קיצורי דיני ערב שבת

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

דיני ערב שבת (סימנים רמ”ב-רס”ו)

עסק המשותף ליהודי וגוי (סימנים רמ”ג–רמ”ז)

הפעלת נכס של יהודי על ידי גוי בשבת (סימן רמ”ג)

1. מותר למלאכה של יהודי להיעשות על ידי גוי בשבת אם הוא עובד בקבלנות (כלומר שכל שכרו נקבע מראש, והוא עושה את המלאכה בזמן שרוצה), או באריסות (שעובד כשרוצה עבור אחוז מסוים מהשכר) [הק].
2. אסור להעסיק גוי כפועל שכיר בנכס של יהודי, משום שעבודתו נחשבת מדרבנן כעבודת היהודי [הק].
3. מעיקר הדין מותר להשכיר לגוי בשבת את הנכס כולו. אולם אם זה נכס שרגילים להפעילו על ידי פועלים שכירים – אסור, משום מראית העין [א].
4. איסור זה הוא רק במקום שיש חשש למראית עין, אבל אם הרואים יודעים שהנכס עצמו מושכר לגוי, כגון אם הדבר נעשה כך כבר זמן רב, או אם הנהנים מהנכס הם בני הבית – מותר [ב].
5. אם עבר והשכיר לגוי בשבת נכס שאסור בהשכרה – אסור השכר בהנאה [ב].

עבודת גוי בקבלנות בשבת (סימן רמ”ד)

1. עבודת גוי בקבלנות בשבת עבור יהודי מותרת מעיקר הדין, אולם נאסרה משום מראית העין כאשר נעשית בפרהסיה, והרואים עלולים לחשוד שנעשית בשכירות ישראל [א].
2. לכן אסורה עבודת בנייה של גויים בשטח ישראל, ביישוב שמקובל בו שפועלים שכירים עוסקים בבניין, ובמקום שעלולים השכנים לראות את הדבר [א]. וכן בכל עסק ששם ישראל עליו ומלאכתו ניכרת [ד].
3. אם שוכר את הגוי לתקופה ארוכה, על מנת שיעשה מלאכה בכל פעם שיש צורך (כגון שיתפור בגד כל פעם שייקרע), והגוי מקבל שכר שנתי ללא קשר לעבודתו – מותר שיעשה הגוי מלאכה כזו בשבת [רמ”ד, ו].

ישראל וגוי שותפים, איך יתנהגו בשבת (סימן רמ”ה)

1. כיצד יעשה יהודי השותף לגוי בעסק הפועל גם בשבת? הטוב ביותר להתנות בחוזה ששכר השבת שייך כולו לגוי, וכנגדו שכר יום אחר שייך כולו ליהודי, ויחלקו בשאר הימים [א]. ואם התנו כך מראש, יכולים אחר כך לחלוק בשווה בכל הסכום, אם הגוי מסכים [ב].
2. אם לא התנו כך מראש, ייטול הגוי שכר השבת, ויתחלקו בשאר. ואם שכר השבת אינו ידוע, ייטול הגוי שביעית השכר, ויחלקו בשאר [א]. ולדעת הרמ”א, אם לא אמרו מפורשות שהגוי עובד בשבתות עבור היהודי, בדיעבד אפשר לחלק את הרווחים כולם.
3. אם היהודי והגוי עובדים יחד כל השבוע, והגוי עובד לבד בשבתות – מותר לחלק את הרווחים.
4. אם לא התנו מראש, יכולים השותפים לבטל את החוזה הקודם (כגון על ידי מכירת העסק וקנייתו מחדש), ואז יקבעו מראש שהגוי ייטול שכר השבת והיהודי שכר יום אחר כנגדו [ג].
5. עסק שהיהודי שותף בו כמשקיע, אך הוא מופעל על ידי הגוי לבדו – מותר לישראל לקבל את כל חלקו, גם אם הוא כולל רווחים מעבודה בשבת [ד]. והוא הדין בגוי הסוחר בסחורה השייכת ליהודי, ובלבד שלא יאמר לו במפורש למכור בשבת [ה].
6. גם אם נתקיימו התנאים להתיר, אסור ליהודי לקבל שכר מעסק שהגוי מפעיל בשבת בלבד, משום ‘שכר שבת’ [ו].

השאלה והשכרה לגוי בשבת (סימן רמ”ו)

1. מותר שכליו של אדם יעשו מלאכה בשבת; לכן מותר להפעיל מכשיר על ידי ‘שעון שבת’, או להפעיל לפני שבת כל מכשיר הפועל אוטומטית במשך השבת [הק]. ולכן גם מותר להשכיר ולהשאיל כליו לגוי, אפילו אם ודאי שיעשה בהם מלאכה בשבת [א].
2. להכרעת הרמ”א אסור להשכיר לגוי ביום ששי כלי שמלאכתו אסורה, משום שנראה שהגוי עושה מלאכה אסורה בשליחות היהודי. ולדעת המחבר הדבר מותר, ובלבד שלא ישכיר לשבת בלבד, משום ‘שכר שבת’ [א].
3. הדברים הללו אמורים לפני שבת, אולם בשבת עצמה לכל הדעות אסור להשאיל לגוי כלי שמלאכתו אסורה, משום מראית העין. ובמקום שאין עירוב אסור להשאיל אפילו כלי שלא נעשית בו מלאכה, כיוון שמוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים [ב].
4. אסור ליהודי שתיעשה מלאכה בבהמתו בשבת. ולכן אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לגוי לתקופה הכוללת שבת. ואסור אפילו אם יתנה עם הגוי שהבהמה תנוח בשבת [ג].

דואר על ידי גוי בשבת (סימן רמ”ז)

1. שליחת מכתב על ידי גוי כאשר אפשר שיעבירנו בשבת, מותרת באחד משני תנאים:
2. נקבע עם הגוי מראש תעריף לשליחת המכתב (‘קצץ לו דמים’) [א], ואפילו לא נקבע סכום מדויק [ב].
3. גם אם לא קצץ דמים, מותר אם הגוי מביא את המכתב לא לבית הנמען, אלא לבית הדואר שבעירו [א].
4. לדעת הרמ”א, בשעת הצורך מותר לשלוח גם אם לא נתקיימו תנאים אלו, מלבד בימי ששי [א].
5. גם אם לא נתקיימו התנאים, מותר אם הגוי לוקח את המכתב בחינם [ד], או אם ממילא הולך לאותו מקום [ה].

הכנות לשבת (סימנים רמ”ב, רמ”ח–רנ”ב, ר”ס, רס”ב)

הכנות לשבת משום כבוד שבת (סימנים רמ”ב, ר”נ)

1. יש לכבד את השבת במאכלים משובחים, אף אם צריך להידחק לשם כך בארוחות ימי החול.
2. מי שאין לו כלל כדי הוצאות השבת, עדיף שיאכל בשבת כבימות החול, ויקיים בעצמו “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”.
3. יש להקפיד בשבת על בגדים מכובסים ונקיים. ועדיף לכבסם כבר ביום חמישי.
4. טוב לאפות חלות לכבוד שבת.
5. מצווה להכין ביום ששי את צרכי השבת. ומצווה על כל אדם להתעסק בכך בעצמו [ר”נ, א]; ובכלל הדבר גם קניית המצרכים לשבת [ר”נ, ב].

הלכות יציאה לדרך לפני שבת (סימן רמ”ח)

1. חכמים אסרו לצאת להפלגה ארוכה החל מיום רביעי ואילך [א]. עיקר טעם הגזרה – משום עונג שבת, ששלושת הימים הראשונים של ההפלגה קשים לגוף [ב].
2. איסור זה אינו חל במקומות הבאים:
3. בהפלגה האמורה להגיע ליעדה לפני שבת [א].
4. בהפלגה לדבר מצווה [א].
5. במקום שאין בו טלטולי הים, כגון בנהרות [ב], או לאנשים הרגילים בים [(ח)].
6. גם במקומות המותרים, אסור לצאת לדרך החל מיום רביעי אם עוברים בכך על איסור תחומין (אם הספינה בעומק של פחות מעשרה טפחים), או במקום שבו על הנוסע לעשות מלאכה בשבת. אולם בתחילת השבוע מותר, וצריך לפסוק עם בעל הספינה שישבות בשבת, אף אם יודע שתנאי זה לא יתקיים [א-ב].
7. איסור נוסף בהפלגה בשבת הוא איסור חכמים לשוט, שמא יבנה רפסודה. איסור זה חל רק על העולה להפלגה בשבת עצמה. ואם היה בספינה בכניסת שבת ואחר ירד ממנה – לדעת המחבר אסור לו לחזור בשבת לספינה ולהפליג, והרמ”א מתיר [ג].
8. בהליכה בשיירה במדבר עוברים על איסור תחומין (ולעתים גם על איסורים נוספים). לכן אסור לצאת לדרך כזו מיום רביעי ואילך. אבל קודם לכן מותר, ובשבת ימשיך ללכת עמהם, כיוון שמסוכן להישאר לבדו במדבר [ד].
9. יציאה בשיירה כזו לדבר מצווה מותרת כל ימות השבוע. והרמ”א מכליל בדבר מצווה גם יציאה לצורך פרנסה או למפגש עם חבר [ד].

הלכות ערב שבת מפלג המנחה (סימן רמ”ט)

1. אין ללכת ביום ששי למקום שאין בו צרכי שבת מוכנים, אלא אם יגיע בעוד היום גדול ויוכל להכין בנחת צרכי שבת [א].
2. אסור לאכול ביום שישי סעודה גדולה מהרגיל (מלבד סעודת ברית מילה). וגם מסעודה רגילה טוב להימנע שלוש שעות זמניות לפני השקיעה [ב].
3. ישנם צדיקים הנוהגים להתענות בימי ששי [ג], ויש שהסתייגו ממנהג זה [(יג)]. ולמתענים טוב לקבל את התענית “עד שישלימו הציבור תפילתם”, ולא עד צאת הכוכבים [ד].
4. בעשרה בטבת שחל ביום ששי, נמשכת התענית עד צאת הכוכבים [ד].

שלא לעשות מלאכה סמוך לשבת (סימן רנ”א)

1. העושה מלאכה בערב שבת מזמן מנחה קטנה ואילך אינו רואה ברכה במלאכתו. ובכלל האיסור עבודות הנעשות בשכר, ולא איסורי המלאכה האסורים בשבת [א]. ומלאכת דבר האבד, וכן שכיר שאינו יכול לקצר מלאכתו, אינם בכלל האיסור [(ג)].
2. מלאכה לצורך שבת לעצמו, וכן לצורך חברו בלי תשלום, ודאי שמותרת. מלאכה לצורך שבת הנעשית בתשלום: אם היא צורך הגוף, כגון תספורת, מותרת; ושאינה צורך הגוף, כגון תיקון הבגד, אסורה בשכר [ב].
3. גם מלאכות המותרות בערב שבת, כגון לימוד תורה, יש לדאוג שלא יפגעו בהכנות לשבת [ב].

מלאכות המתחילות בערב שבת ונגמרות בשבת (סימן רנ”ב)

1. מלאכה מתמשכת שאסור לעשותה בשבת, מותר להתחילה בערב שבת, והכלי ימשיך את פעולתו בשבת עצמה. למשל: לפרוס רשת ביום ששי כדי שייצודו בה חיות בשבת [א], לפתוח ברז ביום ששי כדי שישקה את הגינה בשבת [ה], או להשאיר מערב שבת מחשב כדי שייעבד נתונים בשבת [(לו)], וכן כל כיוצא בזה.
2. לדעת המחבר מותר לעשות מלאכה המתחילה ביום ששי ונמשכת בשבת גם אם קולה נשמע למרחוק; ולדעת הרמ”א אסור לעשותה לכתחילה, שמא יחשדו השומעים שעושה אותה בשבת עצמה. וגם הרמ”א מתיר במקום שהשומעים יודעים שדרך מלאכה זו להפעילה מערב שבת, וכן במקום הפסד מרובה [ה].
3. במקום שאין עירוב, כבר בערב שבת אין לצאת עם דברים שיש חשש שישכחם בשבת [ו], ויש לבדוק שהכיסים ריקים [ז]. ואף במקום שיש בו עירוב, ראוי לאדם לבדוק שאין מוקצה בכיסיו.

הכנסת השבת (סימן ר”ס)

1. יש להכין את גופו לכבוד שבת. ובכלל זה רחיצת גופו ושערו במים חמים, וכן לפי הצורך גילוח, תספורת ונטילת הציפורניים [א].
2. מכבוד השבת, לוודא לפני כניסת השבת שכל ההכנות לשבת כבר בוצעו [ב].
3. כל בקשותיו של האדם מבני ביתו צריכות להיות בלשון רכה, כי אסור להטיל אימה בתוך ביתו [ב].

כיצד להיכנס לשבת (סימן רס”ב)

1. יש לסדר את הבית סמוך לשבת [א].
2. כתב הרמ”א שהמנהג שתהא מפה פרוסה על השולחן בכל השבת [א].
3. יש להקפיד על בגדים נאים המיוחדים לשבת [ב].
4. יש לרחוץ ולהתלבש סמוך לכניסת שבת ולשמוח ולהתרגש בכניסתה [ג].

נתינת אוכל לחימום לפני שבת (סימנים רנ”ג–רנ”ז)

דיני השהיה והחזרה (סימן רנ”ג)

1. אסרו חכמים להניח בערב שבת על הכירה תבשיל שאינו מוכן לאכילה כדי שיתבשל בשבת, גזרה שמא יחתה בגחלים. והתירו בתנאים מסוימים, התלויים ברמת הבישול בערב שבת, בסוג הכירה שמניחים עליה, ובסוג הגחלים.
2. כיום החימום נעשה בצורה שונה; ומוסכם על פוסקי זמננו שכיוון שבכירות ובתנורים שלנו אפשר בקלות להגביה ולהנמיך את האש ואת החום, אם המאכל אינו ראוי לאכילה בכניסת השבת האיסור עומד בעינו.
3. להלכה מותר להשהות בערב שבת על כיריים של גז או של חשמל תבשיל הראוי לאכילה על ידי הדחק, וכן דוד מים, ובשר חי. אולם אוכל מבושל שעדיין אינו ראוי למאכל, מותר להשהותו רק אם הכירה ‘גרופה וקטומה’, וכתבו הפוסקים שבכירה שלנו צריך להניח פח בין האש לקדרה, וטוב גם לכסות את הכפתורים.
4. בפלטה של שבת לא נאמרה גזרה זו, ומותר להשהות עליה כל תבשיל מערב שבת [(מח)].
5. בשבת עצמה אסרו חכמים לשים תבשיל על אש גלויה, אפילו אם הוא כבר מבושל, משום שנראה כמבשל.
6. תבשיל שהורדנו מהאש מותר להחזירו לאש מכוסה (“בלעך” או פלטת שבת), אם הוא מבושל כל צרכו, ובתנאי שהתקיימו בו תנאי ההחזרה: למחבר בתנאי שעדיין הוא חם בשיעור שהיד סולדת בו, ולא הניחו על גבי קרקע מעת שהורידו מהאש; ולרמ”א בתנאי שלא התקרר לגמרי, שעדיין הוא בידו מעת שהורידו מהאש, וכשהורידוהו מהאש הייתה דעתו להחזירו.
7. יש אומרים שפלטה של שבת דינה לעניין זה כאש מכוסה. ויש מקלים יותר, ומתירים להניח עליה אפילו אוכל מוכן יבש שמוציאים מהמקרר; ואפשר לסמוך בכך על המקלים. וכן מותר להניח עליה אוכל המבושל כל צורכו, ואף אם יש בו קצת נוזל, אם מניחו על פלטה כבויה העתידה להידלק על ידי שעון שבת [(עא)].
8. הוספת מים רותחים מהמיחם לתבשיל המצוי על האש מותרת לדעת הפוסקים האשכנזים, וכן לחלק מהפוסקים הספרדים [(עז)].

אפייה וצלייה מערב שבת לשבת (סימן רנ”ד)

1. המכין אוכל לשבת בצלייה “על האש” צריך לסיים את הצלייה לפני שבת [(יז)].
2. האופה לחם ומשאירו בתנור בשבת על מנת להוציאו ולאכלו בשבת, צריך לדאוג שהלחם יהיה ראוי לאכילה לפני כניסת השבת, אף אם לא נאפה לגמרי [(כד)]. ואם בשוגג הכניסו את הלחם מאוחר, ובכניסת שבת הוא לא היה ראוי לאכילה – מותר לאוכלו בשבת רק אם אין לו לחם אחר לסעודות השבת [ה].
3. אם משאירים מים רותחים לשתייה בשבת, יש לדאוג שדוד המים ירתח לפני כניסת השבת [(נד)].
4. אדם שגובר עליו יצרו ועומד לעבור עברה יש להורות לו איך לצמצם את האיסור, כגון שיעבור על איסור דרבנן במקום על איסור תורה [(מג)].

השארת אש לשבת לצורך חימום (סימן רנ”ה)

1. מותר להשאיר אש בשבת לצורך חימום רק אם אין צורך לתחזק אותה בשבת, ואז מותר גם להשתמש לאורה. אבל אש הזקוקה להתעסקות כדי שתעלה יפה – אסור להשאירה דולקת לשבת; ואם השאירה – אסור להתחמם כנגדה או להשתמש לאורה [א].

איסור הטמנה (סימן רנ”ז)

1. הטמנה היא כיסוי סיר בשמיכות וכיו”ב מכל צדדיו, כדי שישמור על חומו. חכמים אסרו הטמנה בדבר שעשוי להוסיף חום אפילו מערב שבת, והטמנה בדבר שאינו מוסיף חום בשבת עצמה [א].
2. לכן, אם רוצה להעביר סיר חם לבית אחר, אין לעטוף אותו בשמיכה בשבת [(י)].
3. הטמנה היא רק אם השמיכה נוגעת בסיר. לכן מותר לשים סיר בתוך צידנית או תיק שנועד לשמירת החום, ואין בכך משום הטמנה [(לג)].
4. מותר לשים נוזלים חמים בשבת בתוך תרמוס, ואין בכך משום הטמנה [(כה)].
5. עטיפת סיר על גבי פלטה או “בלעך” נחשבת כהטמנה, לכן אין לכסות סיר העומד על הפלטה מכל צדדיו, אפילו מערב שבת. וכיסוי מלמעלה בלבד מותר [(לא)].

נרות שבת (סימנים רס”ג–רס”ה)

הדלקת נרות שבת (סימן רס”ג)

1. חכמים תיקנו להדליק נר לכבוד שבת, ומצווה זו מצטרפת לחיוב מהתורה בעונג שבת [הק].
2. עיקר המצווה בנר אחד. אולם נוהגים להדליק שני נרות, ויש המדליקים יותר [א].
3. נהגו שאישה תדליק את הנר [ג], אולם החיוב הוא על כל אדם שיהיה נר דלוק בביתם [ב].
4. רווק או נשוי הנמצא בשבת ללא משפחתו חייבים בהדלקת הנר [ו].
5. עיקר מקום ההדלקה הוא במקום שבו אוכלים. ומותר לברך על הנר גם במקום שבו לנים, אם נאותים לאורו [ו, ט]. ובכלל המצווה לדאוג להשארת אור חשמל בכל מקום שבו יש צורך באור [הק].
6. כשמתארחים כמה משפחות בבית אחד, לפוסקים כרמ”א יכולה כל משפחה לברך על ההדלקה; ולפוסקים כמחבר אין לברך בחדר אחד אלא פעם אחת, אולם יכולה כל משפחה להדליק בחדר שישנה בו ולברך עליו [ח]
7. יש מי שאמר שבהדלקת הנר חלים על המדליק איסורי שבת. ולהלכה, לפוסקים כמחבר הדלקת הנר אינה מכניסה את השבת; ולפוסקים כרמ”א – איש מדליק נרות אינו מקבל בכך עליו את השבת, ואישה המדליקה נרות מקבלת עליה את השבת בכך, אם לא התנתה אחרת [י].
8. המדליק מברך “אשר קידשנו במצוות, וציוונו להדליק נר של שבת”, ביום טוב “להדליק נר של יום טוב” וביום הכיפורים “של יום הכיפורים” [ה].
9. לפוסקים כמחבר, מברכים ומיד מדליקים, כבשאר מצוות. ולפוסקים כרמ”א כשאישה מדליקה אנו חוששים שבברכה מקבלת עליה את השבת, לכן תחילה תדליק, ואחר כך תכסה את עיניה ותברך [ה].
10. אם מדליק ואינו מקבל עליו שבת בהדלקתו, לא יקדים להדליק [ד]. לכתחילה יכול להדליק עד חצי שעה לפני שבת, ובשעת הצורך יכול להדליק מפלג המנחה [(טז)].
11. יחיד שקיבל עליו את השבת – אינו יכול להתפלל מנחה של יום שישי, אלא יתפלל פעמיים ערבית [טו].
12. בית כנסת שמקדים להתפלל בערב שבת לפני השקיעה, באמירת הפיוט “לכה דודי” מקבלים עליהם את השבת. ויחיד שמגיע באיחור אין לו להתפלל מנחה באותו בית כנסת, אלא יתפלל בחוץ [טו].
13. יחיד שהקדים וקיבל עליו את השבת, יכול לבקש מחברו שטרם הכניס שבת שיעשה עבורו מלאכה האסורה בשבת, וכן במוצאי שבת [יז].
14. אין להדליק בשבת נרות דלוקים שהשמן או הפתילות אינם איכותיים והאש לא עולה בהם יפה, שמא יבוא לטפל בשבת באור. ובנרות שלנו מותר להשאירם [רס”ד (הק)].

דברים שלמדנו מהדלקת הנר בשבת (סימן רס”ה)

1. אסור להסתפק בשבת מהשמן שבנר הדולק [(א)].
2. אין להתיר הזזת מחוגי שעון שבת להדלקת האור או לכיבויו, אלא בשעת דוחק גדול [(ג)].
3. מוקצה שמונח בכלי, הכלי אסור לשימוש בשבת, ומכונה “בסיס לדבר האסור”. חכמים אסרו לגרום למוקצה להגיע לתוך כלי בשבת, אף בהיתר, משום שכך נאסר הכלי לשימוש בשבת, והדבר דומה לסתירת הכלי. איסור זה נקרא “ביטול כלי מהיכנו” [(ז)].

כניסת השבת (סימנים רס”א, רס”ו)

זמן כניסת השבת (סימן רס”א)

1. הזמן בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים נקרא “בין השמשות”. בזמן זה אסור לעשות מלאכות מדאורייתא, ומותר לעשות מלאכה מדרבנן לצורך מצווה, כגון הטמנת האוכל בצורה המותרת בערב שבת; וכן יכול לבקש מגוי לעשות מלאכה שחשובה לו [א].
2. להלכה, שקיעת החמה היא הזמן שבו אנו רואים את השמש שוקעת, “וצאת הכוכבים” לעניין כניסת השבת הוא 13.5 דקות אחרי זמן זה. ולא נהגו בכך כשיטת המחבר והרמ”א [(טז)].
3. יחיד יכול להכניס את השבת מפלג המנחה, כלומר שעה ורבע זמניים לפני השקיעה [ב; רס”ז ב]. ומכניסת השבת שלו ועד צאת הכוכבים חלים עליו דיני בין השמשות [(14)].
4. אם הציבור אמר את הפיוט “לכה דודי” לפני השקיעה, נכנסה השבת לכל דבר על אותו ציבור, והוא אסור בכל מלאכה [(ל)].

מי שהחשיך לו בדרך (סימן רס”ו)

1. אסור לגרום לבהמה לעשות מלאכה בשבת. איסור זה נקרא איסור מחמר, וחל גם בבהמה שאינה שלו [הק].
2. אדם שנכנסה לו השבת בהיותו בדרך, התירו חכמים שיעבור על איסורי דרבנן בהלכות העברת ארבע אמות ברשות הרבים, העברה מרשת לרשות וטלטולי מוקצה. ויעבור על הקל הקל תחילה.
   [א-ח].
3. כשאין עימו נכרי, בהמה או קטן, יכול לטלטלם פחות מארבע אמות [ז], וכן לרוץ עד חצר ביתו ושם יפילהו מאחוריו [יא].
4. היתרים אלו לא נאמרו במציאת אבדה [א, יג].
5. כיום, אדם או משפחה שנמצאים בנסיעה לשבת וחשכה עליהם הדרך, יעצרו לפני השקיעה במקום יישוב ויבקשו מהתושבים להתארח לשבת. ואם אי אפשר, אזי במקום צורך גדול יכולים להמשיך לנסוע גם בבין השמשות, שבו האיסור מדרבנן. ואם גם לאחר 18 דקות אין שום אפשרות לעצור – ייסע הנהג בשינוי, כדי לא לעבור על איסורי תורה, וברגע שיוכלו, יצאו מהרכב ללא חפציהם. וייתכן שבשעת דוחק גדול ובמקום חשש סכנה אפשר לסמוך על שיטת רבנו תם ולהמשיך בנסיעה עד 58 דקות אחרי השקיעה [(כב)].
6. אדם ששם לב בשבת שיש בכיסו מוקצה או שבא לידו מוקצה בהיתר – לא חייב לזורקו מיד, אלא מותר ללכת עד לחדר שבו הוא מעדיף לשמטו [יב].