סימן רמ"ח – יציאה לדרך לפני שבת, ובו ד' סעיפים

סימן זה עוסק ביציאה לדרך, בים או ביבשה, לפני שבת. להבנת הסימן נקדים כמה הלכות שעליהן נשען סימן זה:

א. מצווה מדברי סופרים לענג את השבת, ובכלל המצווה גם לדאוג להרגשה טובה בשבת. לכן אין לעשות בשבת מעשים שעלולים לגרום להרגשה לא נוחה.

ב. אסור בשבת לצאת מחוץ לתחום שבת, שהוא אלפיים אמה (כקילומטר) לכל כיוון. איסור זה הוא מדרבנן; ואם מתרחק מן העיר י"ב מיל (כששה קילומטרים), יש אומרים שהאיסור מהתורה. נביא כאן מספר פרטים של איסור תחומין הנוגעים לסימן זה:

1. אין איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים (כ-80 ס"מ). לכן למשל הטס במטוס נמצא מעל עשרה טפחים מהארץ, ואינו עובר על איסור תחומין.
2. וכן בים ובנהרות, כשיש עשרה טפחים בין קרקעית הים לבין קרקעית הספינה אין איסור תחומין.
3. היוצא מחוץ לתחום בשבת – לכשיגיע למקום ישוב, אסור לו לצאת מתוך ד' אמותיו.

ג. אסרו חכמים לנסוע בשבת בעגלה הנמשכת על ידי בהמות, גזרה שמא יחתוך ענף מן האילן כדי להנהיג את הבהמות[1].

ד. אסרו חכמים לשחות בשבת בנהר או בים, גזרה שמא יבנה רפסודה[2].

ה. אסור שגוי יעשה מלאכה עבור היהודי בשבת במקום שהוא נראה כשליחו, כפי שהתבאר בסימנים הקודמים.

ו. יש מקום לדון אם מותר להתחיל בפעולה כלשהי לפני שבת, במקרה שברור שכאשר תיכנס השבת יצטרך משום כך לחלל אותה (כגון לצאת למסע במדבר כאשר אינו יכול לעצור בשבת).

סעיף א

(א) ^אמותר להפליג בספינה (ב) אפילו בערב שבת, אם הולך לדבר מצוה (ג); ^בופוסק עמו שישבות (ד), ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום (ה). ^גאבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם השבת (ו). הגה (ז): אבל קודם שלשה ימים שרי (ח), אפילו בספינה שמושכים אותה על ידי בהמות (ט), ואפילו אין בגובה המים י' טפחים (י) (מהרי"ק שורש מ"ה). ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה בשבת להוליך הספינה (יא) (ריב"ש סימן קנ"ב). ^דואם הוא דרך מועט, כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד – מותר להפליג בערב שבת בבקר, מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת (יב); ^הומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, אפילו דרך מועט, אין מפליגין (יג).

^אשבת י״ט ע"א.  

^בשם וכת״ק, רמב״ם שבת בפרק כ״ד ה״ו [ופרק ל׳ הי״ג], ורבנו ירוחם.  

^גגמרא שם, ושם ברמב"ם.  

^דגמרא ורמב"ם שם. 

^ההרמב״ם שם פרק ל', מהא דבני בישן פסחים דף נ׳ ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) הקדמה לסעיף – חכמים אסרו לצאת להפלגה ארוכה החל מיום רביעי[3]. הראשונים נתנו טעמים רבים לאיסור זה: ביטול עונג שבת בגלל הטלטול בים (כפי שמביא המחבר בסעיף ב'); חשש שיהודי יעשה מלאכה בשבת; חשש שגוי יעשה מלאכה עבור היהודי באופן האסור בשבת; איסור יציאה חוץ לתחום שבת; והאיסור לשחות, שקיים גם בשיט בספינה אם יוצא להפלגה בשבת עצמה. לכל אחד מהטעמים ישנם ביטויים שונים בפרטי ההלכה, כפי שמפורט בסעיפים הבאים.

(ב) בספינה – מדובר כאן בספינה השייכת לגוים ומופעלת על ידם, והיהודי הנוסע אינו אמור לעשות בשבת שום מלאכה. כמו כן אין בעיה של 'תחומין' בים, כפי שראינו בהקדמה לסימן.

(ג) לדבר מצווה – טעם האיסור העיקרי הוא משום ביטול עונג שבת. ואם יוצא לצורך מצווה, המצווה דוחה את הציווי לענג את השבת – שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

(ד) ופוסק עמו שישבות – הנוסע מבקש מהגוי שלא לשוט בשבת עצמה, ומשלם לו בהתאם. באופן זה מותר לשוט אפילו אם יש בהפלגה זו יהודים בלבד, ואין אנו אומרים שהגוי עושה מלאכה בשבת בעבור ישראל[4]. וכתב כף החיים (אות ד') שהחובה להתנות עם הגוי היא רק היכן שאפשר, אבל אם אי אפשר – כגון בהפלגה גדולה שאין בה מקום להתחשב בנוסעים בודדים –אפשר לסמוך על הפוסקים שאינם מצריכים תנאי זה, ולצאת לדבר מצווה גם בלי לפסוק.

(ה) אין בכך כלום – שהיות שהגוי קיבל תשלום כדי שישבות, אם הוא בכל זאת נוסע בשבת הרי הוא עושה כן לטובתו, ולא בשליחות ישראל[5].

(ו) קודם השבת – מפני הפגיעה בעונג השבת; ואסור אף אם הגוי אינו עושה מלאכה עבור ישראל, ואף אם אין בעיה של תחומין.

(ז) הגה – הרמ"א מדגיש שהאיסור שבדברי המחבר הוא רק בשלושת הימים שלפני שבת, אבל לפני כן אין לאסור.

(ח) שרי – מותר, הואיל ובתחילת השבוע אין חובה לתכנן כיצד להימנע ממלאכה בשבת, וכיוון שלאחר שלושה ימים הגוף מתרגל לתנאי הים, ואין חסרון בעונג השבת. וכתב כף החיים על פי המאירי שמלחים וכל הרגילים לתנאי הים מותרים להפליג אפילו בערב שבת, אם אין סיבה אחרת לאסור.

(ט) על ידי בהמות – אסרו חכמים לנסוע בשבת בעגלה הרתומה לבהמות, והאיסור קיים גם כאשר העגלה מונהגת על ידי גוי. ספינה המונהגת על ידי בהמות דומה אמנם לעגלה, אולם מלמדנו הרמ"א שאיסור זה לא נאמר בספינה.

(י) י' טפחים – כבר ביארנו שבמים רדודים כאלו חל איסור תחומין כמו ביבשה[6], ובכל זאת אין איסור אם הנסיעה התחילה למעלה משלשה ימים לפני השבת. וכמובן שההיתר לצאת מתחום שבת קיים רק כאשר אין אפשרות לעצור את השיט במהלך ההפלגה; וגם המחבר מסכים להיתר זה[7].

(יא) להוליך הספינה – שכפי שיתבאר בסעיף הבא, היוצא לדרך בהיתר יכול לעשות מלאכה בשבת אם נמצא בסכנה, ואין אוסרים עליו לצאת לדרך שמא ייכנס לסכנה.

(יב) קודם השבת – ולא חששו שמא יתעכב בדרך. וכיוון שהותר לצאת, אם התארכה ההפלגה ולא הספיק להגיע קודם כניסת השבת, מותרת כל מלאכה במקום של חשש סכנה. והוא הדין כיום כאשר נוסעים לשבת, שמעיקר הדין אפשר לצאת לדרך בשעה המספיקה להגעה בנחת לפני כניסת השבת בהנחה שלא יהיו תקלות. אבל למעשה החכם עיניו בראשו, והיות ששכיחים פקקים ועיכובים בדרך, נכון לצאת מוקדם יותר, כדי שגם בעת עיכוב יספיק להגיע למחוז חפצו לפני שבת.

(יג) אין מפליגין – ישנן קהילות שקיבלו על עצמן שלא לצאת לדרך בערב שבת אף למקום שאפשר להגיע אליו קודם שבת. למנהג זה גדר של 'מנהג המקום', והוא מחייב גם את הדורות הבאים אחריהם באותו מקום. אולם אנשים שעברו לגור במקום אחר אינם חייבים עוד בהנהגה זו[8].

סעיף ב

^והא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, הטעם משום עונג שבת, שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול (יד). ^זודוקא למפליגים בימים המלוחים, אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם, ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת; ^חוהוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעומקם עשרה טפחים (טו), ^טאבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מעשרה טפחים – אסור (הגה: לצאת חוץ לתחום) (טז), משום איסור תחומין (יז). הגה: וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת, אסור ליכנס בה שלשה ימים קודם השבת (יח), אפילו הם נהרות הנובעים (יט) והוא למעלה מעשרה (כ) (ריב"ש סימן קנ"ב), אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה בשפת הנהר, ולא דמי להליכה בקרון שאסור (כא) (מהרי"ק).

^והרי״ף והרמב״ם שם והרא״ש.

^זהרמב״ם בתשובה.  

^חבתשובות הרמב״ם.

 ^טבית יוסף גם לדעת הרי״ף והרא״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) צער ובלבול – ואסור לבטל מראש את מצוות עונג שבת.

(טו) עשרה טפחים – בהקדמה לסימן למדנו שאין איסור תחומין בהפלגה בעומק עשרה טפחים ומעלה.

(טז) לצאת חוץ לתחום – המחבר הקפיד כאן לנסח שאסור דווקא אם ידוע שהנהר עמוק פחות מעשרה טפחים, אבל במקרה של ספק – מותר, משום 'ספק דרבנן להקל'. 

(יז) איסור תחומין – כזכור, כבר בדברי הרמ"א בסעיף הקודם (ס"ק י') ראינו שיש לחשוש לאיסור תחומין כשיוצא להפלגה מיום רביעי ואילך.

(יח) קודם השבת – טעם נוסף לאסור הפלגה מיום רביעי ואילך הוא שאין להיכנס שלושה ימים לפני שבת למקום שידוע שתהיה בו סכנה ויהיה עליו לחלל שבת. לכן אין להפליג החל מיום רביעי אם ההפלגה תהיה כרוכה בעשיית מלאכות האסורות בשבת; אבל בתחילת השבוע אינו צריך לדאוג לשבת, ומותר.

(יט) נהרות הנובעים – הם הנהרות הגדולים שיש בהם נביעה כל השנה, ולא רק בעונת הגשמים. בהפלגה בנהרות אלו אין ביטול עונג שבת.

(כ) למעלה מעשרה – לכן אין איסור תחומין; ובכל זאת אסור, שלא יבוא לידי חילול שבת.

(כא) שאסור – אף על פי שאסרו חכמים רכיבה בקרון בשבת. טעם איסור זה הוא שלא יבוא לחתוך ענף כדי לדרבן את הבהמה, ומלמדנו הרמ"א שאין לחשוש לכך בספינה הנגררת על ידי בהמות, כיוון שהנוסע רחוק מהבהמות, ולא גזרו בכך חכמים. היתר זה קיים רק בבהמות השייכות לגוי, אולם בבהמות של ישראל אסור משום 'שביתת בהמתו'.

סעיף ג

(כב) ^יהיכא דמותר להפליג מערב שבת (כג), אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה (כד), אף על פי שמפלגת בשבת – מותר (כה), ^כוהוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה (כו). הגה: ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה שרי (כז), דמאחר שקנה בה שביתה  מערב שבת מותר אחר כך ליכנס בה בשבת ולהפליג (כח). ויש שעושין קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם ולנים שם, ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין, וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות (כט) (ר"ן פרק קמא דשבת; וריב"ש סימן י"ז, י"ח, ק"א, קנ"ב). ועיין לקמן סימן של"ט (סעיף ז') ות"ד.

^יטור בשם בה״ג.  

^כתוספות בעירובין מ״ג, והרא״ש שם וגם בתשובה, והרשב״א בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בספינה היוצאת מהנמל בשבת עצמה, ומחפש דרכים להתיר את ההפלגה. ישנן שתי בעיות בהפלגה בשבת עצמה: א. לעתים המים בנמלים רדודים, וכאשר הספינה עוגנת בנמל אין עשרה טפחים בין קרקעית הים לקרקעית הספינה, ואז בהפלגה יש איסור של יציאה מחוץ לתחום. ב. כפי שראינו בהקדמה לסימן, אסרו חכמים לשחות בשבת בנהר או בים, גזרה שמא יבנה רפסודה. יש ראשונים הסוברים שאיסור זה חל גם על היוצא להפלגה בים או בנהר, אם יוצא בשבת עצמה.

(כג) מערב שבת – כגון לדבר מצווה, או בנהרות שעומקם מעל עשרה טפחים.

(כד) וקנה בה שביתה – כלומר שנכנס לספינה לפני כניסת השבת.

(כה) מותר – אף אם הספינה תפליג בשבת, כיוון האיסור שמא יעשה רפסודה קיים רק לעולה לספינה בשבת עצמה.

(כו) מעת שקנה שביתה – לדעה זו אף אם היה בספינה ביום ששי, ואפילו היה בה בעת כניסת שבת, אם יצא מהספינה – אסור לו לשוב אליה, משום הגזרה שלא לשוט בשבת.

(כז) שרי – מותר. לדעה זו, החולקת על דברי המחבר, אם היה בספינה בכניסת השבת מותר לו להפליג בשבת עצמה, גם אם ירד מהספינה בינתיים וחזר אליה לאחר מכן.

(כח) ולהפליג – כיוון שאם היה בספינה בכניסת השבת, הרי היא נחשבת כביתו לאותה שבת, ולא גזרו בה את איסור השיט בשבת.

(כט) ואין למחות – במקומות שנהגו בהם לסמוך על המקלים. אולם לדעת המחבר אסור לעשות כן.

סעיף ד

^להיוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם (ל) – שלושה ימים קודם שבת אסורים לצאת (לא); וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש – מותר, ואין כאן חילול (לב). ^מוהעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא – אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש (לג). ופוסק עמהם לשבות (לד), ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו, יכול ללכת עמהם חוץ לתחום (לה), מפני פיקוח נפש; ואם נכנס לעיר אחת בשבת, מהלך את כולה (לו); ואפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס לעיר – מותר, דכיון דלדבר מצוה נפק יש לו אלפים אמה לכל רוח (לז). הגה: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו – חשוב הכל דבר מצוה (לח), ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל (לט) (מרדכי שבת רמז רנ"ח בשם ר"ת); ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה; ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו (מ).

^להריב״ש בתשובה, לפירוש הר״ה שם.  

^מהרשב״ץ בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) לבדם – ההליכה בשיירה, בניגוד לנסיעה בספינה, יש בה בוודאי איסור תחומין, ולעתים גם איסורים נוספים. ההיתר היחיד לעבור על איסורים אלו הוא סכנת נפשות, והשאלה היא אם מותר לאדם לצאת לדרך ביודעו שכאשר תגיע השבת יהיה עליו לעבור על איסורים.

(לא) אסורים לצאת – כיוון שבשלושת הימים שלפני שבת על האדם לתת דעתו עליה, ולא להתחיל בפעולה שתגרום לו לחילול שבת.

(לב) ואין כאן חילול – מהלכה זו עולה עיקרון חשוב, שעל אף החומרה שבחילול שבת, לא הזהירה התורה את האדם שלא להיכנס למצב שיהיה בו פיקוח נפש. התורה לא רצתה שהשבת תמנע פעולות חיוניות בתחילת השבוע, ותצמצם את הפעילות השגרתית של החיים. ללא היתר זה היו אנשים שלעולם לא היו יכולים לצאת לדרך.

(לג) יכול לפרוש – שמשום חשיבות המצווה מותר לצאת בשיירה אפילו בימים שיש בהם חובה להיזהר בכבוד השבת הקרבה ובאה.

(לד) לשבות – כלומר שמבקש מהם שלא ימשיכו בדרכם בשבת, ומוכן אפילו לשלם על כך. ומותר באופן זה לצאת לדרך אף אם יודע שלא ייענו בפועל לבקשתו, כפי שראינו בתחילת הסימן לגבי היוצא להפלגה לצורך מצווה.

(לה) חוץ לתחום – והוא הדין לשאר מלאכות. ונקט המחבר איסור תחומין, כיוון שבשיירה שהאחראים עליה הם גוים, האיסור העיקרי של ההולך בשיירה הוא איסור זה.

(לו) מהלך את כולה – בהלכות עירובין מבואר שמי שהיה בשבת מחוץ לתחום העיר, ונכנס לעיר באיסור (בשוגג או במזיד) – תחומו בהמשך אותה השבת הוא ארבע אמות בלבד (שו"ע סימן ת"ה); אולם אם נכנס לעיר בהיתר, מותר לו ללכת בתחום כל העיר (שו"ע ת"ז, א).

(לז) לכל רוח – ככל היוצא לדבר מצווה, שיש לו אלפיים אמה מהמקום שאליו הגיע בשבת (שו"ע ת"ז, ב-ג)[9].

(לח) דבר מצווה – הסחורה היא מצווה משום שפרנסת משפחתו היא חובתו על פי ההלכה. וראיית פני חברו יש בה משום מצוות אהבת הרֵע.

(לט) כשהולך לטייל – ואפילו במקרים אלו שאין בהם מצווה, מותר לצאת לשיירה כזו לפני יום רביעי.

(מ) על מי שיסמוכו – מדבריו היפים של הרמ"א למדנו גם לעניין יציאה מארץ ישראל, שאף מי שאוסר לצאת מהארץ לטיול יודה שמותר לצאת על מנת לבקר חברים.

[1]. ביצה דף ל"ו ע"ב; שו"ע ש"ה, יח. ושם בע"ה נסביר גזרה קשה זו.

[2]. ביצה שם; שו"ע של"ט, ב. ושם בע"ה נסביר גזרה זו.

[3]. ימים א-ג שייכים בכמה היבטים לשבת שלפניהם, כגון שמי שלא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל בימים אלו; וימים ד-ו שייכים לשבת הבאה. גם בהלכה זו, החובה לכלכל את המעשים לקראת השבת מתחילה שלושה ימים לפני השבת.

[4]. הצורך לפסוק עם הגוי שישבות קיים רק כאשר מפליגים לדבר מצווה בימים ד-ו; אבל בתחילת השבוע אין בכך צורך (מסקנת כף החיים באות ד, ע"ש).

[5]. ואף שאסור לבקש מגוי, אפילו בחול, שיעשה עבור ישראל בשבת מלאכה האסורה מהתורה (כמבואר בסימן ש"ז, ב), כאן מותר משום שהנסיעה מתחילה לפני שבת, וכיוון שהגוי עושה את המלאכות גם בעבור עצמו, שהרי הוא רוצה להגיע ליעדו.

[6]. הלכות תחומין בנהרות מפורטים בסימן ת"ד.

[7]. כך עולה מהמשנ"ב (ס"ק ז), וכן כתב כף החיים (אות יג) מדברי המחבר בסעיף ד'. ויש חולקים.

[8]. לעניין מנהג המקום לעוקרים ממקומם, יעויין בדברי הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל סימן רי"ב, המתיר אפילו כשעברה הקהילה כולה.

[9]. כתב המג"א (ס"ק י"ז), והביאו המשנ"ב (ס"ק ל"ב), שאין לסמוך על כך אלא ביוצא לדבר מצווה גמורה, כגון העולה לארץ ישראל; ולא ביוצא לדבר סחורה, אף שמביא הרמ"א בהמשך שהיציאה עצמה הותרה.