סימן רמ"ה – ישראל וגוי שותפים, איך יתנהגו בשבת. ובו ו' סעיפים

בסימנים הקודמים התבארו הלכות עבודת גוי עבור ישראל בשבת, כאשר הגוי שכיר, אריס או קבלן. סימן זה עוסק ביהודי וגוי השותפים בעסק; בשותפות אמתית כולם עובדים בעבור כולם, ועולה השאלה מתי עבודת הגוי מוגדרת כנעשית בשליחות היהודי, ומתי יש בעבודתו איסור מראית עין.

סעיף א

^אישראל וגוי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או ^ברחיים של מים בשותפות, או שהם שותפין בחנות בסחורה; אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לגוי לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום אחר כנגד יום השבת לישראל לבדו – מותר (א). ואם לא התנו בתחלה – כשיבואו לחלוק נוטל גוי שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו (ב); ^גואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול הגוי לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר (ג). הגה: ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם (ד), (הרא"ש פרק קמא דע"ז, ורבי' ירוחם חי"ב). ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו (ה). ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו (ו) (ב"י), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול, ובשבת עסק הגוי לבדו, מותר לחלוק עמו כל השכר (ז), דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד (ח), ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת, כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות (ט); ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים (י) (ר"ן פרק קמא דע"ז ובשבת סוף פרק כל כתבי).

^אעבודה זרה כ״ב ע"א, ושם בתוספות. 

^בהרא״ש שם. 

^גהרמב״ם שם בפרק ו' הי"ח.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) מותר – כשהתנו בניהם מראש תנאי זה, שבשבת העסק כולו יהיה של הגוי (וכנגדו יום אחר בשבוע כולו של היהודי). במקרה זה אין בעבודת הגוי שליחות של היהודי, שהרי הוא עובד בשבת למען עצמו. ואין לאסור משום מראית עין, שהלא הגוי עובד עבור עצמו בעסק שלו, ואין אוסרים זאת עליו שמא יהיו יהודים שיחשבו שהוא שליח של שותפו היהודי.

(ב) והשאר חולקים אותו – וכיוון שהיהודי אינו נוטל שכר מיום השבת, מתברר למפרע שבימי השבת הגוי עבד לעצמו.

(ג) וחולקים השאר – ודי בכך כדי להראות שבימי השבת עבד הגוי לעצמו.

(ד) וחלקו סתם – שיטה זו מקלה יותר מדברי המחבר. לפי דעה זו גם אם לא התנו ביניהם מראש שהגוי יעבוד לבדו בשבת אין בכך איסור בדיעבד, ובתנאי שלא אמרו שהגוי עובד בשבת בעבור היהודי, והיהודי יעבוד עבורו ביום אחר. לשיטה זו הגוי נחשב כעובד לצורך עצמו, כיוון שרוצה שהעסק יפעל. ואף שגם לשיטה זו עדיף שיַתנו לכתחילה, בדיעבד אפשר להתיר גם כשלא התנו, ולחלק את כל הרווחים בשווה. המחבר חולק על היתר זה, ולשיטתו גם כשלא אמרו כלום בפירוש, עדיין ברור שהגוי עובד בשביל היהודי בשבת, וכנגדו היהודי עובד באחד מימי החול, והרי זה אסור.

(ה) לסמוך עלייהו – לדעת הרמ"א, במקום הפסד גדול מותר לסמוך על השיטה המתירה בדיעבד כאשר לא התנו. ולדעת המחבר גם בהפסד גדול אסור.

(ו) ביומו – לדעה זו כל הדיון הוא רק כאשר החלוקה היא לפי ימים, כפי שביארנו למעלה.

(ז) כל השכר – לדעה זו, כשהעסק בהפעלה משותפת הגוי אינו נחשב כעובד בעבור היהודי, משום שהוא עובד כל השבוע לצורכו הוא, ואף בשבת עבודתו היא לצורכו, כדי שהעסק לא יושבת בשבת. הרמ"א טוען שבמקרה כזה גם המחבר יודה שהשכר מותר, ואף אם לא התנו מראש.

(ח) קא עביד – תרגום: שהגוי לדעת עצמו עובד.

(ט) לעשות – במקרה זה לרמ"א מותר לכתחילה ואין חובה להתנות, אולם למחבר בשותפות כזו העבודה מוטלת על שניהם, ואם לא התנו – עבודת הגוי בשבת נעשית כביכול עבור היהודי ובשליחותו, ולכן אסורה.

(י) עם שאר הימים – איסור 'שכר שבת' הוא איסור להרוויח בשבת, אף אם אינו עושה שום מלאכה. פרטי איסור זה מבוארים בסימן ש"ז. ושם מבואר שהאיסור אינו חל אם מקבל את שכר השבת יחד עם שכר שאר ימי השבוע ("בהבלעה").

סעיף ב

^דהיכא שהתנו בתחלה (יא), אם אחר כך בשעת חלוקה נתרצה הגוי לחלוק בשוה, מותר (יב).

^דמהר״י אבוהב לדברי הפוסקים לחומרא.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) שהתנו בתחילה – את התנאי שהתבאר בסעיף הקודם, ששכר השבת שייך לגוי לבדו, וכנגדו מקבל היהודי שכר יום אחר.

(יב) מותר – ואף אם לבסוף הרווח בשבת היה גבוה יותר מהרווח ביומו של היהודי, מותר להם לחלוק בשווה; ואין זה נחשב שהגוי עבד עבור היהודי, כיוון שהוא עבד בעבור עצמו[1].

סעיף ג

^ההיכא שלא התנו בתחלה, יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות, ויַתנו בשעת הקניה (יג). ואם נשתתפו בחנות ולא התנו, יחזור כל אחד ויטול חלקו, ויבטלו השותפות, ואחר כך יחזרו להשתתף, ויתנו בתחלה. ואם קבל הקרקע לעשות בו מלאכה בשותפות, יבטלו השיתוף וימחלו זה לזה, ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה (יד). הגה: ואם ירצה להשכיר לגוי חלקו בשבת, או לשכרו בקבולת – שרי (טו), וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד לענין מכס ומטבע דשרי, וכל שכן כאן דשרי עם שותפות הגוי (טז).

^הב״י מדברי התוס׳ דעבודה זרה כ״ב ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) בשעת הקניה – כלומר: אם לא התנו ביניהם מראש, יכולים השותפים בכל עת לעשות פעולה שתבטל את השותפות הקודמת, ולחדש את החוזה ביניהם כך שהגוי יקבל את שכר השבתות.

(יד) ויתנו בתחילה – בכל הדוגמאות הללו מדובר בביטול השותפות כדי ליצור שותפות חדשה כדין.

(טו) שרי – כלומר: השותף של הגוי, שהוא בעלים של חצי העסק, ישכיר לו בקביעות בשבתות את החלק השייך לו תמורת סכום קבוע, והגוי יקבל את כל רווחי השבת. וכיוון שהגוי משלם סכום קבוע ולא לפי הרווח שלו, נחשב הדבר כשכירות, והגוי אינו נחשב כשליחו של ישראל אלא עובד לעצמו.

(טז) עם שותפות הגוי – הקשו האחרונים, שבמקרה זה היהודי משכיר את העסק לגוי לשבת בלבד, ויש כאן חשש ל'שכר שבת'[2]. יש שהסבירו שהדבר דומה ליהודי הממונה על המכס או על המטבע שהובא בסוף הסעיף הקודם, שבו התירו גם שכר שבת משום הפסד מרובה; ואם כן יש להסביר גם כאן שמדובר בהפסד מרובה. אפשרות אחרת היא שכאן המקרה קל יותר, שכיוון שהם שותפים בעסק, גם השכרה לשבת בלבד נחשבת כתשלום בהבלעה[3].

סעיף ד

^ויכול ישראל ליתן לגוי מעות להתעסק בהם (יז), ואף על פי שהגוי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהגוי עושה שליחותו (יח), וכן אין העסק ניכר ממי הוא (יט). הגה: ודוקא בכי האי גוונא שגוי נושא ונותן לחוד עם המעות (כ), אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד מה שעסק הגוי בשבת – אסור (כא) (ב"י בשם גאון). (וישראל שיש לו משכון מן הגוי, עיין לקמן סימן שכ"ה סעיף ג').

^והרמב״ם שם פרק ו', ותשובות רב שרירא גאון.

שולחן ערוך כפשוטו

(יז) להתעסק בהם – כגון כסף של יהודי שגוי מלווה אותו בריבית, או כסף של יהודי שגוי קונה בו סחורה או השקעה וכיוצא בזה.

(יח) עושה שליחותו – ולכן אין בעיה מעיקר הדין.

(יט) ממי הוא – ולכן אין כאן חשש משום מראית העין. ואפילו אם הכסף בעסק זה כולו של ישראל, אין לאסור.

(כ) לחוד עם המעות – כלומר: ההיתר הוא רק במקרה שהגוי עובד לבדו כדי לקבל את חלקו ברווחים.

(כא) אסור – כי במקרה כזה הגוי עובד בשביל היהודי בשבת.

סעיף ה

^זמותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר (כב), ובלבד שלא יאמר לו 'מכור בשבת' (כג).^חתנור שלקחו ישראל משכון מגוי, וקבל עליו הגוי שמה שיעלה שכר התנור יתן לישראל ברבית מעותיו (כד) – מותר ליטול שכר שבת (כה), לפי שהוא ברשות הגוי ואין לישראל חלק בו, וגם אין הישראל אומר לו לעסוק בשבת, והגוי כי טרח בנפשיה טרח (כו), לקיים תנאו.

^זשם בתשובת הגאון, ומרדכי פרק קמא דשבת בשם סמ״ג.  

^חתוספות ורא״ש בסוף פרק קמא דע״ז.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) קצץ לו שכר – היינו שהגוי מקבל סכום מוגדר עבור כל סחורה שמוכר. ומותר, משום שבמקרה כזה הוא עובד בעבור עצמו.

(כג) מכור בשבת – כיוון שאם היהודי קובע לגוי שיעבוד בשבת הרי הוא כשליחו.

(כד) בריבית מעותיו – המקרה הוא שיהודי הלווה כסף לגוי, וכביטחונות להלוואה נתן לו הגוי תנור כמשכון. התנור נשאר אצל הגוי והוא אופה בו, אולם עד שהוא יחזיר את הלוואתו חלק מהכנסות האפייה הולכות ליהודי, כתשלום ריבית על ההלוואה.

(כה) שכר שבת – כלומר שמותר ליהודי לקבל את חלקו ברווח האפייה גם עבור הלחם הנאפה בשבת.

(כו) בנפשיה טרח – תרגום: והגוי, כשטרח – לעצמו טרח; עבודת הגוי במקרה זה אינה עבור היהודי, אלא הגוי עובד לעצמו, כדי להרוויח את דמי הלוואתו.

סעיף ו

^טאם אפו גוים בתנורו של ישראל בשבת על כרחו, ונתנו לו פת בשכר התנור – אסור ליהנות ממנו (כז).

^טמרדכי פרק קמא דשבת.

שולחן ערוך כפשוטו

(כז) אסור ליהנות ממנו – האיסור כאן אינו מדין שליחות, והגוי אינו שליח של היהודי כלל וכלל, שהרי שהשימוש בתנור נעשה כנגד רצונו. האיסור כאן הוא משום שכר שבת[4]: היות שהגוי משלם על שימוש בתנור בשבת, הפת שניתנת כשכר על השימוש אסורה. ואם השתמש הגוי בתנור גם בימי החול – השכר מותר, כיוון שלא ניכר שהתשלום הוא דווקא עבור יום השבת.

[1]. ויש להוסיף שבדרך כלל הרווחים אינם ישירות על כל יום ויום, ויש לנקות מהם הוצאות קבועות שנעשות בשווה על כל הימים. לכן יש הגיון לחלוק בשווה אף אם רווחי השבת גבוהים יותר.

[2]. ועיין ט"ז, שמחמת קושיה זו דחה את דברי הרמ"א להלכה.

[3]. יעויין למשל במשנ"ב ס"ק ט"ו; ובערוך השלחן סע' יג.

[4]. ראה להלן בסימן ש"ו.