושה, התורה מרגיעה אותם ומבהירה שיש ממי לקנות עבד כזה.

עיון

לכאורה קשה מאוד שהתורה מתירה עבדות, הלוא כל אדם נוצר בצלם אלוקים, איך מותר להעביד אותו?? והתשובה: מבחינת הגוי העבדות אצל יהודי היא בבחינת עליית מדרגה מבחינה רוחנית, שכן עליו לטבול והוא גם חייב ברוב מצוות התורה.[6] גוי שאיננו מסכים לקבל עליו את התנאים האלה – אסור לקנותו לעבד. פירוש הדבר שאי אפשר לקנות גוי לעבד כנגד רצונו, וברי שאם העמיד עצמו למכירה – הוא עבד מרצון. אומנם ההגבלות החלות על האדון הקונה עבד עברי, אינן חלות על הקונה עבד נוכרי, ועם זאת הוא מחויב להתנהג עימו בחמלה וברחמים כמובא בשולחן ערוך.[7]

(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים – שבאו מסביבותיכם לישׂא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו כעבד (ספרא בהר פרשה ו פרק ז אות ד).

ביאור

בפסוק הקודם נאמר שאפשר לקנות עבד רק מהעמים שיושבים מסביב לארץ ישׂראל (ולא בתוכהּ), וכאן התורה אומרת שגם מבני התושבים בארץ כנען אפשר לקנות עבד?! רש”י מסביר: מתושב ארץ כנען אכן אסור לקנות את בנו, אבל אם האב הגיע לארץ כנען מארץ אחרת, ובהיותו כאן נשׂא אישה כנענית והוליד ממנה בן, אותו בן אומנם נחשב תושב כנען ועם זאת מותר לקנותו לעבד.

מֵהֶם תִּקְנוּ – אותם תקנו.

ביאור

“מֵהֶם תִּקְנוּ – לכאורה אפשר לפרש בשתי דרכים: (א) אתם תקנו מידיהם (הם המוכרים); (ב) מהם – מביניהם, שהרי מן הסתם לא את כולם יקנו. רש”י מסביר שכוונת התורה לאפשרות (ב) בלבד. האפשרות האחרת – כבר הובהר שאיננה אפשרות כלל.

(מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם – החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם כמו והתחזקתם.

ביאור

רש”י מתמקד בדיונו בדקדוק: בשימוש בפועל “וְהִתְנַחַלְתֶּם” (נטיית התפעל) שמציין הפיכה לנחלה, ולא בפועל “והנחלתם” (הפעיל) שמציין הורשה. ועם זאת המשמעות המעשׂית של הדברים היא אותהּ המשמעות: אם העבדים הופכים להיות חלק בלתי נפרד של הנחלה, היינו של הרכוש, הרי הם עוברים בירושה, ולמעשׂה מנחילים אותם לבנים.  

אִישׁ בְּאָחִיו – להביא נשׂיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך.

ביאור

לעיל הובהר שלאדון אסור להטיל על עבדו עבודת פרך (“לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ” [מג]). והינה, כעבור שלושה פסוקים התורה משמיעה את האיסור פעם נוספת?! רש”י מסביר שהחזרה נועדה להרחיב את האיסור מעבר ליחסי אדון ועבד. בפסוקנו נאמר: “וּבַאֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ” – היינו, האיסור לרדות בפרך איננו מצטמצם רק להקשר של אדון ועבד. הוא חל על כל אדם שנמצא במעמד של שׂררה ויש בידו סמכות כלפי אחרים שהוא ממונה עליהם: מלך על נתיניו, מעסיק על פועליו או מנהל על עובדיו. על כולם מוטלת החובה לנהוג בכבוד ולא להטיל עבודה משפילה או חסרת תועלת.

עיון

השׂררה שניתנה לאדם לא ניתנה לו כדי שיוכל לרדות באנשים אחרים. היא ניתנה לו למען מטרה אחת: למען שירות הציבור. כך המלך של ישׂראל כל משׂימתו להיטיב עם הציבור וחלילה לא לדאוג לטובת עצמו.

(מז) יַד גֵּר וְתוֹשָׁב – גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב (בבלי, קידושין כ ע”א).

ביאור

מפסוק זה עד סוף הפרשה דנים ביהודי שנמכר לגוי.

היינו יכולים לחשוב שהפסוק מדבר בשני אנשים: גר – שהוא גר צדק (גוי שהתגייר) ותושב – שהוא גוי שחי בארץ ישׂראל. רש”י מסביר שכוונת התורה אחרת: אין מדובר בשני אנשים אלא באחד; ויש לקרוא את המילים בלי ו’ החיבור, כאילו נכתב ‘גֵּר תּוֹשָׁב’ – צירוף שמשמש לתאר גוי שמותר לו לגור בארץ ישׂראל. רש”י מביא שתי ראיות: (א) בתרגום אונקלוס אין צירוף של שני מושׂגים זה לזה אלא מושׂג אחד: “ערל תותב” – הערל הוא גוי (שהרי לא נימול) [שהוא] תותב – תושב;[8] (ב) בהמשך הפסוק נאמר: “וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב”.

עיון

המחשבה שבהּ נפתח הביאור (היינו יכולים לחשוב) מנוגדת להיגיון הפשוט, ולמעשׂה לא הייתה סיבה לחשוש שתתעורר. הרי כל גר צדק הוא יהודי לכל דבר, ואם כן ברי שאין הכוונה לגר צדק. ועם זאת, הבנה זו אינהּ פותרת את הקושי שבצירוף עצמו – מדוע נכללה בו ו’ החיבור? אם כוונת התורה ל”גר תושב” מדוע לא כתבה “גר תושב” ודייהּ? ניסיון להסביר זאת ראו להלן בחלק העיון של ד”ה “מִשְׁפַּחַת גֵּר”.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ – מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך (ספרא בהר פרשה ו פרק ח אות א).

ביאור

הפסוק מספר לנו על גר תושב שהתעשר וקונה לו עבדים מקרב תושבי הארץ. לכאורה יש לתהות כיצד אירע שזר הגיע למעמד חשוב כזה שמאפשר לו לקנות אזרחים לעבדים. רש”י מסביר שבמילה “עִמָּךְ” התורה מרמזת לנו על השתלשלות האירועים שהביאה למציאות זו: הקִרבה של הזר אליכם, בני ישׂראל, היא שאפשרה את התעצמות שלו והגעתו למעמד שהגיע. אלמלא כן, התורה הייתה מסתפקת במילים “וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב” (ללא התוספת “עִמָּךְ”).

עיון

גר תושב אכן רשאי לגור בארץ אבל להתעצם אין לו רשות. לכן יש מצווה לכבדו ולחזקו אם נהיה עני, אבל צריך לשמור על מרחק ולא להגיע עימו לקִרבה שתאפשר לו להתעצם.

וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ – מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשׂיו (ספרא בהר פרשה ו פרק ח אות א).

ביאור

המילה “עִמּוֹ” לכאורה מיותרת?! רש”י מסביר שמטרתהּ ללמד שהדיבוק עימו, היינו יצירת קִרבה עִם הגוי, לא רק מחזקת אותו (כפי שהובא בד”ה הקודם) אלא גם מחלישה אזרח יהודי.

מִשְׁפַּחַת גֵּר – זהו הגוי. כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמהּ להיות להּ שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים (ערכין ל ע”ב).

ביאור

בפסוק מובאים שלושה קונים אפשריים: (א) גר תושב; (ב) עֵקֶר; (ג) משפחת גר. מה ההבדל ביניהם? לפי רש”י (א) גר תושב – גוי שעזב את העבודה הזרה אבל לא התגייר ומותר לו לגור בארץ ישׂראל; (ב) עֵקֶר – העבודה הזרה עצמהּ שחייבים לעוקרהּ מן העולם; (ג) משפחת גר – המשפחה של גר צדק או של גר תושב שעדיין עובדים עבודה זרה (הוא עזב אותהּ, אך הם דבקים בהּ). המכירה ל”עֵקֶר” אין כוונתהּ לומר שהאדם נמכר כדי לעבוד עבודה זרה, שהרי יש לעובדי העבודה הזרה אנשי דת משלהם, אלא שנמכר כדי לשרת את מקום העבודה הזרה.

עיון

ייתכן שבביאור זה של רש”י טמון הסבר לאותהּ ו’ החיבור בצירוף “גֵּר וְתוֹשָׁב”. יש בהּ רמז לאפשרות שאותהּ שללנו לעיל, שלפיה מדובר בשני אנשים ואחד מהם הוא גר צדק. ייתכן שגר הצדק לא נפרד לגמרי מעברו והוא פוסח על שתי הסעיפים – הוא שומר מצוות ובהּ בעת נותר קשור מאוד לבני משפחתו שלא התגיירו החיים בארץ. מציאות כזאת עשׂויה לגרום גם היא לחיזוק הגויים בארצנו, ולהגביר את הסכנה הנשקפת לעַם ישׂראל מהם – הם עלולים להיות מושפעים ממעשׂיהם ומערכיהם.

(מח) גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ – מיד, אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל (ספרא בהר פרשה ו פרק ח אות א) שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל. ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשׂרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשׂרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד ט”ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים.

ביאור

בפירוש זה של רש”י שלושה חלקים: בחלק הראשון מוסבר הביטוי “גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ”; בחלק השני מוסברת המשמעות של קניית יהודי לעבד (הקונה גוי); ובחלק השלישי מוסבר ששחרור העבד חייב להיעשׂות בהגינות.

חלק ראשון

כדי להבין את פדיון היהודי מיד הגוי, יש להבחין בין שני רבדים בפסוק:

• הרובד הראשון והעיקרי – יצירת ההיתכנות (“גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ”): זהו הבסיס לכל הדין. התורה קובעת כאן חידוש משפטי: אף על פי שהקונה הוא גוי שאינו כפוף לדיני התורה, קיימת זכות גאולה נצחית. כלומר, ישנה היתכנות אובייקטיבית לכפות את פדיונו של היהודי מידי הגוי. ללא קביעה זו, לא היה טעם לדבר על חובת הקרובים.
• הרובד השני – הטלת החובה (“אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ”): לאחר שהתורה הניחה את התשתית וקבעה שהגאולה אפשרית, היא מוסיפה את הציווי המעשׂי. כיוון שיש היתכנות משפטית, כעת עוברת האחריות אל המשפחה והקהילה: חובה עליהם להזדרז ולגאול אותו כדי שלא ייטמע בין הגויים.

חלק שני

החוק בישׂראל לא מאפשר לגוי לקנות יהודי לזמן בלתי מוגבל: כשֵם שעבד עברי משתחרר ביובל, גם יהודי שנמכר לגוי משתחרר ביובל – בלי שום תשלום לקונה. הגוי יודע מראש שהיהודי שנמכר לו לעבד יהיה עבדו לכל היותר עד היובל.

חלק שלישי

רש”י פותח חלק זה בהבהרה שהדין אמור במציאות שאנו שולטים בארצנו, והגוי שכפוף לשלטון ישׂראל יודע שהעבד יישאר ברשותו עד היובל לכל היותר. הוא יודע גם שבכל רגע ייתכן שיבוא אחד מבני משפחתו של העבד ויבקש לפדותו, והוא יהיה חייב לקבל את דמי הפדיון ולשחרר את העבד, ואסור יהיה לו להחזיק את העבד אצלו בכוח. מעיקר הדין ברור שאסור לגוי לשעבד יהודי, ולכאורה היה ראוי לשחררו בכוח ולא לשלם לגוי מאומה. כיוון שהגויים אינם מסוגלים להבין זאת, שחרור כזה עשׂוי לגרום לחילול השם, ולפיכך התורה מחייבת לשלם לגוי את המגיע לו (בחישוב השנים שנותרו עד היובל) לצורך השחרור. הגוי פעל בחוצפה, ובכל זאת התורה מחייבת אותנו לפעול בהגינות.

עיון

רש”י מדגיש שכאשר גואלים יהודי מיד גוי, יש לדקדק בחשבון ולשלם מחיר הוגן, ואסור להשתמש בתחבולות (“עקיפין”) כדי להתחמק מתשלום, וזאת כדי למנוע חילול השם.

לכאורה יש לתמוהּ על רש”י: איסור גזל גוי הוא איסור דאורייתא (מהתורה), כלומר הגזל אסור מצד עצמו. מדוע אפוא חש רש”י צורך “לגייס” נימוק נוסף – החשש מפני “חילול השם” – ולצרפו אליו?

הצורך בנימוק “חילול השם” עולה דווקא בגלל הסיטואציה המיוחדת:

1. התחושה המוסרית: מדובר בגוי שחי בארצנו (בלשון רש”י: “תחת ידך”). מבחינה רעיונית, המחשבה שזר שחי בתוכנו, בארץ שאיננה שלו, ישעבד יהודי שחי על אדמתו – אינהּ מתקבלת על הדעת.
2. ההווא אמינא (המחשבה הראשונית): בגלל הצרימה הזאת, היינו עלולים לחשוב שהתורה תבטל את הקנייה לחלוטין ותאפשר לשחרר את העבד בכוח או בעורמה כ”קנס” לגוי על עצם שעבוד היהודי.
3. ההכרעה המוסרית: כאן בא רש”י ומחדש: למרות ה”צדק” שבחשיבה זו, התורה לא מאפשרת “לקצר הליכים”. כיוון שהיהודי הוא שמכר את עצמו, יש לו אחריות למעשׂיו.

(נ) כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ – חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשׂכר עמו כל שנה במנה וינכה לו; (נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים – עד היובל; לְפִיהֶן – הכל כמו שפירשתי.

ביאור

בדיבור המתחיל הקודם הסביר רש”י את השתלשלות האירועים הקשורים בפדיון יהודי שנמכר לעבדות לגוי. בפירוש פסוקים אלו הוא מתמקד בביטויים מסוימים שמשמשים לפירוט הדרך שבהּ יש לנהוג במקרה כזה.

היות שאין היתר לשעבד יהודי לגוי, רואים בעבדות כעין שׂכירות שזמנהּ מוגבל – היא תסתיים לכל המאוחר בבוא שנת היובל. התשלום שישמש לפדיון העבד יחושב לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. “לְפִיהֶן” לפי אותן שנים וחלקן היחסי מהחישוב הראשוני (כפי שהוסבר).

(נג) לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ – כלומר ואתה רואה.

ביאור

רש”י מסביר ש”לְעֵינֶיךָ” הכוונה שאתה רואה. נראה שכוונת רש”י במילה “רואה” לציין ידיעה: ואתה יודע. מי שיודע נחשב כאילו הוא רואה את הדברים ממש, והוא חייב לפעול כדי שההתעללות תיפסק לאלתר

(נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה – באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש.

ביאור

רש”י מדגיש את המילה “בְּאֵלֶּה” והכוונה שאחד מבני משפחתו יגאלנו, ואם לאו – יצא ביובל, ואין יציאה אחרת. עבד עברי שנמכר לאדון עברי – יוצא לחופשי בתום שש שנים (ואם ירצה להישאר, יישאר לכל היותר עד היובל). רש”י מסביר שדינו של עבד עברי שנמכר לגוי – אחר: הוא יכול לצאת לחופשי בהגיע היובל או בגאולה. אלו שתי האפשרויות היחידות.

עיון

יהודי הנמכר לעבדות אצל יהודי אחר – משתחרר בתום שש שנים, ואילו יהודי שנמכר לעבדות אצל גוי – איננו משתחרר כעבור שש שנים. מדוע? נראה שהסיבה ליציאה לחופשי בתום שש שנות עבדות היא קדושת ישׂראל. בינינו אין עבדות כלל כי אנו כולנו עבדי ה’ (רבות מהמצוות שבין אדם לחברו קשורות לקדושת ישׂראל, ובהן: האיסור לקחת ריבית, האיסור לדרוש תשלום ממי שאינו יכול לשלם ועוד). הנמכר ליהודי יוצא בתום שש שנים בגלל קדושת ישׂראל החלה הקונה. השחרור ביובל איננו קשור לקדושה זו. הוא נובע מההכרה בחֵירוּת האדם – כל אדם באשר הוא. גם הגויים חייבים לכבד דרישה זו של התורה.

הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ – הנכרי חייב במזונות בניו כישׂראל.

ביאור

ראינו שיהודי שקנה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו של העבד, וברגע שחרור העבד החובה פוקעת, ובלשון הפסוק: “וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ” (מא). ובפסוקנו כתוב שבבוא היובל אותו יהודי שנמכר לעבדות אצל גוי “וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ” – מן השימוש באותו הביטוי בשני המקרים רש”י לומד שגם גוי שקונה לו עבד יהודי, מחויב במזונות בני משפחתו של העבד, והחובה פוקעת מאליה ביובל, כשהעבד משתחרר. 

עיון

אדם שמכר עצמו (בין ליהודי בין לגוי) לעבד – איננו יכול לפרנס את עצמו ובני ביתו ככל אדם בן חורין. כל עיתותיו וכוחותיו ופירות עמלו – שייכים לאדונו. האדון איננו משלם לו שׂכר כלל, ומשום כך האחריות לפרנסת משפחתו של העבד מוטלת על האדון.  

(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – שטרי קודם.

ביאור

כל יהודי יהודי שייך לה’, ואיננו יכול להפוך להיות רכושו של אדם אחר. משום כך יהודי יכול להיות שׂכיר בלבד ולא עבד, כי לקיחתו לעבד פירושהּ לקיחת דבר מה’.

אֲנִי ה’ אֱ־לֹהֵיכֶם – כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה (ספרא בהר פרשה ו פרק ט אות ד).

ביאור

המשעבד יהודי כאילו משעבד את ה’ כי היהודי שייך לה’, והוא כביכול חלק ממנו.

עיון

להבנת הדברים: עַם ישׂראל הוא עַם סגולה שנושׂא דבר ה’ בעולם. כך כל יהודי בפרט. וכאשר עַם זה ירוד ומשרת אחרים כעבד, נגרם חילול השם.

יהי רצון שנזכה כולנו להיות נושׂאי אור ה’ בעולם.

[1] מוסבר על פי המלבי”ם.

[2] הראיה הראשונה היא נבואת ישעיהו על סנחריב שייענש על רצונו לכבוש את ירושלים וייהפך “כקוצים כסוחים” – כקוצים שנקצצו ונשׂרפים בקלות; והראיה השנייה מובאת מפסוק בספר תהלים שבו דוד המלך מתחנן שה’ ירחם על עַמו ועל ארצו שהיא “שׂרופה באש וכסוחה” – היא שׂרופה והרוסה.

[3] כך כתב אמו”ר בספרו הגיוני משה על הש”ס, במסכת גיטין דף ב.

[4] כך גם מפורש ברש”י בפסוק כח ולא כשיטת הרמב”ם פרק עשירי הלכה יד  מהלכות שמיטין ויובלין.

[5] בספר תורה תמימה מוסבר שלומדים זאת מלשון הכתוב: “עיר חומה” (לא נכתב ‘עיר מוקפת חומה’). קיצור זה מעיד שמדובר בתקופה מסוימת והיא הכניסה הראשונה לארץ – כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון.

[6] הנה לשון השולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף ג: “העבד הנלקח מהעובד כוכבים, אומרים לו: רצונך שתכנס לכלל עבדי ישׂראל ותהיה מהכשרים, או לא. אם רצה, מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושׂכרן, כמו שמודיעין את הגר, ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים”.

[7] שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף יז: “ובעבד זה מותר לעבוד בפרך. ואף על פי שהדין כך, ממדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה, ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו”.

[8] במילה העברית – שי”ן, ובארמית – תי”ו. חילופין אלו בין שתי השפות מוכרים גם ממילים אחרות: שלוש (עברית) – תלתא (ארמית); שַעַר (ע) – תערא (א).

פרשת בהר

ויקרא פרק כ”ו

(א) לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם – כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (ספרא בהר פרשה ו פרק ט אות ו). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך להּ וכי תמכרו ממכר (ויקרא כה, יד), מה כתיב ביהּ או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישׂראל אלא אפילו לגוי (בבלי, קידושין כ ע”א).

ביאור

בפירוש זה של רש”י שני חלקים: (א) הקשר בין פסוק זה לפרשה שלפניו; (ב) הקשר בין הפרשיות שבפרשת בהר.

חלק א

בסוף הפרק הקודם התורה עסקה ביהודי שנמכר לגוי, וקיים חשש של ממש שיושפע מאדונו; ופסוקנו פותח באזהרה שלא להיגרר אחרי אמונת הגוי עובד האלילים.  

חלק ב

רש”י מסביר את סדר השתלשלות הפרשיות הכלולות בפרשת בהר: (א) שמיטה ויובל; (ב) הגינות במכירת מיטלטלים (מלשון התורה “קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ” [ויקרא כה, יד] רש”י למד שמדובר באיסור הונאה במכירת מיטלטלים דווקא) ובמכירת קרקעות; (ג) איסור הלוואה בריבית; (ד) מכירת בני אדם לעבדות. רש”י מסביר שהסדר איננו מקרי, ותקלה גוררת תקלה. תחילת התקלות – בשורש: אדם מחליט שלא לשמור את מצוות השמיטה וטוען שהימנעות מעבודה במשך שנה שלמה תביא בהכרח למיעוט הכנסותיו, ולכן היא צעד בלתי הגיוני בעליל – חמדת הממון מביאה אותו שלא לציית להוראת ה’. התורה מבהירה לו שטעות בידו: מחשבתו שלפיה הכנסותיו תלויות רק בו – שגויה מן היסוד. יש לעולם אדון, והוא קובע כיצד יתנהל העולם ולצורך כך קבע מצוות. זלזול במצוות ה’ לא יגרום להתעשרות אלא בדיוק להפך. המזלזל יגיע לעניות. אם יתעשת וישוב מטעותו – ההידרדרות תיעצר. אם לאו – היא תימשך. העניות תחמיר והוא יגיע לפת לחם, ובסופו של דבר ייאלץ למכור עצמו לעבדות אצל גוי.

עיון

חלק א

יש באזהרה זו גם אור של תקווה לכל היהודים שחיים בחוץ לארץ בסביבת גויים. אם התורה מזהירה את מי שנמכר לגוי לשמור על זהותו בעודו עבד – סימן שהדבר אפשרי (אלמלא כן התורה לא הייתה מצווה). אומנם החיים בחו”ל טומנים בחובם סכנה גדולה ליהודי – חשש התבוללות ואיבוד דרכי התורה – אך אם אדם נאלץ לחיות שָם, חשוב שידע שאפשר ואפשר להישאר נאמן לה’.

חלק ב

מצוות השמיטה והיובל מלמדות אותנו שני ערכים יסודיים: (א) לא הכול תלוי במעשׂה האדם. האדם חייב לפעול ולהשתדל כפי כוחו, אבל במידה סבירה ולא מוגזמת. אם יפעל כך, ה’ יהיה בעזרו; (ב) הכסף והחומריות אינם הכול בחיים. יש גם חיים רוחניים. אם בני אדם אינם מבינים את הערכים האלה ואינם מפנימים אותם ואת חשיבותם, החברה מידרדרת. לכאורה, אם מדובר ביחידים שהבנתם לקויה – מדוע לומר שהחברה כולהּ מידרדרת?! משום שכאשר אותם יחידים מכרו את מיטלטליהם ולאחר מכן את נחלותיהם (קרקעות) ואז נאלצו ללוות כספים בריבית, וכשגם זה לא הועיל מכרו עצמם לעבדות – ברור שלכל הפעולות האלה נדרש שיתוף פעולה: פלוני מכר, ואלמוני קנה; פלוני נזקק להלוואה, ואלמוני הלווה לו בריבית קצוצה. כנגד כל מוכר – עמד קונה, וכנגד כל לווה – מלווה. אם כן השחיתות פּשְׂתה בחברה כולהּ. אותם אנשים שחיו סביבו זיהו שהוא נקלע למצוקה, ובמקום לבוא ולהושיט לו עזרה ולתמוך בו – הם ניצלו את מצבו הקשה כדי להגדיל את הונם שלהם.  כך מתנהלת חברה שאין להּ א-לוהים. ועל כן התורה נתנה לנו את מצוות השמיטה והחובה לעזור ולסייע לנופל כפי שלמדנו בפסוק: “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ” (ויקרא כה, לה). פרשה זו מלמדת אותנו את הדרך שבהּ צריכה להתנהל חברה מתוקנת כדי להישאר מתוקנת.

וְאֶבֶן מַשְׂכִּית – לשון כסוי, כמו (שמות לג, כב) ושׂכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים.

ביאור

רש”י מסביר שהמילה “מַשְׂכִּית” נגזרת מן המילה כיסוי (בשיכול עיצורים: s לפני k) – הכוונה לאדמה שאיננה חשׂופה אלא מחופּה באבנים, שטח מרוצף.  

עיון

ההשתחוויה היא פעולה המבטאת כניעה. בעבר נהגו להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים בסוף התפילה כדי להביע כניעה לה’ יתברך; ויש קהילות שנוהגות כך גם בימינו בתפילת יום הכיפורים. ההשתחוויה כשלעצמהּ ראויה, אלא שיש לשׂים לב שלא להשתחוות על רצפת אבנים, ולכן הנוהגים להשתחוות פורשׂים בד (צעיף, בגד) על הרצפה כדי שיחצוץ בינהּ ובין גופם. רצפת אבנים היא דבר יפה שבני אדם מייצרים, והמשתחווה עליה ממש עשׂוי להיראות כאילו משתחווה למעשׂה ידיו. ולא זו בלבד, ההשתחוויה על רצפת אבנים הייתה מנהגם של עובדי עבודה זרה, ואם כן ייתכן מאוד שכוונת המשתחווה לשם שמיים, ובכל זאת נוצרת נראוּת של עבודה זרה.  

לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ – אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש.

ביאור

רש”י לומד שהאיסור חל מחוץ למקדש דווקא. הוא לומד זאת ממילות הפסוק “וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם”: בְּאַרְצְכֶם – אסור, אבל במקדש – מותר.

עיון

המקדש כל כולו, כולל רצפתו, נעשׂה לכבוד ה’ יתברך, ועל כן אין חשש שתיווצר נראוּת של עבודה זרה. לדעת פוסקים רבים המקדש האמור כאן הוא כל הר הבית, שבו מקום המקדש. המשתחווה באזור זה כולו – מקיים מצווה.

(ב) אֲנִי ה’ – נאמן לשלם שׂכר (ספרא בהר פרשה ו פרק ט אות ו).

ביאור

הפסוק האחרון קצר ומובאות בו שתי מצוות: (א) שמירת שבת; (ב) מורא המקדש. אחרי הבאת שתיהן הפסוק חותם במילים “אֲנִי ה'”. מה מטרת החתימה? שתי המצוות מציבות דרישות לא קלות, וחשוב לתורה ליידע שהמקיים אותן יבוא על שׂכרו.

עיון

מה מיוחד בשתי מצוות אלו, שבגללו ראתה התורה לנכון להבטיח למי שיקיימן שׂכר? נראה שייחודן טמון בהיותן עדות לקדושת ישְׂראל. יש מצוות רבות שהן יסודות של כל חברה אנושית, והעובר עליהן רשע ממש ומסכן את החברה כולהּ. ויש מצוות של קדושת ישׂראל: שבת ומקדש – קדושת הזמן וקדושת המקום. מצוות אלו מגביהות (על היסודות) קומה מיוחדת, שהיא של עַם ישׂראל בלבד. גוי אינו חייב לשמור שבת ואינו חייב לבוא למקדש. עליו לקיים את שבע המצוות שבהן הוא חייב, ויעשׂה זאת בכל מקום שירצה. לעַם ישׂראל מופנות דרישות גבוהות בהרבה מאלו שמופנות לגויים. קשה לעמוד בדרישות אלו. כדי למנוע מיהודי להיכנע לקושי ולהחליט שחיים של גוי טוב – טובים דיים בשבילו, התורה מיידעת אותו שאם יקיים מצוות אלו מובטח לו שׂכר רב. ייתכן שיקבל את השׂכר בעולם הזה וייתכן שיקבלו בעולם הבא. ומלבד השׂכר המובטח הזה – הרווח האמיתי שלו יהיה המדרגה העליונה שיגיע אליה בזכות שמירת המצוות של קדושת ישׂראל.