סימן רס"א – זמן כניסת השבת, ובו ד' סעיפים

סימן זה דן בשאלות הקשורות לכניסת שבת. כניסת השבת נעשית בצורה הדרגתית, מהשקיעה עד צאת הכוכבים. בשקיעה מתחיל זמן הנקרא "בין השמשות", והוא מסתיים בצאת הכוכבים. סימן זה מלמדנו מה מותר ומה אסור לעשות בזמן בין השמשות, וגם מגדיר מהי השקיעה לעניין כניסת השבת. עוד בסימן זה דין תוספת שבת, שהוא החובה להתחיל לקיים את דיני השבת קודם כניסתה; וכן דיון באפשרות להכניס את השבת זמן רב לפני השקיעה, לרוצים בכך. בעניין זה נראה גם את כוחו של הציבור להקדים את זמן כניסת השבת.

סעיף א

^אספק חשיכה (א), והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך שלשה רביעי מיל אחר שקיעת החמה (ב) (טור בסימן רצ"ג, וכדלקמן סוף סעיף ב'). ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') (ג), אין מעשרים (ד) את הודאי (ה), ואין מטבילין את הכלים (ו), ואין מדליקין את הנרות (ז), ואין מערבין עירובי תחומין (ח) (ועיין לקמן סימן תט"ו סעיף ב') (ט), אבל מעשרין את הדמאי (י), וטומנין את החמין (יא), ומערבין עירובי חצירות (יב) (ועיין לקמן סימן שצ"ג ס"ב). ^בומותר לומר לאינו יהודי, בין השמשות, להדליק נר לצורך שבת; ^גוכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה, או שהוא טרוד ונחפז עליה (יג). הגה: וכן מי שקבל עליו שבת שעה או שתים (יד) קודם חשיכה יכול לומר לאינו יהודי להדליק הנר, ושאר דברים שצריך (טו) (מהר"י ווייל סי' קט"ז) (ועיין לקמן סימן שמ"ב) (טז).

^אשבת ל״ד ע"א במשנה.  

^בר' יונה. 

^גרמב״ם פכ״ד מהלכות שבת ה״י, הביאו טור והב״י בסימן שמ״ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) ספק חשיכה – כפי שהסברנו בהקדמה, המעבר מהיום ללילה הוא הדרגתי. שקיעת החמה מציינת את סוף היום, וצאת הכוכבים מציינת את תחילת הלילה. הזמן שביניהם נקרא "בין השמשות", כי הוא נמצא בין שני הימים; וכן נקרא "ספק חשיכה", כיוון שיש ספק אם כבר נחשב "חשיכה", שבה נכנסת השבת, וחלים בו איסורי שבת מן התורה, כפי שהולך ומבאר סעיף זה.

(ב) אחר שקיעת החמה – מיל הוא אלפיים אמה, שהם כקילומטר. זמן בין השמשות הוא מהלך שלשת-רבעי מיל, כלומר: הזמן שבו אדם ממוצע הולך כ-750 מטר.

(ג) חלק ל' – תוספת זו[1] היא הסבר דברי המחבר. "שליש שעה" הם 20 דקות. "חלק ל'" הם שתי דקות. לכן מהלך מיל הוא 18 דקות, ומהלך שלושת-רבעי מיל – 13 דקות וחצי. כשיעור זה פסק המחבר במקומות אחרים[2]. יש חולקים וסוברים שזמן הליכת מיל הוא 24 דקות, ושלושת-רבעי מיל הם 18 דקות[3].

(ד) אין מעשרים – זמן "ספק חשיכה" הוא ספק. וכיוון ש"ספק דאורייתא לחומרא", ודאי שאין לעשות בו מלאכה האסורה מהתורה. אולם אנו למדים בסעיף זה שיש גם איסורי דרבנן שאין לעשותם בבין השמשות. ולהבנתם, יש לדעת שאנו מבחינים בין איסורי דרבנן חמורים לאיסורי דרבנן קלים יותר. בבין השמשות אסרו חכמים לעבור גם על איסורי דרבנן, אלא שהתירו כמה איסורים קלים. המחבר מפרט תחילה את הדברים האסורים בבין השמשות ואחר כך את הדברים המותרים בו. ודע שבסימן שמ"ב מבואר שכל איסורי מלאכות דרבנן בבין השמשות מותרים בשעת הדחק או לצורך מצווה. ובע"ה נסביר שם את מגבלות ההיתר.

(ה) את הוודאי – אסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב, כי הדבר דומה לתיקון, שהלוא לפני ההפרשה הפירות היו אסורים באכילה, ואחריה הם מותרים (של"ט, ד'). ובטבל ודאי זהו איסור דרבנן חמור. ואולי כפי שבארנו, לצורך מצווה מותר, לכן אם אין לו די אוכל לסעודות השבת, מותר להפריש בבין השמשות אפילו טבל ודאי, כיוון שסעודות שבת הן דבר מצווה.

(ו) מטבילין את הכלים – בזמן שנהגו הלכות טומאה וטהרה, היה צורך להטביל כלי או בגד שנטמאו. גם טבילה כזו אסרו חכמים בשבת. היום אין לנו טבילת לצורך טהרה, אבל יש חיוב טבילה של כלי סעודה ממתכות וזכוכית שנקנים מגוי. מעיקר הדין טבילה זו מותרת בשבת, אלא שלכתחילה כתב המחבר (שכ"ג, ז') שירא שמים צריך להימנע מלטבול. ומי שחושש לחומרא זו, יימנע בטבילת כלים הבאים מגוי גם בבין השמשות. אולם, אם טבילה זו נצרכת לו מאוד לשבת, כגון שאין לו כלי אחר, היא מותרת כפי שביארנו שלדבר מצווה מותר.

(ז) את הנרות – של שבת. זה איסור תורה, לכן אסור בבין השמשות אף שזהו דבר מצווה.

(ח) עירובי תחומין – בשבת אסור לצאת מחוץ ל"תחום שבת", וגודלו הוא 2000 אמה סביב העיר או מקום השביתה. ותיקנו חכמים שאדם המניח "עירוב תחומין" מחוץ לעיר, מקום העירוב נחשב כמקום שביתתו, ויכול ללכת 2000 אמה ממקום העירוב, וכך אפשר למעשה להכפיל את מרחק ההליכה לכיוון אחד. הנחת העירוב נעשית על ידי הנחת מזון (וברכת המצוות) במקום שהוא רוצה שייחשב כמקום שביתתו. אמנם נלמד בהלכות תחומין (תט"ו, א) שנפסק להלכה שלדבר רשות אין לצאת מחוץ לתחום שבת המקורי, ואין לערב תחומין אלא לדבר מצווה, ואם כן היה צריך להתיר עירובי תחומין, שהרי לדבר מצווה מותר לעשות את כל הפעולות שנמנו כאן גם בבין השמשות, אלא כאן מדובר על מי שמקל לערב עירובי תחומין לדבר הרשות, שגם הוא יודה שבבין השמשות אסור לערב תחומין לדבר הרשות.

(ט)  תט" ו סעיף ב – שם מבואר שאם בכל זאת עירב בין השמשות – עירובו עירוב.

(י) מעשרין את הדמאי – תיקנו חכמים שיש לעשר תבואה שנקנית מעם הארץ, כיוון שיש לחשוש שאינם מעושרים. תבואה זו נקראת דמאי. איסורה אינו חמור, ומותר להאכיל בדמאי עני או אורח, לכן עישור דמאי אינו נחשב כתיקון גמור. וחכמים התירו לעשר דמאי בבין השמשות. וכן הקונה פירות מהשוק ואינו יודע אם הם מעושרים, יכול לעשרם מספק בבין השמשות.

(יא) את החמין – בצורה המותרת בערב שבת, שהיא הטמנה בדבר שאינו מוסיף חום. אם אין לו אוכל אחר, ודאי שמותר, כיוון שנחשב כאיסור מדרבנן לצורך מצווה, והחידוש כאן הוא שהדבר מותר גם כשיש אוכל נוסף לשבת.

(יב) עירובי חצרות – מהתורה אסור לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, ואסרו חכמים לטלטל מרשות היחיד של אדם אחד, כגון ביתו, לחצר המשותפת לכמה בתים. חכמים התירו את איסורם אם אנשי החצר משתתפים בפת הנמצאת באחד הבתים. מותר לערב עירובי חצירות בבין השמשות, ולא אסרו זאת חכמים אף שהעירוב דומה לתיקון.

(יג) ונחפז עליה – אסור בשבת לבקש מגוי לעשות מלאכה. חכמים התירו איסור זה בבין השמשות לצורך מצווה או למלאכה שחשובה לו. אמירה לנכרי קלה יותר משאר איסורי דרבנן, כיוון שהיהודי אינו עושה מעשה כלל, לכן הרחיבו את ההיתר לא רק לדבר מצווה, אלא לצורך כל דבר שחשוב לו. בדומה לכך, התירו אמירה לנכרי בשבת עצמה עבור חולה, אף שאין בו סכנה.

(יד) או שתים – בסעיף הבא כותב הרמ"א שאין לקבל שבת לפני פלג המנחה, כלומר שעה זמנית ורבע לפני השקיעה (וכן הלכה. ויש מחמירים לפני צאת הכוכבים). ממילא מה שכתב הרמ"א "שעה או שעתיים" הוא לאו דווקא[4].

(טו) ושאר דברים שצריך – גם לפני זמן כניסת השבת, מהרגע שאדם קיבל עליו את השבת אסור לו לעשות מלאכה, בין מלאכות מן התורה ובין מלאכות מדרבנן. ומחדש הרמ"א שבזמן זה לא נאסרה אמירה לגוי.

(טז) סימן שמ"ב – שם מבואר שמותר לעשות איסור דרבנן בבין השמשות עבור "דבר מצוה או דוחק"[5].

סעיף ב

(יז) ^דיש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש (יח). ^הוזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות (יט). והזמן הזה, שהוא שלשה מילין ורביע (כ), רצה לעשותו כולו תוספת – עושה (כא), רצה לעשות ממנו מקצת – עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש (כב). ^וושיעור זמן בין השמשות הוא תלת רביעי מילא (כג), שהם מהלך אלף ות"ק אמות, קודם הלילה (כד). הגה: ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות בידו (כה) (טור ואגור בשם תוס' ברכות כ"ז ע"א) (ועיין לקמן סימן רס"ז) (כו).

^דהרי״ף ורא״ש והר״ן והמגיד בפרק ה׳ ה״ד בשם הרמב״ן מהא דיומא פ״א ע"ב.

 ^ההמגיד שם.  

^ושבת ל״ד ע"ב וכרבי יהודה וכדמפרש לה רבה.

שולחן ערוך כפשוטו

(יז) הקדמה לסעיף – סעיף זה חשוב בדבר זמן כניסת שבת בפועל. אולם דברי המחבר בו אינם נוהגים הלכה למעשה. מקובל כיום בהלכה שבין השמשות מתחיל עם שקיעת החמה, אולם המחבר הולך בעקבות רבנו תם, שהזמן שבו השמש שוקעת נקרא "תחילת השקיעה", ובין השמשות מתחיל מזמן המאוחר לה (המכונה "שקיעה שנייה"). כהרגלנו נסביר את דברי המחבר, למרות שעניין זה הוא אחד המקומות הבודדים שבהם התקבל כיום בכל ישראל שלא כדבריו.

(יח) מחול על הקודש – ההוספה מחול על הקודש, כלומר החלת הקדושה מעט לפני הזמן, נלמדת מפסוק העוסק ביום הכיפורים[6]. וכיוון שיש ראשונים שהבינו שהמצווה היא ביום הכיפורים בלבד, הביא המחבר את החיוב בשבת בלשון "יש אומרים".

(יט) בין השמשות – בעוד שלשיטה המקובלת היום בין השמשות מתחיל בשקיעה, לדעת המחבר זמן בין השמשות מתחיל מאוחר יותר (כמתבאר בסוף הסעיף), ובשקיעה הרגילה מתחיל זמן "תוספת שבת".

(כ) שלושה מילין ורביע – בס"ק ג' ראינו שלדעת המחבר מהלך מיל שיעורו 18 דקות. לפי זה זמן הליכת 3.25 מיל הוא 58.5 דקות. כלומר: השקיעה ההלכתית ("שקיעה שנייה") היא 58.5 דקות לאחר השקיעה הנראית[7].

(כא) עושה – כלומר: אם רצה, זמן זה הוא שבת לכל דבר; אולם אין חובה לעשות כן.

(כב) מחול על הקודש – כלומר: חייבים להכניס שבת זמן מועט לפני כניסתה לפי ההלכה.

(כג) תלת רביעי מילא – תרגום: שלושת רבעי המיל.

(כד) קודם הלילה – "הלילה" כאן הוא זמן צאת הכוכבים לפי המחבר, שהוא מהלך ארבעה מילין, כלומר 72 דקות, לאחר השקיעה הרגילה. וזמן "בין השמשות" לפי המחבר הוא מהלך שלושת-רבעי מיל[8], כלומר 13.5 דקות, לפני צאת הכוכבים.

(כה) הרשות בידו – כלומר: לא רק מהשקיעה, אלא כבר מפלג המנחה[9], אם קיבל עליו את השבת – אסור במלאכה.

כאמור, הזמנים בסעיף זה אינם נוהגים היום להלכה, אלא בין השמשות מתחיל בשקיעה הנראית, ונמשך לפחות 13.5 דקות[10]. הלכה למעשה, בכניסת השבת אין לעשות מלאכה מהשקיעה הנראית, ובאיסורי דרבנן לצורך מצווה אפשר להקל במשך 13.5 דקות לאחר השקיעה. בצאת השבת אין לעשות מלאכה עד 18 דקות לאחר השקיעה. והרוצה להקדים ולהכניס את השבת, יכול לקבל עליו את השבת החל מפלג המנחה, שהוא שעה זמנית ורבע לפני השקיעה[11].

(כו) סימן רס"ז – סעיף ב, שם מבואר שראוי להקדים את ערבית בליל שבת יותר מבימות החול. 

סעיף ג

^זמי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות (כז); ואם הוא יום המעונן, ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום; ואם הוא בשדה, שאין שם תרנגולים, ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום (כח).

^זשבת ל״ה ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כז) שהשמש בראש האילנות – כיוון שזמן זה הוא בוודאי לפני השקיעה הנראית[12].

(כח) מבעוד יום – אלו סימנים שונים המעידים על התקרבות השקיעה, בעולם ללא שעונים.

סעיף ד

^חאחר עניית 'ברכו', אף על פי שעדיין יום הוא (כט), אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבליה לשבת עליה (ל). ^טולדידן הוי אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' כעניית 'ברכו' לדידהו (לא).

^חמרדכי.

 ^טב״י.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) שעדיין יום הוא – מדובר בציבור שמתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים, ואמירת "ברכו" של ערבית על ידי הציבור מראה שהציבור מתכוון להכניס את השבת. ובמקומות שכל הציבור מתפלל באותו בית כנסת, קבלת הקהל מחייבת גם את היחידים[13].

(ל) קבליה לשבת עליה – תרגום: משום שהוא (=הציבור) קיבל עליו את השבת. לכן אין להתיר את המלאכות מדרבנן שהותרו בסעיף א'. נשים לב שקבלת שבת מוקדמת על ידי הציבור מחייבת יותר משקיעת החמה, אף שבין השמשות הוא ספק מהתורה, וכוח הציבור גדול שהוא מכניס את השבת לכל 

דבר[14]. עוד יש להסביר, שברגע שהציבור מקבל עליו את השבת, לא רצו חכמים שתהיה מציאות שלשבת לזה וחול לזה, לעומת שקיעת החמה, שהיא ספק שווה לכולם כשאר ספיקות.

(לא) לדידהו – "לדידן", עבורנו, מכוון כאן לזמנו של המחבר, שנהגו לומר מזמורי תהילים לפני ערבית; ו"לדידהו", עבורם, פירושו בזמן התלמוד והראשונים, שנהגו להתחיל ב"ברכו". והיום, שנוהגים להקדים את סדר "קבלת שבת" לפני תפילת ערבית, כתבו הפוסקים שבאמירת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" הציבור מקבל עליו את השבת.

[1]. תוספת זו נכתבה בידי באר הגולה.

[2]. ראה למשל תנ"ט, ב.

[3]. יש להעיר שיש הסוברים ששעה זו היא שעה זמנית, וזמן זה הוא ביום שוויוני (שבו הזמן מהזריחה לשקיעה שווה לזמן שמהשקיעה לזריחה), אבל בשאר ימים משך הזמן משתנה לפי הזמן והמקום. ועוד יש שאמרו שיש לחשב את היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, דבר המאריך משמעותית את אורך היום הממוצע, ומשנה את החשבון.

[4]. קשה להבין את לשון הרמ"א "שעה או שתים", שהלוא בהמשך יתבאר שאי אפשר לקבל שבת לפני פלג המנחה, שהוא שעה ורבע זמניות לפני הלילה (הרמ"א בסוף הסעיף הבא; וכן המחבר רס"ג ד'; רס"ז ב'). ואפשר שהוא מכוון לשיטה שהוא מביא בדרכי משה (כאן ס"ק א' בשם מוהר"ח או"ז), שתוספת שבת יכולה להיות שעתיים שלנו ("ב' שעות קודם הלילה, שהוא חלק י"ב מכל יום השבת שהוא כ"ד שעות"), ואף שלא פוסקים לכתחילה כשיטה זו, אולי אומר כאן הרמ"א שמי שסמך עליה והכניס שבת מוקדם, אסור במלאכה כבר מזמן זה, אבל יכול לעשותה על ידי גוי. אולם רוב המפרשים מסבירים שלשון זה הוא לאו דווקא.

[5]. כאן משמע שדווקא אמירה לנכרי מותרת לדבר שנחפז אליו, אולם בסימן שמ"ב כתב על כל איסורי דרבנן: "אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות, מותר בין השמשות".

[6]. ויקרא כ"ג, לב: "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם". מהלשון החריגה למדו חכמים שיש להתחיל את יום הכיפורים ביום התשיעי, כמה דקות לפני השקיעה.

[7]. החשבון שהוביל לזמן זה הוא שבין השקיעה הראשונה לצאת הכוכבים יש זמן השווה למהלך ארבעה מילין, והשקיעה השנייה היא בשיעור מהלך שלושת-רבעי מיל לפני צאת הכוכבים.

[8]. וכיוון שמיל הוא אלפיים אמה, לכן שלושת-רבעי מיל הם 1500 אמה, כלומר "אלף ות"ק אמות".

[9]. הוא חצי מזמן מנחה קטנה; וכיוון שמנחה קטנה היא שעתיים וחצי לפני השקיעה, פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני השקיעה. ויש הסבורים שמדובר על שעה ורבע לפני השקיעה השנייה (שאותה ביארנו בס"ק כ').

[10]. דברי המחבר כאן מבוססים על שיטת רבנו תם, וכמוה פסקו ראשונים נוספים. מקור השיטה הוא שתי סוגיות: האחת אומרת שהלילה מתחיל מהלך ארבעה מילין אחרי השקיעה, וסוגיה אחרת האומרת שמשך בין השמשות הוא שלושת-רבעי מיל. השיטה האחרת סבורה שסוגיות אלו חלוקות, ודחתה את הסוגיה הראשונה מהלכה. יש שציינו לדברי המחבר בסימן רצ"ג סעיף ב, שם כתב: "צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו שלשה כוכבים קטנים", וזמן ראיית הכוכבים במקום חשוך מוקדם בהרבה ל-72 דקות אחר השקיעה. לכן יש כאן סתירה בדברי השלחן ערוך, ובמקום אחר גם הוא מודה שהלכה אינה כרבנו תם. יש שנהגו להחמיר כשיטה זו, כלומר: להכניס את השבת בשקיעה הנראית, אך להוציאה 72 דקות אחרי השקיעה (וישנה חשיבות גדולה לחשבון הזמנים במקרה שתינוק נולד בליל שבת, כדי לקבוע אם מותר למולו בשבת הבאה. ונוהגים לפסוק שכבר מ-18 דקות לאחר השקיעה הנראית הוא נולד ודאי בשבת. ואכמ"ל). אולם באמת אי אפשר להחמיר כשתי השיטות, כי אין להדליק נרות לפני פלג המנחה (רס"ג, ה), ולפי המחבר זמנה שעה ורבע לפני צאת הכוכבים, וכיוון שלשיטתו זמן צאת הכוכבים הוא 72 דקות אחרי השקיעה, נמצא שפלג המנחה הוא שלוש דקות לפני השקיעה הנראית (ויעוין בשיטה מקובצת מסכת ברכות דף כז ע"א ד"ה "מדרב מצלי", שהגיע לחישוב זה בדיוק, והציע שבזמן זה התפלל רב בערב שבת. ומלשונו: "ואותו זמן שיש בין רביע לחומש היה מתפלל רב, והיה גומר תפלתו בשקיעת החמה"). עולה שמנהגנו להדליק כ-20 דקות לפני השקיעה הוא לפני פלג המנחה לשיטת המחבר. הרב זיני מחיפה כתב מאמר בספרו "עץ ארז" חלק ה' ובו טען שההבנה המקובלת ברבנו תם אינה נכונה, אלא לפי הבנתו השקיעה השנייה היא השקיעה הנראית, והשקיעה הראשונה קודמת לה. ולפי דעתו דברי רבנו תם שווים לדברי הגאונים, ואין סתירה בדברי המחבר. עיין גם בספר הזמנים בהלכה לרב בניש, שם הובאו 4 שיטות להסבר שיטת רבנו תם. אמנם ברור שבמשך דורות נהגו כשיטת רבנו תם על פי ההבנה המקובלת בדבריו.

[11]. עניין זה מפורש גם בדברי המחבר בסימן רס"ג סעיף ד'.

[12]. הלכה זו סבירה אם נפסוק ששבת נכנסת בשקיעה הנראית, אך פחות מסתברת אם נפסוק כרבנו תם. ואולי זו ראייה נוספת לדברינו בהערה הקודמת, שלא פשוט לומר שהמחבר פסק כרבנו תם. אמנם לפי דברי הרב זייני אין קושיה.

[13]. הלכה זו מפורשת גם בדברי המחבר בסימן רס"ג סעיף י"ב.

[14]. אולם יחיד שהקדים לקבל את השבת, מותר לו לעשות איסורי דרבנן לדבר מצווה עד צאת הכוכבים, כבזמן בין השמשות.