סימן רס"ו – דין מי שהחשיך לו בדרך, ובו י"ג סעיפים

סימן זה דן במי שנוסע בערב שבת ולא הספיק להגיע ליעדו לפני כניסת השבת. שאלה זו שייכת גם היום, אבל המציאות שבה נוסעים ברכב מעלה שאלות הלכתיות שונות מאשר במציאות שבה הלכו ברגל או רכבו על חמור. בסימן זה בע"ה נסביר תחילה את דברי השולחן ערוך ואחר נביא בקצרה כיצד יש לפעול במציאות של היום.

כדי להבין את הסימן נקדים כמה הקדמות:

א. אסרו חכמים לבקש מגוי בשבת שיעשה עבורנו מלאכה, כפי שראינו בהרחבה בסימנים הראשנים של הלכות שבת.

ב. בסימן רמ"ו למדנו על איסור "שביתת בהמתו", הנלמד מהפסוק "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה… וּבְהֶמְתֶּךָ", וממנו התבאר שאסור להשאיל או להשכיר בהמה לגוי כשיש חשש שהגוי יעבוד בה בשבת. בסימן זה אנו לומדים שמפסוק זה נלמד איסור נוסף, איסור "מחמר". זהו איסור מהתורה לגרום לִבהמה לעשות מלאכה בשבת, כגון לכוון אותה לחרוש. איסור זה חל גם בבהמה שאינה שלו וגם בבהמה של אינו יהודי[1].

ג. אף שחירש, שוטה וקטן אינם חייבים במצוות, אסור לבקש מהם לעשות עבורנו מלאכה בשבת.

ד. על מלאכת ההוצאה מרשות לרשות ועל האיסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים עוברים מהתורה רק אם גם עקר את החפץ ממקומו הראשון וגם הניחו במקומו השני. גם מלאכה זו אסור לעשותה על ידי בהמה.

על פי הכללים האלה נבאר בע"ה את הסימן.

סעיף א

^אמי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה עמו מעות (א), ויש לו חמורו וגם יש עמו נכרי (ב) – לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו (ג); אלא נותן כיסו לנכרי להוליכו לו (ד), ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ^בואפילו לא נתן לו שכר על זה (ה), ^גואף על פי שנתנו לו משחשיכה (ו), מותר (ז). ^דאבל אם מצא מציאה – אינו יכול ליתנה לנכרי (ח) אלא אם כן באה לידו מבעוד יום, דהשתא הויא ככיסו (ט).

^אשבת קנ״ג ע"א.

^ברמב״ם פ״ו מהל' שבת הכ"ב.  

^גרמב"ם שם, והרא״ש, ורבינו ירוחם בשם התוספות.

^דשם בגמרא וכלישנא קמא.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) מעות – כסף. אותו אסור לטלטל גם מדין איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, וגם משום שכסף הוא מוקצה בשבת. אלא שרצו חכמים למצוא דרך היתר לאיש זה שלא יאבד כספו ודנו כיצד יעשה זאת בלי לעבור על איסור חמור. טעם ההיתר הוא משום ש"מתוך שאדם בהול על ממונו", כלומר: חכמים חששו שאם לא נתיר לו איסור קל, יבוא לעבור על איסור מהתורה.

(ב) נכרי – כאמור, התירו חכמים איסור קל, ובעזרת המקרה שבו יש עמו בדרך חמור ונכרי אפשר לדון מהו האיסור הקל ביותר.

(ג) מצווה על שביתתו – ויש בזה איסור תורה של מחמר.

(ד) לנכרי להוליכו לו – לפי הכללים שאותם למדנו בתחילת הלכות שבת, במקרה כזה הגוי נחשב כשליחו של היהודי, ואסור לתת לו לבצע מלאכה בשבת. אולם כאמור, התירו חכמים איסור דרבנן זה כדי שלא יבוא לטלטל בעצמו ולעבור על איסור מתורה.

(ה) שכר על זה – ראינו שכאשר ניתן שכר לגוי, לעיתים הוא נחשב כעושה עבור עצמו ולא עבור היהודי, והדבר מותר. וכאן התירו אפילו ללא שכר.

(ו) משחשיכה – כלומר: לאחר כניסת השבת. דבר החמור יותר מאשר נתינה מבעוד יום.

(ז) מותר – התירו חכמים איסורי דרבנן אלו משום ש"אדם בהול על ממונו", ואנו חוששים שללא ההיתר לא יעמוד בפיתוי וייקח בעצמו את הכסף, וכך יעבור על איסור תורה.

(ח) ליתנה לנכרי – כיוון שלא מדובר בהפסד, אלא במניעת רווח, לא התירו חכמים לעבור על איסורי דרבנן, ולא חוששים שהרואה את המציאה יעבור על איסור תורה למען רווח.

(ט) דהשתא הויא ככיסו – תרגום: שעכשיו הרי זה ארנק שלו. כלומר: אם מצא את האבידה לפני כניסת שבת,הכסף נחשב כשלו, ולוותר עליו הרי זה כהפסד כספו.

סעיף ב

^האם אין עמו נכרי – מניחו על חמורו (י). וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (יא) (פירוש: מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה (יב),  ^ומניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת (יג), דלאו עקירה היא (יד), וכשהיא עומדת נוטל הימנה (טו), ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו; ^זויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה (טז). הגה: והוא לא ירכב על החמור (יז), אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מכח שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב (יח) (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ).

^השבת קנ״ג ע"א במשנה.

 ^ושבת קנ״ג ע"ב. 

^זרמב״ס שבת פ״כ ה"ו.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) מניחו על חמורו – כיוון ש"אדם בהול על ממונו", התירו חכמים לעבור על האיסור הקל, שחמורו יישא את המשא, והדבר עדיף מלעבור על האיסור החמוּר, שהוא בעצמו יישא את המשא.

(יא) משום מחמר – כלומר: כדי שלא יעבור על איסור תורה, שלא הותר כדי להציל ממונו.

(יב) איכא עקירה והנחה – אם יש עקירה והנחה האיסור הוא מהתורה. והמחבר מורה כיצד יעשה כדי שלא יעבור על איסור תורה.

(יג) ללכת – כלומר: מניח את המעות על הבהמה כשהיא הולכת.

(יד) דלאו עקירה היא – אם היה מניח עליה כשהיא עומדת, תחילת הליכת הבהמה הייתה נחשבת כעקירה. אולם אם הניח על הבהמה כשהיא כבר הולכת, אין מעשה שאפשר להגדירו כעקירת המעות ממקומן, ואין בכך איסור תורה.

(טו) נוטל הימנה – כדי שבפעם הבאה שתתחיל ללכת לא תעשה עקירה על ידי הבהמה.

(טז) שהכיס עליה – גם לדעה זו, אין איסור תורה כשמנהיגה ללא עקירה והנחה, ובכל זאת כשמנהיגה בפה עושה מעשה בידיים של הנהגת הבהמה, וכשם שאסרו חכמים להעביר ארבע אמות בשבת ברשות הרבים אפילו אם אינו עושה לא עקירה ולא הנחה, כך אסרו חכמים להנהיג את הבהמה בשבת[2].

(יז) על החמור – כיוון שאסרו חכמים רכיבה על בהמות בשבת. ואף שאיסור זה מדרבנן – לא התירוהו, כיוון שיכול ללכת ברגליו.

(יח) ולרכוב – אם מדובר בסכנת חיים ממש, כמובן שמותר לעשות כל מלאכה. אלא שמדובר בחשש רחוק לסכנה, ואף שאין בכך סכנת חיים של ממש – התירו איסורים מדרבנן.

סעיף ג

^חהיה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן – יניחנו על החמור, ולא יתננה לאחד מאלו (יט).

^חשבת קנ״ג ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(יט) לאחד מאלו – אלו שאינם בני דעת אינם חייבים במצוות, ואסרו חכמים את האמירה להם בשבת[3]. ולכאורה היה מקום להעדיף אמירה למי שאינו בן דעת מאשר לחמור, כיוון שבהנחה על החמור יש חשש שיעבור על איסור תורה. אלא שהעדיפו חכמים לאסור נתינה למי שאינו בן דעת כשיש לפניו גם בעל חיים, שמא יבואו להתיר נתינת משא לבן דעת.

סעיף ד

^טהיה עמו חרש ושוטה – יתננו לשוטה, לפי שאין לו דעת כלל (כ).

^טשבת קנ״ג ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(כ) כלל – חירש הוא אדם שאינו שומע ולא מדבר, ובזמנם סבל גם מבעיית התפתחות והיה חסר דעת, ולא מחויב במצוות, אלא שאינו ממש שוטה, ויש לו קצת דעת. כיום ישנם חירשים שבזכות מכשירי שמיעה ושיטות חינוך מתקדמות הם בני דעת, ויש פוסקים שמחשיבים אותם כמחויבים במצוות לכל דבר.

סעיף ה

^ישוטה וקטן – יתננו לשוטה, שהקטן יבא לכלל דעת (כא). ^כחרש וקטן – יתננו למי שירצה (כב).

^ישבת קנ״ג ע"א.

 ^כשם בעיא ולא איפסקא הילכתא בהדיא, ופסק הרי״ף והרא״ש דעביד כמר עביד.

שולחן ערוך כפשוטו

(כא) יבוא לכלל דעת – כלומר: אף שהן השוטה והן הקטן נחשבים כאינם בני דעת, ולכן מעמדם ההלכתי שווה, בכל זאת אם יש עימו גם קטן וגם שוטה – עדיף לתת את המעות לשוטה, משום שהקטן כעת אינו בן דעת, אבל אנו מתחשבים בדין חינוך, שטוב להרגיל את הקטן להקפיד על פרטי ההלכה. מכאן למדנו שאין להשתמש בקטנים לאיסורי שבת אלא בשעת דוחק גדול, וגם אז ההיתר הוא רק בקטנים ביותר, ודווקא באיסורי דרבנן.

(כב) למי שירצה – כיוון שלחירש יש קצת דעת, והקטן עתיד להתחייב במצוות. אמנם קטן בן דעת, אף שאינו בר מצווה – ייתן לחרש, שאז הקטן הוא גם בן דעת קצת וגם עתיד לגדול.

היום לא מצוי שיחשך עליו היום בדרך כשהוא עם חמור, נכרי או שוטה; אולם מצוי שאדם או משפחה נסעו ברכבם לשבת וחשכה עליהם הדרך בגלל עיכוב בדרך. במקרה כזה יש לדעת שנסיעה ברכב כרוכה באיסורים מהתורה (בכל לחיצה על דוושת הגז יש איסור "מבעיר"). לכן אדם שרואה שלא יוכל להגיע למחוז חפצו לפני השקיעה, יעצור במקום יישוב ויבקש מהתושבים לארחו לשבת. ואם אי אפשר, כגון שנמצא באמצע הדרך ב"פקק", אזי בבין השמשות (13.5 דקות לאחר השקיעה, ובשעת הדחק 18 דקות אחרי השקיעה), שבו האיסור מדרבנן[4], במקום צורך גדול יכול להמשיך לנסוע. ואם עדיין לא יצא מהפקק ואין לו אפשרות לעצור בצד – ייסע בשינוי, כדי לא לעבור על איסורי תורה, וברגע שיוכל לצאת מהרכב – יצא וישאיר את חפציו ברכב ויחפש מקום לשבות. וייתכן שבשעת דוחק גדול אפשר לסמוך על שיטת רבנו תם עד 58 דקות אחרי השקיעה, כי בעצירה במקומות לא ידועים יש חשש סכנה, ובמיוחד אם נמצא עם ילדים קטנים.

סעיף ו

^ליש אומרים שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך, ונוטלו ממנו כשהוא עומד (כג). הגה: ודוקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם מבעוד יום – מותר בכל ענין (כד) (מגיד משנה).

^להמגיד בשם הרשב״א והרמב״ן ושאר מפרשים.

שולחן ערוך כפשוטו

(כג) כשהוא עומד – כפי שראינו לגבי בעלי חיים. לשיטה זו אף שקטן אינו חייב במצוות, אסור "להאכילו בידיים", כגון לתת לו בידו אוכל לא כשר. ובדומה אסרו חכמים בשבת עצמה לגרום לקטן שיעשה מלאכה.

(כד) מותר בכל עניין – כיוון שלפני שבת הדבר נחשב פחות כ"מאכילו בידיים", שהלוא בזמן הנתינה לקטן אין עדיין איסור מלאכה, ושנכנסת השבת הגדול אינו עושה דבר. אמנם גם היתר זה נאמר דווקא כאן, כשאדם בהול על ממונו, ובדרך כלל אסור.

סעיף ז

^מאם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות (כה). ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו – לא (כו).

^משבת קנ״ג ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כה) מארבע אמות – האיסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוא כשעוקר את החפץ ברשות הרבים, מעביר יותר מארבע אמות, ומניח. אבל אם מניח לפני שהלך ארבע אמות, ומיד נוטל וממשיך ללכת – אינו עובד על האיסור מן התורה[5]. ועל כן כך יעשה.

(כו) לא – כיוון שהחשש של "אדם בהול על ממונו" נאמר על הפסד כספי, ולא על מניעת רווח, לכן לא התירו במציאה לעבור על איסורי דרבנן, כפי שראינו בסעיף א'.

סעיף ח

^ניש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום (כז), אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים – לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו (כח).

^נר׳ ירוחם ח״א בשם יש מפרשים.

שולחן ערוך כפשוטו

(כז) יש שהות ביום – ובמקרה כזה נחשב כעין אונס.

(כח) מהדרכים האלו – ולא התירו חכמים את האיסורים מדבריהם במקום רשלנות, ואף יש בכך חשש שגם להבא יבוא לזלזל באיסורי שבת. ולשאר שיטות הראשונים הקלו חכמים גם במקרה זה, כיוון שאין כאן זלזול במזיד, אלא שכחה.

סעיף ט

^סהגיע לחצר החיצונה המשתמרת (כט), נוטל מעל החמור כלים הנטלים (ל); ושאינם נטלים (לא) – מתיר את החבלים, והשקים נופלים (לב). ^עואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם (לג), כגון שהם כוסות של מקיזי דם (לד), שאין ראוים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים (לה), ואם יפלו לארץ ישברו – מניח תחתיהם כרים וכסתות (לו). ודוקא במשאות קטנות שיכול לשמטן מתחתיהן (לז), אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן – אסור להניחם תחתיהן, מפני שמבטל כלי מהיכנו (לח) (פירוש: מהתשמיש שהיה מוכן לו), אלא פורקן בנחת, שלא ישברו; ולא יניחם על הבהמה משום צער בעלי חיים (לט).

^סשבת קנ״ג ע"א במשנה.

 ^עשבת קנ״ד ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) המשתמרת – כלומר: אם יש לו שתי חצרות, די שיגיע לחצר החיצונה, אם הכלים שבה משתמרים מפני גנבים. בסעיפים הקודמים ראינו כמה היתרים שנאמרו כדי למנוע מהאדם שבדרך הפסד (ולמנוע ממנו חילול שבת חמור יותר). אולם היתרים אלו כבר אינם חלים ברגע שהוא מגיע לחצר ביתו, ואז אסור להמשיך בטלטול האסור.

(ל) כלים הניטלים – כלומר: כלים שאינם מוקצים, שאותם יכול פשוט להורידם מהחמור כרגיל.

(לא) ושאינם ניטלים – כלומר: כלים מוקצים, שאסור לטלטלם בשבת אף בחצר.

(לב) והשקים נופלים – מאליהם, ועל ידי כך לא טלטל מוקצה.

(לג) שאסור לטלטלם – כלומר: שאינו יכול להכניסם הביתה כרגיל משום שהם מוקצים, ואינו יכול להפילם משום שהם שבירים. והמחבר מביא דוגמא לכך (המובאת בגמרא).

(לד) מקיזי דם – בעבר האמינו שחידוש הדם טוב לבריאות, ולכן נהגו להקיז דם לתוך כלי.

(לה) מאוסים – וכלי מאוס אסור לטלטלו בשבת (ש"ח, לה).

(לו) כרים וכסתות – כדי שלא יישברו בנפילתם. וגם במקרה זה אסרו לטלטלם.

(לז) לשמטן מתחתיהן – שלאחר שהכלים נפלו מהחמור לכר יכול לשמוט בנחת את הכר מתחת הכלי בלי לשוברו.

(לח) שמבטל כלי מהיכנו – שאוסר את הכר לשימוש בשבת, והדבר דומה לסתירת כלי, כפי שביארנו בסימן הקודם ס"ק ז.

(לט) צער בעלי חיים – כלומר: אסור גם להשאיר את הכלים על גב החמור בשבת, ולא משום הלכות שבת, אלא כי אסור לצער את החמור. מכאן למדנו שגם לצורך האדם לא הותר לגמרי האיסור של צער בעלי חיים.

סעיף י

^פחשכה לו בדרך ותפילין בראשו (מ), או שיושב בבית המדרש בשדה (מא) וחשכה לו (מב), מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו (מג). ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם.

^פביצה ט״ו ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(מ) ותפילין בראשו – כנראה מדובר במי שלובש תפילין כל היום. והיום לא נוהגים כך, כפי שכתב המחבר בסימן ל"ז סעיף ב.

(מא) בשדה – לקדמונינו היו בתי מדרש מחוץ לעיר, ואליו הגיעו אנשים ממקומות שונים. ואי אפשר היה להשאיר בו דברים, מחשש שייגנבו.

(מב) וחשכה לו – כלומר: הוא לא שם לב שנכנסה השבת והוא עטור בתפילין על ראשו. ושבת אינה זמן תפילין[6].

(מג) שמגיע לביתו – אין כאן איסור הוצאה, כי התפילן הן דרך מלבוש, אלא שצריך לכסותן כדי להראות שאינו לובשן בשביל המצווה, אלא משום שאינו יכול לחלצן.  

סעיף יא

^צהיתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום (מד), רץ תחתיה עד ביתו (מה); ודוקא רץ, אבל לילך לאט – לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין קאי ולאו אדעתיה, אבל רץ אית ליה היכירא (מו); וכי מטי לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד (מז), זורק לה כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתפיו ולאחריו (מח).

^צשבת קנ״ג ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(מד) וקידש עליו היום – סעיף זה דן במי שנושא משא בכתפו ואין עמו חמור, גוי או קטן. מצב זה יכול להיות מעשי גם כיום.

(מה) עד ביתו – כיוון שהאיסור מהתורה הוא כשיש גם עקירה וגם הנחה, לכן בהליכה רצופה אין איסור תורה. ואמרו חכמים שירוץ ברצף כדי שיזכור שאסור לו לעצור עד שיגיע ליעדו, כמבואר בהמשך המשפט.

(מו) ליה היכירא – תרגום: כיוון שאין היכר, עלול לבוא ולעשות עקירה והנחה, שלפעמים עוצר בלי לשים לב. אבל אם רץ – יש בכך היכר.

(מז) לרשות היחיד – תרגום: וכשמגיע לביתו, כדי שלא יעמוד לרגע[7], ונמצא שמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

(מח) ולאחריו – כלומר: כשיגיע לביתו יניח את המשא בשינוי, כגון שיזרוק אותו מעל כתפו לפני שיעמוד. הסבר הדברים: כשמגיע לביתו עומד בפניו האיסור להכניס חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד. מהתורה גם במקרה כזה חייב רק אם עקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד. ואף שרץ, כשעומד ברשות היחיד או כשמניח חבילתו נחשב כעושה הנחה, ומתחייב. לכן יפילהו בדרך הילוכו, ועל ידי כך ההנחה אינה בדרך הרגילה, וכלל בידנו שבמלאכות שבת אין חיוב מהתורה אם עשאן בצורה השונה מהדרך הרגילה.

סעיף יב

^קיש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן, אבל לא בכיסו (מט); ^רויש אומרים דהוא הדין לכיסו (נ). הגה: ומי ששכח כיסו עליו בשבת (נא), אם הוא בביתו – יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו (נב), ואם הוא בשוק – אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל (נג), ואומר לגוי לשומרו, ואם מביאו אין לחוש (נד) (אגודה מסכת ביצה, ב"י סימן ש"ט). ועיין לקמן סימן ש"י (סעיף ו') אם הכיס תפור בבגדו מה דינו.

^קהר״ן שם בשם הרמב״ן.  

^רהמגיד בפי״ג ה״ט בשם הרמב״ן, והגה״מ בפ״כ ה״ז בשם סמ״ג, וכ״כ בסמ״ק. ורבינו ירוחם הביא לשתי הסברות ולא הכריע.

שולחן ערוך כפשוטו

(מט) לא בכיסו – לדעה זו, ההיתר בריצה הוא דווקא בחבילה, אבל במעות אסור אפילו בריצה, משום שבריצה עם חבילה יש היכר, שאין דרך לרוץ כך, וייזכר ולא יעצור; אבל בריצה עם כסף אין היכר, ואנו חוששים שיעצור, ויש כאן העברה האסורה מהתורה.

(נ) דהוא הדין לכיסו – שגם עם מעות יש היכר בעצם הריצה. וכן הלכה. ובמיוחד שמקובל לפסוק שאין לנו רשות הרבים מן התורה, ואין בכך איסור דאורייתא, ודאי שאפשר להקל בריצה. ואם לא יכול לרוץ, ישתדל ללכת מהר יותר מהרגלו.

(נא) בשבת – ארנק הוא מוקצה מחמת גופו, כי הכסף בשבת אינו כלי לשימושו של האדם, והארנק עצמו טפל למעות שבתוכו.

(נב) להצניעו – כלומר: אינו חייב להפיל את המוקצה ברגע ששם לב שיש עליו מוקצה, אלא יכול ללכת עד מקום שנוח לו, ושם להפילו[8].

(נג) והוא נופל – שלא התירו לטלטלו למקום שנוח לו אם הדבר כרוך בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ודברי הרמ"א הם כאשר ארנקו משתמר, אבל אם יש חשש שהוא יילקח, מותר להביאו לביתו, שכפי  שהתירו לעבור על איסורי דרבנן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים, כך התירו גם את איסור מוקצה.

(נד) אין לחוש – כלומר: אם הגוי מביא את החפץ עד לביתו, אין לחוש לאיסור הנאה ממעשה שבת של גוי שנעשה עבור יהודי, כי התירו זאת חכמים כשאדם בהול על ממונו.

סעיף יג

שמצא ארנקי בשבת – אסור ליטלו, אף על פי שירא פן יקדמנו אחר (נה).

^שהרא״ש והר״ן בפ״ק דמציעא, ושאר פוסקים.

שולחן ערוך כפשוטו

(נה) פן יקדימנו אחר – כיוון שלא התירו איסור דרבנן כדי שאדם ירוויח אלא רק כדי למנוע הפסד.

[1]. אף שאיסורי שביתת בהמתו ואיסור מחמר הם איסורי תורה, אין בהם חיוב סקילה במזיד וקורבן בשוגג. עיין ברמב"ם הלכות שבת פרק כ' הלכה א'-ג'.

[2]. על פי המגיד משנה שבת פרק כ' הלכה ו. ויש חולקים ומתירים להנהיג את הבהמה בקול. ובזמננו, שאין לנו רשות הרבים מהתורה, אפשר להקל.

[3]. על אמירה לקטן יעויין בסימן שמ"ג. ועל הגדרת חירש ושוטה, ראו בס"ק הבא.

[4]. "בין השמשות ספקא הוא" (שבת לד ע"א). ובספק דאורייתא אנו מכריעים לחומרא, אולם הכרעה זו היא מדרבנן.

[5]. אולם אסור מדרבנן, כפי שמבואר בסימן שמ"ט סעיף ה.

[6]. לכן בשבת אין להניח תפילין משום מצוותן (ל"א, א). אבל מותר להניח שלא לשם מצווה (כפי שראינו בסימן ל' סעיף ד, שם כבר נשנתה הלכה זו).

חכמים תיקנו שגם בלילה אין להניח תפילין; אולם מי שלבוש תפילין בשקיעה ואין לו היכן לשימן – יכול להישאר לבוש בהן (ל', ב).

[7]. במקור הדברים בגמרא (שבת קנג ע"ב), שם כתוב: "כי מטא לביתיה – אי אפשר דלא קאי פורתא", כלומר: כשמגיע לביתו, אי אפשר שלא יעמוד לרגע.

[8]. עיין סימן ש"ח סעיף ג, שם כתב המחבר לגבי כלי שמלאכתו לאיסור שאותו נוטל לצורך מקומו: "ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה".