סימן רנ"ט – כמה דיני הטמנה וטלטולם, ובו ז' סעיפים

סימן זה דן בבעיות שונות העלולות להתעורר בשבת או ביום טוב עת הטמנת האוכל או בהוצאתו מהטמנה. הבעיות הן מוקצה, בנייה וסתירה. כדי להבין הסימן יש לבאר מהו "מוקצה מחמת גופו"[1]: איסור מוקצה הוא שם לכמה סוגי דברים שאסרו חכמים את טלטולם או את השימוש בהם בשבת. אחד מהם הוא האיסור לטלטל דברים שבכניסת השבת אינם נחשבים לכלים ולא עומדים לשימוש, כגון אבנים. מי שיודע לפני שבת שבשבת הוא ירצה להשתמש בחפץ שאינו עומד לשימוש, יכול לפני שבת לייחד את החפץ לשימוש, ובכך להתירו[2]. בסימן זה משתמש המחבר במושגים נוספים מעולם המוקצה, כ"טלטול מהצד", "בסיס" ועוד רבים; בע"ה נבאר מושגים אלו במקומם.

בסימנים הקודמים ביארנו שכיום אנו לא נוהגים להטמין בדברים שבהם נהגו להטמין בעבר. לכן התיאורים שבסימן זה פחות נוגעים להלכות הטמנה כיום.

סעיף א

^אמוכין (פירוש: כל דבר רך, כגון: צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, וגרירת בגדים בלוים) (א) שטמן בהם דרך מקרה (ב) – אסור לטלטלן, ^באלא מנער הכיסוי והן נופלות (ג); וכגון שמקצתן מגולה (ד), שאין זה טלטול אלא מצדו (ה). ואם יחדן לכך (ו), מותר לטלטלן. אבל ^גאם טמן בגיזי צמר (ז) – אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן (ח). והני מילי סתם גיזין שאין עומדין לסחורה, אבל אם נתנם לאוצר לסחורה (ט) צריכין יחוד (י), ואם טמן בהם בלא יחוד – מנער הכיסוי והן נופלות (יא), ^דדהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואף על פי שהם עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן (יב).

^אשבת מ״ח ע"א כאביי.

^בשם מ״ט ע"א.

^גשם מ"ט ע"ב וכרבא וכאוקימתא דרבינא, תוספות והרא״ש וטור והר״ן ושאר פוסקים.  

^דכפירוש רש״י שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) וגרירת בגדים בלוים – למוכין אלו אין כל שימוש, והם משמשים כחומרי גלם להכנת בדים, אולם עד שיכינו מהם בדים אינם מוגדרים ככלי, לכן הם מוקצים מחמת גופם. ואף שהשתמש כעת במוך זה כדי לטמון את הקדירה, אין בכך כדי להוציאם מהגדרתם כחומר גלם, כיוון שדמי המוכין יקרים, והם עדיין עומדים להכנת בדים[3].

(ב) דרך מקרה – כלומר: שלא ייחד אותם לשמש לו בקביעות להטמנה, אלא השתמש בהם במקרה בשבת זו. לכן הם עדיין נחשבים כחומר גלם העומד להכנת בד, ודינם מוקצה.

(ג) והן נופלות – כלומר: כיוון שאסור לטלטלן, לא ייגע בהם ישירות, אלא יטלטל את הדבר המותר, ומותר גם אם אגב זה מזיז את המוקצה. טלטול זה נקרא "טלטול מן הצד", כמבואר בהמשך המשפט.

(ד) שקצתן מגולה – וכך יכול להגיע למכסה בלי לטלטל את המוקצה.

(ה) אלא מצידו – "טלטול מן הצד" מותר אם מטלטל את הדבר המותר לצורך הדבר המותר, אף אם על ידי כך מטלטל מוקצה. ואסור אם נעשה לצורך המוקצה.

(ו) יחדו לכך – כלומר: לפני שבת החליט שהמוכין ישמשו מעכשיו להטמנה באופן קבוע.

(ז) בגיזי צמר – צמר לאחר שנגזז, לפני עיבודו. זהו חומר גלם לטוויית חוטי צמר, ואינו יקר כמו המוכין.

(ח) מותר לטלטלן – כיוון שבמוצר זול מספיק שימוש אחד כדי להופכו מחומר גלם לכלי לצורך שימושו.

(ט) לאוצר לסחורה – כלומר: שם את גיזי הצמר במחסן, לצורך מכירתם, וביום שישי הוציאם מהמחסן כדי להטמין בהם.

(י) צריכים יחוד – כיוון שכלים העומדים לסחורה נחשבים מוקצים מחמת חסרון כיס, כיוון שמקפיד שלא להשתמש בהם כדי שלא ייפגמו, ולא יוכל עוד למוכרם[4].

(יא) והן נופלות – וזהו טלטול מהצד, שהותר אם מעשה לצורך הדבר המותר, כפי שראינו למעלה.

(יב) בסיס להן – "בסיס" הוא כינוי לכלי שמונח עליו מוקצה. אם המוקצה הונח בכוונה, לעיתים הבסיס עצמו ייאסר בטלטול ככלי שעליו[5]. כאן היה מקום לומר שמכסה הקדירה הוא בסיס לצמר המונח עליו, וכיוון שהצמר מוקצה – יהיה אסור לטלטל את המכסה. אולם המחבר מלמדנו שהאיסור הוא רק כאשר כלי ההיתר משרת את החפץ המוקצה (למשל: מגש הפמוטים נחשב בסיס לדבר האסור, לנר); אבל כאן הצמר נועד לצורך המכסה, לכן הוא לא הופך את המכסה ל"בסיס", ואין איסור לטלטל את המכסה מדין זה.

סעיף ב

^ההנותנים אבנים ולְבנים (יג) סביב הקדירה, צריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן (יד). הילכך אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם ומיחדן לכך (טו).

^הטור ורשב״א בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) אבנים ולבנים – שהן מוקצים מחמת גופם.

(יד) ומשליכן – לכן השימוש החד-פעמי בהן לא ביטלן מתורת מוקצה[6].

(טו) ומיחדן לכך – ואם ייחדן, האבנים נחשבות לכלי ואינן מוקצות.

סעיף ג

^והטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור לטלטל (טז) והוציא הקדירה (יז), כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה (יח); ואם נתקלקלה (יט), לא יחזירנה (כ). ואפילו לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. ^זויש אומרים שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל (כא), אם נתקלקל הגומא לא יחזיר, מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה, ונמצא כמי שטומן בשבת (כב).

^ושבת מט ע"א במשנה, וכדמפרש לה רב בגמרא דף נ׳.

^זלדעת הרמב״ם בפירוש המשנה שם, וכתב הב״י שכן נראה מחבורו.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) שאסור לטלטל – הקופה היא מעין קופסה המלאה בגיזי צמר מוקצים, כגון גיזים העומדים לסחורה, ומניח את הקדירה בתוך הקופה כך שהיא עטופה מכל צדדיה בגיזי הצמר.

(יז) והוציא הקדירה – בהיתר. כגון שקצתה היה מגולה, כפי שהתבאר בסעיף א.

(יח) יכול להחזירה – ואין מניעה להחזיר את הקדירה למקומה בגומה שבגיזים, אף שהגיזים מוקצים.

(יט) ואם נתקלקלה – הגומה, שנפלו הגיזים לתוכה, ואינו יכול להחזיר את הקדירה בלי לטלטל את הגיזים.

(כ) לא יחזירנה – כיוון שאסור לטלטל את הגיזים, משום שהם מוקצים.

(כא) שמותר לטלטל – ואז אין חשש לטלטול מוקצה כלל.

(כב) כמי שטומן בשבת – לדעה זו, כיוון שהגומה התקלקלה ההחזרה נחשבת כהטמנה חדשה, ובשבת עצמה אין להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, כפי שראינו בסימן רנ"ז.

סעיף ד

^חטמן בדבר שאינו ניטל (כג) וכיסה פיה בדבר הניטל (כד), מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה (כה).

^חשבת נ״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) שאינו ניטל – כלומר: בדבר מוקצה, שאסור לטלטלו.

(כד) בדבר הניטל – כלומר: מצידיה טמן את הקדירה בדבר מוקצה, ועל המכסה הניח דבר שאינו מוקצה.

(כה) ומוציאה – אף אם מטלטל על ידי כך את המוקצה, כיוון שכפי שראינו למעלה, הדבר נחשב כטלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

סעיף ה

^טטמן וכיסה בדבר שאינו ניטל (כו) – אם מקצת הקדירה מגולה (כז) נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל (כח).

^טשבת נ״א ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כו) שאינו ניטל – כמו בסעיף הקודם, אלא שהמוקצה הוא גם על הקדירה עצמה.

(כז) מגולה – כך שיכול להחזיק בקדירה בלי לטלטל את המוקצה ישירות.

(כח) אינו נוטל – כיוון שאינו יכול להגיע לקדירה בלי לטלטל תחילה את המוקצה בידיים.

סעיף ו

יום טוב שחל להיות בערב שבת, ^ייש מי שאוסר להטמין באבנים משום דהוי כמו בנין (כט), ^כויש מתירים (ל).

^ישבלי הלקט בשם ר״י בר נתן.

^כשם בשם רבי בנימין.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) כמו בנין – אמנם מהתורה האיסור הוא רק לבנות מבנה של קבע, אולם אסרו חכמים לבנות בשבת גם מבנה עראי (ביצה ל"ב ע"ב), לכן, לשיטה זו אין לבנות בשבת מעין מבנה מאבנים סביב הסיר.

(ל) ויש מתירים – לשיטתם, לצורך אכילת אוכל חם בשבת לא גזרו חכמים.

סעיף ז

^לתנור שמניחים בו החמין (לא) וסותמין פיו בדף ושורקין (פירוש: מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין, ולחזור ולסותמו (לב); ואם יש בו גחלים לוחשות (לג), מותר על ידי גוי (לד). הגה: ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט על ידי ישראל (לה), אם אפשר לעשות על ידי גוי (לו); וכן אם אפשר לעשותו על ידי ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול; ואם אי אפשר, יעשה גדול על ידי שינוי קצת (לז) (תה"ד סי' ס"ה ואגור), והכי נהוג. ונראה לי הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום, דכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן; אבל בלילה סמוך להטמנתו, דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן מבושלות כל צרכן – אסור לסתום התנור, דגורם בישול (לח), כמו שנתבאר סימן רנ"ז סעיף ד', ואפילו על ידי גוי אסור, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רנ"ג (לט) (ושאר דיני חזרה בשבת עיין לעיל סי' שי"ח (סעיף ו-ז, יד-יז)).

^לתרומת הדשן והאגור בשם מהר״י מולין בשם המרדכי.

שולחן ערוך כפשוטו

(לא) שמניחים בו החמין – בערב שבת בהיתר[7]. סעיף זה לא דן בהלכות השהיה והטמנה, אלא האם יש חשש סתירה בפתיחת התנור, ובנייה בסתימתו בטיט.

(לב) ולחזור ולסותמו – זו סתימה לזמן קצר, ואין בה לא איסור בונה ולא מכה בפטיש.

(לג) גחלים לוחשות – ואז סתימת פי התנור גורמת לכיבוי חלק מהגחלים. ואף שאינו מתכוון לכיבוים, גרימת איסור אסורה, ונקראת "פסיק רישיה"[8].

(לד) מותר על ידי גוי – כיוון שלא אסרו חכמים גרמא על ידי גוי, אפילו ב"פסיק רישיה"[9].

(לה) על ידי ישראל – משום שסתימתו דומה למלאכת בונה וסתירתו למלאכת סותר.

(לו) על ידי גוי – כלומר: גם לאוסרים זו חומרה בלבד, ואומרים שטוב להימנע מכך כשאפשר.

(לז) שינוי קצת – כגון שימני יעשה זאת בידו השמאלית.

(לח) דגורם בישול – והדבר אסור גם לדעת המחבר.

(לט) סוף סימן רנ"ג – ולא התירו אלא גרמא, ולא שאר איסורי דרבנן. וכאן סתימת פי התנור נועדה כדי לבשל את המאכל.

[1]. נקרא גם "מוקצה דאבנים". הלכות מוקצה מבוארים בסימנים ש"ח-שי"א.

[2]. פרטי ייחוד זה מתבארים בסימן ש"ח סעיף כב.

[3]. המשנה ברורה (בס"ק ג) כתב שהם "מוקצין מחמת חסרון כיס, דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים". ונראה שלמד כן מלשון הגמרא (שבת מח ע"א): "וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין?", ומבאר רש"י: "קופה של מוכין שדמיה יקרים, אין דרך בכך, ולא בטלי להטמנה". הצורך להסביר שדמיהם של מוכין יקרים (יחסית) עולה גם מההבחנה בינם לגיזי הצמר שבהמשך. אולם נראה שהבעיה כאן אינה שמחמת הטלטול הדבר עלול להתקלקל, שזו הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס, ואין זו משמעות לשון רש"י כאן (וגם למעלה בד"ה ומוכין לשון רש"י: "ומוקצין הן למלאכה"). לכן נראה כפי שכתבנו בפנים, שזהו חומר גלם שאינו ראוי בפני עצמו לכלום, ונחשב כמוקצה מחמת גופו. שימוש חד-פעמי לצורך הטמנה אינו מוציא את המוך מהיותו עומד לטווייה, שכיוון שדמיו יקרים – אין מבטלו להטמנה, והוא עדיין עומד לטווייה, ושם המוקצה נשאר בו. וה' יצילני משגיאות. (ועיין בילקוט יוסף שבת חלק ב' עמוד שי"א, מוקצה סוג ח').

[4]. רמב"ם שבת פכ"ה הל' ה"ט. מובא בב"י וברמ"א ש"ח, א.

[5]. הלכות "בסיס לדבר האסור" מבוארות בעיקר בסימן ש"ט סעיפים ז-ט.

[6]. אמנם בסעיף הקודם ראינו שבצמר מספיק שימוש אחד כדי לייחדו, אולם זה משום שצמר עומד להפוך לחוטים, לכן כל שימוש בו הופך אותו לכלי. מה שאין כן באבנים, שאינן מיועדות לדבר או שמיועדות לבניין, ואינן מאבדות את שמן כמוקצה אלא אם כן ייחדן לשימושו.

[7]. אין בכך הטמנה כיוון שהקדירה אינה נוגעת בדופנות התנור מכל צדדיה. ומדובר כשאין איסור השהיה, כגון בתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי או בשר חי בתנאים המותרים בסימן רנ"ד.

[8]. כמבואר במחבר בכמה מקומות, כגון תחילת סימן של"ז. אך כאן כיוון שאין לאדם צורך בכיבוי הגחלים, מקרה זה נקרא "פסיק רישיה דלא איכפת ליה", ומדובר באיסור דרבנן, ומשמע מכאן שהמחבר אוסר. ממקומות אחרים נראה שהמחבר מתיר בפסיק רישיה דלא אכפת ליה באיסור דרבנן (כגון בסימן שט"ז, שם אינו מביא את האיסור לסגור תיבה שיש בה זבובים. וראה עוד בסימן ש"כ סעיף יח). ונראה שהמחבר פוסק להחמיר בכך, אלא שהסומך על המקילים אין מוחים בידו, כפי שמבאר בסימן ש"כ. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד' או"ח סימן ל"ד, ובדברינו ב"בעקבות המחבר" מעמוד ר"כ.

[9]. כפי שראינו בדברי הרמ"א בסוף סימן רנ"ג. ועיין בדברינו שם הערה 22.