סימן רנ"ד – אפיה וצליה מערב שבת לשבת, ובו ט' סעיפים

סימן זה הוא המשך לסימן הקודם, והוא ממשיך לעסוק בהכנת אוכל המתחילה בערב שבת ונמשכת אל תוך השבת. הסימן הקודם התמקד בבישול בקדרה, וסימן זה דן בדרכי בישול נוספים, כצלייה או אפייה. רוב הדוגמאות בסימן זה אינן נוהגות למעשה כיום, בגלל שינוי דרכי הכנת האוכל; אולם יש בסימן גם כמה הלכות עקרוניות, למשל דין 'מעשה שבת' בבישול, שנדון בסעיפים ו-ז.

סעיף א

^אאף על פי שבשר חי מותר להשהותו (א), הני מילי בקדרה, אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה, שממהר להתבשל ואתי לחתויי (ב). והני מילי בבשר שור או עז (ג), ^באבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים (ד) – מותר, דלא חיישינן לחיתוי, שאם יחתה בגחלים יתחרך (פירוש: יצא מגדר הצלי ויכנס בגדר הנשרף) הבשר, ^גשאינו צריך אלא חמימות האש בלבד (ה). ^דואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט (ו), בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז (ז) – מותר, דלא חיישינן לחיתוי, ^השאם בא לפתוח התנור ולחתות – תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד (ח). הגה: ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת (ט) (ב"י). וכל זמן שחלל הגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם (י) (הגהות מרדכי). ויש מחמירין, וסוברין דבתנור טוח בטיט הכל שרי (יא), ועל גבי האש שהוא מגולה הכל אסור (יב); ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר, כדרך שנתבאר (יג); והכי נהוג כסברא זו (יד) (טור והגהות אשרי וב"י בשם רש"י וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת).

^אשבת י"ח ע"ב.  

^בשם כלישנא בתרא וכרב ירמיה, הרי״ף והרמב״ם בפ״ג הי״ג והתוספות. 

^גלפירוש הרמב״ם שם.

^דשם בגמרא. 

^הלפירוש הרמב״ם שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) מותר להשהותו – בסימן הקודם למדנו שאסרו חכמים להשהות תבשיל על כירה מערב שבת, שמא יחתה בגחלים; אולם בשר שבכניסת השבת כלל אינו מבושל מותר להשהותו, כיוון שאין בו חשש חיתוי, שהלא לצורך ליל שבת החיתוי לא יועיל (ועד הבוקר בוודאי יהיה מוכן ממילא).

(ב) ואתי לחתויי – תרגום: ויבוא לחתות. ההיתר בבשר חי קיים רק בבישול בקדרה, שבה בישול הבשר אורך שעות רבות; אבל בצלייה הבשר מוכן במהירות ושוב יש חשש שמא יחתה, ולכן בצלייה אסור להשהות אפילו בשר חי.

(ג) שור או עז – שבשרם קשה וצלייתם איטית יחסית גם כשהם מנותחים לחתיכות.

(ד) מנותחים לאיברים – וצלייתם מהירה.

(ה) חמימות האש בלבד – שהואיל ובשר הגדי והעוף החתוכים נצלה במהירות וגם נשרף בקלות, לא חששו חכמים שמא יחתה בו בגחלים, כיוון שאין בחיתוי צורך והוא עלול אף לשרוף את הבשר.

(ו) וטח פיו בטיט – התנור חם מכירה, והתנור שפיו טויח חם עוד יותר, כי הוא סגור לגמרי.

(ז) שור או עז – כשהם מנותחים לחתיכות.

(ח) ויפסיד – החיתוי בגחלים מצריך את הסרת הטיט ופתיחת התנור; בתנור כזה, שהחיתוי בו כרוך גם בטרחה וגם בצינון התנור החם לא חששו חכמים, ומותר להשהות כך גם בשר חי שצלייתו איטית.

(ט) שנתבשל קצת – שבין כך ובין כך מותר להשהות בשר בתנור שטח בטיט. וכן הדין בצליית בשר גדי ועוף מנותחים.

(י) מקרי שלם – כאמור לעיל, גדי ועוף מותר להשהותם בצלייה מערב שבת כשהם מנותחים; ומעיר הרמ"א שהכוונה לניתוח הגוף עצמו, ואין די בהסרת הראש והרגליים.

(יא) שרי – מותר; שבתנור שטח בטיט לעולם אין חשש שמא יחתה, כי לא ירצה לגרום לצינון התנור.

(יב) הכל אסור – אסורה כל צליית בשר חי סמוך לשבת; ולא כדעת המחבר המתיר צליית גדי ועוף מנותחים. ואם הם כבר צלויים כמאכל בן דרוסאי – מותר לכל הדעות.

(יג) כדרך שנתבאר – שבשר גדי או עוף חתוכים מותר להשהותו, ובשר שור ועז אסור.

(יד) כסברא זו – צלייה בתנור אינה מקובלת היום, לכן דינים אלו אינם נוהגים למעשה. וצלייה שלנו על גבי גחלים דומה יותר למובא בסעיף הבא.

סעיף ב

^ואין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים, אלא כדי שיצלה מבעוד יום ^זמשני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו (טו). אפילו הוא בשר גדי, דכיון שהניח על גבי גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה. ^חאבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי (טז), אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו (יז).

^ושבת יט ע"ב.

^זבית יוסף מהא דמנחות נ״ז ע"א ומהרמב״ם פרק ט׳ ה"ה.

^חהר״ן והרב המגיד בפרק ג׳ הט״ז.

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) חצי בישולו – משום שכל עוד שהמאכל אינו ראוי לאכילה על ידי הדחק אנו חוששים שמא יחתה בגחלים בשבת.

(טז) דלמא אתי לחיתויי – תרגום: איננו חוששים שמא יבוא לחתות. ואף שבקדרה למדנו בסימן הקודם שגם אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין חוששים שמא יחתה, בצלייה הקלו, משום שיש בה חשש לשריפת האוכל.

(יז) להפסידו – כתבו הפוסקים שההיתר בהשהיית בשר הראוי לאכילת בן דרוסאי קיים רק אם הבשר מונח על הגחלים ממש, אבל אם הוא אינו נוגע בגחלים – החשש שהאוכל יישרף מועט, ואסור להשהותו כל  זמן שאינו מוכן כל צורכו לפני שבת. ובצלייה "על האש" של היום כדאי להחמיר, כי דרך ההכנה היא בעזרת נפנוף על הגחלים, ובכך יש איסור דאורייתא. לכן צריך לסיים את הצלייה לפני שבת[1].

סעיף ג

^טאם עבר או שכח, ונצלה בשבת באיסור – אסור (יח).

^טהגהות אשר״י שבת פ"א סי' מ.

שולחן ערוך כפשוטו

(יח) אסור – אף על פי שהאיסור הוא רק מדרבנן, שהרי לא עשה מלאכה בשבת עצמה, אסרו חכמים את המאכל בדיעבד כדי שלא יבואו לזלזל באיסור זה.

סעיף ד

^יפירות שנאכלין חיים, מותר ליתנם סביב הקדירה אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה (יט). ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה (כ), ושלא להוסיף עליו (כא) עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת (כב).

^יטור בסימן רנ״ז בשם הרשב״ם והתוספות והרא״ש בריש פרק ד׳ דשנת.

שולחן ערוך כפשוטו

(יט) קודם חשכה – שכיוון שהפירות נאכלים גם חיים לא חששו שיחתה בגחלים לצרכם, ומותר להשהותם כדין מאכל המבושל כל צרכו.

(כ) משחשיכה – בשבת עצמה אסור אפילו לכסות את הפירות או את הקדרה קודם שנצלו כל צרכם, משום שהכיסוי מוסיף חום לקדרה, וממהר את הצלייה[2].

(כא) ושלא להוסיף עליו – היינו שלא לכסות את הקדרה בכיסוי נוסף.

(כב) בשבת – כאמור לעיל, הואיל והפירות מוכנים לאכילה כפי שהם לא גזרו על השהייתם מערב שבת. ומכל מקום בשבת עצמה קיים איסור בצלייתם, כיוון שהצלייה יוצרת שינוי בפרי ויש בכך משום איסור בישול.

סעיף ה

(כג) ^כאין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פירוש: שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניו המדובקים בתנור (כד); ולא חררה על גבי גחלים (כה), אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש (כו). הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים (כז) (הגה"מ פ"ג). ופשטיד"א או פלאדו"ן (כח), צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה (כט), ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ל) (ב"י בשם סמ"ג וסה"ת והגהות מיימוני). ^לואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם – אם במזיד, אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו (לא); ^מואם בשוגג, אם אין לו מה יאכל (לב), מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות (לג), ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות (לד). וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה (לה) (פירוש: 'ברחת ובמזרה' תרגומו מרדה. פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול (לו); ^נואם אי אפשר לרדות בשינוי – ירדה במרדה (לז); ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה – כיון דלא עבד איסורא (לח), וצורך שבת הוא, רודה כדרכו. ושלא לצורך היום – אסור אפילו בשינוי (לט). הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הגהות אשרי); אבל אם הוא טוח בטיט, או שאינו אופה לצורך שבת רק למוצאי שבת (מ), דיש לו זמן לאפותו – מותר, דלא גזרינן בכהאי גוונא (מא) שמא יחתה (מב) (כל בו).

^כשבת יט ע"ב וכר' אליעזר.  

^לרמב״ם בפ״ג מהלכות שבת הי״ח, מדין עססיות ותורמסין שבת י״ח ע"ב.

^משבת קי״ז ע"ב.  

^נהר״ן תחילת שבת.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בנתינת בצק לתנור בערב שבת סמוך לחשיכה, כדי שהלחם ילך וייאפה בשבת. האפייה בתנורים התבצעה על ידי הדבקת הלחם לדפנות התנור, ולאחר מכן נטלו אותו משם – ופעולה זו נקראה "רדייה". רדיית הלחם מהתנור הייתה אומנות מיוחדת, שמעיקר הדין מותרת בשבת, אולם חכמים אסרוה משום "שהיא חכמה ואינה מלאכה"[3], כלומר שהיא דורשת מיומנות מיוחדת ונחשבת כ"עובדין דחול", ואסורה משום מעשה הדומה למלאכת ימי החול. סעיף זה דן מתי יש באפייה סמוך לחשיכה חשש שמא יחתה בגחלים בשבת, וכן בגדרי האיסור של רדיית הפת.

(כד) המדובקים בתנור – כשהעיסה מתקשה מבחוץ הרי זו עדות שהלחם אפוי ומוכן. צד העיסה הקרוב לאש מתקשה קודם, והצד הדבוק לתנור מתקשה קצת אחר כך; וכותב המחבר שמותר להדביק את הפת בתנור בערב שבת רק אם יתקשה לפני השבת גם החלק הדבוק לתנור, שרק אז אין עוד חשש שמא יחתה, כי חושש לשרוף את הלחם. גם כיום, האופה חלות לשבת צריך לדאוג שהלחם יהיה ראוי לאכילה לפני כניסת השבת, אף אם לא נאפה לגמרי.

(כה) חררה על גבי גחלים – עוגה הנאפית על ידי הנחתה על גבי הגחלים.

(כו) שכנגד האש – בעוגה המונחת על הגחלים די בכך שהצד הקרוב לאש ייאפה, וכאשר הוא מתקשה כבר אין חשש שמא יחתה.

(כז) קרימת פנים – קרימת הפנים משמעה שהעיסה הפכה ללחם. עיסה אי אפשר לפרוס כיוון שהיא דביקה, וכשאפשר לפרסה היא קרויה לחם.

(כח) ופשטיד"א או פלאדו"ן – מיני מאפים, ובדרך כלל יש להם בצק מלמעלה ומלמטה, ובאמצע מילוי[4].

(כט) למעלה ולמטה – בדומה לדברי המחבר על הפת.

(ל) בן דרוסאי – כלומר: כדי שיהיה מותר להשהות מאכלים אלו על גבי הכתלים, צריך שבנוסף לבצק גם המילוי ייאפה לפני שבת כמאכל בן דרוסאי, ויהיה ראוי לאכילה על ידי הדחק.

(לא) בכדי שיעשו – חכמים קנסו כאן את העובר על הגזרה במזיד, שלא ייהנה מהאיסור. לכן אין לרדות לחם זה בשבת, ואכילת הלחם אסורה גם במוצאי שבת עד השעה שבה היה הלחם אפוי אם היה אופה את הלחם בצאת השבת.

(לב) מה יאכל – שאין לו פת אחרת לשבת.

(לג) מזון שלוש סעודות – כלומר שמותר לרדות מהגחלים רק כדי צרכו בשבת זו.

(לד) שלוש סעודות – מותר להציע לשכניו שגם הם ירדו כל אחד כדי צרכו בשבת זו, כדי ששאר הלחם לא יישרף.

(לה) במרדה – כלי המיוחד לרדיית הפת.

(לו) בחול – בהקדמה לסעיף ביארנו שחכמים אסרו לרדות את הפת בשבת. וכאן במקרה שהתירו לא ירדה בכלי שנועד לכך, אלא בשינוי, שלא יהיה כדרך שעושה בחול.

(לז) ירדה במרדה – שהתירו כאן משום כבוד השבת.

(לח) דלא עבד איסורא – תרגום: שלא עשה איסור.

(לט) אפילו בשינוי – משום שחכמים אסרו לרדות בשבת, ואפילו בשינוי. וגם כשאין זו ממש רדייה, כמו בתנורים שלנו – אסור, משום שאין להכין משבת לחול; אולם אם זקוק למעט לחם לצורך השבת מותר להוציא את כל הכיכרות.

(מ) רק למוצאי שבת – כלומר שאינו מתכוון לרדות את הפת אלא לאחר השבת.

(מא) בכהאי גוונא – תרגום: באופן זה.

(מב) שמא יחתה – כל האיסור בסעיף זה קיים רק בלחם שנועד לרדייה בשבת, אבל עד מוצאי שבת יש ללחם שפע זמן אפייה גם בלא חיתוי בגחלים, ובכך לא חששו חכמים שמא יחתה.

סעיף ו

^סואם נתנו בשבת, אפילו במזיד – מותר לו לרדות קודם שיאפה, כדי שלא יבא לידי איסור סקילה (מג).

^סשבת ד ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(מג) איסור סקילה – אם נתן פת בתנור בשבת והיא נאפתה, עבר על איסור תורה והתחייב בסקילה. מאידך גיסא אם רדה את הפת קודם שתיאפה לא עבר על איסור תורה, אולם עבר על איסור דרבנן של רדיית הפת. הדין במקרה כזה הוא שעדיף שיעבור על איסור קל של רדיית הפת, משיתחייב על איסור אפייה בשבת. מכאן למדנו שהוא הדין גם במקומות אחרים, כגון שאדם שגבר עליו יצרו לעבור עבירה, שעדיף שיעבור על איסור קל משיעבור על איסור חמור יותר[5].

סעיף ז

^עבתנורים שלנו שאין בהם רדייה (מד), מותר להוציא יותר משלש סעודות (מה) בסכין או בשום דבר שיתחוב בו (מו); ומכל מקום לא יוציא ברחת (מז), משום דמחזי כעובדין דחול (מח).

^ער׳ ירוחם בח״ג ני״ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(מד) שאין בהם רדייה – כיוון שהפת אינה דבוקה לדפנות התנור אין זו מלאכה שדורשת אומנות, ולא גזרו בה.  

(מה) משלוש סעודות – ואין חוששים לאיסור הכנה משבת לחול, כיוון שכל אחד מכיכרות הלחם שמוציא ראוי לאכילה בשבת.

(מו) שיתחוב בו – כגון במזלג.

(מז) ברחת – הוא המרדה שהוזכר למעלה, כלומר כלי מיוחד להוציא לחם מן התנור.

(מח) כעובדין דחול – תרגום: מעשה חול. "עובדין דחול" נאמר על פעולה שאין בה איסור מלאכה בשבת, ובכל זאת נאסרה משום שעשיית המלאכה דומה למעשה יום חול. זהו איסור יסודי בהלכות שבת[6]. ואמנם הלכה זו על התנורים שלנו אין לה מקור בגמרא, אך אין כאן גזרה חדשה, כיוון שכל דבר שברור שעשייתו תפגע באווירת השבת אסרוה חכמים משום "עובדין דחול".

סעיף ח

(מט) ^פלא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמוסין (נ) (פירוש: מיני קטניות הגדלות בארץ ישראל ולא בבבל) ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, ^צמפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב, ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר – הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו, שאסור להשהותו (נא); ^קוהוא הדין לכירה וכופח. הגה: כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (נב) (ב"י ומגיד משנה), ^רואם עשה כן, אפילו בשוגג, אסורים למוצאי שבת עד כדי שיעשו (נג).

^פשבת י״ח ע"ב.

^צלפירוש הרמב״ם בפרק ג׳ מהל' שבת הי״ב. 

^קהמגיד משנה שם ובית יוסף.

^רב״י ממשמעות הברייתא שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(מט) הקדמה לסעיף – בתחילת סימן רנ"ג למדנו שתבשיל חי מותר להשהותו סמוך לשבת אפילו על כירה שאינה גרופה וקטומה; ואין חוששים בו שמא יחתה משום שבישולו איטי, ואף אם יחתה לא יהיה התבשיל מוכן לסעודת ליל שבת. בסעיף זה מתבאר שהיתר זה לא נאמר בדברים שבישולם מהיר, ואותם אסור להשהות אפילו חיים.

(נ) עססיות ותורמוסין – אלו מיני קטניות הממהרות להתבשל. והוא הדין לכל מאכל שבישולו מהיר.

(נא) שאסור להשהותו – כפי שהתבאר בתחילת סימן רנ"ג.

(נב) ואפשר לחתות – אולם אם הם גרופים וקטומים למדנו שמותר להשהות עליהם.

(נג) עד כדי שיעשו – כדי שלא ייהנה מהאיסור.

סעיף ט

^שכיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה (נד); ואם עשה כן, אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו.

^ששבת יח ע"ב בברייתא.

שולחן ערוך כפשוטו

(נד) עם חשיכה – שמא יחתה בגחלים כדי להרתיח את המים; שגם במים לא נאמר ההיתר של תבשיל חי[7]. נראה שגם בדוד חשמלי שלנו צריך שבישול המים יסתיים לפני שבת, כי אם הדוד במצב הרתחה יש לחשוש שיבוא בשבת להעבירו למצב שבת (ואם הדוד במצב שבת והמים לא רץחו, יש לחשוש שיעביר אותו למצב הרתחה).

[1]. נקטתי לשון 'כדאי להחמיר' ולא לשון איסור, כיוון שהדבר אינו זהה לגזרת חכמים, ואין בכוחנו כיום להוסיף גזירות.

[2] אולם מאכל מבושל שנטמן מערב שבת ונתגלה מותר להחזיר את כיסויו, כפי שיתבאר בסימן רנ"ז סעיף ד.

[3]. שבת דף קי"ז ע"ב.

[4]. ברוב המקומות הפשטיד"א היא מאפה עם בשר או ירק, והפלאדו"ן הוא מתוק, במילוי פירות או גבינה.

[5]. כך יש להבין את דברי ספר חסידים (סימן קע"ו) שאדם שמתיירא שמא ישכב עם אשתו הנידה עדיף שיוציא זרע לבטלה (מובא להלכה בחלקת מחוקק ובבית שמואל אבן-העזר תחילת סימן כ"ג). וראה גם בהמשך סימן רע"א סעיף ה': "אף על פי שאינם רשאים, צריכים לחזור ולברך". וכן כל כיוצא בזה.

[6]. למשל, לדעת פוסקים רבים השימוש בחשמל בשבת אין בו עשיית מלאכה, ואסור רק משום "עובדין דחול".

[7]. מקום הלכה זו הוא בסימן רנ"ג; ואולי מופיע כאן כיוון שדרכם הייתה להניח את כלי המים על גבי הגחלים.