סימן רמ"ב – להיזהר בכבוד שבת, ובו סעיף אחד

בשבת ישנו כאמור איסור עשיית מלאכה, הכולל מצוות עשה ומצוות
לא-תעשה. בנוסף אמרו הנביאים שיש לכבד את השבת ולענגה: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו פרק נח, יג). לכבדה על ידי לבישת בגדים נקיים, סידור הבית, וכיוצא בזה; ולענגה, למשל באכילת מטעמים. הכבוד והעונג, אף שתוקף חיובם מדרבנן[1], הם שמעניקים ליום השבת את מעמדו המיוחד ואת קדושתו. הרבה הפליגו החכמים בערכן הגדול של מצוות אלה, ההופכות את השבת מיום של איסורים ליום של עשייה חיובית ועבודת ה' מתוך שמחה ועונג.

סעיף א

^אאפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת (א); ולא אמרו ^ב'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' (ב), אלא למי שהשעה דחוה לו ביותר; על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת (ג). ^גמתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת (ד), מפני כבוד השבת. הגה: נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט (ה) (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות. יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה (ו) (מהרי"ל), ולא ראיתי לחוש לזה (ז).

^אטור מדברי רש"י בפירוש הפרקי אבות פ"ה, אהא דשבת קי"ח.

 ^בפסחים קי"ב ע"א וקי"ג ע"א.

^גבבא קמא דף פ"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) לכבד את השבת – מצוות כבוד ועונג שבת כרוכות בהוצאה כספית, ומצווה גדולה להוציא כספו לצורך זה, אפילו אם צריך לצמצם את הוצאותיו שמוציא על דברים אחרים.

בביאור הלכה מובא שמי שחייב לפרוע כסף לפועליו, ואין לו די להוצאות השבת – ישלם לפועלים, כיוון שהלנת שכר היא גם עשה ("ביומו תתן שכרו" וגם לא-תעשה ("לא תלין"), ומצווה דרבנן של עונג שבת אינה דוחה עשה ולא-תעשה[2].

(ב) ואל תצטרך לבריות – אלו דברי חז"ל, שכוונתם שעדיף להסתפק בשבת בשתי ארוחות פשוטות, כבימי החול, מאשר לקבל צדקה לצורך מצווה זו, משום שאין לבקש כסף מהזולת אלא אם כן אי אפשר להתקיים אחרת[3].

(ג) כדי לכבד השבת – ואף מי שבימות החול מסתפק במועט, ישתדל לצמצם עוד קצת בהוצאות ימי החול, כדי שסעודותיו בשבת יהיו מכובדות יותר.

(ד) בחמישי בשבת – בתקנה זו כלולה החובה לכבס בגדים לכבוד שבת, וכן שטוב לכבסם כבר ביום חמישי, ולא בערב שבת. ומקדימים ליום חמישי כדי שיהיה פנאי ביום ששי לשאר ההכנות של שבת, וכדי לא לדחות את הכביסה לרגע האחרון, שמא תהיה מניעה ולא יוכל לכבס. אולם אם לא הספיק לכבס ביום חמישי, ודאי שיכבס בששי. לכן החוזרים הביתה ביום ששי, כחיילים או כבחורי ישיבה, מותר לכבס את בגדיהם ביום ששי. ויש אומרים שכיום שיש מכונות כביסה ואין כל כך טרחה בכיבוס, מותר לכתחילה לכבס ביום ששי. ומי שעובד כל השבוע ופנוי ביום ששי, יכול לסמוך על כך ולכבס לכתחילה בששי, אף בגדים שאינם נצרכים לו לשבת.

(ה) בשבת ויום טוב – ישנם כמה טעמים להידור זה: במקומות שנהגו לאכול בדרך כלל לחם שנאפה על ידי אופה שאינו יהודי, היה בכך כדי לזכות בשבת לאכול פת ישראל. ועוד יש בכך כבוד ועונג שבת, שהרי חלה ביתית משובחת מלחם תעשייתי. ובנוסף, מקיימים כך מצוות הפרשת חלה.

(ו) מכוסה למעלה ולמטה – המן היה מכוסה מלמעלה ומלמטה בטל, ככתוב בפרשת בשלח[4].

(ז) לחוש לזה – ואכן אין בכך חובה.

[1]. הדינים שלמדו חכמים מדברי הנביאים נחשבים כחובות מדרבנן.

[2]. אלא שהביאור הלכה מוסיף שאם כבר עבר יום ועדיין לא שילם, אינו עובר אלא על איסור דרבנן ("בל תשהא"), ואז עדיף שישתמש בכסף לעונג שבת. לעניות דעתי דברים אלה אינם ברורים, כי איך יקיים את מצוות כבוד ועונג שבת, שהן מצוות בינו לבין המקום, על חשבון הזולת?! והלוא אסור אפילו לבקש עזרה מהבריות כדי לקיים מצווה זו, כל שכן שאין לעשות שום מעשה שיש בו פגיעה בחברו כדי לקיים מצווה זו. בנוסף נראה לי שהלאווים של "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" מוטלים עליו כחרב על צווארו כל זמן שלא שילם, ונוסף עליהם האיסור מדרבנן שמתחדש ומתווסף (וכשמשלם, הרי הוא מתקן את הלאווים דאורייתא של "לא תגזול" ו"לא תעשוק", אבל לא את הלאו המופיע בהמשך הפסוק, של "לא תלין", ולא את העשה של "ביומו תתן שכרו", שאינם ניתנים לתיקון). ורק אם השעה צריכה לכך יבקש מהעובד שימחל לו, ואז יוכל להשתמש בכסף זה לענג את השבת. וה' יצילני משגיאות.

[3]. וכן הדין במצוות שנפסק בהן במפורש שכדי לקיימן יש לקבל צדקה, כגון ארבע כוסות ונרות חנוכה. ויש להעיר שדברים אלו נאמרו לאדם עני, אולם מי שמבקשים ממנו צדקה לא יעשה חשבונות אלו, אלא ייתן בעין יפה.

[4]. יומא דף עה ע"ה: כתיב 'ותעל שכבת הטל' (שמות ט"ז, יד), וכתיב 'וברדת הטל' (במדבר י"א, ט), אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה וטל מלמטה, ודומה כמו שמונח בקופסא".