סימן רמ"ד – אלו מלאכות יכול הגוי לעשות בעד ישראל, ובו ו' סעיפים

למדנו בסימן הקודם שחכמים אסרו שגוי יעשה מלאכה בשבת עבור ישראל או בנכס של ישראל, ומשני טעמים: א. לעיתים נחשב הגוי לשלוחו, והרי זה כאילו היהודי עשה את המלאכה. ב. גם במקרים שהגוי אינו נחשב לשלוחו, לעתים אסרו חכמים משום מראית העין, שהרואה סבור שהגוי שלוחו של ישראל, ויש בכך חילול השם[1].

סימן זה עוסק בעבודת שבת של גוי העובד עבור יהודי בקבלנות, כלומר שמקבל את שכרו עבור העבודה שעושה, אך יכול לעשותה בכל זמן שירצה. חלק מהראשונים ראו בעבודה בקבלנות בשבת איסור מן הדין, והחשיבו את הגוי הקבלן כשלוחו של ישראל. טעמם הוא שאף על פי ששכרו אינו תלוי בזמן העבודה, ויכול לעשות עבודתו גם ביום חול, הרי אין הוא מקבל אחוזים מן הרווח, ולכן נחשבת העבודה של היהודי, והגוי נחשב כעובד בשליחותו. דעה זו לא נתקבלה להלכה, ונפסק כסוברים שמעיקר הדין רק עבודה בשכירות נחשבת לשליחות, ולא עבודה שזמן עבודתה תלוי בגוי. ואף לדעת המקלים, עבודה בקבלנות אסורה משום מראית העין, שהיות שניכר שהרווחים שייכים ליהודי, עלולים הרואים להבין שהגוי עובד בשכירות. ולא הותרה עבודה כזו אלא במקום שאין בו מראית העין, כגון שאין זה מפורסם שהנכס שייך ליהודי. ועל פי עקרונות אלו יובנו דיני סימן זה.

סעיף א

^אפוסק (פירוש: מתְנה) עם הגוי על המלאכה, וקוצץ דמים (א), והגוי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר (ב). במה דברים אמורים, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא (ג); אבל אם היתה ידועה ומפורסמת – אסור, שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות מלאכה בשבת (ד). לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו – ^באם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום (ה), אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק (ו). הגה: ואפילו אם דר בין הגוים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו (ז) (ב"י בשם תשובתה אשכנזית). ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושים בו מלאכה, מותר (ח). (וגוי שהכניס צאן של ישראל לדיר שדהו, עיין לקמן סימן תקל"ז סעיף י"ד) (ט).

^אתוספות עבודה זרה כ"א ע"ב ובשבת י"ז ע"ב, והרא"ש שם בע"ז.  

^בתוספות ורא"ש שם, מהא דמועד קטן י"ב ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) וקוצץ דמים – קובע את המחיר (לפני השבת).

(ב) מותר – משום שעבודה בקבלנות שזמנה נקבע על ידי הגוי הקבלן אינה נחשבת כנעשית בשליחות היהודי.

(ג) של ישראל היא – כלומר: ההיתר נאמר דווקא כשאין שם אדם הסבור שזו עבודה הנעשית בשכירות עבור יהודי.

(ד) בשבת – ובמקרים אלו אסור להעסיק את הגוי אפילו בקבלנות, משום מראית העין.

(ה) במדינה או בתוך התחום – באותה עיר או אף בתחום השבת שלה, מקום שאליו שכניו יכולים להגיע בשבת.

(ו) שאינם יודעים שפסק – וחושדים שעובדים שם פועלים בשכירות היהודי.

(ז) שיחשדו אותו – הכלל בדבר הוא שבכל מקום שיש סבירות שהרואים יחשדו שהגוים עובדים בשכירות עבור ישראל – אסור; ואם לאו – מותר. ולכן גם בבניית בית בתוך התחום, במקום שבו ידוע שהקבלן אינו יהודי, וידוע שהעובדים הם שכירים של הקבלן, יש מקום להתיר. והכל לפי הזמן והמקום.

(ח) מותר – כיוון שאסרו חכמים רק כשישנו חשש אמיתי ששכניו יחשדו בו שמחלל שבת.

(ט) תקל"ז סעיף י"ד – שם מדובר על גוי המכניס בהמותיו של ישראל לשדה כדי לזבלו.

סעיף ב

^גלפסול האבנים ולתקן הקורות – אפילו בביתו של גוי אסור, כיון דלצורך מחובר הוא (י). ואם עשו כן, לא ישקעם בבנין (יא). הגה: ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי (יב) (כל בו).

^גהתוספות והרא"ש בפרק קמא דעבודה זרה שם, מההיא דירושלמי שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(י) דלצורך מחובר הוא – קשה להבין את הסברה שבאיסור זה, שהלא התבאר בסעיף הקודם שמותר לעשות עבודה בקבלנות כאשר אין בה חשש למראית עין. וביארו המפרשים שמדובר כאן במקרה שהגוי אינו עובד בצנעה, וידוע שהוא עושה מלאכת ישראל (בדומה למבואר בסעיף ד'), ולכן אסור. ואפילו באופן זה, מותר אם האבנים הן של הגוי[2]. וערוך השולחן הסביר שאיסור זה הוא גזרה משום האיסור שבסעיף הקודם, שאם נתיר פסילת אבנים עשויים אנו להתיר גם את הבנייה עצמה[3].

(יא) לא ישקעם בבניין – האבנים לא נאסרו בשימוש או בהנאה, אולם חכמים אסרו שבקירות ביתו יהיו ניכרות אבנים שסותתו באיסור. ומותר למכרן ולקנות אבנים אחרות במקומן[4].

(יב) שרי – לדעת המחבר, בכל עבודה במחובר אנו חוששים שהרואים יחשדו שמדובר בעבודה בשליחות ישראל, אלא אם כן ברור לנו שלא. ולדעת הרמ"א אנו מניחים שהרואים לא יחשדו, אלא אם כן יש סבירות לחשד, כגון שמפורסם שהאבנים שייכות ליהודי.

סעיף ג

^דאם בנו לישראל גוים בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו (יג). הגה: מיהו אם התנה ישראל עם הגוי שלא לעשות לו מלאכה בשבת, והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש (יד) (מרדכי ריש פרק 'מי שהפך', ורבינו ירוחם, ונמוקי יוסף). ועיין לקמן סימן תקמ"ג (סעיף ג').

^דטור בסימן תקמ"ג מהא דמועד קטן דף י"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(יג) שלא יכנסו בו – המחבר נוקט לשון "נכון להחמיר" כאשר הדבר מותר מן הדין, אלא שטוב להחמיר. הבית יכול היה להיבנות גם שלא בשבת, ובכך שבבנייתו עברו על דברי חכמים אין כדי ליצור איסור שימוש והנאה מן הבית. ואפילו חפץ שנבנה על ידי יהודי בשבת, ואיסורו בנייתו מדאורייתא, אין איסור מהתורה ליהנות ממנו, ואפילו בשבת עצמה[5].

יש מפרשים שהמחבר התיר מן הדין רק בית שהאיסור בבנייתו היה משום מראית עין, אבל אם הבית אכן נבנה בשבת על ידי שכירי היהודי, מעשה שאיסורו מעיקר הדין – אסור להיכנס לבית זה, ולא רק "נכון להחמיר שלא יכנסו בו". אולם מפרשים אחרים אינם מקבלים פירוש זה, ונראה כדברי המקלים, שהלא בכל הסימנים הללו לא ראינו שהמחבר או הרמ"א הבחינו בין הדברים האסורים מהדין לבין האסור משום מראית העין[6].

(יד) אין לחוש – כיוון שהאיסור כאן הוא קנס בלבד, ואין להחמיר כל כך כשהיהודי היה אנוס.

סעיף ד

^המלאכת פרהסיא – אפילו במטלטלין, כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר (טו).

^הספר תורת האדם.  

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) מלאכת מחובר – שבתחילת הסימן למדנו שהיא שאסורה. הסיבה לאיסור במלאכה במחובר אינה משום שיש הבדל עקרוני בין מחובר לתלוש, אלא מפני שבדרך כלל מלאכת המחובר נעשית בשדה בפרהסיה, ומלאכת המטלטלין נעשית בבית בצנעה. אבל כל עסק ששם ישראל עליו ומלאכתו ניכרת, דינו כמחובר.

סעיף ה

^ואם שכר גוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו (טז), הרי זה כותב ואורג בשבת, כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה (יז); והוא שלא יחשוב עמו יום יום (יח), ^זולא יעשה המלאכה בבית ישראל (יט). ^חויש מי שאוסר בשוכר גוי לזמן (כ). הגה: ודוקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון בגד לארוג או ספר לכתוב; אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכולי עלמא אסור (כא) (ב"י). וכמו שיתבאר סוף סימן רמ"ז.

^ורמב"ם פרק ו' מהל' שבת.  

^זהרב המגיד שם, בשם הרשב"א.

 ^חהראב"ד שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) שיארוג לו – בשכירות, ומקבל שכרו על שנת עבודה[7].

(יז) בכל עת שירצה – היה מקום לסבור שהדבר אסור, משום שעבודה בשכירות נחשבת כעבודה בשליחות ישראל, וכאן הרי מקבל שכרו על העבודה, שאין זו קבלנות. אולם כיוון ששכיר זה עובד מתי שהוא רוצה – ואינו חייב לעבוד בשבת – לא נחשבת עבודתו בשבת כנעשית בשליחותו של ישראל[8].

(יח) יום יום – ואם מחשב יום יום נחשב כשכיר רגיל, ואסור.

(יט) בבית ישראל – משום שגוי העובד בבית ישראל נראה כעובד בשליחותו של ישראל.

(כ) לזמן – לשיטת האוסרים, שכירות נחשבת לשליחות גם אם השכיר יכול לבחור מתי לעבוד, והגדרתה: עבודה עבור המעסיק כאשר השכר אינו תלוי בפריון. הלכה למעשה, הן הספרדים והן האשכנזים מקלים ומתירים, כדעה הראשונה[9].

(כא) אסור – כאשר הגוי מושכר למלאכה אחת, הוא מארגן את זמנו לפי הבנתו, ולכן לדעה המקלה דינו כקבלן. אבל אם שכרו לכל המלאכות, הרי הוא בשירות מעסיקו בכל עת, ואינו דומה לקבלן; ואף המחבר מסכים עם הערה זו של הרמ"א[10].

סעיף ו

^טיהודי הקונה מכס (כב) (ומשכיר) [ושוכר] לו גוי לקבל מכס בשבת – מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו: לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך (כג). הגה: וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לגוי, והגוי יקח הריוח של שבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו (כד) (בית יוסף). וישראל הממונה על מטבע של מלך (כה), דינו כדין הממונה על המכס (כו) (הגהות מיימוני פ"ו), ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע (כז), וע"ל סי' רנ"ב (סעיף ה). ויזהר שלא ישב הישראל אצל הגוי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס (כח) (מרדכי פרק קמא דשבת).

^טמרדכי פרק קמא דשבת בשם המהר"ם.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) הקונה מכס – מכס הוא מס שמטיל השליט על האזרחים. לעתים השליט 'מוכר' את המכס, כלומר שאדם אחד נעשה אחראי לגבות את הסכום מהאזרחים ולשלם את המכס, תמורת אחוזים מסוימים שנשארים אצלו. אם יהודי קנה את המכס, הוא נאלץ לגבות מהגויים גם בשבת, ולכן עליו לשכור גוי שיעשה זאת עבורו בשבתות.

(כג) אתן לך כך וכך – במקרה זה הגוי עובד בקבלנות עבור אחוזים, והעבודה היא בפרהסיה ונעשית דווקא בשבת. למדנו שעבודה כזו מותרת מעיקר הדין, אולם אסורה משום מראית העין, כיוון שהרואים יודעים שהגוי עובד בשביל היהודי, ואפשר שאין הם יודעים שהוא עושה זאת בקבלנות. אולם במקרה זה הותר הדבר, משום שיש כאן הפסד מרובה. נראה שבתקופתם לא היו כל המקצועות פתוחים ליהודים, וויתור על עבודה כזו עלול היה לפגוע בפרנסת היהודים באופן קשה. ומפני החשש שיהיו יהודים שלא יעמדו בניסיון ויגבו המכס בעצמם בשבת, התירו הראשונים לגבות בשבתות את המכס על ידי גוי.

(כד) לא חששו – שאם עושה כך אין לישראל רווח ישיר מעבודת הגוי בשבת, שהרי הוא מקבל ממנו סכום קבוע. אך גם דרך זו אסורה בשאר מקרים משום מראית העין, והותרה רק לגובה מכס. היתר זה כולל גם את ההנאה מן הרווח על עבודה בשבת, שבמקומות אחרים נאסרה משום 'שכר שבת.

שולחן ערוך כפשוטו

(כה) מטבע של מלך – שאומנותו לייצר את מטבעות המלך, והוא חייב להפעיל את בית המלאכה גם בשבת.

(כו) הממונה על המכס – שהיה מקום לאסור משום מראית העין, והתירו משום הפסד המרובה אם הגוי יקבל את כל הרווח של השבת.

(כז) בהכאת המטבע – כלומר שהתירו זאת אף שלעתים עובר כאן על איסור חכמים נוסף, של מלאכה שיש בה השמעת קול[11].

(כח) או בקבלת המכס – משום שאם יושב אצל הגוי יש מקום רב לחשוש למראית העין, שנראה שהגוי שלוחו ועובד בשבילו.

[1]. ויש בכך גזרות נוספות, כגון אמירה לגוי ואיסור על היהודי ליהנות ממלאכת גוי בשבת עצמה, כפי שביארנו בהקדמה לסימן רמ"ג.

[2]. עיין משנ"ב ס"ק י"ד.

[3]. עצם איסור עבודת הגוי בעבור ישראל בשבת, אפי' בשכירות, הוא דרבנן. האיסור בקבלנות בפהרסיה הוא משום מראית העין, שנראה כשכירות, והוא גזרה לגזרה. וכאן זו גזרה שמא יבוא לעבוד בקבלנות, ונמצא שזו גזרה לגזרה לגזרה. ועיין בהערה 7 מדוע הרחיקו חכמים בגזרות בדין זה.

[4]. כף החיים אות כ"ו.

[5]. שלמדו חכמים "היא קודש, ואין מעשיה קודש" (כתובות דף לה ע"א). ואף שמצאנו שחכמים החמירו על הנאת מלאכה שנעשתה על ידי גוי בשבת יותר מאשר על מלאכה שנעשתה על ידי ישראל בשבת, שהלא מלאכה שנעשה על ידי גוי בשבת האיסור ליהנות ממנה הוא "בכדי שיעשו"  (כלומר: עד הזמן בו אפשר היה לעשות את המלאכה אם היתה נעשית לאחר שבת. כמבואר בסימן שכ"ה, ו), ואילו מלאכה שנעשה על ידי ישראל מותרת מיד במוצאי שבת (שי"ח, א).

[6]. לכאורה קשה מדוע המחבר לא הבחין ביניהם, שהלא לאסור שמא יבוא להעסיק גוי בקבלנות זו גזרה לגזרה. ונראה להסביר שאיסור מראית העין כאן אינו רק מחשש שהרואה יחשוד שהמעסיק עובר על איסור, אלא בעיקר משום שבעצם העֲסקה בפרהסיה הנראית כאסורה בשבת יש משום חילול ה', ואיסור קבלנות בפרהסיה אינו חמור פחות מאיסור שכירות בצנעה. ודברי המחבר "נכון להחמיר שלא יכנסו בו" עולים על שני המקרים.

[7]. הלכה זו מקורה בלשון הרמב"ם. ובאר מג"א ס"ק י"ד: "כדרך השֹרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב – מחויב לו לכתוב, ובעת שאין צריך יושב בטל. ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת. שהוא עושה בכל עת שירצה, שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת. ואם רצה עושה למחר, ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת".

[8]. על כן, אף שמשפטית הוא שכיר, הלכתית הוא דומה לקבלן. ולכן הובא דין זה כאן, ולא בסימן הקודם.

[9]. כף החיים אות מ"ו. וכן הקל ביאור הלכה ד"ה "ויש מי שאוסר", אלא שהביא בשם א"ר שלכתחילה טוב להחמיר, עיין שם.

[10]. כך משמע מדברי המחבר "שיכתוב לו או שיארוג לו". ובע"ה נרחיב בדינים אלו בסוף סימן רמ"ז.

[11]. בסימן רנ"ג סעיף ה' הכריע בכך הרמ"א: "ויש אוסרים … בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחילה. מיהו במקום פסידא יש להקל, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד"