היוצא לטפל בחולה בשבת האם יכול לחזור?

2. אלפיים אמה או חזרה למקומו

כאמור, נידונה שאלה זו במשנה במסכת עירובין, ובגמרא שם העלו את הקושי בהבנת המשנה, שלכאורה קיימת בה סתירה פנימית. הנה מבואר במשנה:

"מי שיצא ברשות (כגון שהלך להעיד עדות החודש, או שיצא להציל נפשות, או מילדת שיצאה חוץ לתחום עירה כדי לילד). ואמרו לו כבר נעשה מעשה – יש לו אלפים אמה לכל רוח (מהמקום אשר הוא שם בעת שהודיעוהו או בעת שהציל) וכו', כל היוצאים להציל חוזרין למקומן" (עירובין מד:).

המתבונן יבחין כי המשנה סותרת את עצמה לכאורה, שבתחילתה הגבילה את היוצא להציל ברשות לבל יצא מעבר לתחום אלפיים אמה (2000), ואילו בסופה התירה את חזרתו למקומו ללא גבול.

אפשר ליישב סתירה זו בשני דרכים. האפשרות הפשוטה היא, שתחילת המשנה דנה בעֵד היוצא להעיד על מולד הלבנה, לצורך מצות קידוש החודש, ואילו בסופה המשנה דנה ביוצא להציל, וכך היא משמעותה הפשוטה של הגמרא.

וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן (משמע בדברי המשנה, שאם יצא חוץ לתחום כדי להציל נפשות, דהיינו יצא ברשות, יכול לחזור לעירו ולתחומו מכל מקום שנמצא. ועל כן מקשה הגמ') ואפילו טובא!? (וכי אפילו אם יצאו חוץ לעיר הרבה, יותר מאלפיים אמה מסוף תחום העיר, מותרין לחזור למקומן!?) והא אמרת רישא אלפים אמה ותו (יותר) לא!

אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן (כלומר: עד המקום שהתירו להם חכמים, ואין אומרים כיון שנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים ובהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד). ומאי קושיא? דילמא להציל שאני ע"כ (עירובין דף מה עמוד א).

הנה הקשתה הגמ' סתירה זו, והשיבה (אחר ישובו של רב יהודה אמר רב) שקיים חילוק פשוט בין היוצא להציל לשאר יוצאים. ולולי פירוש רש"י על שלב זה בגמרא, היה אפשר לפרש בפשטות, שהגמרא מציעה לתרץ כדברינו, שתחילת המשנה עוסקת בעד הבא לקדש את החודש, שהוא מוגבל בתנועתו לאלפיים אמה ולא הותרה שיבתו אל הבית. ואילו סוף המשנה, עוסקת בכל הבאים להציל, בין מאויבים בין לריפוי חולים, שהתירה את שיבתם למקומם, וכפי שמשמע בפירוש המשניות של הרמב"ם, שבהמשך המאמר יובא ויוסבר בעזרת השם, בטוב טעם ודעת.

אולם מפירוש רש"י בסוגיא משמע לא כך, שהוא הסביר כי ההקלה לכל הבאים להציל ניתנה רק לבאים להציל מן האויבים, שרק אצלם קיים חשש שאם יִוותרו במקומם, ישובו האויבים ויתקפו אותם. וכך כתב (בד"ה דילמא להציל שאני):

"ומי שיצא ברשות דמתניתין – איכא לאוקמי בעדות החדש, ובחכמה הבאה לילד, אבל הבא להציל מאויבים – יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו יותר מאלפיים אמה יכנסו לעיר".

מסקנה זו, שסוף המשנה עוסקת רק בבאים להציל מן האויבים, עולה גם מהמשך הסוגיה:

אלא, אי קשיא הא קשיא: דתנן (במסכת ראש השנה), בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו (מי שהלך להעיד על החודש), התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אמרו, אלא אפילו חכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה – הרי הן כאנשי העיר, ויש להן אלפים אמה לכל רוח. ותו (יותר מאלפים אמה לכל רוח) לא? והא אמרת: כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, אפילו טובא (אפילו יותר מאלפים אמה)!

אמר רב יהודה אמר רב, שחוזרין בכלי זיין למקומן (אין "מקומן" פירושו שיחזרו למקום שלהם אפילו הוא חוץ לתחום, אלא פירושו מקום מנוחתן בתוך התחום, והחידוש הוא שעליהם לקחת אתם את נשקם), כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.

רב נחמן בר יצחק אמר: (כדי לתרץ סתירת משנתנו, דקתני, שהיוצאין להציל חוזרין למקומן, למשנה דראש השנה, דקתני, שאף הבא להציל אין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח,) לא קשיא; כאן – שנצחו ישראל את אומות העולם (ואין להם לחוש מפני האויבים), כאן – שנצחו אומות העולם את עצמן (כלומר: את ישראל, ויש לחוש שירדפו אחריהם, ולפיכך חוזרין למקומן).

מבואר כי בתחילה סברה הגמ' שאפשר לחזור אפילו יותר מאלפיים אמה, שהרי שאלה "ותו לא", כלומר, והרי הותרה חזרה אפילו יותר מאלפיים אמה. אלא שאחר כך דחתה הגמרא הבנה זו, ובשני התירוצים לא התירה לחזור יותר מאלפיים אמה בלא סכנה, שבתירוץ הראשון אמרו כי חובה לשוב אל מקום המנוחה ולשאת את הנשק ולהביאו שמה, אבל לא לעבור את התחום. ובתירוץ השני התירו לחזור למקומו הראשון, אפילו יותר מאלפיים אמה, אבל רק כשיש סכנה לנשאר בתחום.

נמצא כי מסקנת הגמרא מעניקה סימוכין ותימוכין לפירושו של רש"י שנקט כי ההקלה בסוף המשנה בערובין שמותר לכל הבאים להציל לחזור למקומם, ניתנה רק לבאים להציל מן האויבים, שרק אצלם קיים חשש סכנה כשיִוותרו במקומם.