סימן רס"ה – דין כלים הניתנים תחת הנר, ובו ד' סעיפים

סעיף זה עוסק בכמה הלכות הנוגעות לשמן ולכלי שבו מדליקים נר שבת. בנרות שלנו הלכות אלו אינן שייכות, אבל נלמדות מהן הלכות "גרמא", הנוגעות להלכות שבת רבות.

להבנת הסימן נקדים ונבאר שתי נקודות: הראשונה היא על מלאכת הכיבוי. מלאכת כיבוי היא אחת מל"ט מלאכות שבת, והיא אסורה מהתורה רק אם היא נועדה לעשיית פחם או להבהוב הפתילה, אך אם מטרתה העדר האש – יצירת העדר אינה מוגדרת כמלאכה מן התורה. כיבוי רגיל נקרא "מלאכה שאינה צריכה לגופה", כלומר: מלאכה שנעשתה שלא לצורך גוף המלאכה, אלא לצורך אחר. מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדברי חכמים[1].

הנקודה השנייה הנצרכת להבנת הסימן היא דין הגורם מלאכה בשבת, "גרמא". אנו מכנים "גרמא" פעולה שבה האדם לא עושה בידיו מלאכה האסורה בשבת, אולם הוא גורם באופן עקיף לכך שהמלאכה תיעשה, כגון בזמן שריפה להעמיד כלים מלאי מים, כך שהאש בהתקדמותה תבקע את הכלים והמים יכבו את האש. אין בעשיית מלאכה ב"גרמא" איסור מהתורה. ולפעמים הדבר מותר גם לכתחילה[2].

סעיף א

^אאין נותנין כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר (א) כדי שיהא נוטף בתוכו (ב), גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה (ג). ואם חברו לו בסיד או בחרסית – מותר (ד), דכיון שהוא כלי אחד בדיל מיניה משום איסור שבת (ה).

^אמשנה שבת כ״ט ע"ב וכת״ק.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) על פי הנר – אפילו בערב שבת.

(ב) נוטף בתוכו – מדובר על נר שמן קטן, שכדי להאריך את זמן בעירתו האדם ממלא בשמן כלי מנוקב ונותנו בערב שבת מעל הנר, כך שהשמן מטפטף מהכלי העליון אל הנר.

(ג) משום מכבה – אמרו חכמים: "המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה"[3]. כלומר: אסור בשבת לקחת שמן מנר דולק, משום שבכך מקדים את זמן כיבוי הלהבה. יש להבין מדוע אסור, שהלוא אינו מכבה בידיים, אלא רק גורם להקדמת הכיבוי, והדבר דומה ל"גרמא". ונראה שההקלה ב"גרמא" היא כשהמלאכה האסורה נעשית על ידי גורם חיצוני (כגון שהייתה דליקה והניח כדים מלאים במים, שהתפשטות האש תגרום לפקיעת הכדים ולכיבוי הדליקה), אבל כאן, שהאדם בידיו מתערב במערכת עצמה של הנר, אין זה גרמא[4].

המחבר נקט לשון "ויתחייב", שפירושה בדרך כלל שחייב מהתורה, אולם כאן האיסור הוא מדרבנן[5].

חכמים לא חששו שהאדם ייקח שמן מהנר עצמו, אבל כשהשמן נמצא בכלי נפרד, חששו חכמים שהאדם יורה היתר להשתמש בשמן שנמצא בכלי נפרד, ולכן אסרו להדליק בצורה כזו.

מהאיסור להסתפק מהשמן שבנר נראה ללמוד שאין להקדים או לאחר בשבת הדלקה או כיבוי של שעון שבת, כי התערבות במערכת החשמל אינה גרמא, אלא מלאכת מחשבת[6]. ואמנם איסור החשמל הוא מדרבנן, אך גם הכיבוי שגרימתו נאסרת כאן הוא איסור מדרבנן[7].

(ד) מותר – כלומר: אם הכלי המנוקב דבוק לנר עצמו, מותר להדליק בו לשבת.

(ה) משום איסור שבת – ואיננו חוששים שמא יסתפק מהשמן.

סעיף ב

^בלא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק ממנו* (ו).

*גם בזה אם חברו בסיד או בחרסית מותר, כדלעיל סעיף א׳.

^במשנה שבת כ״ט ע"א. 

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) שמא יסתפק ממנו – סעיף זה דומה לסעיף הקודם, אלא שבמקום כלי מנוקב המטפטף שמן לנר, כאן יש פתילה המחברת בין שני הכלים.

סעיף ג

(ז) ^גאין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף (ח), מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו (ט). ומותר ליתנו מבעוד יום (י), והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת (יא). הגה: ואסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אף על פי שאינו מטלטלו (יב) ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור, פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה (יג) (או"ז).

^גשבת מ״ב ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ז) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף עלינו לבאר מהו "ביטול כלי מהיכנו": מוקצה שמונח בכלי,  הכלי אסור לשימוש בשבת, ומכונה "בסיס לדבר האסור". חכמים אסרו לגרום למוקצה להגיע לתוך כלי בשבת, אף בהיתר, משום שעל ידי כך נאסר הכלי לשימוש בשבת, והדבר דומה לסתירת הכלי; איסור זה נקרא "ביטול כלי מהיכנו"[8].

(ח) לקבל שמן הנוטף – כלומר: אם בעל הבית רואה בשבת ששמן נוטף מהפתילה וברצונו להציל את השמן או למנוע לכלוך של השטח, אסור לו להניח כלי תחת הנר כדי ש השמן הנוטף ייפול לתוכו.

(ט) מבטל כלי מהיכנו – השמן שבנר מיועד בכניסת השבת לצורך הנר, ולא לשאר שימושים, לכן אסרוהו חכמים מדין "מוקצה", אף אם במשך השבת יכבה הנר. אם השמן יטפטף בשבת לכלי – הוא יאסור את הכלי מדין "בסיס לדבר האסור", נמצא שהנחת הכלי בשבת היא "ביטול כלי מהיכנו", ולכן אסורה.

(י) מבעוד יום – וגם כך הכלי נאסר בשבת, אולם נאסר מעצמו, בלי מעשה אדם.

(יא) בשבת – משום מוקצה.

(יב) שאינו מטלטלו – דרכם הייתה לתלות נר שמן מהתקרה.

(יג) ויטה – כלומר: החשש הוא שמא על ידי נגיעתו ינדנד שלא במתכוון את הנר, ובכך יגרום להבערה מוגברת. והדבר אסור אף שאינו מתכוון לכך, כי הדבר קרוב מאוד שיקרה. מדברי הרמ"א הללו אנו לומדים כלל גדול, שגם במקום שבו מן הדין אין איסור, עלינו להשתדל לא לעשות מעשים שנראים כעשיית מלאכה. ואף שלהלכה "דבר שאינו מתכוון – מותר", כלל זה מתיר לעשות דבר הנצרך, אבל דבר שאינו נצרך, כמו לנגוע בנר, אסרו הראשונים, כדי שלא יבוא לזלזל באיסורי השבת. ונראה שהמחבר אינו פוסק חומרה זו.

סעיף ד

^דנותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו (יד). אבל לא יתן לתוכו מים, אפילו מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות (טו).  ^הומכל מקום מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת (טז), כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן (יז). הגה: ויש אומרים אפילו מתכוין לכבוי שרי (יח), מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי (יט). וכן נוהגין (סמ"ג).

^דשבת מ״ז ע"ב.  

^התשובות הגאונים נשם רב נטרונאי גאון.

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) כלי מהיכנו – כלומר: הניצוצות אינם מוקצים, בגלל שאין בהם ממש, ולכן אין בכך ביטול כלי מהיכנו.

(טו) כיבוי הניצוצות – בשבת אסור משום שמקרב זמן כיבוי הניצוצות, ובערב שבת אסור שמא ישים את הכלי בשבת עצמה. נתינת הכלי בשבת אינה כיבוי ממש כיוון שבניצוצות אין כלל מלאכת כיבוי מהתורה, אולם חכמים גזרו בכך משום שהמניח את הכלי מתכוון לכבות את הניצוצות. וגזרו אפילו בערב שבת.

(טז) בערב שבת – והאש תכבה כשהפתילה תגיע למים.

(יז) להגביה השמן – יש שכתבו שנתינה כזו של המים אינה גורמת כיבוי, וממילא האש תכבה כשייגמר השמן. המחבר לא התחשב בדעה זו והתיר רק משום שאין כוונתו לכבות, ונראה שלדעה זו, העובדה שיש מים תחת השמן מקדימה את הכיבוי מיד כשהפתילה תשאב מים.

(יח) שרי – כלומר: אפילו אז מותר לתת מים לפני שבת.

(יט) גרם כיבוי – בשבת עצמה גרמא כזו אסורה, כפי שראינו בסעיף א', אולם לא אסרו בגללה נתינת מים מערב שבת.

[1]. כך להלכה, אך הרמב"ם פסק להלכה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, וגם למקילים נחשבת כאיסור דרבנן חמור.

[2]. בסימן זה נראה שהדבר מותר. ויש לדון בכך גם בדברי המחבר והרמ"א בסימן של"ד סעיף כב. ובמקומות נוספים ניתן לדייק בדעת המחבר, בעיקר בסימנים רע"ז ושל"ד, ונחלקו בכך האחרונים.

[3]. ביצה דף כב ע"א; רמב"ם שבת י"ב, ב.

[4]. וכפי שמשמע בדברי הראש ביצה פרק ב' סימן יז.

[5]. אין כאן חיוב מהתורה משום שכיבוי רגיל הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. והלשון "ויתחייב" היא שלשון הגמרא, שהיא על פי שיטתו של רבי יהודה שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה (וכך פסק גם הרמב"ם, כפי שהבאנו בהערה 1). ועוד, שמלאכה שאינה צריכה גופה היא למעשה עשיית המלאכה עצמה ממש, אלא שהתכלית של עושה המלאכה אינה התכלית שבהגדרת המלאכה. ואולי זו הסיבה שהאיסור שבסעיף זה לא נחשב כגזירה לגזירה.

[6]. כך פסק האגרות משה (יורה דעה חלק ג' סימן מ"ז אות ד). ויש מקילים בדבר (יביע אומר ח"ג או"ח סימן יח. ועיין במכתב של הרב יעקב אריאל אליי המודפס בראש כרך א' של סדרה זו אות ד', ותגובתי שם). ובשעת דוחק גדול יש למקל על מי שיסמוך (בצירוף שיטת התוספות שכל מלאכה שאינה נעשית מיד נחשבת גרמא, ואסור להסתפק מהנר משום שהלהבה קטנה מיד. ובצירוף שיקולים נוספים). פוסקים רבים, ביניהם "שמירת שבת כהלכתה", מתירים להמשיך מצב קיים, שאינו אלא "הסרת המונע" (כגון אם האור דולק והשעון עתיד לכבות בשעה מסוימת, מתירים לדחות את הכיבוי ולא להקדימו). גם סברה זו אינה נראית לי, משום שבמעשהו גורם שהאור יישאר דלוק זמן נוסף, בגלל מעשהו בשבת. אמנם אם האור כבוי והוא מונע שיידלק, נראה לי שאפשר להתיר בשופי. ועיין מה שכתבנו בזה בהלכות יום טוב סימן תקי"ד הערה 2.

[7]. ישנם פוסקים המקילים בהזזת שעון שבת, ומסבירים שהאיסור כאן הוא כשהשמן הוא חלק מערכת הנר, אולם שעון השבת נחשב כדבר חיצוני לאור החשמל. ולא נראה לי חילוק זה, אלא השעון הוא חלק מהמערכת עצמה. עוד אומרים המקילים שאפשר לסמוך על שיטת הראשונים ש"גרמא" היא כל מלאכה שלא נעשית מיד, וכאן נאסרה ההסתפקות מהשמן כיוון שברגע ההסתפקות הלהבה קטֵנה. ובצירוף שיטה זו ושיטת המקילים בשעון שבת, נראה שיש מקום להקל בשעת דוחק גדול, ולהזיז את שעון שבת בשינוי (כגון ביד שמאל), אבל לדעתי אין להרחיב כלל את ההיתר.

[8]. הלכות מוקצה מבוארות בהרחבה החל מסימן ש"ח. דין "בסיס לדבר האסור" מבואר ברע"ז, ג ובש"ט, ד. דין ביטול כלי מהיכנו מבואר בעיקר בש"י, ו.