סימן רמ"ג – דין המשכיר שדה ומרחץ לאינו יהודי, ובו ב' סעיפים

מסימן זה ועד לסימן רמ"ז אנו עוסקים באיסור לבקש מגוי שיעשה מלאכה בשבת עבור יהודי. גדרי האיסור רבים, ופזורים לאורך הלכות שבת שבשולחן ערוך: חלקם מצויים בסימנים הקרובים, וחלקם בסימנים רע"ו, שכ"ה וש"ז. להבנת האיסור יש לחלק בין גוי העושה מלאכה בשבת עבור יהודי שייהנה ממנה בשבת עצמה, כגון הדלקת אור, לבין מלאכה שעושה הגוי בשבת והיהודי ייהנה ממנה רק לאחר השבת, כדוגמת גוי העובד בשדה או מתקן רכב עבור יהודי. הסימנים הבאים עוסקים בדוגמה השנייה.

בסימן זה מתוארים שני איסורים: הראשון הוא גזרה שגוי העושה מלאכה עבור יהודי נחשב לעתים כשליחו של היהודי, והחשיבו חכמים את הדבר כעשיית מלאכה על ידי היהודי עצמו. והשני, שגם כשהגוי אינו נחשב שליח, לעתים נראה שעושה מלאכתו בשליחות היהודי, והדבר אסור משום 'מראית עין'[1]. ואין לזלזל באיסורי מראית העין, כיוון שחכמים ייחסו חשיבות גדולה לשמירת צביון השבת ומראיתה, ואחד מטעמי השבת להעיד שה' ברא את העולם, והדבר נעשה כאשר ניכר שאנו שומרים את השבת.

בעבודות שגוי עושה בעבור יהודי עשויות להיות סוגי התקשרות שונים:

א. קבלנות: השכר על העבודה נקבע מראש, והגוי עובד בזמן שיבחר. במקרה זה הגוי אינו נחשב כשליח שוכר העבודה, אלא כעובד לעצמו.

ב. אריסות: כשהגוי מקבל שכר לפי עבודתו, כגון אם עובד בשדה תמורת אחוז מסוים, או שותף בבית מרחץ המקבל אחוז מסוים מההכנסות. גם במקרה זה הגוי אינו נחשב כשליח הבעלים.

ג. שכירות: הגוי משלם עבור העסק שבבעלות היהודי סכום קבוע, ומקבל את כל הרווח. גם במקרה זה הגוי אינו נחשב שלוחו של ישראל.

ד. שכיר: השכיר מקבל שכרו עבור הזמן שעבד, והרווח שייך כולו למעסיק.

במקרה זה הגוי הוא שלוחו של ישראל, ועבודת השכיר נחשבת מדברי חכמים כעבודת היהודי[2].

עולה שהאיסור חל על העסקת שכיר גוי בשבת, ולא על עבודה בקבלנות, אריסות או שכירות. אולם אם בעבודה מסוימת נוהגים בדרך כלל להעסיק שכירים, אסור משום מראית עין להעסיק בה גוי בשבת אפילו בתנאי העסקה אחרים, משום שהרואים יחשבו שהגוי הוא שכירו של היהודי. איסור זה נקרא בהלכה "מפני שנקראת על שמו". ועל פי הקדמה זו יתבארו דברי השולחן ערוך.

סעיף א

^אאלא ישכיר אדם מרחץ שלו לגוי (א), מפני שנקרא על שמו (ב), וגוי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש: אריס הוא העובד לקבל חלק ממה שישביח לבעליו) עביד (ג), ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. אבל שדה – מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל, אומרים: הגוי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד (ד). הגה: ואף על פי שלא לקחה הגוי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהגוי עובד בשבת – שרי, דגוי אדעתא דנפשיה עובד (ה) (ב"י בשם ר"ן מיימוני פ"ו, וב"י סימן רמ"ה בשם סה"ת). ^בותנור דינו כמרחץ (ו), ורחיים דינם כשדה (ז).

^אעבודה זרה כ"א ע"ב, וכרשב"ג. הרי"ף, והרמב"ם בפ' ו' מהלכות שבת, והתוספות והרא"ש בע"ז שם, ושאר פוסקים.

^בטור בשם הרמב"ן הרא"ש והר"ן שם.  

שולחן ערוך כפשוטו

(א) לגוי – מעיקר הדין הדבר מותר, משום שהגוי משלם ליהודי סכום קבוע, וכל הרווח שייך לגוי, ולכן העבודה אינה נעשית בשליחות היהודי.

(ב) שנקראת על שמו – כמבואר בהקדמה, מפני שמפורסם שמרחץ זה שייך ליהודי, ובדרך כלל אין משכירים מרחץ אלא משלמים שכר לפועלים, ולכן אסור לעשות כן משום מראית עין.

(ג) לאריסותא עביד – תרגום: שסתם מרחץ לא לאריסות עומד. כלומר: בדרך כלל אין משכירים מרחץ, אלא מעסיקים בו פועלים בשכירות לפי שעות.

(ד) ולעצמו הוא עובד – כלומר: השכרה ואריסות מותרים בעסקים שמקובל להעסיק בהם בהשכרה ובאריסות.

(ה) עובד – תרגום: מותר, כי הגוי עובד לעצמו. כלומר: ההיתר אינו מוגבל למקרה שהגוי מקבל את כל הרווחים, אלא אפילו אם מקבל רק חלק מהרווחים, עדיין נחשב כעובד לצורך עצמו, ולא כשליח. והדבר מותר כשאין חשש של מראית עין.

(ו) ותנור דינו כמרחץ – שכיוון שבדרך כלל מפעילים תנור על ידי פועלים שכירים, אסור ליהודי להשכיר תנורו לגוי בשבת, כיוון שהרואים עשויים לחשוב שהגוי עובד בעבור היהודי כשכיר.

(ז) ורחיים דינם כשדה – שכיוון שמקובל להשכיר את הרחיים עצמם, מותר להשכיר אותם לגוי המשלם סכום קבוע וכל הרווח שייך לו, אף שיעבוד בהם בשבת.

סעיף ב

(ח) ^גאפילו מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה, ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם (ט), ^דדוכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות – מותר (י) להשכירם לגוי (יא) או ליתנם לו באריסות. הגה: ואפילו במקום האסור, אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מגוי וחזר והשכירם לגוי, שרי (יב), דאין שם הישראל נקרא עליו (ב"י בשם גאונים). וכן אם יש מרחץ בבית דירה, ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבבית, והם יודעים ששכרו גוי, שרי (יג) (ב"י בשם מהר"י אבוהב ור"ח ואו"ז). ואם עבר והשכירו במקום האסור – יש אומרים ששכרו מותר (יד) (ב"י בשם הגאונים), ויש אומרים שאסור (טו) (ב"י סי' רמ"ה בשם מרדכי פרק קמא דשבת), וכן עיקר (טז) (ועיין לקמן סוף סימן רמ"ה). 

^גטור בשם רב האי.  

^דהרא"ש שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(ח) הקדמה לסעיף – בסעיף זה אנו למדים שהדין שאין להשכיר לגוי בשבת מרחץ ונכסים הדומים לו נאמר רק במרחץ רגיל. אולם מרחץ שאין בו חשש מראית עין מותר להשכירו, מפני שאין אומרים שיש כאן גזרה כוללת, והכול לפי המציאות.

(ט) אלא להשכירם – כלומר שידוע לכול שאין דרכו לשכור פועלים העובדים עבורו תמורת תשלום שעתי או יומי, אלא דרכו להשכיר את המרחץ עצמו עבור סכום קבוע.

(י) מותר – כיוון שאין כאן חשש למראית העין.

(יא) להשכירם לגוי – אולם גם כאשר מותר, אסור להשכיר לשבת בלבד, ויש להבליע את "שכר השבת" בשכר שבועי או חודשי, כפי שנלמד בעז"ה בסימן ש"ו סעיף ד.

(יב) שרי – מותר. כלומר: גם במקום שבו הנוהג הוא להפעיל את המרחץ על ידי פועלים שכירים, אם בעל הנכס הוא גוי, והיהודי הוא רק המפעיל הקבוע של הנכס (כפי שהיה במקומות רבים בגלות) – מותר להשכיר את המרחץ עצמו לגוי אחר שיפעיל את המרחץ גם בשבת, כיוון שלא חל כאן איסור "נקרא שמו עליו", והרואים סבורים שהבעלים הגוי הוא שמפעיל את המרחץ.

(יג) שרי – מותר, משום שאין כאן חשש של מראית העין.

(יד) ששכרו מותר – זו דעת הגאונים. וטעמם, שסוברים שכל האיסור הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד אין לאסור הנאה מן השכר.

(טו) שאסור – משום שגם איסור השכר הוא בכלל מה שאסרו חכמים.

(טז) וכן עיקר – ונראה שדעת המחבר כדעת הרמ"א[3], וכן סתם להלכה כף החיים (אות כ"ה). והמשנה ברורה פסק לאסור כמותם כשהאיסור מן הדין, אולם להתיר בדיעבד את השכר כשהאיסור משום מראית עין.

[1]. יש גם איסור נוסף, והוא אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת עצמה. הדבר נאסר משום "ודבר דבר", ועניינו יוסבר בע"ה בסימן ש"ז.

[2]. נשים לב להבחנה בין מקרה ג', שבו הגוי שוכר את העסק ועושה בו כרצונו; לבין ד', שבו היהודי שוכר את הגוי.

[3]. כך משמע מדבריו כאן בב"י ד"ה "כתוב", ועל פיו פסק לאיסור בסימן רמ"ה סעיף ו.