שולחן ערוך כפשוטו
הלכות שבת
סימן רנ"ב – מלאכות המתחילות בערב שבת ונגמרות בשבת, ובו ז' סעיפים
למדנו בסימן רמ"ו "שאין אנו מצווים על שביתת כלים", כלומר שאין איסור שכלים של ישראל יעשו מלאכה בשבת, למשל במקרה שגוי עושה מלאכה בכלי של יהודי.
בסימן זה מבואר שמותר גם להתחיל פעולה קודם השבת, כאשר הכלי ימשיך את פעולתו (האסורה) בשבת עצמה. מצד עשיית מלאכה אין בכך איסור, אך לעתים אסרו זאת מחשש שבמקרה של תקלה יבוא הבעלים לעשות מלאכה בעצמו, או משום מראית העין, שהרואים יחשבו שהכלי הופעל בשבת עצמה. סימן זה דן בשאלה מתי גזרו על כך חכמים ואסרו, ומתי לא גזרו והדבר מותר. בהקשר זה, הסעיף דן גם בנתינת כלים לאיש מקצוע לפני שבת, כשאפשר שהלה יתקנם בשבת. כבר פגשנו נושא זה בשאלה מתי גוי נחשב כשליחו של ישראל, וכאן מתבארים הדברים סביב שאלת הגזרות על פעולת כלים בשבת.
סעיף א
אמותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה, אף על פי שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרה מאליה בשבת (א), כגון: לשרות דיו (ב) וסממנים (ג) במים, והם נשרים כל השבת (ד); ולתת אונין (פירוש: אגודות) של פשתן לתנור, כדי שיתלבנו (ה); ולתת צמר לתוך היורה (ו) בשאינה על האש, והיא טוחה בטיט (ז), שאם היא על האש אסור שמא יחתה (ח) (פירוש: יגלה ויעור הגחלים במחתה), ואפילו אינה על האש, אם אינה טוחה בטיט – אסור, שמא יגיס בה בכף (ט), גוהמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל (י); דומותר לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים, והם נצודים בשבת (יא); ומותר למכור לגוי ולהטעינו סמוך לחשיכה, ובלבד השיצא מפתח ביתו מבעוד יום (יב). הגה: ויש מתירין שיוציא הגוי בשבת אם יחד לו הגוי מקום מבעוד יום בבית ישראל (יג), ויש להחמיר (יד) (הגהות מרדכי פ"ק דשבת), ועיין לקמן סי' שכ"ה (טו).
א[עולה ממשנת ב"ה] שבת י״ז ע"ב.
בשבת י״ח ע"ב.
גלפירוש רש״י שם.
דשבת יז ע"ב.
השבת יח ע"ב, וכרבי עקיבא אליבא דבית הלל.
שולחן ערוך כפשוטו
(א) נגמרה מאליה בשבת – כיוון שלהלכה אין חובת שביתת כלים בשבת.
(ב) לשרות דיו – את הדיו ייצרו בעבר מתערובת של מים עם "עשן", שהוא חלקיקים שחורים שהיו מופקים משריפת שמן על זכוכית[1]. את התערובת היו משרים יחד למשך זמן, עד ליצירת הדיו. השריית החלקים יחד אסורה בשבת משום מלאכת גיבול, שהיא תולדה של מלאכת לש. ויש אוסרים אותה משום צובע[2].
(ג) וסממנים – לשם הפקת צבע, שיוצר בזמנם על ידי שרייה במים של אבקה מטחינת שורשים שונים. בשבת אסורה פעולה זו משום צובע.
(ד) כל השבת – ומותר, כיוון שפעולת האדם נעשתה לפני שבת, ובשבת המלאכה נמשכת מאליה. חכמים לא גזרו במלאכות אלו שמא האדם יתערב בשבת בהכנת הצבע, משום שאין צורך בצבע בשבת עצמה.
(ה) כדי שיתלבנו – כדי לנקות וללבן את צמח הפשתן היה צריך לייבשו שעות רבות בתנור.
(ו) צמר לתוך היורה – לצורך צביעת הצמר היו משרים אותו זמן ממושך ביורה (סיר גדול) מלאה בצבע.
(ז) טוחה בטיט – כלומר שמכסה היורה מודבק ליורה, ואי אפשר להסירו בקלות.
(ח) שמא יחתה – בזמנם בישלו על גבי גחלים; האש לא הייתה יציבה, וכשהגחלים עממו היה צורך לחתות בהם, כלומר להפכם וללבות את האש. חיתוי כזה אסור בשבת משום מלאכת מבעיר, וכדי שלא נבוא לחתות אסרו חכמים כל השארת סיר על אש גלויה בשבת. לכן אין להשאיר צמר בסיר על האש אף אם נותן אותו על האש ביום ששי – שמא יחתה. ואף על פי שכאמור אין חובת שביתת כלים[3].
(ט) יגיס בה בכף – 'להגיס' פירושו לערבב.
(י) חייב משום מבשל – כיוון שההגסה היא מצרכי הבישול. פרטי איסור הגסה מבוארים בסימן שי"ח סעיף י"ח.
(יא) ניצודים בשבת – כלומר להציב ביום ששי מלכודות ורשתות כדי שבעלי החיים יילכדו בהן בשבת. ובשבת עצמה אסור מדרבנן להציב מלכודות, כיוון שגורם במעשיו לצידה בשבת. ובמלכודת שניצודים בה מיד האיסור בשבת הוא מהתורה.
(יב) מבעוד יום – שמותר למכור לגוי סחורה כלשהי סמוך לשבת, ולהטעינה על כתפו או על חמורו, והגוי אינו נחשב כשליח היהודי בטלטול ובהוצאת הסחורה אם יצא מבית היהודי לפני השבת. דין זה אינו עוסק בשביתת כלים, ומובא כאן מפני הדמיון בין ההלכות: כמו בשביתת כלים, גם כאן זו פעולה האסורה בשבת עצמה (משום שהגוי נחשב כשליח של יהודי לחילול שבת), אולם מותר לעשותה בערב שבת, אף אם היא תימשך בשבת.
(יג) בבית ישראל – לדעה זו מותר אפילו אם הגוי לא ייצא מביתו של היהודי מבעוד יום, ובתנאי שיש לגוי מקום בבית היהודי שהוא יכול להשאיר בו את הסחורה, ואז כשמוציא בשבת הוא נחשב כמוציא מרשותו שלו לצרכו.
(יד) ויש להחמיר – כי הרואים אינם יודעים שהמקום מושאל לגוי, ונראה שהגוי מוציא בשליחותו של ישראל.
(טו) סימן שכ"ה – שם נדון בהרחבה דין גוי העושה מלאכה בעבור יהודי. בסעיף א' שם הובא דין זה, וגם שם הכריע הרמ"א שאפילו ב'ייחד לו מקום' יש להחמיר.
סעיף ב
ומותר ליתן בגדיו לכובס גוי, ועורות לעבדן (פירוש: האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה (טז), זאם קצץ לו דמים (יז) או שעושה אותם בטובת הנאה (יח), חוהוא שלא יאמר לו לעשות בשבת (יט), טוגם שיעשה הגוי המלאכה בביתו (כ). הגה: ואם לא קצץ, אסור בערב שבת (כא) (רא"ש). ועיין לעיל סי' רמ"ז (סעיף ד') דיש חולקין אם עושה לו בחנם, דהיינו בטובת הנאה. יואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת, אם היה עושה בטובת הנאה צריך לומר [לו] שלא יעשה בה בשבת (כב). הגה: ואפילו נתנם לו כמה ימים לפני שבת (כג).
ושבת י״ז ע"ב.
זתוספות שבת י״ט ע"א, והרא״ש, ורמב״ם פרק ו׳ מהל' שבת [הי"ב].
חרמב״ם שם וסמ״ג והתרומה ושאר פוסקים.
טציינתיו לעיל סימן רמ״ד סעיף ה׳ [אות ז'].
ירוקח בשם הירושלמי סוף פ״ק דשבת.
שולחן ערוך כפשוטו
(טז) סמוך לחשיכה – אפילו סמוך לחשיכה, ואין אומרים שהוא נראה כשלוחו לעשות מלאכתו דווקא בשבת.
(יז) קצץ לו דמים – שקבע לו שכרו, וכך נחשב הגוי כעובד עבור שכרו, ולא כשליח היהודי[4].
(יח) בטובת הנאה – כלומר שהיהודי אינו משלם לגוי, אולם הגוי יודע שתמורת הטובה הזו יוכל הוא לקבל סיוע מהיהודי כשיצטרך, והדבר נחשב כנתינת שכר.
(יט) לעשות בשבת – ואם אומר לגוי שיעשה בשבת, נחשב הגוי כשליחו לעבודה זו.
(כ) בביתו – ואם עושה זאת בבית היהודי הוא נראה כשכירו, ואסור משום מראית העין[5].
(כא) בערב שבת – כיוון שאם נתן לו לעשות מלאכה בערב שבת ולא קצץ, נראה כאילו אמר לו לעשות בשבת. ובשאר ימות השבוע מותר אפילו לא קבע לו תשלום, כפי שהתבאר בסימן רמ"ז.
(כב) בשבת – אמנם מותר לתת לגוי מלאכה בערב שבת בקציצת דמים או בטובת הנאה, אולם יש הבדל ביניהם: בקציצת דמים הוא נחשב תמיד כעושה בעבור עצמו, ואין צורך להעיר לו גם אם רואים אותו בעבודתו בשבת; אבל בטובת הנאה, אם היהודי רואה שהגוי עושה בשבת ואינו אומר לו כלום הרי הוא נראה כשלוחו, וצריך להעיר לו שלא יעשה זאת בשבת.
(כג) לפני שבת – וגם אז, אם נתן לו בטובת הנאה יש להעיר לו אם רואה שעושה מלאכתו בשבת, אחרת נראה כעושה זאת בשליחות של היהודי.
סעיף ג
כואם היתה מלאכה מפורסמת וידועה שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם, טוב להחמיר ולאסור (כד).
כגם זה ציינתיו לעיל סימן רמ"ד בסעיף ד׳ [אות ה'].
שולחן ערוך כפשוטו
(כד) להחמיר ולאסור – אף שמותר מעיקר הדין, שהלא קצץ דמים והגוי עובד לעצמו; ובכל זאת טוב להימנע מכך בפרהסיה, כיוון שהרואים עלולים לחשוב שהגוי עובד בשליחותו.
סעיף ד
לכל שקצץ (כה), אף על פי שיעשה הגוי מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד (כו). הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהגוי גמרו בשבת (כז) (מהרי"ל, וב"י, וב"י בשם הגהות אשר"י פ"ק דשבת והרוקח), וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו (כח) (או"ז), והכי נהוג לכתחלה (כט), אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל (ל); ואם יש לתלות שנגמר בערב שבת, מותר בכל ענין (לא) (שלטי הגבורים). ודוקא אם שגר לו הגוי לביתו, אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויום טוב (לב) (מרדכי פ"ק דביצה, ואו"ז, והגמ"י פ"ב מהל' יום טוב, והגהות אשר"י פ"ג דביצה). וכל זה בכלים שעשה לישראל (ב"י), אבל גוי שעושה מנעלים על המקח (לג), מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם (לד) (הגהות אשר"י פ"ג דביצה), ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח (לה).
להר״ן [ז ע"א] אהא דשבת י״ט ע"ב.
שולחן ערוך כפשוטו
(כה) שקצץ – שקבע עם הגוי מחיר ולא אמר לו שיעשה דווקא בשבת, ואז כאמור הדבר מותר.
(כו) קא עביד – תרגום: שכל הקובע מחיר, על דעת עצמו הוא (הגוי) עושה. וההיתר מותנה בכך שהגוי לא כיוון במלאכתו שיהודי ייהנה ממנה בשבת עצמה[6].
(כז) שהגוי גמרו בשבת – כיוון שאסור ליהנות ממלאכה שגוי עשה עבור יהודי בשבת, וקציצת הדמים אינה מועילה לכך[7].
(כח) בכדי שיעשו – לדעה זו אסור להשתמש בכלי זה מיד בצאת השבת, אלא יש להמתין לאחר השבת את משך הזמן שבו עבדו על הכלי בשבת.
(כט) והכי נהוג לכתחילה – גם לדעת הרמ"א אין איסור מעיקר הדין להשתמש בחפץ אפילו בשבת עצמה, כיוון שכאשר קובעים מחיר הגוי עובד עבור עצמו; אלא שצריך להתרחק ממראית עין של איסור[8].
(ל) יש להקל – כעיקר הדין וכדעת המחבר.
(לא) מותר בכל עניין – ובמקרה זה מותר ליהנות מהכלי בשבת עצמה, ואף אם אין זו שעת הדחק.
(לב) בשבת וביום טוב – כיוון שאז נראה שביקש מהגוי לעבוד דווקא בשבת.
(לג) מנעלים על המקח – כלומר שמייצר כלים (כגון נעליים) כדי למכרם, בלי שמישהו הזמין ממנו.
(לד) ולנועלם – כיוון שאין זה נראה שהגוי ייצר את הנעליים בשליחותו; ואחרי שבת ילך וישלם.
(לה) דמי המקח – בשבת. כיוון שאסור לדבר בענייני עסקים בשבת, שנאמר "ממצוא חפצך ודבר דבר". דיני דיבורי חולין בשבת יתבארו בסימנים ש"ו-ש"ז.
סעיף ה
(לו) ממותר לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת (לז); ולהניח קילור (פירוש: סם של רפואה שנותנים על העין) עבה על העין, אף על פי שאסור להניחו בשבת (לח); ולתת מוגמר תחת הכלים (לט) והם מתגמרים מאליהם כל השבת (מ), ואפילו מוגמר מונח בכלי (מא), דאין אדם מצווה על שביתת כלים; ולתת שעורים בגיגית לשרותן (מב); נוטוענין בקורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים (מג), והשמן והיין היוצא מהם מותר (מד) (ועיין לקמן סימן ש"כ סעיף ב') (מה); וכן בוסר (מו) ומלילות (מז) שריסקן מבעוד יום, מותרים המשקים היוצאים מהם (מח); סומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה (מט). הגה: ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (נ) (טור, ותוספות, והרא"ש פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה, והגהות מימוניות פ"ו, ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל, ואגור), והכי נהוג לכתחלה (נא), מיהו במקום פסידא יש להקל (נב), כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד (נג). ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגע"ר (נד) מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (אגור), ועיין לקמן סימן של"ח (סעיף ג').
משבת י״ח ע"א.
נשבת י״ט ע"א ממשנה ו' פ״ב דעדויות וכרבי ישמעאל.
סשבת יח ע"א [וכרב יוסף].
שולחן ערוך כפשוטו
(לו) הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בשורה של פעולות שנמשכות זמן מה. פעולות אלו אסור לעשותן בשבת, אולם מותר להתחילן בערב שבת, אף שנמשכות בשבת. בכל אחת מהפעולות עלינו להבין מדוע נאסרה הפעולה בשבת, ומדוע אין חוששים להתחילהּ לפני שבת. המלאכות בסעיף זה הן מלאכות חקלאיות ועבודות בית, ורובן אינן מעשיות כיום, אולם אפשר ללמוד מהן את העיקרון גם למציאות שלנו. העיקרון העולה מהסעיף הוא שאף שאין חובת שביתת כלים, לעתים גזרו חכמים במלאכות שהרואים סבורים שנעשו בשבת. לעומת זאת לא גזרו במלאכות שבדרך כלל מופעלות מראש, ולכן מותר להפעיל מחשב בערב שבת כדי שיעבוד מאליו בשבת, וכן כל כיוצא בזה.
(לז) בכל השבת – השקיית גינה אסורה בשבת, והיא תולדה של מלאכת זורע. ומותר לפתוח את ברז המים בערב שבת וההשקיה תתבצע גם בשבת, שהלא איננו מצווים על שביתת כלים, ולא חששו חכמים שיחשדו בו שפתח את הברז בשבת עצמה. וכן מותר להשקות את הגינה על ידי מנגנון השקיה אוטומטי, כיוון שהרואה יודע שדרך לכוון את מערכת ההשקיה מראש.
(לח) שאסור להניחו בשבת – משום שחכמים אסרו לעשות דברי רפואה בשבת, שמא יבוא לשחוק סממנים כדי להפיק תרופות בשבת עצמה[9].
(לט) תחת הכלים – 'נתינת המוגמר' היא פיזור מיני בשמים על גחלים, והכלים הם בגדים המונחים מעל המוגמר כדי לבשמם. ובשבת עצמה אסור לפזר את הבשמים על הגחלים, משום מלאכת הבערה.
(מ) כל השבת – ולא גזרו במוגמר שמא יחתה בגחלים, כפי שגזרו בבישול (כמבואר בסימן הבא).
(מא) מונח בכלי – ההיתר לא נאמר רק כשהגחלים מונחים בארץ (ואז מותר גם לבית שמאי, כיוון שאין כאן כלי שנעשית בו מלאכה), אלא מותר גם כשהם מונחים בכלי, כיוון שלהלכה אין איסור שביתת כלים.
(מב) שעורים בגיגית לשרותן – בשבת עצמה אסור לעשות זאת משום איסור זורע, שעל ידי ההשריה הזרעים צומחים, כפי שמפורש בסימן של"ו סעיף יא[10].
(מג) על זיתים וענבים – בשבת עצמה מלאכה זו אסורה משום סוחט, אולם בערב שבת התירוה חכמים.
(מד) מותר – ולא גזרו שמא יבוא לסחוט כדי למהר את הפקת היין והשמן. ועוד, שאין כאן איסור נולד, כי התהליך התחיל לפני כניסת השבת.
(מה) סימן ש"כ סעיף ב – בסימן ש"כ מבוארים דיני סחיטה בשבת. שם בסעיף א' נפסק שמשקים היוצאים מזיתים או מענבים בשבת הרי הם אסורים, ובסעיף ב' מבואר שאם תהליך הסחיטה התחיל בערב שבת – מותרים. פרטי דינים אלו יבוארו בע"ה בסימן ש"כ.
(מו) בוסר – ענבים שאינם בשלים לגמרי, וסוחטים אותם לצורך בישול. ובשבת עצמה אסור לעשות כן משום איסור סוחט.
(מז) ומלילות – שיבולים שלא בשלו לגמרי, ואפשר להוציא מהן מיץ. ובשבת עצמה אסור משום איסור טחינה, כפי שנבאר בע"ה בסימן שכ"א סעיף יט.
(מח) המשקים היוצאים מהם – בסימן ש"כ מבואר שלעיתים אסרו חכמים שמן ויין שזבו מאליהם בשבת, שמא יבוא לסחוט את הזיתים והענבים. אולם חכמים לא גזרו כאשר התהליך התחיל עוד מערב שבת.
(מט) סמוך לחשיכה – ובשבת עצמה מלאכה זו אסורה משום טוחן.
(נ) להשמעת הקול – לדעה זו אסור להתחיל בערב שבת פעולה הנמשכת בשבת אם היא מלווה בהשמעת קול חזק, משום שהשומעים יחשבו שהפעיל את הריחיים בשבת עצמה.
(נא) לכתחילה – לחשוש לחומרה זו. והמחבר לא פסק חומרה זו להלכה.
(נב) במקום פסידא יש להקל – שאם מפסיד ממון רב אם ישבית את הרחיים בשבת, יכול לסמוך על הדעה הראשונה, ולהפעילם מיום ששי.
(נג) סימן רמ"ד – סעיף ו'; ושם לא חשש הרמ"א להשמעת הקול, משום ההפסד המרובה.
(נד) זייגע"ר – שעון ביידיש. מדובר כאן בשעון קיר שיש למתוח פעם ביום, והוא משמיע קול רם בכל שעה עגולה. ולא אסרו חכמים לעשות כן משום השמעת הקול, כיוון שידוע שהקול נעשה מאליו, והפעלתו נעשית לפני שבת. לכן גם לדעת הרמ"א מותר להשתמש במכשיר המשמיע קול, אם ידוע שהוא מכוון מראש, כגון שעון מעורר וכיוצא בזה.
סעיף ו
עלא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשיכה במחטו פבידו, ולא בקולמוסו (נה), שמא ישכח ויוציא (נו). אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה, לפי שאינו שוכחן (נז).
עשבת י״א ע"א במשנה.
פלפירוש הרמב״ם בסוף פרק י״ט מהל' שבת, וכתב הב״י 'ואפשר שזה היה דעת הרי״ף והרא״ש'. [סוף הסעיף, וכן הסעיף הבא, משבת י"ב ע"א].
שולחן ערוך כפשוטו
(נה) קולמוסו – נוצה או קנה שהיו טובלים בדיו וכותבים בהם; מעין עט של זמנם.
(נו) שמא ישכח ויוציא – אחת ממלאכות שבת היא מלאכת הוצאה, ועניינה הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. לכן אסרו חכמים עוד מערב שבת לצאת עם חפצים קטנים שדרך האדם לטלטלם בחול, כדי שלא ישכח ויצא איתם בשבת[11].
(נז) שאינו שוכחם – שמפאת חשיבותם לא ישכח להצניע אותם לפני כניסת השבת. לדעת המחבר ההיתר קיים בין אם הוא אוחז את התפילין בידיו ובין אם הוא מניחן כבשעת התפילה; אולם חלק מן הפוסקים חולקים על המחבר, וסוברים שההיתר נאמר דווקא כשהתפילין מונחות עליו, משום שהוא רגיל לחולצן לפני הלילה, וכן למשמש בהן ולזוכרן. כיום ברוב המקומות בארצנו יש עירוב, ולכן הגזרות שבסעיף זה אינן שייכות.
סעיף ז
מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה, שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת (נח).
שולחן ערוך כפשוטו
(נח) לצאת בו בשבת – "למשמש בכליו" פירושו לבדוק את בגדיו. איסור הוצאה והעברה בשבת אינו רק בחפץ שמחזיקים ביד, אלא גם בחפץ הנמצא בכיס. לכן כששובתים במקום שאין בו עירוב יש להיזהר ולרוקן את הכיסים לפני שבת. וכן נכון לבדוק לפני שבת שאין בכיסים חפצי מוקצה, וזה שייך גם במקום שיש בו עירוב.
[1]. ראה סיכום העניין ברמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א' הלכה ד.
[2]. רמב"ם הלכות שבת פ"ט הלכה יג. ועיין במגיד משנה שם, שמביא שיש חולקים: "ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע, אבל צביעת מים שאינו לצורך – לא". והמגיד משה עצמו מסכים עם הרמב"ם כי יצירת הצבע היא גמר מלאכה. ומשמע מכאן שצביעת מים כשאינו מכוון לכך, כמו חומר ניקוי שנמצא באסלה ומחטא וגם צובע את המים, אין כאן לא יצירת צבע ולא גמר מלאכה של צביעה על דבר קשיח, ובנוסף אינו מכוון לצבע, ויש מקום להקל. ועיין דברי הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה חלק ה' עמוד כ"ח, שמקל בדין זה.
[3]. בסימנים הבאים תבואר גזרת 'שמא יחתה', שעיקרה נאמר על אוכל שהושאר על האש מערב שבת.
[4]. כפי שראינו בתחילת סימן רמ"ד.
[5]. כפי שהתבאר בתחילת סימן רמ"ד.
[6]. כך כתבו כאן האחרונים, ובכך תירצו את דין הדלקת הנר בסימן רע"ו סעיף א, שם אסר המחבר ליהנות בשבת מנר שהדליק גוי, והרמ"א הוסיף שהאיסור קיים אף אם קצצו לו דמים. וטעם הדבר, שאם הגוי עושה מלאכה כדי שיהודי ייהנה ממנה בשבת, הרי הוא נחשב כשלוחו. ויש המתירים אפילו בנר, ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק; ועיין בכך רב פעלים ח"ב, או"ח סימן מג.
[7]. דין זה נלמד מהאיסור ליהנות בשבת מנר שהדליק גוי בשבת בשביל ישראל, אף אם קצץ דמים (סימן רע"ו. עיין בהערה הקודמת). ואסרו שמא יבוא לבקש ממנו בשבת עצמה, ויהיה שלוחו.
[8]. ולשיטה זו האיסור שראינו בהערה הקודמת נאמר דווקא בנר, שבו גזרו איסור שמא יאמר לגוי בשבת עצמה, כיוון שיש להדליק את הנר דווקא בזמן שהוא נצרך.
[9]. הדברים האסורים מפורטים בכמה משניות (כגון בשבת דף קי"א ע"א). טעם שחיקת הסממנים הוא מדברי עולא (שבת דף נג ע"ב). האיסור הוא רק ב'מיחוש בעלמא', ולא בסבל רב, כמבואר בשו"ע בתחילת סימן שכ"ח. ושם בע"ה נבאר דין זה.
[10]. ואסור גם בפירות שאינם צומחים אם שורה אותם כדי להפריד את הפסולת, משום שהדבר דומה לבורר, כמבואר בסימן שי"ט סעיף ח. ובע"ה שם נסביר פרטי דין זה.
[11]. המחבר הקפיד לכתוב על טלטול המחט "בידו", כיוון שאם המחט תחובה בבגדו הרי שאיסור הטלטול הוא מדרבנן, ולא גזרו בו חכמים גזרה לגזרה.
הלכות שבת - דיני ערב שבת
סימן רמ"ג – דין המשכיר שדה ומרחץ לאינו יהודי
סימן רמ"ד – אלו מלאכות יכול הגוי לעשות בעד ישראל
סימן רמ"ה – ישראל וגוי שותפים, איך יתנהגו בשבת
סימן רמ"ו – דיני השאלה והשכרה לגוי בשבת
סימן רמ"ז – דין דואר על ידי גוי בשבת
סימן רמ"ח – יציאה לדרך לפני שבת
סימן רמ"ט – דינים השייכים לערב שבת
סימן רנ"א – שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה
סימן רנ"ב – מלאכות המתחילות בערב שבת ונגמרות בשבת
סימן רנ"ג – דין כירה ותנור ליתן עליה הקדירות בערב שבת
סימן רנ"ד – אפיה וצליה מערב שבת לשבת
סימן רנ"ה – הכנת אש לחימום קודם השבת
סימן רנ"ו – שש תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת
סימן רנ"ח – שמותר להטמין בערב שבת על קדירה חמה
סימן רנ"ט – כמה דיני הטמנה וטלטולם
סימן רס"ב – להיכנס לשבת בשולחן ערוך ובכסות נקייה