סימן רמ"ט – דינים השייכים לערב שבת, ובו ד' סעיפים

לפני הלכות השבת עצמה, מביא המחבר את הלכות ערב שבת. המצווה לענג את השבת מחייבת להגיע למקום השביתה מספיק מוקדם כדי שתהיה שהות להכין צורכי שבת, וכן שלא לאכול יותר מדי בערב שבת, כדי שלא לפגוע בהנאה מהאוכל בשבת. פרטי דינים אלו מוסברים בסימן זה.

סעיף א

(א) ^אאין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות (ב), כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת (ג), בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו (ד). ^בוהני מילי (ה) כשהוא ביישוב, במקום שיוכל להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שהוא שם אי אפשר לו להכין צרכי שבת, או שאינו מקום יישוב בטוח – מותר לילך אפילו כמה פרסאות (ו). ^גואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת, מותר לילך כמה פרסאות בכל גוונא (ז).

^אסוכה מ״ד ע"ב וכאיכא דאמרי, הרי״ף והרא״ש ורמב״ם שבת בפרק ל׳ הי״א.

 ^בבית יוסף.  

^גמדברי הרמב״ם שם, ורבינו ירוחם בחלק א׳.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) הקדמה לסעיף – בעת לימוד סעיף זה עלינו לזכור שעד לפני זמן לא רב לא היו אמצעי תקשורת מהירים, וכשאדם הגיע ביום ששי כדי לשבות במקום מסוים, ייתכן שלא ידעו על בואו ולא הכינו בעבורו את צרכי השבת.

(ב) משלוש פרסאות – שהם לפי החשבון המקובל שנים-עשר קילומטר בערך.

(ג) צרכי סעודה לשבת – מדובר כאן במקרה שהאדם הולך למקום שאין מצפים לו, כמבואר בסוף הסעיף; וכדי שיוכל לדאוג כראוי לצרכי השבת, עליו להגיע למקום שביתתו בזמן המספיק בנחת להכנת צרכי השבת. מכאן שרצוי להימנע מעריכת אירועים ביום ששי, אם הדבר יפריע למוזמנים להתכונן כראוי לשבת.

(ד) לביתו – כל עוד אין מצפים לבואו.

(ה) הני מילי – תרגום: דברים אלו. עד כאן הובאו דברי הגמרא, וכעת מסביר המחבר על איזה מקרה נאמרו.

(ו) כמה פרסאות – כיוון שאם יישאר במקומו בוודאי שלא יוכל לכבד ולענג את השבת, ובמקום שאליו הולך אפשר שיוכל.

(ז) בכל גוונא – תרגום: בכל אופן. ולכן כיום, כשיש בידינו אמצעי תקשורת רבים להודיע על הגעתנו למקום מסוים, איסור זה אינו שכיח; ובכל זאת יש להקפיד על כך היכן שדין זה עודנו שייך, כגון אדם הגר לבדו ונוסע לביתו הריק ביום שישי.

סעיף ב

^דאסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה ^השאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול (ח); וכל היום בכלל האיסור (ט). הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר (י); כן נראה לי, וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול – כל היום מותר להתחיל מן הדין, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול (יא), מתשע שעות ולמעלה (יב).

^דמהא דגיטין ל״ח ע"ב. 

^ההרב המגיד ברמב״ם פרק ל׳ ה"ד. [וסעודת אירוסין מקורו בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב].

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) תאב לאכול – ויוכל לקיים את מצוות עונג שבת.

(ט) בכלל האיסור – של קביעת סעודות גדולות. אבל ארוחות רגילות בבוקר ובצהריים מותרות.

(י) מותר – כיוון שאלו סעודות מצווה שזמנן קבוע, ומצוות אלו גוברות על הפגיעה במצוות עונג שבת; והמחבר מסכים אף הוא עם היתר זה.

(יא) שנהוג בה בחול – כלומר שארוחה מסודרת שרגיל בה בימות החול – מעיקר הדין מותרת, אולם עדיף להימנע ממנה סמוך לשבת.

(יב) מתשע שעות ולמעלה – היינו שלוש שעות זמניות לפני השקיעה.

סעיף ג

^ודרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת (יג).

^וטור מהא דעירובין מ׳ ע"ב, ומבואר בירושלמי פרק ב׳ דתענית.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) בכל ערב שבת – כתבו הטור והבית יוסף שטעם הדבר הוא שיאכלו לתאבון בשבת עצמה. ויש לבאר שאנשי מעשה, כלומר אנשים צדיקים, אוכלים מעט כל השבוע, "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי י"ג, כה), ואם יאכלו בערב שבת לא ייהנו מהאוכל בשבת עצמה. אלא שיש להוסיף על כך שאם זה היה הטעם היחיד לדבר, אפשר היה לצמצם את האוכל, ולאו דווקא להתענות. ונראה שיש בתענית זו גם מדרכי התשובה והקדושה בערב שבת[1]. וכתבו האחרונים שאפילו אנשי מעשה לא יצומו אם קשה להם להיכנס לשבת מתוך תענית.

סעיף ד

^זאם קבל עליו להתענות בערב שבת, צריך להתענות עד צאת הכוכבים (יד), אם לא שפירש בשעת קבלת התענית 'עד שישלימו הצבור תפלתן' (טו). הגה: ויש אומרים דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל (טז) (טור, ומרדכי עירובין רמז תצ"ד בשם המהר"ם, והגהות מיימוני פ"א מהלכות תענית). לכן בתענית יחיד (יז) לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית (יח); ובתענית צבור (יט) ישלים (מהרי"ל), והכי נהוג. ^חואם הוא תענית חלום, צריך להתענות עד צאת הכוכבים (כ).

^זתענית דף י״ח ע"ב לדעת הרא״ש שם, וכ״כ הטור.

^חטור והגהות מיימוני פ״א מהלכות תענית אות ג׳ .

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) עד צאת הכוכבים – התענית של יום ששי מסתיימת רק בצאת הכוכבים. ואף שהשבת כבר נכנסה קודם לכן, והתענית בה אסורה – אין זה כתענית בשבת. זו דעת המחבר.

(טו) שישלימו הציבור תפילתן – וכך במקומות שנוהגים להכניס את השבת מוקדם, תעניתו אינה עד סוף היום, אלא עד כניסת השבת.

(טז) יאכל – לדעה זו, גם אם לא התנה המתענה מראש לא יצום בשבת, ובמיוחד תענית זו שכולה לכבוד השבת. לכן התענית מסתיימת כאשר הציבור מקבל את השבת, גם במקומות שנהגו לקבל את השבת מוקדם.

(יז) בתענית יחיד – המתענה לכבוד שבת, כמובא בסעיף הקודם.

(יח) בשעת קבלת תענית – וכך מסתלק מהספק, ולכל הדעות לא ישלים.

(יט) ובתענית ציבור – הכוונה לעשרה בטבת, שחלה לפעמים ביום ששי.

(כ) עד צאת הכוכבים – משום שתענית חלום מתענים אפילו בשבת. ההיתר שלא להשלים את התענית נאמר רק בתענית יחיד בים ששי שעיקרה לכבוד שבת, ולא בתעניות אחרות.

[1]. זה לשון כף החיים כאן, אות כ"א בשם "הרב החסיד בעל דעת חכמה בשער השבת פ"ד": "דתענית ערב שבת טעמו לפשפש במעשיו כדי שתשרה בו תוספת נשמה… כי על ידי התורה והרהור תשובה זוכה לנשמה יתירה". אבל באות כ"ב מביא שיש החולקים על כך, ולדעתם אין כלל לצום בערב שבת, כי קדושת השבת מתפשטת גם לערב שבת, ואין להתענות בו.