סימן רמ"ז – דין דואר על ידי גוי בשבת, ובו ו' סעיפים

אחת המלאכות האסורות בשבת מן התורה היא מלאכת ההוצאה: אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, וכן אסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים; ממילא אסור ליהודי להביא בשבת מכתבים ממקום למקום. למדנו בסימנים הקודמים שאסור שגוי יעשה עבור יהודי מלאכות האסורות בשבת, שבכך הוא נחשב כשליחו. לכן מותר לשלוח מכתבים על ידי דוור גוי העובד גם בשבת רק כאשר הגוי עובד עבור שכרו, ולא כשלוחו של היהודי. סימן זה מפרט את התנאים להיתר לשלוח מכתבים בשבת על ידי גוי. להבנת הסימן נעיר שבעבר שליחת דואר הייתה פעולה אישית שהשולח משלם עבורה לשליחו, בניגוד למצב כיום, שאין קשר אישי בין מערכת הדואר לבין הלקוחות.

סעיף א

^אשולח אדם אגרות ביד גוי, ואפילו בערב שבת עם חשיכה, והוא שקצץ לו דמים (א), ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת (ב). ואם לא קצץ (ג), אי לא קביע בי דואר (פירוש: איש ידוע שכל כתב אליו יובל, והוא משלחו למי ששלוח אליו) במתא (ד), אסור לשלוח אפילו מיום ראשון (ה); ואי קביע בי דואר במתא, משלחן אפילו בערב שבת, ^בוהוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה*) (ו). הגה: ויש מתירין אפילו לא קצץ, ואפילו לא קביע בי דואר במתא, אם משלחו ביום ה' או קודם לכן (ז) (טור); ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך (ח).

^אשבת י״ט ע"א, הרי״ף והרא״ש שם והרמב״ם פרק ו׳ מהלכות שבת ה"ב.  

^בלפירוש הרמב״ם שם. *) דהיינו חומת העיר שנשתלח משם. אך הב״י לא הכריע בין פי׳ רש״י להרמב״ם, ובכס״מ פי׳ דבריו בענין אחר, ע״ש.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) שקצץ לו דמים – 'קציצת דמים' היא קביעת תעריף. השולח קבע מחיר עבור הבאת המכתב, ואז הגוי עושה את העבודה עבור שכרו, ומותר. אולם אם התשלום הוא עבור שעות העבודה, נחשב הגוי כשליחו של היהודי, ואסור.

(ב) שילך בשבת – שאם יהודי מבקש מגוי שילך דווקא בשבת, נחשב הגוי כשלוחו גם אם קבע לו תעריף.

(ג) לא קצץ – שלא קבע מחיר למשלוח זה, והתשלום הוא יומי או שבועי[1]; או שנהוג שיש תשלום, אבל לא נקבע ביניהם במפורש, והשליח מצפה לשכרו אבל אינו בטוח בו.

(ד) לא קביע בי דואר במתא – תרגום: לא קבוע בית דואר בעיר. במקרה כזה השליח צריך להעביר בעצמו את המכתב אל הנמען.

(ה) מיום ראשון – במקרה זה מעביר המכתב נחשב כשלוחו של היהודי, ולכן אסור שייקח את המכתב בשבת. ואם סביר להניח שהוא יביא את המכתב לפני שבת – מותר[2].

(ו) לבית הסמוך לחומה – הבית הרחוק ביותר בעיר, כדי להיות בטוחים שביכולתו להספיק להגיע לבית הדואר לפני שבת[3].

(ז) או קודם לכן – כיוון שכל עוד שאינו מבקש מן הגוי שייסע דווקא בשבת, אינו נחשב כשלוחו אם שולחו לפני ערב שבת; ואף אם הגוי הולך בשבת הרי הוא עושה מדעת עצמו, ואין כאן שליחות. אולם כשנותן את המכתב בערב שבת, נראה שמבקש ממנו לצאת לדרך מיד, ואסור.

(ח) אם צריכים לכך – לכתחילה צריך לקבוע מחיר, וכך בוודאי שאין בעיה. ואם אין הדבר מתאפשר, אפשר לסמוך על המקלים לומר שאם שלח את המכתב לפני יום ששי ולא אמר במפורש שיביאו בשבת, אין כאן איסור.

סעיף ב

^גאם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פירש כמה יתן לו, דינו כקוצץ (ט), דסמכא דעתיה דגוי ובדידיה קא טרח (י); אבל בסתם (יא), אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר (יב) – אסור, דלא סמכא דעתיה ובדישראל קא טרח (יג).

^גהרשב״א בתשובותיו.

שולחן ערוך כפשוטו

(ט) דינו כקוצץ – 'קציצת דמים' פירושה קביעת מחיר. ומסביר המחבר שאין צורך לקבוע מראש סכום מדויק.

(י) ובדידיה קא טרח – תרגום: שסומך הגוי דעתו (שיקבל שכר), ובשביל עצמו הוא טורח.

(יא) בסתם – כשלא הבטיח לו שכר.

(יב) שיתן לו שכר – אבל לא שיתף את הגוי בכוונתו זו. ומן הסתם הגוי מצפה לשכר, אבל אינו בטוח בו.

(יג) ובדישראל קא טרח – תרגום: שלא סומך הגוי (שיקבל שכרו), ובשביל הישראל הוא טורח. ולכן נחשב כשליחו. שקבעו שיש תשלום כדי לומר שהגוי פועל לצורך עצמו, ואין צורך לקבוע מראש סכום.

סעיף ג

^דאם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו, אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך (יד), אם הוא בערב שבת – אסור, דכשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך (טו).

^דשבת י״ט ע"א לפירוש הר״ן שם. 

שולחן ערוך כפשוטו

(יד) מתי ילך – ולכן גם אם הגוי ילך בשבת אין זה בשליחותו של ישראל.

(טו) התנה עמו כך – אולם איסור מראית העין חל רק כששוכר אותו ביום ששי; אבל מוקדם יותר בשבוע מותר, מאחר שאין זה נראה שמבקש ממנו שילך דווקא בשבת.

סעיף ד

^האם הגוי מוליך הכתב בחנם, אפילו נתנה לו בערב שבת – מותר (טז), שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה, ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו, והוה ליה כאילו קצץ (יז). הגה: ויש חולקים, וסבירא להו דכל שעושה בחנם – אסור (יח), וטוב להחמיר. אבל במקום שהגוי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם (יט), ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו, ושרי (כ) (ב"י).

^המהר״י אבוהב.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) מותר – כלומר שאם הגוי מוליך את המכתב ללא תמורה – מותר, כדין 'קצץ דמים'.

(יז) כאילו קצץ – שאין אנו אומרים שהגוי עושה זאת למען ישראל ונחשב כשליחו, אלא מניחים שהוא עושה זאת בעבור טובה שקיבל מישראל בעבר, ונחשב כקציצת דמים.

(יח) אסור – לדעה זו כל גוי המקבל שכר הרי הוא עובד בעבור שכרו, וכל בחינם נחשב כשליח היהודי; ואין מבחינים בין סוגים שונים של שכר או חינם.

(יט) שילך לו בחינם – היינו שהגוי הוא היוזם, והוא המציע שייקח את המכתבים בחינם.

(כ) ושרי – ומותר. כיוון שלא היה מציע את עצמו אם לא היה מוצא בכך אינטרס לעצמו. אבל אם מבקשים ממנו, ייתכן שמדובר באדם שמוכן לעזור בלי לקבל על כך שום תמורה, ואז נחשב כשליח של ישראל.

סעיף ה

^ואם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת, מותר בכל גוונא (כא).

^ומהר״י אבוהב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כא) בכל גוונא – בכל מקרה, בין אם קצץ לו שכר ובין אם לאו. ומותר כיוון שאז ודאי שהגוי אינו עושה זאת עבור ישראל שהרי הוא הולך לאותו מקום לצורכו. 

סעיף ו

^זמי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר, אסור לשלחו ערב שבת באגרות (כב). הגה: ומיהו אם לא שכרו רק לשליחות אגרת – יש מתירין (כג), כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ד (סעיף ה).

^זמהר״י אבוהב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) באגרות – מותר לשלוח במשך השבוע שכיר לזמן ארוך, הואיל ובדומה למקרה של 'קצץ לו דמים' הוא אחראי על זמנו, ואינו חייב לקחת את המכתב דווקא בשבת. אולם אם נתן לשכיר את המכתב בערב שבת – אסור, משום שנראה שמבקש ממנו לצאת לדרך כבר בשבת, ואז נחשב כשליחו.

(כג) יש מתירין – שהאיסור בשכיר לשנה הוא רק בעוזר למלאכות רבות; אבל שכיר לשנה הממונה רק על שליחת איגרות, מותר לתת לו מכתבים אפילו ביום ששי, ואינו נחשב כשליח היהודי כל עוד אינו חייב להביא אותם בשבת.

כיום אין שום איסור לשלוח מכתבים אפילו בערב שבת, ואפילו על ידי חברות פרטיות, משום שהעובדים אינם קשורים כלל לשולח, אלא עובדים עבור שכרם בחברה המעסיקה אותם. אולם במשלוח על ידי חברה פרטית לנמען יהודי, צריך לבקש שלא יביאו לו את הדואר בשבת, שמא קבלת הדואר על ידו תגרור חילול שבת, כחתימה על קבלה וכדומה.

[1]. כך משמע מתשובת הרשב"א המובאת בבית יוסף.

[2]. מג"א ס"ק ד, הביאו משנ"ב ס"ק ז. המג"א (ס"ק ב) הקשה מסימן רנ"ב סעיף ב, שם משמע מדברי הרמ"א שהאיסור לתת מלאכה לגוי הוא דווקא בערב שבת, אבל לפני כן מותר (אם לא ייעדו לו את העבודה דווקא לשבת). המג"א מתרץ שדווקא במכתב אסור, "כיוון שכתב ידו של ישראל נושא, וניכר מעשה ישראל", ולכן נחשב כעשייה בפרהסיה שאסורה. ודוחק. ונראה לפרש שגם במכתב, האיסור לפי הרמ"א מתחילת השבוע הוא רק אם סביר שייסע בשבת להביא את המכתב, אבל אם אנו משערים שיביאו לפני שבת – מותר. ואכן ההיתר בסימן רנ"ב הוא דווקא מפני שיש זמן רב לעשות את המלאכה לפני שבת. כך משמע מעיון בבית יוסף ובדרכי משה, שעולה מדבריהם ששני הדינים שווים.

[3]. כך פירש זאת הבית יוסף. וישנם הסברים אחרים מהו הבית הסמוך לחומה.