סימן רנ"ז – דיני הטמנת חמין, ובו ח' סעיפים

הטמנה היא כיסוי כלי אוכל חם מכל צדדיו, כדי שיישמר חומו ולעיתים כדי שיתחמם יותר[1]. גם בסימן זה, רוב ההלכות אינן תואמות את המציאות של ימינו. אנו נבאר בקצרה את דברי המחבר, ובע"ה נציין את המקומות שבהם ההלכה שייכת גם לימינו.

סעיף א

^אאין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל (א); ^באבל בספק חשיכה (ב) טומנין בו (ג). ואין טומנין בדבר המוסיף הבל (ד) אפילו מבעוד היום (ה), ^גואם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד (ו). ^דודוקא בצונן, שנתחמם או שנצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, מותר (ז). הגה: ויש אומרים אם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, שרי לאכול (ח) (הגהות מרדכי). ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבעוד יום בדבר שמוסיף הבל (ט) (מרדכי ריש פרק כירה, וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט). ובדיעבד יש לסמוך על זה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן (י).

^אשבת ל"ד ע"א.

^ב[משנה וגמרא שם] לגירסת רש"י, וכן כתבו הר"ן והרא"ש.  

^גר"ן מ'סילון דאנשי טבריא', שבת ל"ח ע"ב.

^דרמב"ן.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) שאין מוסיף הבל – כלומר: בדברים שאינם מוסיפים חום לתבשיל, אלא שומרים את חומו בלבד[2]. האיסור הוא משום שבהטמנה האדם מגלה דעתו שרצונו שהאוכל יהיה חם, וחששו חכמים שאם התבשיל לא יהיה מספיק חם, הוא עלול לחממו בשבת[3].

(ב) בספק חשיכה – הוא הזמן בין השקיעה לצאת הכוכבים, ויש ספק אם בזמן עדיין יום שישי או שכבר נכנסה שבת^[4].

(ג) טומנין בו – בדבר שאינו מוסיף הבל מותר לטמון לפני כניסת השבת, ואפילו בבין השמשות.

(ד) המוסיף הבל – שמוסיף על חום התבשיל, כמודגם בסעיף ג'.

(ה) מבעוד יום – ולהשאירו שם לשבת. שמא יבוא להטמין בגחלים ויחתה בהם בשבת.

(ו) אפילו בדיעבד – כלומר: אסור לאוכלו חם. כדי שלא ייהנה מהעבירה על הוראת חכמים.

(ז) מותר – בדיעבד. אף שעבר על דברי חכמים, כיוון שבאכילה זו לא ניכר שעבר על הגזירה.

(ח) שרי לאכול – מותר. לדעה זו לא קנסו אלא כשעבר במזיד.

(ט) שמוסיף הבל – לדעה זו, בהטמנה לצורך הבוקר אין חשש שמא יבוא להטמין בגחלים ולחתות בהם, כיוון שהחיתוי אינו משנה דבר בהטמנה לשעות רבות, אפילו אם מטמין בגחלים.

(י) לעשות כן – בזמן הזה הדרך להטמין היא בעיקר כשמעבירים אוכל חם מבית לבית, ואז אין לעטוף את הסיר במגבת, שמיכה או עיתונים. ובס"ק כ"ה נלמד שמותר להשתמש בתרמוס בשבת.

סעיף ב

^האפילו תבשיל שנתבשל כל צורכו אסור להטמין בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל (יא). ומכל מקום לשים כלים על התבשיל (יב) כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית – שרי, שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה (יג). הגה: ועיין לעיל סימן רנ"ג (יד).

^ההר"ן שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(יא) שאינו מוסיף הבל – אף שלמעשה אין כאן חשש, לא חלקו חכמים באיסור, והגזירה קיימת בכל המקרים.

(יב) כלים על התבשיל – הכלים כאן הם בגדים, והכיסוי הוא מכל הצדדים, כמו בהטמנה.

(יג) על הקדרה – בדרך כלל באיסורי שבת אנו אוסרים גם אם האדם לא התכוון למלאכת האיסור אם המעשה גורם בוודאות לתוצאה כשמעשה האיסור ("פסיק רישיה"). אולם כאן הקלו חכמים בגזירה זו.

(יד) סימן רנ"ג – סעיף ה'. שם מבואר שאסור להטמין תחת בגדים הנתונים על גבי המיחם, וכן שאיסור הטמנה הוא גם על ידי גוי[5].

סעיף ג

^וואלו הם דברים המוסיפים הבל (טו): פסולת של זיתים ^זאו של שומשמין (טז) וזבל (יז) ומלח וסיד וחול, בין לחים בין יבשים, ותבן וזגין (יח) ^חומוכין (יט) ועשבים בזמן ששלשתן לחין (כ). ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: כסות ופירות וכנפי יונה (הג"ה: או שאר נוצות) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פירוש: הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגירה). הגה: יש אומרים דמותר להטמין בסלעים, אף על פי שמוסיפין הבל, דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן (כא) (תוספות ומרדכי ר"פ לא יחפור).

^ושבת מ"ז ע"ב.  

^זשם לדעת הטור והר"ן ורבינו ירוחם בחלק ג', וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ד' ה"א.

^חלדעת הרמב"ם שם [והדברים שאינם מוסיפים הבל מקורם במשנה שבת מט ע"א].

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) המוסיפים הבל – אלו חומרים שבתסיסתם עשויים לחמם את התבשיל ולא רק לשמור על חומו.

(טז) של שומשמין – השארית הנותרת מזיתים ומשומשמין לאחר סחיטתם והוצאת השמן.

(יז) וזבל – צואת בהמות.

(יח) וזגין – קליפת הענבים הנשארת לאחר סחיטתם ליין.

(יט) ומוכין – מוכין הם דברים רכים כמו צמר גפן וחוטים הנסרקים מן הצמר. המוכין, וכן פריטים נוספים מהרשימה, ככל הידוע לנו לא מוסיפים חום מצד עצמם, וייתכן שבתנאים מסוימים מתרחשת תגובה כימית הגורמת להוספת חום.

(כ) לחין – כיום לא מקובל לטמון בחומרים אלו, והלכות הטמנה בדבר המוסיף הבל שייכות בעיקר בכיסוי על גבי פלטה, שדינו כהטמנה בדבר המוסיף הבל, כפי שנלמד בסעיף ח'.

(כא) רבנן – תרגום: שחכמים לא גזרו בדבר שאינו שכיח. גם הטמנה בסלעים אינה מוכרת לנו היום.

סעיף ד

^טאף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבעוד יום ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו (כב); ^יוכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף (כג); ^כוכן אם רצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין – יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין (כד); ^לוהוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה, אבל אם אינה מבושלת כל צרכו – אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל (כה).

^טשבת נ"א ע"א. 

^ישם בגמרא.

^כשם כרבן שמעון בן גמליאל.

^לטור וסמ"ג וסמ"ק והתרומה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) לחזור ולכסותו – דווקא אם נתגלה מבעוד יום, אבל אם נתגלה משחשיכה נחשב כמטמין לכתחילה, ושוב אסור. ההבדל בין המקרים הוא דק, והסיבה שלעיתים התירו היא משום שחכמים אסרו כדי שלא יבואו לעשות מלאכה, אך גם רצו שיוכלו לענג את השבת במאכלים חמים.

(כג) מוסיף – כיסוי.

(כד) בגלופקרין – היא שמיכת צמר. וזו דוגמה לכיסוי יעיל יותר מאשר הסדין.

(כה) להתבשל – כיוון שכשהתבשיל אינו מבושל כל צרכו, גם שמירת החום מסייעת לבישולו.

סעיף ה

^מאם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמינו ^נבדבר שאינו מוסיף הבל (כו).

^משבת נ"א ע"א כרבן שמעון בן גמליאל. 

^נטור, ורמב"ם בפרק ד' מהלכות שבת.

שולחן ערוך כפשוטו

(כו) שאינו מוסיף הבל – כפי שראינו בסעיף הקודם, חכמים גזרו רק על המטמין לכתחילה ולא על אוכל שהיה טמון בכניסת השבת. ואגב זה למדנו שאין איסור להעביר את האוכל עצמו לכלי אחר. מכאן נלמד שמותר להשתמש בתרמוס בשבת, כי איסור הטמנה הוא איסור הטמנת הכלי, ולא הטמנת האוכל.

סעיף ו

^סמותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר (כז) או כדי שתפיג צינתו (כח); ^עאבל בדבר המוסיף הבל, אפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבעוד יום נמי אסור (כט).

^סשבת נא ע"א במשנה לפירוש הרמב"ם שם והר"ן ובשם הגאונים. 

^ער"ן מ'סילון דאנשי טבריא', שם ל"ח ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כז) שלא יצטנן ביותר – לא גזרו בכך חכמים, כיוון שהדבר לא קרוב לבישול כלל.

(כח) שתפיג צינתו – כלומר: לחממו מעט.

(כט) נמי אסור – כיוון שדבר המוסיף חום יכול לבשל.

סעיף ז

^פכל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כל צורכו אסרינן, ואפילו מצטמק ורע לו (ל). הגה: וכן עיקר. ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי (לא), וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג (או"ז, וטור בשם רשב"ם). ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות.

^פסמ"ג וסמ"ק והתרומה לדעת רבינו תם במשנה דף מ"ז ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) מצטמק ורע לו – לדעה זו, אפילו כאשר תוספת בישול תזיק למאכל, לא חילקו חכמים בין המצבים השונים, ובכל מקרה אסור.

(לא) בהטמנה כמו בשיהוי – לדעה זו, כשם שחכמים הבחינו בהשהיה בין אוכל שאנו חוששים בו שמא יחתה בגחלים ובין אוכל שאין בו חשש כזה כיוון שהחיתוי לא יועיל לו, כך הבחינו בהטמנה.

סעיף ח

אף על פי שמותר להשהות קדירה על גבי כירה שיש בה גחלים על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג, ^צאם הוא מכוסה בבגדים, אף על פי שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן, מכל מקום מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל *[ואסור] (לב). ^קומיהו כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה (לג), אף על פי שיש אש תחתיה, כיון שאינו עושה דרך הטמנה – שרי (לד). הלכך היכא שמעמיד קדירה על גבי כירה או כופח שיש בהם גחלים, ואין שולי הקדירה נוגעים בגחלים (לה) – שיהוי מקרי, ומותר על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג (לו). ^רואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב – מותר, דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה, אין כאן הטמנה (לז). ^שוכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו על ידי שיתן בתוכה חתיכה חיה (לח), והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים (לט), ואף על פי שמכסֶה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה לאו הטמנה היא, ושרי (מ). הגה: והטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכולי עלמא (מא) (או"ז, ותה"ד סימן ס"ה, ואגור), וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ד, ויתבאר לקמן סוף סי' רנ"ט. ומצוה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת (מב). וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא מין הוא (מג) (בעל המאור פרק כירה, וכל בו).

^צטור ושאר פוסקים. *כצ"ל על פי הב"י.

^קטור לדעת הרא"ש והר"ן שם.

^רר"ן לדעת רבינו יונה והרשב"א.

^שמדברי הרא"ש שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(לב) ואסור – כלומר: הטמנה בבגדים ובשמיכות נחשבת כהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל (האסורה בשבת עצמה, ומותרת מערב שבת). אולם לכסות בבגדשים סיר שנמצא על גבי גחלים – נחשב כהטמנה בדבר המוסיף הבל (האסורה גם מערב שבת). לכן אסור לכסות סיר שעל הפלטה מכל צדדיו אפילו מיום שישי, כיוון שהדבר נחשב להטמנה בדבר המוסיף חום. וכיסוי מלמעלה בלבד מותר.

(לג) נוגעים בקדירה – כגון שמניח את קדירת האוכל בתוך סיר אחר, שאינו נוגע בה, ואת הסיר החיצון עוטף בשמיכה.

(לד) שרי – מותר. וכן מותרת כל שמירה על חום הסיר בצורה שאינה נוגעת בסיר. לכן מותר לשים סיר בצידנית, בין אם היא קשיחה ובין אם היא מעין תיק המיועד לשמור את החום הכלים שבו, כיוון שהאיסור הוא רק כאם עוטף את הסיר מכל צדדיו.

(לה) נוגעים בגחלים – אולם אם הקדירה נוגעת בגחלים, לדעת המחבר הדבר נחשב כהטמנה, אף שהסיר אינו עטוף מכל צדדיו.

(לו) בסימן רנ"ג – כלומר, לדעת המחבר סיר הנוגע בגחלים, כל כיסוי עליו ייחשב כהטמנה, אף אם אינו מכוסה מכל צדדיו, ואסור בשבת. אולם אם הכיסוי אינו נוגע בקדירה, אף שהקדירה נוגעת בגחלים – אין זה נחשב כהטמנה, ומותר להשאירו בשבת על פי דיני ההשהיה.

(לז) אין כאן הטמנה – כי הטמנה היא דווקא עטיפת הסיר בשמיכות הנוגעות בו.

(לח) חתיכה חיה – כלומר: ההנחה בתנור אינה נחשבת כהטמנה, ומותרת כהשהיה. בהלכות השהיה ראינו שמותר להשהות תבשיל שיש בו חתיכת בשר חיה, כיוון שאין חשש שמא יחתה, שהלא לסעודת הערב החיתוי לא יעזור, ועד למחרת התבשיל יהיה מוכן גם ללא חיתוי.

(לט) נוגעת בגחלים – אולם אם נוגעת בגחלים, נחשב כהטמנה[6].

(מ) ושרי – ומותר. כי הטמנה היא רק כשהבגדים נוגעים בסיר עצמו.

(מא) שרי לכולי עלמא – תרגום: מותר לכל הדעות. בסימן רנ"ד סעיף א' התבאר שהקלו חכמים בתנור זה כיוון שהצורך להסיר את הטיט מזכיר לו

ששבת היום, וכן כיוון שאינו רוצה לפתוח את התנור, כי כניסת אוויר קר מזיקה לתבשיל.

(מב) מכבוד ועונג שבת – מילים אלו הן כנגד החשש שמא יבואו להחמיר בהלכות השהיה והטמנה, ויסתפקו באוכל קר בשבת. ומדגיש הרמ"א שאסור להחמיר בכך, כיוון שיש מצווה לענג את השבת.

(מג) שמא מין הוא – ואינו מקבל עליו את סמכות החכמים להתיר[7].

[1]. בסימנים הקודמים ראינו את הלכות "השהיה", העוסקות בהשארת האוכל על הכירה בשבת (ולא כהטמנה, שבה האוכל הוסר ממקום בישולו ונעטף). וכן בהלכות "החזרה", העוסקות בשימה של אוכל שכבר בושל על הכירה בשבת.

[2]. בסעיף ג' מובאות דוגמאות לדברים המוסיפים הבל ולדברים שאינם מוסיפים הבל.

[3]. ויעבור על איסור בישול או חיתוי בגחלים

[4]. בתחילת סימן רס"א כתב המחבר: "ספק חשיכה, והוא בין השמשות", וביאר הרמ"א: והיינו כדי שיעור הלוך שלושה רביעי מיל אחר שקיעת החמה" (וכן כתב המחבר בסימן רס"א, ב).

[5]. מוסבר על פי ביאור הלכה, שהציע זאת בתורת אולי, אחרי שכתב "איני יודע כוונתו".

[6]. כפי שכתב המחבר בסימן רנ"ג סוף סעיף א'.

[7]. מקור הדברים בבעל המאור, שכתב (שבת דף טז ע"ב): "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין. וכל מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין. ואם מת יתעסקו בו עממין. ולהזמין לבשל להטמין, ולענג את השבת ולהשמין. הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין. ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם: מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".