סימן רנ"ג – דין כירה ותנור ליתן עליה הקדירותבערב שבת, ובו ה' סעיפים

בסימן הקודם למדנו שמותר מעיקר הדין להתחיל מלאכה בערב שבת אף שתימשך מאליה בשבת. בסימן זה ובסימנים הבאים יתבאר שבבישול אוכל הדבר אסור. כאשר נותנים על האש לפני שבת מאכל שאינו מבושל כדי שיתבשל בשבת, אין כאן איסור תורה של בישול, כיוון שפעולת האדם התבצעה לפני שבת; ואולם, חכמים אסרו את הדבר "שמא יחתה בגחלים". להבנת חשש זה יש להקדים ולומר שעד לפני כמה דורות הבישול התבצע על אש שדלקה בעצים או בגחלים, וכאשר האש נחלשה היה צורך לחתות בגחלים כדי שהמאכלים ימשיכו להתבשל. ומתוך שאדם בהול להכין את מאכלי השבת, חששו חכמים שישכח ויחתה גם בשבת. חלק מהפרטים בדינים אלו אינם נוגעים למציאות של היום; כדי להבין את דברי המחבר בסימן סבוך זה נשתדל בעזרת ה' להסביר בקיצור את דברי השולחן ערוך, ולהלכה נדגיש את הדינים השייכים למציאות שלנו כיום.

סעיף א

^אכירה (א), שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות – אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים, או בעצים (ב), אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום ^בלהשהותו עליה (ג), אלא אם כן נתבשל כל צרכו (ד) והוא מצטמק (פירוש: הולך וחסר) ורע לו (ה), דליכא למיחש שמא יחתה (ו), או שהיה חי שלא נתבשל כלל, דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי (ז); אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו – חיישינן שמא יחתה (ח), ואסור להשהותו עליה אלא אם כן גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים (ט), או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם (י); ^גואם נתן בה חתיכה חיה (יא), מותר כאילו היתה כולה חיה, דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה (יב). ^דואפילו אינה גרופה (פירוש: שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה (פירוש: שכיסה הגחלים באפר), מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה (יג). ^הואם הוסקה בקש או בגבבא (יד), מותר לשהות עליה אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה. הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, מותר לשהות על הגרופה וקטומה אף על פי שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (טו) (שבת לז ע"א). ^וותנור (טז), אפילו אם הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו, ^זאפילו אם הוא גרוף וקטום (יז). הגה: כל זמן שהיד סולדת בו (יח) (הגהות מרדכי תנ"ו). וכל שכן שאסור לשהות בתוכו או על גבו (יט). ^חוכופח, שהוא מקום שפיתת קדירה אחת (כ) – אם הוסק בקש או גבבא דינו ככירה (כא); בגפת או בעצים דינו כתנור (כב). הגה: ותנורים שלנו דינם ככירה (כג) (ר"ן שבת יז ע"ב, וכל בו, וכן משמע מפירש"י). ^טואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו – מותר (כד) אפילו הוא מצטמק ויפה לו (כה); ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו – אסור עד מוצאי שבת (כו); ואם עבר ושהה (כז) – אסור בשניהם (כח). הגה: עד בכדי שיעשו (כט) (הגהות אשרי, וב"י בשם הרמב"ם). ואם החזירם (ל) גוי בשבת, דינו כשכח ושהה (לא) (הגהות אשרי); ואם החזירם ישראל, דינו כעבר ושהה (לב) (הגהות מרדכי), ואם מצטמק ורע לו מותר, שהרי לא נהנה מן האיסור (לג) (ב"י), ועיין לקמן ריש סי' רנ"ז. ^יויש אומרים (לד) שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פירוש: שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו) (לה), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו – מותר להשהותו על גבי כירה, הגה: או אפילו על גבי תנור (הרב המגיד פ"ג ה"ח, והגהות מרדכי, ומשמע ממיימוני פ"ג, ור"ן שבת יז, וב"י), אפילו הוסק בגפת ועצים אפילו אינה גרופה וקטומה (לו); ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי (לז), וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת (לח); ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי – אסור (לט); ואין צריך לומר אם עבר ושהה (מ). הגה: ונהגו להקל כסברא האחרונה (מא) (רא"ש). ^כוכל זה בענין שהִיה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל הטמנה על גבי גחלים – לדברי הכל אסור (מב). הגה: ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי (מג); וכן המנהג, רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם (מד); ואם לא נתקן מן האש ונמצאו על גבי האש בשבת, יש להסירו משם על ידי גוי (מה) (מרדכי רמז רצ"ט, והגהות מיימוניות פ"ו); ואם ליכא (מו) גוי, מותר לישראל להסירו משם; ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת דבר שאין מתכוין הוא, ושרי (מז) (ב"י) (מח).

^אשבת ל״ו ע"ב.  

^בכר׳ הושעיא [ל"ז ע"א] ורבה בר בר חנה [ל"ז ע"ב], לדעת הרי״ף, וכן דעת השאלתות והר״י ברצלוני והרמב״ב בפ״ג מהלכות שבת ה״ד.

^גשבת י״ח ע"ב.

^דשבת ל״ז ע"א.  

^השבת ל״ו ע"ב.  

^ושבת ל״ח ע"ב.  

^זממשמעות הגמרא שם לדעת כל הפוסקים.

^חשבת לח ע"ב.   

^טשם לפירוש הרי״ף והרמב״ם. 

^ילפירוש רש״י ור״י.

^כטור ורא״ש שם, והר״ן בשם הגאונים, והמגיד בפ״ג ה״ד מהל׳ שבת לדעת הרמב״ם, והגהות מיימוניות שם, וספר התרומה וספר המצוות.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) כירה – סעיף זה עוסק בשלושה סוגי תנורים שהיו בזמן חז"ל. הראשון נקרא כירה, שהיא תנור רחב שאפשר להניח עליו שתי קדירות. הכירה היא התנור הנפוץ ביותר, והיא פחות חמה מן התנורים האחרים.  השני הוא תנור, שהוא החם מכולם. התנור רחב בתחתיתו וצר בחלקו העליון, לכן חומו רב, ויש בו מקום לקדרה אחת. השלישי נקרא כופח, שהוא כעין כירה קטנה, שרוחבו למטה כרוחבו למעלה, אבל הוא צר מכירה, ואין בו מקום אלא לקדרה אחת.

(ב) או בעצים – ההסקה בגפת או בעצים יוצרת אש חזקה וחמה.

(ג) להשהותו עליה – מפני החשש שמא יחתה בגחלים, כפי שביארנו בהקדמה לסימן.

(ד) נתבשל כל צרכו – שנגמר בישולו, והוא ראוי לגמרי למאכל.

(ה) מצטמק ורע לו – והמשך הבישול מזיק למאכל.

(ו) שמא יחתה – ובמצב זה לא חששו חכמים שמא יחתה בגחלים, כי תוספת החום רק תזיק לבישול.

(ז) בלא חיתוי – כלומר: גם בבשר חי לגמרי לא חששו חכמים שמא יחתה, כיוון שבליל שבת החיתוי אינו עוזר לו כלל,  ועד הבוקר הבשר יהיה מוכן גם בלא חיתוי.

(ח) חיישינן שמא יחתה – שאם מדובר בבשר שאינו מבושל לגמרי, אסור להשאירו על האש מערב שבת, אלא אם כן יתקיימו בו התנאים המפורטים להלן.

(ט) כל הגחלים – וכיוון שהכירה עדיין חמה הבישול נמשך, אולם אין חשש שמא יחתה.

(י) למעט חומם – ואף שעדיין יש גחלים בתנור לא גזרו חכמים שמא יחתה, כיוון שכיסוי הגחלים מזכיר לו שלא לחתות.

(יא) חתיכה חיה – כלומר: אם הכניס לתוך הקדרה קודם שבת חתיכה אחת של בשר שאינו מבושל כלל.

(יב) מסיח דעתו ממנה – כפי שראינו למעלה בתבשיל שכולו חי.

(יג) חוצה לה – כלומר: מותר להניח בערב שבת קדירת מאכל שאינו מבושל סמוך לכירה דולקת, שכיוון שאין בכך דרך בישול, לא חששו חכמים שיבוא לחתות את הגחלים בכירה.

(יד) בקש או בגבבא – קש הוא הגבעול היבש של הדגן, וגבבה היא ערמת זרדים יבשים. הסקה בהם מפיקה חום מועט יותר מאשר הסקה בגפת אובעצים, וחיתוי אינו מועיל בהם; לכן אין בהם חשש שמא יחתה.

(טו) משאינה גרופה וקטומה – כלומר: מותר להשהות על כירה שמתקיימים בה תנאי ההיתר, אף אם סמוכה לה כירה שלא התקיימו בה תנאים אלו, כשם שמותר להשהות צמוד לכירה; שלא גזרו אלא על גחלים שתחת הקדרה שבה האוכל.

(טז) ותנור – שחומו גדול מאוד, כפי שביארנו בס"ק א'.

(יז) גרוף וקטום – ההיתרים שנאמרו בגוף התבשיל לגבי השהיות על גבי כירה, שייכים גם בתנור: מותר להשהות קדרה אם התבשיל מבושל לגמרי ותוספת בישול רק תזיק לו, או אם יש בו חתיכה חיה. אולם ההיתרים שנאמרו בחום האש, נאמרו על כירה ולא על תנור. בתנור, שחומו רב, חששו חכמים שמא יחתה אפילו אם הוסק בקש וגבבה, אפילו אם גרף וקטם, ואפילו להניח סמוך לתנור אסור.

(יח) שהיד סולדת בו – כלומר שהתנור חם מאוד, כך שיד המונחת עליו תיכווה[1]. אבל אם מפני שגרף וקטם התנור הצטנן והיד אינה סולדת בו עוד, אין בתנור זה כוח לבשל כלל, ומותר להשהות עליו. וכן מותר לסמוך את התבשיל לתנור ולהניחו במקום שאין היד סולדת בו. דין זה מוסכם על המחבר.

(יט) או על גבו – שהלא בכל מקום שהיד סולדת בו אסור להניח אפילו סמוך לתנור.

(כ) קדרה אחת – הכופח חם יותר מכירה ופחות מתנור, כמבואר בס"ק א'.

(כא) ככירה – שמותר להשהות קדרה על גביה מערב שבת אם הוסקה בקש או בגבבה.

(כב) כתנור – שאסור אפילו אם גרף או קטם.

(כג) ככירה – דבריו נאמרו על התנורים שבימיו, שלא היו רחבים למטה וצרים למעלה כבימי התלמוד. ובדינם של התנורים החשמליים שלנו נדון הסעיף.

(כד) מותר – שבתבשיל שלא התבשל בשבת לא גזרו חכמים אם השהה בשוגג.

(כה) מצטמק ויפה לו – כיוון שאין בתוספת בישולו הנאה מרובה.

(כו) על מוצאי שבת – שכיוון שהמאכל התבשל בשבת אין ליהנות מהאיסור (מדברי חכמים) שעשה, גם אם שגג.

(כז) עבר ושהה – במזיד.

(כח) בשניהם – בין אם היה התבשיל מבושל כל צרכו לפני שבת ובין אם לאו.

(כט) בכדי שיעשו – האיסור לאכול את התבשיל אינו רק בשבת, אלא גם במוצאי שבת אין לאוכלו עד שיחלוף שיעור זמן שהיה אפשר לבשל בו את התבשיל לאחר השבת.

(ל) החזירם – איסור 'החזרה' הוא איסור נוסף על גזרת 'השהיה', ויתבאר באריכות בסעיף הבא. עניינו הוא שתבשיל המונח על הכירה בשבת בהיתר והוסר ממנה, אין להחזירו לכירה אם אינה גרופה וקטומה. ואגב הדיון בהשהיה בדיעבד מביא כאן הרמ"א את דין ההחזרה בדיעבד.

(לא) כשכח ושהה – כלומר שאם המאכל היה מבושל כל צורכו מותר בדיעבד אף אם היה מצטמק ויפה לו, וכן אם הייתה בו חתיכה חיה. אבל בקדרה שאינה מבושלת אסור.

(לב) כעבר ושהה – במזיד[2]; ואסור אף במבושל כל צרכו, ומותר רק אם מצטמק ורע לו.

(לג) מן האיסור – אלא להפך, האיסור רק פגם בתבשיל, ולכן לא אסרו אותו בדיעבד.

(לד) ויש אומרים – כעת מביא המחבר שיטה שנייה, ולפיה ההיתר להשהות אינו רק במבושל כל צרכו כבשיטה הקודמת, אלא כבר מבישול מינימלי המכשיר את המאכל לאכילה בשעת הדחק.

(לה) כל צרכו – אותו בן דרוסאי היה נרדף על ידי הרשויות ולא טרח לבשל את אוכלו כראוי, והסתפק בבישול מינימלי. נחלקו הפוסקים אם 'מאכל בן דרוסאי' נתבשל שליש מזמן הבישול המלא או חצי ממנו, ולמעשה קשה לחשב את דרגת הבישול, והעיקר לענייננו שבכניסת השבת התבשיל יהיה אכיל.

(לו) אינה גרופה וקטומה – שכאמור, לדעה זו לא חששו שמא יבוא לחתות בגחלים כשהתבשיל ראוי לאכילה על ידי הדחק.

(לז) בן דרוסאי – אולם התבשל קצת, שהלא בקדרה חיה ראינו למעלה שמותר אפילו לדעה המחמירה.

(לח) בשבת – שלעניין איסור ההחזרה, שיתבאר בסעיף הבא, מודה דעה זו שאסור להחזיר בשבת על הכירה גם אם התבשיל מבושל כמאכל בן דרוסאי[3].

(לט) אסור – שגם לשיטה זו, אם עברו על איסור השהיה והמאכל התבשל בשבת הרי נאסר בכך. 

(מ) עבר ושהה – כלומר: כל שכן שאם עבר במזיד נאסר המאכל בדיעבד.

(מא) כסברא אחרונה – ומותר להשהות על האש מאכל מבושל הראוי לאכילה על ידי הדחק. הרא"ש הסביר שמקלים בדין זה כיוון שבני ישראל מחמירים במצווה לענג השבת[4], ולמעשה גם הספרדים סומכים בדין זה על הסברה המקלה[5].

(מב) אסור – סעיף זה עוסק כאמור בהשהיה, שהיא נתינת התבשיל על הכירה בערב שבת, ובה גזרו חכמים ואסרו לעשות כן במאכל שאינו מבושל, שמא יחתה. גזרה נוספת המתבארת בסימן רנ"ז היא 'הטמנה': הנוהג היה להטמין, כלומר לכסות ולעטוף תבשילים מערב שבת, כדי שישמרו עד חומם עד שייאכלו בשבת; חכמים גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף חום, שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים. כאן מלמד אותנו הרמ"א שהדיון בהשהיה שייך רק כאשר הקדרה אינה נוגעת ישירות בגחלים, אבל אם היא מונחת עליהם ממש – הרי זה כהטמנה בדבר המוסיף חום, האסורה גם במאכל מבושל. טעם הדבר, שאם מניח את הקדרה ישירות על הגחלים מתברר שהוא מקפיד שהאוכל יהיה חם ככל האפשר, ואז גזרו גם באוכל מבושל שמא יחתה בגחלים.

(מג) ושרי – ומותר. לדעה זו הדבר נחשב להטמנה רק אם הסיר מכוסה מכל צדדיו.

(מד) להסירו משם – לדעה זו אין בכך איסור הטמנה כאמור, אולם כשהקדרה מונחת ישירות על הגחלים יש לחשוש שכאשר ייקח את הקדרה ינענע את הגחלים, ונמצא מבעירם.

(מה) על ידי גוי – אף שאמירה לגוי שיעשה מלאכה אסורה בשבת, כאן אין זו ממש מלאכה, כיוון שאינו מעוניין בהבערת הגחלים.

(מו) ליכא – אין.

(מז) ושרי – ומותר, כיוון שאינו מעוניין בהבערת הגחלים[6].  

(מח) סיכום הסעיף להלכה – כיום אין לנו את סוגי הכירות המפורטים בסעיף זה, וכבר כמעט איננו משהים על אש שיש בה גחלים; לכן היה מקום לומר שגזרה זו אינה קיימת עוד, משום שאין חשש שמא יחתה. אולם מוסכם על פוסקי זמננו שכיוון שבכירות ובתנורים שלנו אפשר בקלות להגביה ולהנמיך את האש ואת החום, האיסור עומד בעינו. עוד הסכימו הפוסקים שיש לפסוק כשיטה המקלה יותר, ולכן מותר להשהות על כיריים של גז או של חשמל תבשיל שבכניסת השבת היה מבושל בשיעור 'בן דרוסאי', היינו שראוי לאכילה על ידי הדחק, וכן בשר חי. אולם אוכל מבושל שעדיין אינו ראוי למאכל, מותר להשהותו רק אם הכירה 'גרופה וקטומה', וכתבו הפוסקים שבכירה שלנו צריך להניח פח בין האש לקדרה, וטוב גם לכסות את הכפתורים[7].

בפלטה של שבת לא נאמרה גזרה זו, כיוון שאין אפשרות להגביר בה את החום, ומותר להשהות עליה כל תבשיל. אבל לתת עליה אוכל בשבת עצמה מותר רק אם האוכל מבושל כל צורכו, אחרת עובר בכך על איסור בישול בשבת, כמבואר בסעיף הבא.

סעיף ב

(מט) ^לכירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה ^מאפילו בשבת, מותר להחזירה ^נכל זמן שהיא רותחת (נ). הגה: ^סועודה בידו (נא) (טור), ולא הניחה על גבי קרקע (נב). הגה: ודעתו להחזירה (נג) (טור); ^עודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור (נד). ^פובתנור, אסור להחזיר אפילו הוא גרוף וקטום (נה); והוא הדין לכופח, אם הסיקו בגפת ועצים (נו). הגה: ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (נז) (ב"י), ואז מותר להחזיר ואפילו לכירה אחרת (נח), אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור, אפילו לאותה כירה (נט) (מיימוני פ"ג). ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה (ס); אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו על גבי קרקע מותר (סא) (ר"ן יז ע"ב וכל בו), וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר (סב). מיהו אם נצטנן, לכולי עלמא אסור (סג) (ב"י). ויש אומרים דאם הוציא מאכל מן התנור [בשבת], אסור להניחו בכרים ובכסתות (סד) (הגה"מ פ"ד). יש אומרים (סה) דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך ל'ברכו' שהוא קבלת שבת לדידן, אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו (סו) (הגהות מרדכי); ויש מקילין בזה (רמב"ם). והמנהג להקל (ב"י), אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך (סז) (ד"ע). ודוקא על גבי כירה ממש, אבל לסמוך, אפילו סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו – שרי (סח), אפילו סמוך לחשיכה (הגמ"ר והגהות מיימוניות). ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו (סט) (הגמ"ר); ודוקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם – שרי אפילו בשבת (ע), כמו שיתבאר לקמן סי' שי"ח (סעיף יד) (עא).

^לשבת ל״ו ע"ב.

^משבת ל״ח ע"ב. 

^נטור, ורק ירוחם בח״ג בשם הר׳ יונה.

^סשבת לח ע"ב וכלישנא קמא דחזקיה משמיה דאביי.  

^עשבת ל״ז ע"ב.

^פ[שבת לח ע"ב במשנה], טור, ורמב״ם פ״ג מהל' שבת ה״י, ושאר פוסקים.

שולחן ערוך כפשוטו

(מט) הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בקדרה שהייתה מונחת בהיתר על הכירה והורדה ממנה בשבת, וכעת רוצה להחזירה. במקרה זה יש לדון בשתי בעיות הלכתיות (שאינן קיימות בדין השהיה, שהלא ההשהיה היא מערב שבת וההחזרה בשבת עצמה): א. אם המאכל אינו מבושל, בנתינתו על הכירה בשבת עובר על איסור בישול. ב. גם כאשר אין כאן בישול, לעתים אסרו חכמים על ההחזרה בשבת משום שנראה כמבשל. בסעיף זה דן המחבר בחששות אלה, ומבואר בו שלא חששו חכמים ל'נראה כמבשל' אם קיימים כמה תנאים המראים שיש כאן המשך של ההשהיה הראשונה. בע"ה נסביר בקצרה את דברי המחבר, ובסופו נבאר את ההלכה בימינו.

(נ) כל זמן שהיא רותחת – אולם אם התבשיל הצטנן עלולים לעבור על איסור בישול אם מחזירים אותו לכירה. פרטי דיני בישול בתבשיל שהצטנן מבוארים בסימן שי"ח סעיף ד[8].

(נא) ועודה בידו – לדעת הרמ"א רק אם לא הניח את הקדרה מידו נחשבת החזרתה לכירה כהמשך להיותה שם מערב שבת; אבל אם הניחה, אפילו על גבי השולחן – אסור להחזירה, משום שנראה כמבשל. דעת המחבר תבואר להלן. בהמשך הסעיף יביא הרמ"א שיטה מקלה יותר, המתירה להחזיר אפילו אם הניח את הקדרה על גבי קרקע.

(נב) על גבי קרקע – לשיטת המחבר רק הנחה על גבי קרקע מבטלת את השהיה הקודמת, ואז ההחזרה נחשבת כמעשה חדש, ואסורה משום שנראה כמבשל.

(נג) ודעתו להחזירה – זהו תנאי נוסף שדורש הרמ"א כדי שההחזרה תחשב כהמשך להשהיה מערב שבת: שבשעת לקיחת הסיר מהאש תהיה דעתו להחזירה; אבל אם כאשר לקח את הסיר חשב לאכול את כל התבשיל, ולבסוף שינה את דעתו – אינו יכול להחזירו, כיוון שזוהי נתינה חדשה על האש, והוא נראה כמבשל. המחבר אינו מסכים עם חומרא זו, ופוסק כסוברים שדעתו של הלוקח אינה משנה לשאלה אם ההחזרה נראית כבישול חדש.

(נד) לתוכה אסור – בכירות שלהם הניחו בדרך כלל את הקדרה על גבי הכירה. ואולם, אפשר היה גם להניח את הקדרה בתוך הכירה ממש, במקום הנחת הגחלים. תוך הכירה הוא מקום חם מאוד, ונתינת קדרה לשם נראית כבישול אפילו אם הקדרה כבר הייתה שם, ואסורה.

(נה) גרוף וקטום – כיוון שחום התנור רב, והמחזיר עליו את הקדרה נראה כמבשל גם כשהוא גרוף. כאמור, היתר ההחזרה לכירה קיים רק כאשר היא גרופה וקטומה, וכבר ראינו בסעיף הקודם שהגריפה והקטימה אינן עוזרות בתנור.

(נו) בגפת ועצים – גם זה כפי שהתבאר בסעיף הקודם, שכופח שהסיקוהו בגפת או בעצים דינו כתנור.

(נז) מבושל כל צרכו – דברים אלו חוזרים אל תחילת הסעיף: היתר ההחזרה בקדרה רותחת קיים רק בתבשיל המבושל כל צורכו, שאחרת יש בכך איסור בישול מן התורה. והדבר מוסכם גם על המחבר[9].

(נח) לכירה אחרת – ואין חוששים שאם יניח על כירה אחרת ייראה כמניח לכתחילה וכמבשל. ונראה שהמחבר אינו מסכים עם קולא זו[10].

(נט) לאותה כירה – הערה זו מוסכמת גם על המחבר.

(ס) עד שחשיכה – לדעה זו, גזירת 'נראה כמבשל' קיימת רק באוכל מבושל שלא היה על האש בכניסת השבת (ובמציאות שלנו קיימת הגזרה גם באוכל יבש שמוציאים מהמקרר בשבת בבוקר).

(סא) מותר – היות שההחזרה במקרה זה נחשבת כהמשך להשהיה הראשונה, ואפילו אם הניח את התבשיל בינתיים על הקרקע.

(סב) וטוב להחמיר – והמחבר אינו מסכים עם קולא זו.

(סג) אסור – לא משום גזרת החזרה, אלא משום בישול בשבת; ומדובר בתבשיל שיש בו נוזלים[11].

(סד) בכרים וכסתות – הלכות הטמנה יבוארו בע"ה בסימן רנ"ז, ושם נלמד שהטמנה בדבר המוסיף הבל אסורה אף מערב שבת, והטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, ככרים וכסתות, אסורה בשבת עצמה. הדעה המחמירה שמביא כאן הרמ"א סוברת שאף על פי שהאוכל חומם בהיתר בשבת והתקיימו בו תנאי ההחזרה, הטמנתו נחשבת כהטמנה לכתחילה, ואסורה.

(סה) יש אומרים – כעת מביא הרמ"א דעה מחמירה נוספת, שאיסור החזרה קיים אפילו לפני כניסת השבת.

(סו) כמו בשבת עצמו – ואסור להחזיר בשעה זו אם לא נתמלאו התנאים שראינו בתחילת הסעיף.

(סז) צורך כל כך – ולמעשה אין חוששים לחומרא זו.

(סח) שרי – מותר סמוך לחשיכה.

(סט) או לסמוך אצלו – מדובר כאן בתנורים של תקופת התלמוד, שכבר ראינו בסעיף הקודם שחומם גדול והדרך לבשל היא גם בסמוך להם.

(ע) אפילו בשבת – משום שאין בכך בישול ואף לא 'נראה כמבשל'.

(עא) סיכום הסעיף להלכה – אסור להניח בשבת תבשיל על אש גלויה, אפילו אם הוא כבר מבושל, משום שנראה כמבשל.

על אש מכוסה ("בלעך") מותר להניח תבשיל שהורד מהאש והוא מבושל כל צרכו, בתנאי שהתקיימו בו תנאי ההחזרה: למחבר שעדיין הוא חם בשיעור שהיד סולדת בו, ולא הניחו על גבי קרקע; ולרמ"א בתנאי שלא התקרר לגמרי והוא עדיין בידו, וכשהורידוהו מהאש הייתה כוונה להחזירו.

לגבי פלטה של שבת: יש אומרים שדינה כאש מכוסה; ויש המקלים יותר, ומתירים להניח עליה אפילו אוכל מוכן יבש שמוציאים מהמקרר, משום שכל עיקרה של הפלטה עשוי לחימום, ולכן לא נאמרה בה הגזרה של 'נראה כמבשל', ואף אין בה כלל אפשרות של חיתוי או שינוי עוצמת האש. והיות שכל דין זה הוא מדרבנן, אפשר לסמוך בכך על המקלים[12]. וכן מותר להניח אוכל המבושל כל צורכו ויש בו מעט נוזלים על הפלטה כשהיא כבויה, ותידלק על ידי שעון שבת[13].

סעיף ג

^צהמשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר (עב), יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית (עג); ויזהר שלא ישים קדירתו על גבי קרקע (עד), ושתהיה רותחת (עה). הגה: וכבר נתבאר שנוהגים להקל אף אם נתנה על גבי קרקע (עו).

^צהגהות מרדכי רמז תנ"ו.

שולחן ערוך כפשוטו

(עב) יקדיח יותר – מדובר כאן באדם שהשהה בהיתר תבשיל מבושל על כירה שאינה גרופה וקטומה, ובבוקר הוא חושש שמא יישרף התבשיל.

(עג) הקדרה ריקנית – כך התבשיל רחוק מהאש, ולא יישרף. ואין בכך נתינה בשבת על גבי האש, כיוון שנחשב הדבר כהמשך לשהייה הראשונה מערב שבת.

(עד) על גבי קרקע – כיוון שאז הוא כמניח לכתחילה על הכיריים, ונראה כמבשל. ואף שמניח את קדירת האוכל על גבי קדרה ריקנית, הקדרה הריקנית נועדה רק להרחיק את התבשיל מן האש, ועדיין הוא נראה כמבשל.

(עה) רותחת – שתהיה חמה כדי שהיד סולדת בה, שאם לא כן אסור משום מבשל[14].

(עו) על גבי קרקע – כפי שראינו בס"ק ס"א[15].

סעיף ד

^קיש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק (עז). הגה: ועיין לעיל סי' שי"ח (עח).

^קנמוקי יוסף ב״ב י' ע"א בשם רבינו יונה.

שולחן ערוך כפשוטו

(עז) כשהתבשיל מצטמק – טעם האיסור, שהמים הטמונים בכרים ובכסתות אינם שומרים תמיד על חומם, וייתכן שכבר אין היד סולדת בהם, וכשנותנם בתבשיל שעל הכירה נמצא שמבשלם. מכאן משמע שהאיסור נובע מכך שהמים המוטמנים בדרך כלל אינם חמים מספיק, ולכן כיום פוסקים רבים מתירים להוסיף מים מהמיחמים שלנו לתבשיל, שהרי המים במיחם חמים מאוד, וודאי שהיד סולדת בהם. חלק מן הפוסקים הספרדים מחמירים בדין זה[16], אולם מצאנו גם פוסקים ספרדים שמקלים בכך[17], והנוהג להקל יכול להמשיך במנהגו.

(עח) סימן שי"ח – סעיף ט"ו. שם נלמד שלשיטת הרמ"א אין בישול במים שרתחו והצטננו, כל עוד לא הצטננו לגמרי. לכן לשיטתו מותר להטמין מים חמים כדי לערותם לתבשיל בשבת.

סעיף ה

^רמותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש (עט) וכיוצא בהן, לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך (פ); אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי המיחם, ודאי אסור (פא). הגה: והוא הדין שאסור להניחו על גבי כירה, אפילו גרופה וקטומה, דלא התירו אלא חזרה וכדרך שנתבאר (פב) (ב"י). ויש מתירין ליתן לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבעוד יום – לא נשאר בו רק הבל מעט, ואין לחוש לבישול (פג) (כל בו), ובלבד שלא נצטנן לגמרי (פד). ויש מחמירין בזה (פה) (ב"י). ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו – אסור (פו), ועיין לקמן סימן שי"ח (סעיף ח). וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו – אסור לומר לגוי לעשות (פז); לכן אסור לומר לגוי להחם הקדירה אם נצטנן (פח); ואם עשה כן, אסור לאכלו (פט) אפילו צונן (צ) (ב"י והרשב"א בתשובה). אמנם אם לא נצטנן כל כך שעדיין ראויים לאכול (צא), אם חממו אותו האינם יהודים – מותרין לאכול (צב) (הגמ"ר והגהות מיימניות). לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף (צג) או עליו, ומבערת [השפחה] אחר כך התנור ההוא (צד), ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים (צה); אבל על ידי ישראל אסור בכהאי גוונא (צו). אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר להעמידן אצל תנור בית החורף (צז), מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה (צח) (תרומת הדשן). וכבר נתבאר (בסעיף ב) שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר. ועיין לקמן סי' שי"ח (סעיף טו) (צט).

^רהר״ן שבת י"ט ע"א בשם הרשב״א.

שולחן ערוך כפשוטו

(עט) פאנדי"ש – זו דוגמה לכל מאכל יבש[18].

(פ) בכך – לכן לא גזרו בכך משום שנראה כמבשל. ואין זה דומה לדין קדרה ריקנית, שהתבאר בסעיף ג' שלעתים יש בו חשש שנראה כמבשל, משום שקדרה ריקנית יוצרת רק הפסק בין האש לקדירת התבשיל, אולם מעל קדרה מלאה אין כלל דרך לבשל[19]. הלכה זו היא המקור למתירים להניח בשבת עצמה על פלטה של שבת, כפי שראינו בס"ק ע"א[20].

(פא) ודאי אסור – משום איסור הטמנה, שהטמנה מכל צדדיו של אוכל מבושל חמורה יותר מנתינה על כירה. דין הטמנה זו יבואר בהרחבה בסימן רנ"ז סעיף ח.

(פב) וכדרך שנתבאר – בסעיף ב'; כיוון שהמניח לכתחילה נראה כמבשל.

(פג) ואין לחוש לבישול – כלומר: דעה זו מתירה לתת את התבשיל בשבת עצמה לתוך תנור שאין האש בוערת בו, אף שהוא עדיין חם. במילה "תנור" הרמ"א מכוון כאן ל"תנורים שלנו" שהזכיר בסעיף א', וביאר שדינם ככירה.

(פד) נצטנן לגמרי – התבשיל. לדעה זו כיוון שחום התנור מועט והתבשיל עדיין פושר, המניח בתנור בשבת אינו נראה כמבשל.

(פה) ויש מחמירים בזה – לדעה זו תמיד יש חשש שנראה כמבשל, ואין לתת בתנור אוכל בשבת אף אם הוא כבר התקרר; וזו גם דעת המחבר.

(פו) אסור – גם לדעה המקלה. ודינו כתנור רגיל, שאסור להניח בו אפילו אם הוא גרוף וקטום, ואפילו בתבשיל מבושל[21].

(פז) לומר לגוי לעשות – בסימן ש"ז נלמד שאסור לבקש מגוי בשבת לעשות בעבור ישראל מלאכה שנאסרה בשבת. ואיסור זה גם הוא מאיסורי דרבנן.

(פח) אם נצטנן – למדנו שאין לחמם תבשיל שנצטנן משום שנראה כמבשל, ולכן אסור גם לומר לגוי.

(פט) אסור לאוכלו – האיסור בדיעבד הוא בתבשיל שאסור מהתורה להניח אותו על האש[22], כגון תבשיל שיש בו מרק שהצטנן. תבשיל זה נאסר גם בדיעבד, משום שאסור ליהנות ממלאכה שגוי עושה בשביל יהודי בשבת. פרטי דין זה יבוארו בע"ה בסימנים רע"ו ושכ"ה.

(צ) אפילו צונן – כלומר שהתבשיל שחומם על ידי הגוי אסור גם לאחר שחזר והתקרר. זהו חידוש של הרשב"א, שאנו קונסים את מי שהזיד ואמר לגוי לחמם ומחמירים עליו שהתבשיל שנאסר לא יחזור להיתרו.

(צא) שעדיין ראויים לאכול – שהתבשיל לא התקרר לגמרי מבישולו, ואפשר היה לאוכלו גם טרם שחימם אותו הגוי.

(צב) מותרין לאכול – כיוון שאין כאן הנאה ממלאכת הגוי, שהלא התבשיל היה ראוי לאכילה גם לפני שחיממו אותו.

(צג) תנור בית החורף – הוא תנור שנועד לחמם את הבית, ולא להכנת אוכל; ומותר שגוי יניח לידו את הקדרה כשהוא כבוי וקר.

(צד) התנור ההוא – מבואר בסימן רע"ו סעיף ה' שבארצות קרות מותר לבקש מגוי שידליק את התנור אם הקור גדול, כי "הכול חולים אצל הקור", ומותר לומר לגוי לעשות מלאכה למען חולה שאין בו סכנה[23].

(צה) חוזרים ונרתחים – שאגב הפעולה המותרת של הגוי לחימום הבית יתחממו גם הקדירות, ואין בכך איסור[24].

(צו) בכהאי גוונא – תרגום: בצורה זו. שלישראל אסור להניח את הקדרה אפילו ליד תנור קר, אם הגוי עומד להדליקו[25].

(צז) תנור בית החורף – לידו, אפילו כשהוא דולק.

(צח) לעניין נתינה עליה – כפי שמותר להחזיר על כירה גרופה וקטומה, כך מותר להניח לכתחילה ליד כירה אף שאינה גרופה וקטומה, משום שבסמיכה אין חשש של נראה כמבשל. וכל זה בתנאי שהתבשיל לא נצטנן, שאחרת יש חשש בישול.

(צט) שי"ח סעיף טו – שם כתב הרמ"א על חימום תבשיל לח: "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי".

[1]. שיעור זה יתבאר בע"ה בסימן שי"ח.

[2]. הטעם שמחמירים בהחזרה בשוגג כהשהיה במזיד, משום שבהחזרה עושה בשבת עצמה מעשה בידיים.

[3]. שכפי שנראה בסעיף הבא, טעם איסור החזרה הוא שנראה כמבשל, וגם כאשר האוכל ראוי לאכילה עשוי הרואה לחשוב שהמניח על הכירה מבשל בשבת.

[4]. שבת פרק ג אות ב; ומלשונו: "וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר – הנח להם".

[5]. על פי ילקוט יוסף חלק רביעי, שבת כרך א' עמוד צ'.

[6]. מעשה כזה נקרא "דבר שאינו מתכוון", ואנו אוסרים אותו אם הפעולה האסורה מוכרחת ("פסיק רישיה"), וכאן אין זה מוכרח שיבעיר. וראה שו"ע סימן רל"ז.

[7]. ואמנם אין בכך הפחתת חום, אך בכיריים של ימינו אנו סומכים על השיטות הסוברות שהעיקר הוא ההיכר.

[8]. שם מבואר שבתבשיל יבש מותר. וכן מבואר שלמחבר מותר כל עוד התבשיל חם בשיעור שהיד סולדת בו. ושם בסעיף ט"ו מקל הרמ"א אפילו אם אין היד סולדת בו, כל עוד לא נצטנן לגמרי.

[9]. ועיין בסימן שי"ח סעיף ד, שיש בישול מן התורה במאכל המבושל כמאכל בן דרוסאי. ועיין בביאור הלכה סימן שיח ד"ה "שייך" וד"ה "אפילו", המסיק שבדיעבד אם החזיר מותר, כיוון שיכול לסמוך על השיטות שבמבושל כמאכל בן דרוסאי אין בו בישול מן התורה.

[10]. ועיין כף החיים אות מ"ו שמסתפק בכך.

[11]. וגם כאן למחבר אסור אם אין היד סולדת בו, ואפילו לא הצטנן לגמרי, כפי שביארנו בהערה 8.

[12]. ויש מחמירים לשים דבר-מה על הפלטה, ורק עליו להניח את האוכל, כדין החזרה על גבי קדרה שתתבאר בסעיף ה'.

[13]. הרב עובדיה יוסף מקל בכך אפילו במרק, מדין גרמא. אך רבים חולקים, משום שזו גרמא במתכוון בדבר שיש בו חשש דאורייתא. ואף אין זה ברור ששעון שבת נחשב לגרמא, שהלא הופעל על ידי האדם.

[14]. ולרמ"א מותר כל עוד לא הצטנן לגמרי, כפי שביארנו בהערה 8.

[15]. ואף שכתב הרמ"א שהמנהג להקל, הוסיף שטוב להחמיר. ומכל מקום אין כאן חיוב, אלא מידת חסידות.

[16]. יחוה דעת חלק ד סימן כב. ועיקר טעמו, שלדבריו לדעת המחבר יש בישול אחר בישול בלח אפילו אם רק התמעטה מעט רתיחתו.

[17]. ראה שמש ומגן ח"א סימן ח; סימן טו אות ה.

[18]. הפאנדי"ש הוא מאכל ספרדי של כיסני בצק הממולאים בשר או גבינה. מעין בורקס.

[19]. על פי ביאור הלכה ד"ה "ויזהר".

[20]. ומדמים הנחה על הפלטה להנחה על קדרה מלאה, כיוון שאיננו נוהגים לבשל על פלטה חשמלית. ועיין דברינו בזה בספרי "בעקבות המחבר" החל מעמוד קכ"ז, שם הבאנו כמה דרכים להשיב על הסתירה בין סעיף ג' לסעיף ה'.

[21]. הסברנו על פי גרסתנו בדברי הרמ"א. ועיין מ"ב ס"ק צ"ג שמציע גרסה אחרת ופירוש אחר.

[22]. כך מפורש ברשב"א שמביא הבית יוסף: "דכל שנעשה בו או בשבילו מלאכה דאורייתא – אסור".

[23]. ראה סימן שכ"ח סעיף י"ז.

[24]. למדנו מכאן היתר חשוב, שאין איסור של "פסיק רישיה דניחא ליה" על ידי גוי.

[25]. הפוסקים למדו זאת מדין "אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים", שבו שניהם חייבים (ביצה דף לד ע"א; רמב"ם שבת פ"ט ה"ד).