רפואה במקום צער בשבת

אורח חיים סימן שכ"ח

הרב שאול דוד בוצ'קו

1. עיון בשיטת המחבר
2. סעיף כח – הפסת המורסא
3. סעיף לא – ציצין של עור וציפורן שפרשו רובן
4. סעיף לג – גונח יונק חלב
5. סעיף לה – התזת חלב אשה על מי שנשף בו רוח רעה
6. סעיף לט – אפיקטויזן
7. שימוש בתרופות

1. עיון בשיטת המחבר

לכבוד הרב יאיר וולף שיחי'

בית מדרש הלכתא רחובות

השלום והברכה.

ראיתי בחוברת "בעלי אסופות" קיץ תשעח חלק ט, מאמר של כבודו בעניין רפואה במקום צער.

תמצית שאלתו, כפי המובאת שם היא, על פסיקת המחבר (בסימן שכח סעיף יז):

חולה שנפל מחמת חולי למשכב ואין בו סכנה וכו' ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת איבר; ויש אומרים שאם יש בו סכנת איבר, עושין. ואם אין בו סכנת איבר, אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת איבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת איבר עושין בלא שינוי; ויש אומרים אפילו יש בו סכנת איבר, אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת איבר. ודברי הסברא השלישית נראין.

הנה הסיק המחבר, אחר העתקת שלוש שיטות שונות, שמותר לעבור על איסור דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה. אך התנה זאת בשינוי הפעולה, כגון שימוש ביד, במקום בכלי.

והקשית, הרי למרות שהמחבר נוטה לשיטה זו, נראה שיש סתירה בין מסקנתו הכללית, לבין מספר הלכות אחרות, בהן התיר חילול שבת, עבור חולה שאינו בסכנה, גם אם אין בכך שינוי (ראה בסוף הסימן, סעיפים כח, לא, לג, לה, לט).

בדבריך הבאת את תירוצי הרב אברהם צבי הכהן, ומיאנת לקבלם. ובשם הרב דב ליאור שליט"א כתבת, שיש להבדיל בין פעולות רפואיות, לבין פעולות שמטרתן להקל על סבל (הרחקת גורם הצער). אלא שהסברא להבחין ביניהם, אינה ברורה כל כך.

אני בעוניי סבור, כי יש ליישב את דברי המחבר, באופן הבא.

המחבר בסעיף יז הנזכר לעיל, לא קבע מסמרות כדעה השלישית, רק כתב שהדעה השלישית נראית, כלשונו:

וְדִבְרֵי הַסְבָרָא הַשְּׁלִישִׁית נִרְאִין.

על כן יש לומר, שהשיטה השנייה, שהיא שיטת הרמב"ם והתוספות והדרכי משה^[1], לא נדחית לגמרי. וכאשר יש גורם נוסף שמצטרף לשאלה, כגון אחד מן הרשימה הבאה, אפשר להקל על פיה:

צער גדול
אי אפשר לעשות על ידי גוי
תרי דרבנן
איסור דרבנן קל
היה מקום לגזור, ולא גזרו, מפאת צער
שיטת המחבר, שהתיר עשיית מלאכה דרבנן, גם בחולה שאין בו סכנה, נסמכת על יסודות אלה.

עתה נסביר, כל סעיף לגופו.

[1]. עיין בית יוסף, והרחבתי בזה בספרי "בעקבות המחבר" חלק א עמוד רנג.

2. סעיף כח – הפסת המורסא

הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂים שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ, שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא; וְאִם הֱפִיסָה כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

כלומר מותר לכתחילה להפיס מורסא על ידי יהודי, ולא הותנה היתר זה בשינוי, אף על פי שיש כאן איסור דרבנן אחד בלבד. ולפי מה שלמדנו בסעיף יז, אין זה מותר אלא כאשר יש סכנת איבר, וכיצד מסתדרים הדברים.

היה אמנם ניתן ליישב, שלפי שיטת התוספות^[1], כיון שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הם מתירים איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, והוא הדין למנוע צער. אך בשיטת המחבר אי אפשר להסביר בדרך זו, כפי שהתבאר. שבסעיף יז, התיר רק בשינוי, ומדוע לא התנה היתר זה, רק בשינוי?

אכן כבר הסבירו, שאין כאן מלאכה כלל. כי אין כאן ב"מפיס מורסה" כל תיקון, שהרי לא עשה כדרך הרופאים. ואף כי היה מקום לגזור, כדי שלא יעשה כדרך הרופאים, בכל אופן, משום צער לא גזרו.

[1]. במסכת שבת (קלה, א) סוף ד"ה מפני הסכנה.

3. סעיף לא – ציצין של עור וציפורן שפרשו רובן

בהלכה זו פסק המחבר, שמותר להסיר ציפורן, או רצועות עור סביב הציפורן, ולא התנה שיעשו זאת בשינוי, כלשונו:

צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה וְצִיצִין, שֶׁהֵן כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע, סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אִם פֵּרְשׁוּ רֻבָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ, לַהֲסִירָן בַּיָּד, מֻתָּר; בִּכְלִי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן, בַּיָּד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר; בִּכְלִי, חַיָּב חַטָּאת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: כְּלַפֵּי מַעְלָה, כְּלַפֵּי רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרַשׁ דְּהַיְנוּ כְּלַפֵּי הַגּוּף; וְצָרִיךְ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים.

כלומר התיר המחבר לכתחילה, לקלוף ביד ציפורן או רצועת עור, אם כבר פרשו. אמנם בסעיף יז לא התיר איסור דרבנן בשינוי, רק עבור חולה שנפל למשכב. וכאן הרי מדובר בבריא, ואין לו אלא מיחוש בעלמא, וכיצד מסתדרים הדברים?

בישוב הדבר נראה, שאין מלאכת גוזז אסורה מן התורה אלא כשהיא מלאכה הצריכה לגופה, כלומר, כשיש לו צורך בדבר הנגזז. באופן דומה לגזיזת צמר מן הכבשים, שנעשתה לצורך עשיית יריעות המשכן.

והנה אם גוזר ציפורניו לשם יופי, הרי זה איסור מן התורה, משום תולדה, כמבואר בסוגיא במסכת שבת (צד, ב). אבל כשמסיר בגלל הצער, לא זו התולדה שנאסרה, אלא יש רק דמיון מועט לתולדה. על כן, כיון שיש כאן תרי דרבנן, שהרי אחר פרישת רובן כאילו נחתכו. ומלבד זאת מסירן ביד, בזה לא גזרו חכמים.

4. סעיף לג – גונח יונק חלב

כתב המחבר:

גּוֹנֵחַ, מֻתָּר לִינֹק חָלָב מֵהַבְּהֵמָה, דְּבִמְקוֹם צַעְרָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.

הרי שהתיר המחבר לאדם חולה, הגונח מכאביו, יניקת חלב מבהמה. ואף שחליבת בהמה בשבת אסורה לכאורה מדאורייתא, הרי יניקה ישירה מהבהמה, אינה חליבה בדרך הרגילה. על כן זה נחשב לאיסור דרבנן, ולא איסור תורה.

וגם על זה קשה לכאורה, כי זה רק איסור דרבנן אחד (איסור תורה בשינוי), והוא לא הותר אלא בסכנת איבר, כפי שלכאורה משמע במסקנתו לעיל סעיף יז. אם כן מדוע לא התנה המחבר, שיחלוב גוי?

תמיהה זו, אפשר ליישב בשלשה דרכים. ראשית, ייתכן שהחילול במקרה של הגונח מותר, כיון שאין אפשרות להטיל את המלאכה על גוי^[1]. וכיון שאין אפשרות שהגוי יעשה זאת בשבילו, לכן הותר. שנית, ייתכן שהלכה כדעת הראשונים, לפיה איסור חליבת בהמה בשבת, הוא רק גזירה דרבנן. והיונק ישירות מן הבהמה, עובר איסור דרבנן בשינוי^[2]. עוד ייתכן, שהצער הרב הנגרם לגונח, מצדיק להתיר איסור דרבנן, גם ללא תנאים מקילים.

[1]. כפי שפירש המשנה ברורה ס"ק קז.

[2]. כך ביאר עטרת צבי על שולחן ערוך כאן (סעיף לג) וזה לשונו: "גונח, פירוש מיילל מכאב הלב (וחושי) [וחולי], והחלב טוב לו סמוך לחליבתו. מותר לינק, אף על גב דליכא סכנה, אפילו הכי לא אמרינן שיעשה על ידי כותי, לפי שאין רפואת החלב אלא דוקא כשהוא רותח, גם כיון שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות".

5. סעיף לה – התזת חלב אשה על מי שנשף בו רוח רעה

כתב השולחן ערוך, וזה לשונו:

מֻתָּר לְאִשָּׁה לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הַתִּינוֹק הַדַּד וְיָנִיק. הגה: אֲבָל אָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל מִי שֶׁנָּשַׁף בּוֹ רוּחַ רָעָה דְּלֵית בּוֹ סַכָּנָה (בית יוסף בשם שיבולי לקט).

מבואר ברמ"א, כי נאסרה התזת חלב אשה, על הסובל ממחלה קלה (רוח רעה). ובמגן אברהם (ס"ק מא) ביאר, שאיסור זה הוא רק משום שאין כאן צערא יתירה. אבל אם יש צערא יתירא, מותר להתיז עליו חלב, מפני שיש כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ועיין במאמרי "שאיבת חלב אֵם בשבת"^[1], שם הרחבתי לבאר, כי בשאיבת חלב אֵם, יש שינוי גדול. ולשיטת הרמב"ם, אין בו איסור כלל. על כן אסר הרמ"א התזת חלב דווקא על מי שנשף רוח רעה, כי אין זו ממש מחלה^[2].

[1]. בעקבות המחבר חלק ד סימן ט.

[2]. הבאנו שם גם דעת הרדב"ז (חלק ב תשובה ב ר"ב) שלדעתו אין זה נחשב מפרק בשינוי כלאחר יד, משום שדרכם הייתה שחולים שותים חלב זה ולפי זה אין כאן קושיה כלל ומאידך הבאנו שמשמע שלרמב"ם אין בזה מלאכה כלל ובזה מתחזקת שיטת המגן אברהם.

6. סעיף לט – אפיקטויזן

כתב המחבר וזה לשונו:

אֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוֶזִין (פירש הערוך, אָפִיק טְפֵי זוּן, כְּלוֹמַר לְהוֹצִיא עֹדֶף הַמָּזוֹן). דְּהַיְנוּ גְּרֵמַת קִיא אֲפִלּוּ בְּחֹל, מִשּׁוּם הֶפְסֵד אֳכָלִים; וְאִם מִצְטַעֵר מֵרֹב מַאֲכָל, בַּחֹל מֻתָּר, אֲפִלּוּ בְּסַם; וּבְשַׁבָּת, אָסוּר בְּסַם וּמֻתָּר בַּיָּד.

הרי שהתיר המחבר, לאדם המצטער מרוב מאכל, לעשות אפיקטויזין ביד (כלומר, לגרום לעצמו הקאה). ולכאורה לא מדובר כאן במי שנפל למשכב, רק במצטער בעלמא, ובכל זאת הותרה לו עשיית רפואה. והדבר טעון ביאור, כיצד זה מסתדר עם דבריו לעיל בסעיף יז.

ונראה שאין כאן קושיא. כי אם נוטל תרופה כדי להקיא, זה אכן אסור, כמפורש בלשונו "בסם אסור", כי יש כאן איסור דרבנן. אבל אם גורם הקאה ביד, הרי זה שינוי, על כן משום צער, לא גזרו רבנן.

וכך כתבתי בספרי [שולחן ערוך כפשוטו חלק ו סימן שכח ס"ק קנט] "כי אין זו תרופה, אלא פעולת הקלה על החולה, שאין בה מלאכה כלל, ובמקום צער לא גזרו".

כתבתי הנראה לי, בהסבר עניין זה.

7. שימוש בתרופות

כתב כבודו, כי לדעת המחבר, רק כאשר יש מיחוש בעלמא, אסרו חכמים את השימוש בתרופות. וכן נראה מדברי הרב דב ליאור שיחי' שהבאת, שתרופות נאסרו על ידי המחבר, רק במי שיש לו מיחוש בעלמא.

אבל נראה לי בעוניי, כי המחבר נקט שאיסור לקיחת תרופה היא איסור דרבנן, הנסמך על איסור תורה ואעתיק לשונו (בית יוסף אורח חיים סימן שכח, אות יז ד"ה כל צרכי^[1]):

ולפיכך נראה לי דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין שהוא חולי כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה על ידי ישראל מיהו הני מילי בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סממנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו על ידי ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי ולהחזיר את השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שהם דומים למלאכה וגם ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סממנין שאין דברים הללו נעשים בסממנין וזהו שכתב כאן ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה עושין אותם על ידי ישראל.

אמנם בדורות האחרונים, הקלו בזה הרבה. ובטעם הדבר נראה, שבימינו אין את החשש של שחיקת סממנים, על כן נהגו להקל בזה.

בברכה על כל פועלכם למען הרבצת התורה,

שאול דוד

[1]. אמנם בתחילת הסימן משמע קצת אחרת.