סימן רס"ג – מי ומי המדליקין, ובו י"ז סעיפים

חכמים תיקנו להדליק נר לכבוד שבת. מצווה זו מצטרפת לחיוב לענג ולכבד את השבת, משום שהסעודה במקום מואר נעימה יותר ומכובדת יותר. ועל ידי שלא נכשלים בחשיכה יש גם דאגה לשלום הבית. אמנם חז"ל תיקנו את התקנה כשהתאורה היחידה הייתה אור הנר, ובימינו היא לכאורה לא נצרכת מפני שהתאורה מבוססת על אור החשמל, מכל מקום המצווה להדליק בברכה דווקא על נרות נשארה בכל תוקפה. ונראה שנרות שבת אינם נצרכים רק כדי להאיר, אלא הם מסמלים את רצונה של כל משפחה להכניס לביתם את אור התורה. ולכך רמזו חז"ל באומרם "שלום בית", כי בית שבו שוכנת התורה הוא בית ששוכן בו כבוד הדדי, אהבה, רעות, שלוה ושלום.

שלושה סימנים דנים במצווה זו: בסימן זה עיקר דיני ההדלקה, והם: מי חייב בהדלקה, חשיבות המצווה, זמן ההדלקה, מקום ההדלקה, ברכת ההדלקה והקשר בין ההדלקה לקבלת שבת.

בסימן הבא דן המחבר באיכות הפתילה והשמנים, ובסימן שאחריו בדינים הקשורים בכלי המקבל את הנר.

בהקשר זה יש לדון אם אפשר לקיים את מצוות הדלקת הנר באור החשמל. לכאורה היות שיסוד המצווה הוא שיהיה אור בבית, מן הראוי היה לברך דווקא על החשמל, שאורו יפה. אולם המנהג אינו כך. אולי בגלל הממד הרוחני שמורגש בהדלקת נרות, ולא באור החשמל שישנו היום בשפע גם בימי חול[1]; ועוד, שבהדלקת אור החשמל אנו לא מרגישים כלל שיש מעשה מצווה. אלא שבנוסף לנרות שעליהם אנו מברכים במקום שבו אנו אוכלים, חלק מהמצווה הוא לדאוג שיהיה בשבת אור בכל מקום שבו הוא נצרך, לכן יש להדליק אור חשמל בשאר החדרים שיש בהם צורך בכך, משום עונג שבת. וכן במקום שאי אפשר להדליק נרות, מותר לברך על הדלקת החשמל[2].

סעיף א

^איהא זהיר לעשות נר יפה (א). ^בויש מכוונים לעשות שתי פתילות (ב), אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (ג). הגה: ויכולין להוסיף ולהדליק שלשה או ארבעה נרות, וכן נהגו (ד) (ד"ע). האשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה שלשה נרות (ה) (מהרי"ל), כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר (ו), ובלבד שלא יפחות (ז) (אשר"י, ומרדכי ראש השנה רמז תש"כ).

^אטור מהא דרב הונא שבת כ״ג ע"ב.

 ^בטור והכלבו בסימן כ״ד.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) נר יפה – לכבודה של השבת. ועיקר דיני הנר והשמן מובאים בסימן הבא.

(ב) שתי פתילות – או שני נרות.

(ג) כנגד שמור – עשרת הדיברות מובאים בתורה פעמיים: בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. בפרשת יתרו הדיבר על השבת פותח במילים "זכור את יום השבת", ובפרשת ואתחנן במילים "שמור את יום השבת". אלו שני פנים משלימים של השבת: "זכור" מסמל את נתינת המשמעות לשבת, על ידי הקידוש ואווירת הקדושה של יום השבת, ו"שמור" מסמל את איסור המלאכות בשבת. המנהג להדליק שני נרות בא להזכיר שני ממדים אלו של השבת. מכאן שהדלקת הנרות היא לא רק דאגה שיהיה אור, אלא מרמזת להכנסת התורה והמצוות בבית, כפי שכתבנו בהקדמה לסימן.

(ד) וכן נהגו – כלומר: החיוב הוא להדליק נר אחד, וטוב להדליק שני נרות, וכל אחד יכול להוסיף נרות כפי ראות עיניו.

(ה) שלושה נרות – כלומר: מוסיפה נר, כדי לתקן את מה ששכחה. אבל אם נאנסה ולא הספיקה להדליק, או שהדליקה והנר כבה – אינה צריכה להוסיף. וכתבו הפוסקים שמנהג זה היה דווקא בזמנם, ששכחתהּ גרמה להם לשבת בחושך; אבל היום, שיש אור חשמל – אין חובה בהוספת נר[3].

(ו) נגד דבר אחר – כלומר: אף שהדלקת שני נרות היא כנגד זכור ושמור (=הדבר המכוון), מותר להוסיף נרות[4].

(ז) שלא יפחות – משני נרות, שאין להדליק רק נר אחד, דבר המבטל את הסימן לזכור ושמור. ונראה שמי שהתרגל להדליק יותר משני נרות, לא ישנה ממנהגו ויפחית ממספרם, משום שמעלין בקודש ואין מורידים. וטוב בתחילת ההנהגה לומר שאין בכך נדר, כדי שיוכלו לִפחות בעת הצורך.

סעיף ב

^גאחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת (ח). אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים (ט) ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא (י).

^גלשון הרמב״ם בפ״ה מהלכות שבת ה״א, מהא דרב שבת כ״ה ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) בשבת – כלומר: אחד מדליק לכל בני המשפחה. והמנהג הוא שהאישה מדליקה, כמובא בסעיף הבא. אולם כשאדם לבדו, כגון בני זוג שאינם יחד בשבת או רווק ששובת בדירתו, הוא חייב להדליק במקומו.

עיקר חובת ההדלקה היא במקום שבו יושבים לאכול[5], ומן הראוי להשאיר בשבת אור בכל מקום שבו עלולים להיכשל בחושך, כגון במטבח, בשירותים ובמעברים; ולצורך זה אפשר להשאיר אור חשמל. ועדיף לא להשאיר אור במקום שבו ישנים, כדי שהאור לא יפריע לשינה, דבר שיש בו פגיעה בעונג השבת.

(ט) שואל על הפתחים – כלומר: מבקש נדבות.

(י) עונג שבת הוא – ועונג שבת הוא חובה, לכן יש להתאמץ להדליק.

סעיף ג

^דהנשים מוזהרות בו יותר, ^המפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית (יא). ^ואם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום – נר שבת קודם (יב). וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה – נר שבת קודם, משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר (יג). (ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולקנות נר חנוכה, עיין לקמן סימן תרע"ח) (יד).

^דשבת ל״א ע"ב.  

^הרמב״ם פ"ה מהלכות שבת ה״ג. 

^ושבת כ״ג ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) בצרכי הבית – מצווה זו לא חלה על היחיד, אלא היא חובת הבית. ולכן נוהגים שהאישה תדליק, שהיא עקרת הבית.

(יב) נר שבת קודם – בזמנם, שמן להדלקה היה יקר, והיו רבים שלא היה להם אף כדי סעודתם. היום שאלות אלו אינם מעשיות, כי נר עולה כמה אגורות. אולם לומדים מהלכה זו עיקרון חשוב, שלמרות שמצוות קידוש היום היא מהתורה ומצוות הדלקת הנר היא מדרבנן – כיוון שהנר נצרך לשלום הבית, השלום בין איש לאשתו קודם למצוות קידוש היום.

(יג) בלא נר – כאמור למעלה, הדברים נכונים גם בהכרעה בין פרסום הנס לשלום הבית. מכאן למדנו שגם במהלך השבוע יש לדאוג שפעילויות כגון לימוד, עבודה, ואף פעילות למען הכלל, לא יפגעו ביחסים ובאהבה בין איש לאשתו, וכל מעשה שדורש הקרבה צריך להיעשות בהסכמה וברצון שני בני הזוג.

(יד) סימן תרע"ח – בהלכות חנוכה, שם מוסיף המחבר על דין זה שקידוש קודם לנר חנוכה. ובע"ה נסביר שם את פרטי הדין.

סעיף ד

^זלא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול (טו), שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת (טז); וגם לא יאחר (יז). ^חואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד – רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה (יח), ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה (יט), *שהוא שעה ורביע קודם הלילה (כ). הגה: ועיין לקמן סימן רס"ז (כא). ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול – יכבנו, ויחזור וידליקנו לצורך שבת (כב) (טור בשם ר"ת).

*דהיינו בשעות זמניות י״ב שעות אפילו ביום ארוך, וכדלעיל בסי׳ רל״ג [סעיף א] בהגה.  

^זשבת כ״ג ע"ב.  

^חתוספות והרא״ש והמרדכי, מהא דרב צלי של שבת בע״ש, ברכות כ״ז ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) בעוד היום גדול – כלומר: הרבה לפני השקיעה. וכאמור בהמשך הסעיף, הלכה זו היא למי שאינו מקבל שבת בזמן הדלקת הנר.

(טז) לכבוד שבת – ונראה שהדלקה של כחצי שעה לפני שמקבל עליו את השבת אינה נקראת הקדמה, וניכר בה שמדליק לכבוד שבת. ובשעת הדחק, כשצריך להקדים את הדלקת נרות לכניסת שבת (כגון אם המדליק צריך לעשות מלאכה לאחר הדלקת הנרות ואינו יכול לדחותה), אפשר להקדים ולהדליק נרות בלי לקבל שבת מפלג המנחה, כלומר שעה זמנית ורבע קודם השקיעה.

(יז) לא יאחר – כדי לא להדליק קרוב מידי לשקיעה, ולהגיע חלילה לחילול שבת.

(יח) אין זו הקדמה – כיוון שבקבלת איסורי המלאכה ניכר שהדליק לכבודה של השבת.

(יט) מפלג המנחה ולמעלה – כלומר: מה שאמרנו שאין להקדים מדי להדליק נרות, אין זה אלא כשהמדליק אינו מקבל עליו שבת בהדלקתו[6]. אבל אם מקבל עליו שבת בהדלקה – אין בכך הקדמה, ומותר. והמנהג הוא להדליק נרות שבת כעשרים דקות לפני השקיעה[7].

(כ) קודם הלילה – ראינו בסימן רס"א שהלכה למעשה אפשר לקבל שבת שעה זמנית ורבע קודם השקיעה.

(כא) סימן רס"ז – סעיף ב'. שם משמע שראוי להתפלל מוקדם בשבת, וכך להאריך את זמן השבת.

(כב) לצורך שבת – כיוון שלא רק צריך לדאוג שיהיה נר דלוק, אלא יש מצווה להדליק נר לכבוד שבת בזמן ששייך לשבת, כלומר מפלג המנחה.

סעיף ה

^טכשידליק יברך: 'ברוך אתה ה' א־הינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וצונו להדליק נר של שבת', אחד האיש ואחד האשה (כג). ^יגם ביום טוב צריך לברך: 'להדליק נר של יום טוב' (כד). וביום הכיפורים בלא שבת ^כיש מי שאומר שלא יברך (ועיין לקמן סימן תר"י (סעיף ב)) (כה). הגה: יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה (כו) (מרדכי שבת רמז רצ"ג); ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה (כז), וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנו עד אחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשייה (כח) (מהר"י וייל), וכן המנהג (כט).

^טתוספות בשבת כ״ה ע"ב, והרא״ש שם, והרמב״ם בפ״ה ה״א, ושאר פוסקים: הר״ן והמרדכי ורב עמרם וסמ״ג ורבינו ירוחם.  

^ימרדכי והגהות מיימון בשם הירושלמי.

 ^כמרדכי שם .

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) ואחד האישה – כלומר: המדליק מברך, בין אם הוא איש בין אם הוא אישה.

(כד) של יום טוב – יש הנוהגים ביום טוב שאישה המדליקה מוסיפה ברכת "שהחיינו", ויש שכתבו שלא תוסיף, אלא תצא בשמיעת "שהחיינו" בקידוש. וכל אחד ינהג כמנהגו.

(כה) תר"י סעיף ב' – שם מבואר שכיוון שאין סעודה ביום הכיפורים, אין לברך בו על הדלקת הנר. אולם אין הלכה כמותו.

(כו) קודם ההדלקה – כשאר ברכות המצוות, שמברכים לפני שמקיימים את המצווה ("עובר לעשייתה"). משום שהברכה באה לתת מעמד של מצווה לפעולה שאותה עומדים לקיים.

(כז) אחר ההדלקה – לדעה זו, כיוון שבברכה על הנרות מקבלים את השבת (וכך גם משמע מלשון הברכה "להדליק נר של שבת"), אין להדליק לאחר הברכה, אלא יש להדליק ומיד לברך. ואישה שרוצה לעשות מלאכה לאחר ההדלקה, לדעת הרמ"א צריכה להתנות בליבה שאינה מקבלת את השבת על ידי ההדלקה, כמבואר בסעיף י'.

(כח) עובר לעשייה – כלומר: הברכה אינה על רגע ההדלקה, אלא על כך שיש נרות דולקים. לכן אפשר לברך על מצווה זו ברגע שנהנה מהנר, וכך נחשב שמקיים את המצווה מיד לאחר הברכה.

(כט) וכן המנהג – וכך נוהגים הפוסקים כרמ"א. והנוהגים כמחבר מברכים לפני ההדלקה[8]. וגם לדעת הרמ"א ביום טוב מברכים לפני ההדלקה, כי מותר להדליק בון את הנר גם לאחר כניסת החג.

סעיף ו

(ל) ^לבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו (לא); אבל מי שהוא אצל אשתו אין להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו (לב).

^למרדכי שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) הקדמה לסעיף – בהקדמה לסימן ראינו שמצווה לדאוג שהבית יהיה מואר, ובנוסף ישנה חובה על המשפחה להדליק נרות. מסעיף זה ועד סעיף ט' דן המחבר במקרים שבהם אדם אינו אוכל בביתו, כיצד ינהג במצוות הדלקת הנר.

(לא) ולברך עליו – כיוון שהמקום שבו הוא שובת נחשב לביתו. והוא הדין אם הוא נשוי ואשתו נשארה בביתם ומדליקה שם נרות, שהלוא חובה ששני הבתים יהיו מוארים. ואם אדם או זוג מוזמנים לאכול מחוץ לביתם ולנים בביתם, הם יכולים להשאיר נרות שיישארו דולקים כשיחזרו, ולברך על ההדלקה בביתם, כי צריך בו אור עד שילכו לישון.

(לב) מברכת בשבילו – בכל בית מדליקים בברכה במקום אחד, רצוי במקום שבו אוכלים. ומשאירים נרות או אור חשמל בשאר החדרים שצריך בהם אור, משום עונג שבת, אולם לא מברכים עליו.

סעיף ז

^מאורח שאין לו חדר מיוחד (לג) וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפרוטה (לד).

^מבהגהות מרדכי בשם ראבי״ה.

שולחן ערוך כפשוטו

(לג) חדר מיוחד – אם יש לו חדר מיוחד, צריך להדליק בחדרו, אף אם שוהה בו רק אחרי הארוחה עד שילך לישון. רבים נוהגים שלא להדליק בחדר, ומסתפקים בהדלקה בחדר שבו אוכלים אצל המארח[9]. ונכון, אם אפשרי, להשאיר קצת אור בחדר, כדי שלא יהיה חשוך לגמרי.

והמתארחים בבית מלון, לרוב בתי המלון לא מאפשרים להדליק נרות בחדרים מחשש לשריפה, לכן מדליקים בחדר האוכל של המלון. וטוב להשאיר אור חשמל בחדר, כדי שלא יהיה חשוך כשייכנס לחדרו.

(לד) להשתתף בפרוטה – כיוון שיש נר דולק בבית, למעשה אין לאורח בעיה של שלום בית, אלא שחכמים תיקנו לכל משפחה להדליק נר. לכן מי שאשתו מדליקה בביתו, קיים את המצווה, ומי שלא – לא קיים את המצווה, ועליו להשתתף עם בעל הבית באופן סמלי בעלות ההדלקה. בחורים ובנות שגרים בפנימייה, נוהגים שאחד מדליק בברכה עבור כולם בחדר האוכל המשותף. ומעיקר הדין יכולים להדליק בברכה בחדרם, ובכל מקרה עליהם להשאיר אור בחדרם, משום עונג שבת.

סעיף ח

^נשנים ושלשה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו (לה), ^סויש מגמגם בדבר (לו).  ^עונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד (לז). הגה: אבל אנו אין נוהגין כן (לח) (מהרי"ל).

^נמצא בתשובה אשכנזית [שו״ת מהרי״ל סי׳ נ"ג]. 

^ס[מהר"ח] או״ז.

 ^עבדברי עצמו.

שולחן ערוך כפשוטו

(לה) על מנורה שלו – המחייבים לברך על כל מנורה טוענים שני דברים: א. גם על תוספת אורה אפשר לברך; ב. מצווה זו מסמלת גם את אור התורה. ואם יש להם חדר שינה משלהם, יכולים להדליק בו בברכה לכל הדעות.

(לו) מגמגם בדבר – לשיטה זו לאחר ההדלקה הראשונה יש אור, ואין לברך על הדלקות נוספות באותו מקום.

(לז) אלא אחד – וכך נוהגים רוב הספרדים. לשיטה זו, אורחים שסועדים עם מארחיהם, רק בעלת הבית תדליק בברכה, והאורחת תדליק בלי ברכה. ואם האורחים רוצים, הם יכולים להדליק בברכה בחדר שבו ישנים.

(לח) אין נוהגים כן – אלא כל אורח יכול להדליק בברכה בחדר שבו אוכלים, אף שכבר בירכו על ההדלקה באותו החדר. וכן נוהגים האשכנזים. ספרדים שנוהגים כדברי הרמ"א, אין למחות בידם, היות שיש למנהג זה שורשים הלכתיים.

בבתי מלון יוצא לעיתים שרבים מדליקים בברכה על אותו מגש, ואין למחות בידם[10].

סעיף ט

^פהמדליקין בזויות הבית (לט) ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה (מ).

^פאגודה.

שולחן ערוך כפשוטו

(לט) בזוויות הבית – פירוש: בפינות הבית. והכוונה היא שמדליק במקום שמאיר את הבית ולא את החצר.

(מ) ברכה לבטלה – כי אינם נהנים כלל מהנרות. אבל אם בסוף הארוחה חוזרים לביתם והנרות עדיין דולקים, הרי שנהנים מהם בחזרתם, והברכה אינה לבטלה. לכן מי שלן בביתו ומתארח בסעודת ליל שבת במקום אחר, יכול לברך בביתו רק אם הנרות עדיין ידלקו כשיחזור לביתו. ואם לאו – ידליק אצל המארח (לרמ"א בברכה, ולמחבר בלא ברכה, כפי שראינו בסעיף הקודם).

סעיף י

לבה"ג (מא), כיון שהדליק נר של שבת – חל עליו שבת, ונאסר במלאכה (מב). ^צועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה (מג). ^קויש אומרים שאם מתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן 'ברכו', מועיל (מד); ^רויש אומרים שאינו מועיל לה (מה). ^שויש חולקים על בעל הלכות גדולות, ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר, אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן 'ברכו', הכל פורשין ממלאכתם (מו); ולדידן (מז), כיון שהתחילו 'מזמור שיר ליום השבת' הוי כ'ברכו' לדידהו (מח). הגה: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה (מט), אם לא שהתנה תחלה (ד"ע), ואפילו תנאי בלב סגי (נ) (מרדכי); אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד 'ברכו' (נא) (כלבו). ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית (נב) (או"ז). וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר (נג) (מרדכי רמז רע"ג).

^צשבלי הלקט. 

^קהגהות מיימוני פ״ה אות ר׳ בשם המהר"ם והמרדכי בפרק ב׳ דשבת.  

^רכלבו בשם הר"ר פרץ. 

^ש[טור בשם] תוספות, והרא״ש בסוף פרק ב׳ דשבת, ורבינו ירוחם בחלק ב׳, והמגיד בשם הרמב״ן והרשב״א.

שולחן ערוך כפשוטו

(מא) לבה"ג – סעיף זו עוסק בדעה שבהדלקת נרות, המדליק מקבל עליו את השבת. מקור הלכה זו הוא בדברי בעל הלכות גדולות, שהוא ספר הלכה שנכתב בבבל בתקופת הגאונים, כנראה בידי רבי שמעון קיירא. יש בפוסקים כבוד מיוחד להלכות שאמרו הגאונים, שחיו בבבל סמוך לחתימת התלמוד.

(מב) ונאסר במלאכה – הטעם לדעה זו הוא שבלשון הברכה "להדליק נר של שבת" יש הכרזה שהמדליק מקבל עליו את השבת.

(מג) ואין מכבות אותה – כיוון שקיבלו שבת בהדלקתן, אסור להן לכבות את הגפרור.

(מד) מועיל – לדעה זו יש בהדלקת הנר קבלת שבת כיוון שהמברך מתכוון לקבל את השבת, לכן המדליק יכול לכוון לא לקבל עליו את השבת בזמן הדלקת הנר[11].

(מה) שאינו מועיל לה – לדעה זו הדלקת הנרות היא קבלת שבת מוחלטת, ומחשבת המדליק אינה משנה. סברתם היא שמילות הברכה "להדליק נר של שבת" מראות שהמדליק מקבל עליו את השבת.

(מו) פורשין ממלאכתם – לדעה זו אין שום קשר בין הדלקת הנרות לקבלת שבת, אלא כוונת המדליק היא לקיים את המצווה שיהיה אור כשתגיע החשיכה, ואין לא במעשה ההדלקה ולא במילות הברכה כוונה לקבל את שבת.

(מז) ולדידן – תרגום המילה: ועבורנו. כלומר: בזמנו של המחבר.

(מח) כ'ברכו' לדידהו – עבורם. ראינו בסוף סימן רס"א שבזמן השולחן ערוך נהגו להוסיף את "מזמור שיר ליום השבת" קודם ערבית, וכיום מנהגנו להוסיף מזמורים נוספים ואת הפיוט "לכה דודי". המחבר מדבר על ציבור המתפלל לפני השקיעה, ואז נכנסת השבת באמירת המזמורים הללו; אולם כשהציבור מתפלל לאחר השקיעה, השבת כבר נכנסה קודם אמירת המזמורים, כפי שראינו בסימן רס"א.

(מט) מקבלת שבת בהדלקה – לכן הפוסקים כרמ"א נהגו לברך אחרי ההדלקה, כפי שראינו בסעיף ה'. ודייקו הפוסקים שדווקא אישה מקבלת שבת בהדלקה, אבל כשגבר מדליק הוא אינו מתכוון לקבל את השבת, אם כי טוב שיתנה על כך בליבו.

(נ) בלב סגי – כלומר: מספיק שתתנה בליבה ואינה צריכה לומר זאת בקול.

(נא) עד ברכו – ובני המשפחה אינם נגררים אחרי קבלת השבת של המדליק.

(נב) בשאר הנרות שבבית – כלומר: אם האישה מדליקה נרות בכמה חדרים לפני שמדליקה את הנרות שבחדר שבו אוכלים ועליהם היא מברכת, אין בהדלקת שאר הנרות קבלת שבת[12].

(נג) ולהניח במקום אחר – כיוון שהמצווה אינה רק שהבית יהיה מואר, אלא יש גם מצווה בהדלקה עצמה, לכן צריך להדליק במקום החיוב, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן.

סעיף יא

^תאף על פי שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום (נד) – חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה, ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת (נה).

^תב״י מדברי הטור.

שולחן ערוך כפשוטו

(נד) מבעוד יום – לאחר פלג המנחה, שאז מותר להתפלל ערבית.

(נה) לקבל שבת – כלומר: בניגוד להדלקת נרות, שאפשר להתנות שלא מקבל בה את השבת, בתפילת ערבית בהכרח הוא מקבל עליו את איסורי השבת, ואסור לאחר התפילה לעשות אפילו מלאכות דרבנן. ואסור גם במלאכות שהותרו בבין השמשות, כמבואר בסימן רס"א[13].

סעיף יב

^אאם רוב הקהל קבלו עליהם שבת (נו), המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם (נז).

^אמרדכי ספ״ב דשבת, וריב״ם.

שולחן ערוך כפשוטו

(נו) קבלו עליהם שבת – קודם השקיעה, ובזמננו באמירת הפיוט "לכה דודי".

(נז) על כרחם – מדובר על יישוב שיש בו מניין אחד. והיום ברוב המקומות ישנם כמה מניינים, וזמנו של זה אינו כזמנו של זה, והיחיד אינו נגרר אחר המניין המקדים.

סעיף יג

^באדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת, אף על פי שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ – מניחו ליפול (נח).

^בשבלי הלקט.

שולחן ערוך כפשוטו

(נח) מניחו ליפול – כיוון שהיחיד נגרר בכך אחרי הציבור, כפי שראינו בסעיף הקודם. 

סעיף יד

^גאם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה (נט) והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית של שבת, ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה – אין צריך לחזור ולהתפלל ערבית ^דאם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה (ס); ואם יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית (סא). ^הולענין עשיית מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים, דקבלת שבת היתה בטעות (סב). ^ו ויש אומרים שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין (סג). ^זויש אומרים שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן, ואפילו אם כבה אסור לטלטלו (סד).

^גברכות כ״ז ע"ב.  

^דב״י ושכן נראה מדברי ר' יונה.

 ^ההרא״ש שם והרשב״א שם ותלמידי ר' יונה שם ור' ירוחם. 

^ו מרדכי רמז רצ"ו בשם הגאונים. 

^זשבלי הלקט בשם הגאונים.

שולחן ערוך כפשוטו

(נט) וחשבו שחשיכה – טעות כזו אינה מצויה בימינו, שיש שעונים.

(ס) מפלג המנחה ולמעלה – שזהו הזמן שבו אפשר להקדים ולהתפלל ערבית. ואמנם קבלת שבת בטעות אינה נחשבת לקבלה, אך כיוון שתפילת ערבית היא מדרבנן, לא הטריחו חכמים את הציבור לחזור ולהתפלל.

(סא) ולהתפלל ערבית – כיוון שקבלת שבת תלויה ברצון המתפלל, ואם קיבל בטעות – קבלתו אינה קבלה. וביחיד לא הקלו חכמים משום טרחה.

(סב) היתה בטעות – וכאמור, עיקר הקבלה המוקדמת הוא ברצון להקדים ולהכניס את הקדושה מבעוד יום, דבר שלא קיים במקרה זה.

(סג) מותרין – לדעה זו אמנם בתפילה בטעות אין קבלת שבת, אבל אם טעו והדליקו נרות מוקדם – מי שהדליק אסור במלאכה. וטעם החילוק הוא שבהדלקה יש מעשה חזק יותר מתפילה, שהיא דיבור בלבד.

(סד) אסור לטלטלו – כאשר אדם הדליק נר שבת מוקדם (בין על מנת לקבל עליו את השבת, ובין בטעות לדעה שהובאה לקמן), לדעה זו הנר הוא מוקצה אף לאנשים שעדיין לא קיבלו עליהם את השבת, שכיוון שהוקצה לבעליו – הוקצה לכול. ולהלכה, בשעת הצורך אפשר לסמוך על השיטה האומרת שלכולם מותר לעשות מלאכה, מאחר שקבלת השבת הייתה בטעות.

סעיף טו

^חמי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת (סה) – לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת, אלא ילך חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול (סו);  ^טוהוא שלא קבל שבת עמהם, אבל אם ענה וקבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא יתפלל ערבית שתים (סז).

^חתרומת הדשן ח״א סי׳ ד׳, ובכתביו ח״ב סי׳ קנ״ג שמצא בתשובות וכן הורו כמה גדולים.

^טמרדכי פ"ב דשבת רמז רצ"ו, והגהות מיימוני שבת פ״ה אות ר׳, ושם בתה"ד.

שולחן ערוך כפשוטו

(סה) שקבלו הקהל שבת – כלומר: הציבור קיבל שבת לפני השקיעה, ומגיע לבית הכנסת אדם שרוצה להתפלל מנחה. דבר זה מצוי גם כיום, במקומות שמקבלים שבת לפני השקיעה.

(סו) תפילה של חול – אף שראינו שהיחיד נגרר אחר הציבור לעניין עשיית מלאכה, בכל זאת הוא יכול להתפלל מנחה של חול. אולם עליו לכבד את הציבור, ולעשות זאת בצורה צנועה מחוץ לבית הכנסת[14].

(סז) ערבית שתים – כלומר: איסור המלאכה חל על היחיד כשהציבור מקבל עליו את השבת[15].

סעיף טז

^יאם בא לבית הכנסת סמוך לקבלת הצבור שבת – מתחיל להתפלל מנחה, ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו הצבור שבת אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר (סח).

^ישם בתה"ד ח"ב סי׳ קנ״ג.

שולחן ערוך כפשוטו

(סח) והתחיל בהיתר – וכל עוד שהציבור לא סיימו מנחה, יכולים המאחרים אף לארגן לעצמם מניין, במקום שאינו מפריע, אם הדבר מותר באותו מקום. ואף שבדרך כלל יש להקפיד על חזרת הש"ץ, במקרה כזה, שהשעה דחוקה ורוב הציבור עומדים לקבל את השבת, יתפללו רק עמידה אחת.

סעיף יז

^כיש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה (סט). הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת. וכל שכן במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה (ע), מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נראה לי  (עא).

^כרשב״א בשם התוספות. 

שולחן ערוך כפשוטו

(סט) לעשות לו מלאכה – כלומר: ראינו שאסרו חכמים לומר בשבת לגוי שיעשה מלאכה עבורו, שמא יבוא היהודי לזלזל במלאכות שבת. אולם לא גזרו לאדם שקיבל שבת לומר לחברו שלא קיבל שבת שיעשה מלאכה עבורו[16].

(ע) בלילה – ואיסורי המלאכה חלים עד שיבדיל, כפי שנלמד בע"ה בסוף סימן רצ"ט.

(עא) כך נראה לי – ובציבור שעדיין לא הוציא את השבת, אפשר שאחד יוציא את השבת עבור חבריו. כך למשל אם מאריכים בסעודה שלישית לאחר זמן צאת השבת וזקוקים לתאורה, יכול אחד מהנוכחים להוציא את השבת ולהדליק לכולם את האור.

[1]. וראה דברינו בהקדמה לסימן הקודם.

[2]. כך פסק הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה שבת חלק א' עמוד רי"ב) בשם הבית יצחק (יורה דעה סימן ק"כ), וכן פסק השמירת שבת כהלכתה (חלק ב' פרק מ"ג סעיף ד). אמנם הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח סימן ז) סובר שלא יוצאים ידי חובה בנר החשמל, ואם אין נרות, לדעתו אין לברך.

[3]. המחבר לא קיבל חומרה זו. וגם הרמ"א בדרכי משה מפקפק בדין זה, וכותב: "וכל זה אינו אלא חומרות רחוקות, ואדרבה, נראה דכל המוסיף על הנרות – גורע ומפסיד הכוונה של זכור ושמור. אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל, שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיה ג' נרות". לכן אין להחמיר היום, כיוון ששכחתה אינה מונעת שלום בית, בגלל אור החשמל, וכך כתב האור לציון ח"ב פי"ח אות יב.

[4]. יש בזה מנהגים שונים, ורבים נוהגים להדליק נרות כמספר הנפשות בבית.

[5]. כפי שעולה מסעיף ח' ועוד.

[6]. עיין בסעיף ט.

[7]. ובירושלים יש מנהג (שאינו מחייב כולם) להדליק 40 דקות לפני השקיעה.

[8]. רבות נכתב על מחלוקת זו, כיוון שיש קהילות הפוסקות בדרך כלל כמחבר אך נהגו בעניין זה כרמ"א, בעיקר קהילות מצפון אפריקה. לעניות דעתי, כל מנהג שמבוסס על פוסקים, אפשר ללכת אחריו ואין לחשוש כלל. וספרדי שאין לו מנהג, ינהג כמחבר ויברך לפני ההדלקה.

[9]. ולגבי ברכה נוספת כשהמארח מברך, ראה בסעיף הבא.

[10]. אף שלכאורה לא שייכת במקרה כזה תוספת אורה, כבר הסברנו שהיום עיקר ההדלקה אינו להאיר, שהרי עיקר התאורה הוא באור החשמל שעדיף בהרבה, אלא הדלקת הנרות מסמלת את הכנסת אור התורה הביתה, לכן רבים נהגו שכולם מברכים, והנח להם לישראל.

[11]. דברי המחבר על "ברכו" הם ציטוט של ראשונים שבמקומם נהגו לומר "ברכו" של ערבית קודם השקיעה, ובכך קיבל עליו הציבור את השבת (כפי שראינו בסוף סימן רס"א). בהמשך הסעיף מתייחס המחבר למנהג בזמנו.

[12]. מוסבר על פי דברי האור זרוע המובאים בדרכי משה.

[13]. עולה מכאן שקבלת שבת לפני הזמן, שאיסורה מדרבנן, חמורה יותר מבין השמשות, שיש בו ספק תורה. וההבדל הוא, כיוון שתיקנו חכמים שברגע שאדם קיבל עליו את השבת הוא מחויב בה לכל דבר, ואין שבת לחצאין. אבל בין השמשות אסור משום הספק, ואינו אוסר לגמרי, אמרו חכמים שאפשר עדיין לעשות בו איסורים קלים לדבר מצווה (מסברה זו עולה לכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם, שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן. ואכמ"ל).

[14] יש מקומות שבהם המאחרים מארגנים מניין מנחה בכניסה לבית הכנסת בזמן שהציבור מתפללים קבלת שבת. ולא טוב הם עושים, אלא כל אחד מהמאחרים יתפלל מנחה ביחידות.

[15]. לפי השיטה שהדלקת נרות היא קבלת שבת, אישה שרוצה להתפלל מנחה לאחר ההדלקה תתנה בהדלקתה שאינה מקבלת את השבת, כדי שתוכל להתפלל.

[16]. המחבר נקק בלשון "יש אומרים" כי יש מי שחולק וסובר שאסור לו לבקש מישראל לעשות עבורו מלאכה. הלכה למעשה פוסקים כדעת המחבר המובאת כאן.