שולחן ערוך כפשוטו

הלכות שבת

סימן רמ"ו – דיני השאלה והשכרה לגוי בשבת, ובו ה' סעיפים

להבנת סימן זה יש להקדים ולבאר שני מושגים הלכתיים.

הראשון הוא 'שביתת כלים', כלומר מצב שבו האדם עצמו אינו עושה מלאכה, אבל כליו עושים מלאכתו, כגון השארת מלכודת בשבת שנלכדות בה חיות במהלך השבת. בהלכה זו נחלקו בית הלל ובית שמאי, והלכה כבית הלל, שאין בשבת ציווי על שביתת כלים[1]. מהלכה זו עולה שמותר להשכיר או להשאיל כלי לגוי, אף שהלה יעשה בו מלאכה בשבת. ואמנם גם כאן, כבסימנים הקודמים, לעתים ייאסר הדבר משום שהשימוש בכלי נראה כנעשה בשליחות היהודי. בכלל היתר 'שביתת כלים' גם מכונות או מפעלים הפועלים בשבת באופן אוטומטי בלי התערבות אדם, וכן הפעלת והפסקת פעילותם של מכשירים בשבת על ידי 'שעון שבת' המכוון לפני השבת. ודבר זה מותר גם אם האדם נהנה בשבת מהפעלתם, למשל בהפעלה של מזגן או תנור חימום על ידי שעון שבת המכוון לפני שבת[2].

המושג השני הוא 'שביתת בהמתו'. בעשרת הדברות נאמר (שמות כ', י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ", ולכן אסור להשאיל או להשכיר בהמה לגוי כשיש חשש שהגוי יעבוד בה בשבת.

פרטי השאלת כלים ובהמות או השכרתם לגוי בשבת מבוארים בסימן זה. 

 

סעיף א

אמותר להשאיל ולהשכיר כליו לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים (א). בויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה, אסור להשכיר לגוי בערב שבת (ב); וביום חמישי מותר להשכיר לו (ג), גובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע (ד); דולהשאיל לו, מותר אפילו בערב שבת (ה). הגה: וכן עיקר כסברא האחרונה (ו). ומותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהגוי יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן בכי האי גוונא דהוי שכירות (ז) (הגהות מיימוני פ"ו).

ארמב״ם בפ״ו מהלכות שבת [הט״ז] וכדעת [הרא"ש בדעת] הרי״ף.

בהרא״ש בשם ר׳ יונה אהא דשבת י״ט, וכן נראה מפי׳ רש״י שם. 

גשבת י"ט ע"א בתוס׳ והרא״ש ושאר פוסקים. 

דסמ״ג וסמ״ק וספר התרומה והגה״מ פרק ו׳ בשם התוספות.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) על שביתת כלים – כפי שהסברנו בהקדמה. לדעה זו ההיתר כולל אף כלים שעושים בהם מלאכה האסורה בשבת, ואפילו להשאילם מערב שבת ועד לאחר השבת מותר. אולם השכרה לשבת בלבד אסורה משום 'שכר שבת'[3].

(ב) בערב שבת – גם לדעה זו מותר להשכיר כלים מעיקר הדין, שהרי אין כאמור חיוב של שביתת כלים. אולם לשיטה זו כלי שמלאכתו אסורה בשבת אסור להשכיר מערב שבת, שמא יחשבו שהגוי עושה מלאכה זו בשליחות ישראל, והדבר אסור משום מראית עין.

(ג) מותר להשכיר לו – ואין חשש שייראה כעושה מלאכה בשבת בשליחות היהודי אלא אם כן ההשכרה מתבצעת בערב שבת.

(ד) או לשבוע – כפי שראינו בסימנים הקודמים, שגם אם אין עוברים על שום איסור, אין לקבל שכר עבור מלאכה שנעשתה בשבת בלבד, אלא יש "להבליעה" בשכר עבור ימות החול.

(ה) בערב שבת – דווקא השכרה עבור תשלום נאסרה, ולא השאלה. ולכאורה קשה להבין מדוע, שהלא האיסור הוא משום מראית העין, וזו קיימת גם כשמשאיל את הכלי (ואולי אפילו אדרבא, אם משאיל את הכלי בחינם נראה יותר שהגוי עושה עבורו את המלאכה מאשר אם משכיר את הכלי). וכתב הב"ח שדווקא כשהיהודי מקבל שכר עבור הכלי נוח לו בכך שהגוי עובד בשבת[4].

(ו) כסברה האחרונה – שאסור להשכיר לגוי בערב שבת כלי שעושים בו מלאכה. וכן נוהגים האשכנזים. והספרדים נוהגים כדעה המקלה ומתירים, אולם יש לשים לב שאסור להשכיר לשבת בלבד, משום שכר שבת.

(ז) דהוי שכירות – תרגום: 'ובמקרה זה אין אנו אומרים שנחשב לשכירות'. ומותר אף על פי שיש כאן סוג של תמורה, כיוון שדרך חברות שזה משאיל לזה וזה משאיל לזה.

 

סעיף ב

האסור להשאיל שום כלי (ח) לגוי בשבת, וואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה, זמפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו (ט).

השם [באות ד'].  

ושבת י״ח ע"ב וכר' עקיבא אליבא דבית הלל.

זסמ״ג והתרומה.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) שום כלי – ואף כלי שאינו מיועד למלאכה האסורה בשבת.

(ט) ציווהו להוציאו – לטובת היהודי, וייראה כאילו הוא שליחו של אותו יהודי להוצאת החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ובמקום שיש עירוב אסור בשבת עצמה להשאיל לגוי כלי שמלאכתו אסורה בשבת.

 

סעיף ג

חאסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו (י). הגה: אבל יכול להשכירה או להשאילה, ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת (יא) (ריב"ש), אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בשבת, כי אין הגוי נאמן על כך (יב) (סמ"ג וסה"ת ומרדכי פרק קמא דשבת). טואם השאילה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת (יג) – יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת (יד), יאו יאמר 'בהמתי קנויה לגוי' (טו), כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. הגה: ואם רוצה, יכול להפקירה לפני שלושה בני אדם כדין שאר הפקר (טור), ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת (טז) (טור בשם ר"פ). ודוקא בשבת, אבל ביום טוב אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב (יז) (ב"י סי' ש"ה בשם שבולי הלקט).

חטור, ושם [באות ד'].  

טהריב"ש בתשובה.  

יהגהות מרדכי פרק קמא דשבת, והאגור בשם ספר המצוות.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) שביתת בהמתו – כפי שהסברנו בהקדמה.

(יא) קודם השבת – ולא חוששים שהגוי לא יעמוד בהתחייבותו.

(יב) נאמן על כך – כיוון שהיהודי אינו יכול לבדוק ולאכוף הסכם זה.

(יג) ועיכבה בשבת – כלומר שהפר את התחייבותו, ולא עמד בתנאי להחזירה קודם השבת.

(יד) קודם השבת – אדם יכול להכריז על רכוש השייך לו שהוא מפקירו, והדבר מועיל. מהתורה די בהכרזה אפילו בינו לבין עצמו, אלא שתיקנו חכמים שיכריז זאת בפני שלושה[5]. כאן העמידו חכמים הלכה זו על דין תורה, שאפילו הפקיר בינו לבין עצמו ההפקר חל, ומהתורה די בכך כדי לומר שהבהמה אינה שלו, ולא יתחייב אם יעשו בה מלאכה בשבת[6]. והגוי אינו יודע שהיהודי הפקירה, ויחזירה לו אחר השבת.

(טו) בהמתי קנויה לגוי – ואין צורך שיאמר זאת לגוי[7]. ואף שאין לעשות כן לכתחילה, כאן שמדובר במקרה שהתנה עם הגוי שישיב את הבהמה לפני שבת, והגוי עבר על הסיכום ועיכב את הבהמה בשבת שלא כדין, התירו לעשות כן, כדי שלא יעבור על איסור תורה מפני הגוי שלא עמד במילתו[8].

(טז) איסור שבת – כלומר: אמנם המחבר התיר להפקיר במקרה זה בינו לבין עצמו, אולם עדיף להפקיר בפני שלושה, כעיקר דיני הפקר. ואם חושש להפקיר בפני שלושה, שמא יהיה מי שישמע שהפקיר היהודי את בהמתו ואז ילך וייקחנה מהגוי, כתב הרמ"א שאפילו מפקירה בפני שלושה – לא יוכל אף אחד לזכות בה, כיוון שכוונתו להפקירה ליום השבת בלבד, ובתום השבת חוזרת הבהמה לרשותו[9].

(יז) ביום טוב – מלאכות שבת נאסרו גם ביום טוב, אבל לדעה זו איסור שביתת הבהמה חל רק בשבת[10].

 

סעיף ד

כישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו הגוי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא (יח); ויש אוסרים, דכיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל (יט). הגה: ועיין למטה בסימן זה (כ).

כהגה״מ פ״ו הי״ח בשם סמ״ק, וסמ״ג, והתרומה סי׳ קמ״ח.

שולחן ערוך כפשוטו

(יח) ויוקרא וזולא – תרגום: והתייקרות או הוזלת הבהמה. הסעיף הקודם דן בהשכרה רגילה, שבה השוכר חייב להחזיר את הבהמה עצמה בתום השכירות (אף אם ערכה עלה או ירד), ובמקרה של נזק לשלם כדיני השוכרים: חייב אם הבהמה ששכר נגנבה או נגזלה (ומשלם לפי ערכה בעת הגניבה), פטור מכל נזק שנגרם לבהמה באונס, וכן פטור אם מתה הבהמה מחמת המלאכה עבורה נשכרה. הסעיף שלנו מדבר בסוג אחר של שכירות, הדומה קצת לקניית בהמה: בסוף תקופת ההשכרה השוכר מתחייב להחזיר את שווי הבהמה בכל מקרה, גם אם מתה או נגנבה באונס גמור; ואם היה שינוי בשער – לא יחזיר השוכר את הבהמה, אלא את שוויה בעת ההשכרה. והיות שמקרה זה דומה לקנייה, יש אומרים שהגוי נחשב כבעליה של הבהמה לצורך העבודה בשבת, והיהודי אינו עובר בכך על שביתת בהמתו.

(יט) בהמת ישראל – לשיטת המחמירים הדבר הקובע את הבעלות הוא היכולת למכור, וכל עוד רק הבעלים הראשון יכול למכור את הבהמה – היא נחשבת כבהמתו, ואסור שתעבוד בשבת אצל הגוי.

(כ) למטה בסימן זה – בסעיף הבא, שבו נראה שההלכה כדברי המקלים.

 

סעיף ה

לאם ישראל וגוי שותפין בבהמה (כא), מותר לעשות בה הגוי מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם הגוי בתחלה כשקנו אותה, שיטול הגוי בשבת וישראל ביום חול (כב); ואם לא התנו מתחלה – אסור, אף על פי שהתנו אחר כך. מואם ילוה אותה לגוי בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה, שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הגוי ואחריות השוורים על הגוי – מותר (כג); נויש מתירים אפילו לא יהא רשות ביד הגוי להוציאם, על ידי שיזקוף הדמים על הגוי במלוה, ויחזור הגוי ויעשה אפותיקי (כד) (פירוש: 'אפו תהא קאי', כלומר: לא יהא לך פרעון אלא מזה) לישראל, או יהרהנם (פירוש: משכון בלשון ישמעאל – רהן) אצלו (כה), ובלבד שלא יאמר לו: 'מעכשיו' (כו). סויש מתירים על ידי שיזהיר את הגוי שלא יעשה בה
מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפילו מהאונסים (כז), ויכתב כן בערכאותיהם (כח), דהשתא (כט) אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה הגוי להתחייב באונסיה (ל). הגה: וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו, ויכול לעשות איזה מהן שירצה (לא), ואפילו אם הבהמה כולה של ישראל דינו כאילו היתה בשותפות הגוי,  רק שיפרסם שעשה דרך היתר (ד"ע).

להריב"ש בתשובה.  

מתשובת ריצב״א.  

נשם. 

סבית יוסף ובשם רבו כהר״ר יעקב בי רב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כא) ישראל וגוי שותפין בבהמה – בסימן רמ"ה למדנו על עסק ששותפים בו ישראל וגוי. בסעיף הזה נדון במקרה שיהודי וגוי שותפים בבהמה, ונשאל מתי מותר להניח לגוי לעבוד בה בשבת. מקרה זה חמור יותר משותפות בעסק, כיוון שבעסק החשש הוא לאיסור מדברי חכמים[11], ובשותפות בבהמה יש חשש למצוות שביתת בהמתו, שהיא מצווה מהתורה. בסעיף זה מבואר שאפשר להתיר שותפות שבה הגוי עובד בשבת רק אם ישנו ניתוק בין היהודי לבהמה ביום השבת.

(כב) וישראל ביום חול – וכך הבהמה שייכת ביום השבת לגוי בלבד.

(כג) מותר – בהסכם זה (בדומה להסכם שבסעיף הקודם) הגוי מתחייב בכל אחריות הבהמה בשבת. ונקט המחבר במילה 'הלוואה', אף שבדרך כלל

'הלוואה' היא בכסף ו'השאלה' היא בבהמה, כדי להדגיש שמדובר כאן למעשה בהלוואה השקולה להלוואת כסף, שבה הלווה אינו מחזיר את הכסף עצמו, אלא את ערכו[12].

(כד) אפותיקי – אפותיקי הוא נכס שהמלווה גובה מן הלווה במקרה של אי פירעון ההלוואה. למעשה זהו מעין משכון, אלא שהוא נשאר בינתיים בידי הלווה. כאן העצה היא שחלק מדמי השותפות ייחשבו כהלוואה שחייב הגוי ליהודי, וימשכן את הבהמה לחוב זה; כך הבהמה שייכת לגוי, אולם היהודי מובטח בכך שהגוי יחזירנה לו (ואם תמות, ישלם הגוי חלקו, כמו בכל הלוואה).

(כה) יהרהנם אצלו – הרהון דומה לאפותיקי, אלא שבו המשכון ניתן לאחר ההלוואה[13].

(כו) מעכשיו – כלומר שבשעת ההלוואה לא ינקוט לשון שעולה ממנה שאם הגוי לא ישיב את הכסף, קנויה הבהמה ליהודי משעת ההלוואה; שבמקרה זה אם הגוי לבסוף לא ישלם, נמצא למפרע שהיהודי עבר על שביתת בהמתו. אלא ישתמש בלשון שעולה ממנה שאם לא ישיב הגוי את ההלוואה, שייכת הבהמה ליהודי רק לאחר מועד הפירעון.

(כז) ואפילו מהאונסים – לשיטה זו מותר אם מתנה עם הגוי שלא יעבוד עם הבהמה המשותפת בשבת; וכיוון שהגוי אינו נאמן, מחזקים תנאי זה בכך שמוסיפים שאם הגוי יעבוד בשבת, אזי תיפול עליו כל האחריות לנזקי הבהמה.

(כח) בערכאותיהם – על פי חוקי המדינה; וכותבים בערכאות כדי לחזק את התנאי, וכדי שזה לא ייראה כהערמה כנגד השבת.

(כט) דהשתא – תרגום: שכעת. כלומר, לאחר שמטילים על הגוי את האחריות אם יעבור על החוזה.

(ל) להתחייב באונסיה – כלומר שאם הגוי עובר על ההסכם ועובד עם הבהמה בשבת, הוא מתחייב באחריות הבהמה – שנחשבת כעת כשלו – וממילא פטור היהודי מחובת שביתת הבהמה.

(לא) איזה מהן שירצה – הרמ"א מדגיש שמותר לכתחילה להיות שותף בבהמה עם גוי, ובלבד שיעשה אחד מהדברים ששנינו כאן: להתנות מראש, להלוות הלוואה גמורה, או שהגוי יתחייב שלא לעבוד עם הבהמה בשבת, ואם יפר זאת – האחריות עליו.

 

[1]. שבת פרק א' משנית ד-י.

[2]. אולם בישול בשבת אינו בכלל היתר זה, כפי שיתבאר בסימנים הבאים.

[3]. פרטי דין שכר שבת יבוארו בע"ה בסימן ש"ו.

[4]. הב"ח באות א', ולשונו: "כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הגוי – מיחזי דהמלאכה עושה הגוי בשליחותו דישראל, לפיכך בערב שבת אסור, דמיחזי כאילו הגוי עושה המלאכה מיד בשבת בכליו של ישראל על פי ציוויו, דהא מסתמא ניחא ליה בהאי מלאכה כדי שיקח שכר. ואף על פי דלא הוה ניחא ליה, מכל מקום אסור מפני הרואים". ופירושו קשה, שהלא ראינו בסימנים הקודמים ששכירות מותרת, אפילו של קרקע, משום שהגוי עובד לעצמו. ואולי פשר הדבר, שכאשר היהודי אינו מבקש תמורה מדובר כאן במעשה ידידות וחברות, ואין לחשוש בו (ואם הגוי עושה עבור כך מלאכה עבור הישראל, הרי זה תשלום, והדבר נחשב כשכירות). אבל בשכירות אין כאן ידידות אלא עסק, ובה יש מקום לחשוש שהיהודי יוריד את מחיר השכירות בתמורה למלאכה שהגוי יעשה עבורו בשבת. כך נראה לי להסביר דין קשה זה, וה' יצילני משגיאות.

[5]. נדרים מ"ה ע"א; שו"ע חו"מ רע"ג, ז.

[6]. ביארנו על פי הב"ח חו"מ רע"ג אות ז.

[7]. כתב המגן אברהם (ס"ק י') שצריך לומר זאת לגוי, ואם לא – לא עשה כלום. אולם אין נראה כך מלשון המחבר, ויתרה מזו: מקור הדברים הוא במרדכי (שבת רמז רמ"ה) בשם הר"ש משנץ: "אמר ליה בהמתי קנויה לך – מותר"; ומלשונו משמע שהדברים נאמרים לגוי. אולם המחבר שינה, וכתב "בהמתי קנויה לגוי", ומשמע שלא אומר זאת לַגוי. לכן נראה כדברי האליהו רבה (ס"ק י"א) שאין לעשות כן לכתחילה, וכאן אינו לכתחילה.

[8]. וכן פסק (בשם האליהו רבה הנ"ל) כף החיים אות מ"ח. ובדומה לכך כתב ערוך השלחן סעיף י"ד, שהגוי נחשב גזלן, ובאמירת היהודי נחשב כמתיאש, והגוי קונה כגזלן, עיין שם. ולא כמשנ"ב, שמשמע ממנו שפסק כמג"א, שצריך לומר לגוי.

[9]. כמבואר בנדרים מ"ד ע"א, שאפשר להפקיר חפץ לתקופה מסוימת, ואם במשך תקופה זו אף אחד לא זכה בחפץ, חוזר החפץ לרשות המפקיר בלי מעשה קניין.

[10]. עיין בהלכות יום טוב סימן תצ"ה סעיף ג', ובדברינו שם בהערה 9.

[11]. שלעתים גזרו חכמים על עבודת הגוי שנחשבת כנעשית בשליחות היהודי, ולעתים החשש רחוק יותר – מראית עין של איסור השליחות; ראה בהקדמתנו לסימן רמ"ג.

[12]. מקרה זה דומה למקרה שבסעיף הקודם, וכאן מתיר המחבר לעשות כך. מכאן למד הרמ"א בסוף הסעיף הקודם שהלכה בכך כדברי המקלים.

[13]. ראה רמב"ם מעשר שני פ"ג הי"ח; ותוספות יו"ט עדויות פ"ח מ"ב.

הלכות שבת - דיני ערב שבת

סימן רמ"ב – להיזהר בכבוד שבת 

סימן רמ"ג – דין המשכיר שדה ומרחץ לאינו יהודי

סימן רמ"ד – אלו מלאכות יכול הגוי לעשות בעד ישראל

סימן רמ"ה – ישראל וגוי שותפים, איך יתנהגו בשבת

סימן רמ"ו – דיני השאלה והשכרה לגוי בשבת

סימן רמ"ז – דין דואר על ידי גוי בשבת

סימן רמ"ח – יציאה לדרך לפני שבת 

סימן רמ"ט – דינים השייכים לערב שבת 

סימן ר"נ – הכנת הסעודות לשבת

סימן רנ"א – שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה

סימן רנ"ב – מלאכות המתחילות בערב שבת ונגמרות בשבת 

סימן רנ"ג – דין כירה ותנור ליתן עליה הקדירות בערב שבת 

סימן רנ"ד – אפיה וצליה מערב שבת לשבת

סימן רנ"ה – הכנת אש לחימום קודם השבת

סימן רנ"ו – שש תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת

סימן רנ"ז – דיני הטמנת חמין

סימן רנ"ח – שמותר להטמין בערב שבת על קדירה חמה 

סימן רנ"ט – כמה דיני הטמנה וטלטולם 

סימן ר"ס – דיני הכנסת שבת

סימן רס"א – זמן כניסת השבת 

סימן רס"ב – להיכנס לשבת בשולחן ערוך ובכסות נקייה

סימן רס"ג – מי ומי המדליקין 

סימן רס"ד – דיני הפתילה והשמן

סימן רס"ה – דין כלים הניתנים תחת הנר

סימן רס"ו – דין מי שהחשיך לו בדרך 

דילוג לתוכן