סימן רנ"א – שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה,ובו ב' סעיפים

למדנו שבערב שבת יש להתכונן לשבת. בסימן זה מתבארת תקנת חכמים שלא לעשות מלאכה כבר משעת המנחה, כדי להיות פנויים להכנת צרכי השבת. הגמרא אומרת שבזמנם הפסקת המלאכה הייתה הדרגתית, וסומנה על ידי תקיעה בשופר: תחילה סיימו מלאכתם העובדים בשדות, כיוון שהם זקוקים ליותר זמן כדי להגיע אל העיר; אחר כך תקעו כדי שבעלי החנויות יפסיקו מלאכתם; ולבסוף תקעו כדי שיידעו כולם להדליק את הנר[1]. הפסקת המלאכה בסימן זה אינה שביתה מכל המלאכות האסורות בשבת, אלא עניינה שאדם יסיים לעבוד וישוב לביתו, כדי שיספיק להכין את עצמו ואת הבית לכבוד השבת.

סעיף א

^אהעושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה (א); ^ביש מפרשים: מנחה גדולה (ב), ^גויש מפרשים: מנחה קטנה (ג). הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי, לפי שעה, ולא קובע עליה – שרי (ד) (אור זרוע). ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים (ה) וכל כיוצא בזה (דברי עצמו).

^אפסחים נ׳ ע"ב.  

^בטור והמרדכי בשם המהר"ם.

^גרש״י פסחים שם לגירסת ר״א מזרחי.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) סימן ברכה – איסור מלאכה קיים רק בשבת עצמה, ובכל זאת אמרו חכמים שעבודה סמוך לשבת אינה מניבה ברכה. הפוסקים הביאו לכך שני טעמים: א. שמא מפני שעובד עד סמוך לשבת לא יקיים כראוי את המצווה להכין לשבת. ב. משום שקדושת השבת מתחילה כבר בערב שבת בשעת המנחה.

(ב) מנחה גדולה – כלומר חצי שעה לאחר חצות היום.

(ג) מנחה קטנה – שזמנה שעתיים וחצי זמניות לפני השקיעה; ואפשר להקל כשיטה זו. ומלאכת 'דבר האבד', כלומר מלאכה שאם לא יעשנה ייגרם לו הפסד כספי ואי אפשר להשלימה לאחר השבת, מותר לעשותה גם אחרי שעת המנחה[2]. וכן שכיר שאינו יכול להקדים את סיום עבודתו ביום ששי, לא נאמר בו דין זה[3]. יש המקלים כיום בדין זה אם יש בבית מי שמכין את כל צרכי השבת[4]. ומה טוב שכולם יעזרו בהכנות לשבת, הן בעזרה ממשית והן בהכנה רוחנית, בלימוד תורה. ובסימן רפ"ה נלמד שטוב לקרוא בערב שבת שניים מקרא ואחד תרגום.

(ד) שרי – מותר.

(ה) אגרת שלומים – כיוון שאין זו עבודתו הקבועה, וכאמור האיסור בערב שבת אינו איסור מלאכה, אלא איסור לעבוד לפרנסתו.

סעיף ב

^דלתקן בגדיו וכליו לצורך שבת, מותר כל היום (ו). הגה: והוא הדין בגדי חבירו אם הוא לצורך שבת ואינו נוטל עליו שכר (ז) (ב"י). ^הוהוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך למודו (ח). הגה: אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר (ט) (מרדכי פסחים רמז תר"ג). ומסתפרין כל היום, אפילו מסַפר ישראל (י) (כל בו וב"י). ויש לאדם למעט קצת בלמודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת (יא) (שלטי גבורים פרק ט"ז דשבת, בשם ירושלמי פ"ק דתענית).

^דטור בשם אבי העזרי ושאר פוסקים. 

^השם בשם אביו הרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) כל היום – שהלא זהו צורך השבת; ואדרבה, כל איסור העבודה בערב שבת אינו אלא כדי שיוכל לעשות את צרכי השבת.

(ז) נוטל עליו שכר – שאם אינו נוטל שכר הרי זו מלאכה לצורך השבת, ומה לי הכנה עבורו או עבור חברו. אבל אם נוטל שכר, הרי זו עבודה שנאסרה משעת המנחה.

(ח) דרך לימודו – וגם אם כותב בקביעות, אין זה בכלל האיסור, כי אין זו עבודה לקבלת שכר. ועוד, שלא גזרו בערב שבת על לימוד תורה. וכל אחד יכין לשבת לפי הצורך, ואם יש זמן, בוודאי שמן הראוי להקדישו ללימוד תורה.

(ט) בשכר – כיוון שהדבר נחשב לעבודה.

(י) מספר ישראל – למסתפר מותר, משום שהתספורת היא לכבוד השבת. ומותר גם לַספר, אף שעושה זאת עבור שכר, משום שניכר לכול שהתספורת היא לכבוד שבת; בניגוד לתיקון בגד, שהתבאר לעיל שאסור, מפני שהרואה אינו יודע אם הוא נעשה דווקא לצורך שבת.

(יא) צרכי שבת – איסור העבודה אינו כולל איסור על לימוד תורה; אך החכם עיניו בראשו, ולא יפגע בהכנות השבת גם מפאת לימודו.

[1]. מסכת שבת, דף לה ע"ב: "תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת: ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה להבטיל עיר וחנויות, שלישית להדליק את הנר … ותוקע ומריע ותוקע ושובת" (מובא בשו"ע בסימן רנ"ו). הרמב"ם לא הביא בהלכות שבת את הדין להימנע ממלאכה בערב שבת, אולם הביא את מנהג התקיעות (רמב"ם שבת פ"ה הל' יח-יט). ומדבריו בהלכות יום טוב (פרק ח הלכה יז) משמע שכוונתו לאיסור המלאכה, וכך כתב שם הרמב"ם: "אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם".

[2]. כך עולה ממשנה ברורה ס"ק ה', שכל מה שמותר לעשות בחול המועד מותר בערב שבת.

[3]. משנה ברורה ס"ק ג.

[4]. ביאור הלכה ד"ה "ויש".