נגיעה במוקצה -בירור שיטות המחבר והרמ''א
סימן ש"ח
1. מבוא
2. איסור הרא"ש על-פי הירושלמי
3. שיטת תרומת הדשן
4. יישוב פסקי המחבר בשו"ע
5. דעת הרמ"א
6. הסבר המגן אברהם בשיטת רמ"א
7. שיטת הגר"א וה'יביע אומר'
8. מסקנה להלכה
9. הערות
1. מבוא
איסור טלטול מוקצה מפורסם וידוע, ודנו בו בהרחבה. אך האם האיסור כולל גם נגיעה במוקצה, או שמא האיסור הוא טלטול בלבד?
פסקי השלחן ערוך בשאלה זו נראים כסותרים זה את זה. שבסימן הדן במוקצה התיר המחבר. ולשונו (שח, מב):
דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפיי מקצתו.
אך לעניין ביצה שנולדה ביום טוב כתב המחבר (תקיג, א):
ביצה שנולדה בי״ט אסור ליגע בה, וכל שכן שלא לאכלה.
בפרק זה נעמוד על מקורות דין נגיעה במוקצה, נדון בשיטות השולחן ערוך והרמ״א, ונפסוק הלכה למעשה.
2. איסור הרא״ש על־פי הירושלמי
מובא בברייתא בתחילת מסכת ביצה (ג,ב):
אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה… אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תישבר.
בירושלמי (שם ה, א) מובא מקור דומה, ומוסיף עליו ר׳ מנא: "ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה". והביאו הרא״ש (שם פ״א, סי׳ א). משמע מדברי הרא״ש שפסק כירושלמי[1], ואוסר לגעת בביצה אפילו באמצעות כלי, וכל שכן שאין לגעת בה בידיים ממש.
והנה דין זה הוא חידוש גדול, כי בפשטות נראה שאיסור מוקצה הוא איסור טלטול, ולא איסור נגיעה.
3. שיטת תרומת הדשן
בבית יוסף הביא כמקור להיתר הנגיעה במוקצה כמה ראשונים[2], וביניהם תרומת הדשן (בסימן סו). והמעיין בתרומת הדשן יראה שהביא ראיה מגמרא בעירובין[3].
וקשה על תרומת הדשן וסיעתו המתירים נגיעה במוקצה, הלא הרא״ש ביסס את איסורו על ירושלמי מפורש האוסר לגעת בביצה שהיא מוקצה!
וכבר הקשה תרומת הדשן עצמו מדברי הרא״ש והירושלמי הנ״ל, והציע שני חילוקים בין הדין בירושלמי לשאר דברים.
א. הירושלמי והרא״ש אוסרים נגיעה בביצה דווקא, הואיל וביצה היא מטבעה דבר המתגלגל, וכל נגיעה בה תגרום לטלטולה[4]. תרומת הדשן עצמו אומר על חילוק וה שהוא "דוחק". ונראה לי שזאת כיוון שחשש זה הוי כעין גזירה לגזירה, שהרי כל איסור מוקצה הוא דרבנן.
ב. במקרה המובא בירושלמי הנגיעה היא לצורך הביצה. ויש לחלק בין נגיעה במוקצה לצורך המוקצה, שאסורה, לבין הנגיעה שאינה לצורך המוקצה אלא לצורך דבר אחר, שמותרת. ונראה שהסברה לחלק בזה היא מצד היסח הדעת מן המוקצה — לא נאסרה נגיעה אלא אם נוגע במוקצה לצורך המוקצה, הואיל ואין כאן היסח הדעת, וכאילו משתמש במוקצה עצמו.
וחילוק זה הוא מעין שיטתו של רבי יצחק (ביצה לו,א) המחמיר וסובר ש״אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת". כלומר: אין לטלטל כלי של היתר לצורך דבר שהוא מוקצה. ואף על פי שאין הלכה כמותו בזה[5], ומותר לטלטל כלי לצורך המוקצה, מכל מקום בכלי המוקצה עצמו, לצורכו, אין לגעת.
4. יישוב פסקי המחבר בשו״ע
כפי שהבאנו במבוא, פסקי המחבר בשולחן ערוך לכאורה נראים כסותרים זה את זה. ודומני כי שני התירוצים הנ״ל של תרומת הדשן יסייעו בידינו להבנת פסקיו, שלמעשה פסק כשני התירוצים הללו, ולחומרא[6].
א. בסימן שח סעיף מב, אותו הבאנו במבוא, פסק את הכלל שמותר לגעת במוקצה ובלבד שלא יטלטלנו. וכעיקר דברי תרומת הדשן.
ב. בסימן שי סעיף ו כתב:
כל דבר שאסור לטלטלו… מותר לכפות עליו כלי ובלבד שלא יגע בו.
הנושא כאן הוא הגנה על המוקצה. ולכן נאסרת נגיעה בו שהרי היא נגיעה לצורך המוקצה. ואסורה מטעמו השני של תרומת הדשן[7].
ג. בסימן שכב סעיף א, לעניין ביצה שנולדה בשבת, כתב המחבר:
ביצה שנולדה בשבת אסורה אפילו לטלטלה … ויכול לכוף עליה כלי שלא תישבר ובלבד שלא יגע בה.
וכאמור, זהו מקרה הירושלמי והרא״ש וכנגדו הביא תה״ד את שני התירוצים. ולכן עולה האיסור לפי שני הטעמים.
ד. הבאנו במבוא גם את דבריו של המחבר בסימן תקיג סעיף א, שם כתב: "ביצה שנולדה ביום טוב אסור ליגע בה". כאן הנגיעה אינה דווקא לצורך הביצה, ולכאורה אסר משום הטעם הראשון, שמא תתגלגל[8].
על פי הבנה זו לשיטת המחבר יש לאסור הן נגיעה במוקצה במקום שיש חשש שנגיעה תגרום לטלטולו ממקומו, והן נגיעה במוקצה לצורך המוקצה, ואפילו נגיעה על ידי כלי אחר אסורה. ולפי זה יש לאסור כיסוי מחשב (או כלי מוקצה אחר) במפה, וכל כיוצא בזה.
5. דעת הרמ״א
נראה שאף הרמ״א מתיר עקרונית לגעת במוקצה. ומקבל הרמ״א להחמיר כתירוצו השני של תרומת הדשן, לאסור נגיעה לצורך המוקצה, אך לא חשש הרמ״א שמא הנגיעה תטלטל החפץ ממקומו (אולי כיון שכתב תרומת הדשן על תירוץ זה שהוא דוחק).
ונבחן את פסקיו בסימנים השונים על פי דברים אלה:
א. בסימן רעז סעיף ג, לגבי השוכח נר על השולחן בשבת, כתב הרמ״א:
ומכל מקום מותר ליגע בטבלא, הואיל ואינו מטלטל הנר. והוא הדין שמותר ליגע במנורה שבבית הכנסת והנרות דולקות עליו, ובלבד שלא ינענע.
בפירוש התיר נגיעה במוקצה. וצריך לומר כי הנגיעה שהותרה אינה לצורך המנורה עצמה.
ב. בסימן רסה סעיף ג כתב:
ואסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי. אף על פי שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה.
משמע מדבריו בפירוש שאלמלא חשש ההטיה (שאסור משום מבעיר) מותר היה לגעת בנר למרות שאפשר שיתנדנד מחמת הנגיעה. ומכאן שלא חשש הרמ״א לתירוצו הראשון של תה״ד, ולא כדברי המחבר.
ג. בסימן שח סעיף ג כתב:
כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו.
במקרה "שהנרות דולקות עליו" התיר הרמ״א לגעת בגלל שמדובר במנורה יציבה "שאינו מנדנדו", ואין חשש הטיה. אך כאשר אין הנרות דולקים הנגיעה תהיה מותרת אף אם יש חשש שמא בעקבות הנגיעה ינענע המוקצה[9].
ד. על דברי המחבר בעניין כפיית כלי על מוקצה (סימן שי סעיף ו, הובא לעיל בפיסקה ב׳ בשיטת המחבר) לא הגיה הרמ״א. ומשמע שמודה לו שאסורה נגיעה לצורך דבר המוקצה, כתירוצו השני של תה״ד.
ה. בסימן תקיג סעיף א (שהובא לעיל בפיסקה ד׳ בשיטת המחבר) על דברי המחבר "ביצה שנולדה ביום טוב אסור ליגע בה", הוסיף הרמ״א: "דהיינו לטלטלה". בדבריו אלה חולק הרמ״א על המחבר, ומתיר נגיעה שאין בה טלטול. ובניגוד למחבר שאסר (על פי תירוצו הראשון של תה״ד) אינו חושש שמא יטלטלה.
על פי דברינו אלה מתיישבים כל פסקי הרמ״א כמין חומר, וברורה דעתו ומחלוקתו עם המחבר.
6. הסבר המגן אברהם בשיטת רמ״א
אמנם נראה כי המגן אברהם הסביר את דברי הרמ״א באופן אחר.
בסימן תקי״ג הנ״ל, שכאמור כתב הרמ״א "דהיינו לטלטלה", הבין המג״א (ס״ק ב) כאילו כתב ׳שמא יטלטלנה׳, כלומר: לשיטתו גם הרמ״א, כמחבר, אוסר נגיעה בביצה המוקצת. ופירש שטעם הרמ״א לאסור הנגיעה הוא מפני שביצה מתגלגלת. ולפי דבריו הרמ״א מחמיר בנגיעה בדברים שאינם יציבים, אבל בדברים יציבים מתיר נגיעה. ועל פי זה מסביר המג״א את דברי הרמ״א בסימן רע״ז (פיסקה א) ובסימן ש״ח (ג), שהרי שם מדובר בדברים יציבים ואין חשש שבנגיעה בהם יתנדנדו. על חילוק זה מקשה המג״א מסימן רס״ה (פיסקה ב), שם משמע שמתיר הרמ״א גם כשיש חשש שמא יתנדנד, ובתירוצו מעמיד מקרה זה בטלטול מן הצד שהוא קל יותר ומותר.
ועל פי הסברנו הנ״ל אין צריך להידחק ולהעמיד את היתר הרמ״א דוקא בדברים יציבים, ואין צורך להעמיד בטלטול מן הצד, וכך נראה לפרש.
7. שיטת הגר"א וה'יביע אומר'
הגר״א (שי, ו ד״ה "ובלבד") חולק על דברי המגן אברהם שפירש (כדברנו למעלה וכפשטות לשון שו״ע) שהמחבר אוסר נגיעה לצורך המוקצה, ומתיר הגר״א אף נגיעה כזו. ומביא ראיה מסוגיית התעסקות במת בשבת. שם אומרת המשנה (שבת כג, ה) "עושין כל צרכי המת: סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר", וכן פסק שו״ע (שיא, ז). ומשם משמע שמותר לגעת במוקצה (=מת) אף לצורכו, ובלבד שלא יזיזנו.
והרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו ׳יביע אומר׳ (חלק ז סימן לו, אות א) כתב בעקבות דברי הגר״א הנ״ל שהמחבר מתיר אף נגיעה לצורך המוקצה, ואוסר נגיעה בדבר המתגלגל בלבד, שמא יזיזנו[10].
ונראה לעניות דעתי שאין ראיה מסוגיית המתעסק במת. שהרי ודאי שהחמיר המחבר בדין נגיעה במוקצה. ומקור הדין, כאמור, הוא בירושלמי המובא ברא״ש. ודין זה אינו מוסכם על כל הפוסקים, ואף הרי״ף והרמב״ם לא הביאוהו כלל להלכה בספרם. ואמנם הואיל והפוסקים לא חלקו על הדין במפורש אלא שתקו, מביא המחבר את דעת היחיד להלכה (כפי שעושה לעיתים כשלא דחאוה במפורש). אבל היתר ההתעסקות במת הרי היא הלכה מפורשת והעתיקוה כל הפוסקים, ולא יכול היה המחבר לפסוק שלא כמותם. ולכן התיר להתעסק בצרכי המת ולגעת בו — אך זאת משום כבוד המת[11].
8. מסקנה להלכה
על פי המגן אברהם —
שיטת המחבר: מחמיר משני הטעמים — הן בנגיעה שיש לחוש בה שמא יזיז, והן בנגיעה לצורך המוקצה[12].
שיטת הרמ״א: אוסר נגיעה רק מטעם אחד — שמא יזיז וינענע את המוקצה.
על פי הגר״א —
בין למחבר ובין לרמ״א אסורה נגיעה רק בדבר המתגלגל, שמא יזיז.
על פי העולה לענ״ד —
שיטת המחבר: להחמיר משום שני הטעמים, וכמו שכתב המגן אברהם.
שיטת הרמ״א: לאסור רק נגיעה לצורך המוקצה.
[1] ואף הראב״ד בהשגותיו (שבת כה, כג) הביא את הירושלמי ופסק כמותו.
[2] על סי׳ שח, סעי׳ ב. ובנוסף לתה״ד: המרדכי (לשונו: "דבר מוקצה אינו אסור רק לטלטלו ממקום למקום אבל ליגע בו מותר"); ר׳ ירוחם; מגיד משנה.
[3] בדף פד,א. שם משמע ממסקנת הגמרא שבור המלא פירות נחשב כחלק מהמרפסת לעניין שיתוף חצרות, ומותר לבני המרפסת להשתמש על גבי הפירות שבתוך הבור, ומשמע שמותר אף לגעת בהם, אף על פי שהעמידה הגמרא שמדובר בפירות טבל ומוקצה. יעויין שם.
[4] מגיד משנה (על דברי הראב״ד למעלה הע׳ 1) הסביר: "ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי". ודומה לתירוץ זה. ואולי המ״מ יסביר שאוסר הראב״ד גם בדברים שאינם מתגלגלים, שמא ינענעם.
[5] ראה שו״ע שלח, ז.
[6] וראה בית יוסף בתחילת סימן תקיג, שלאחר שהביא שאין איסור לגעת במוקצה כתב: ״ומיהו לפי מה שכתבתי … נראה דביצה שאני, דמתוך שהוא דבר המתגלגל חיישינן שמא ינענענו כשנוגע בו. ולפי מה שכתבתי שם בשם בעל תרומת הדשן אין היתר ליגע בשום מוקצה אלא אם כן ההנחה והתשמיש שמשתמש במוקצה אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה".
[7] כך פירש המגן אברהם (שם, ס״ק ג), בלי לעמת את דברי המחבר כאן עם דבריו בשאר מקומות. ובהמשך נביא שהגר״א חולק.
[8] וכן כתב שם המשנה ברורה (ס״ק ב).
[9] בסעיף מ״ב שם (שהובא לעיל בפיסקא א׳ בשיטת המחבר) הפנה הרמ״א לכאן וכתב "וכבר נתבאר בסעיף ג". ומבואר יפה לפי דברינו.
[10] וכמובן קשה מדברי המחבר בסי׳ שי סעי׳ ו (פיסקא ב בדברינו) שכתב "ובלבד שלא יגע בו". וביאר הגרע״י (בשם כמה מחברים, וכן נראה ממ״ב שם ס״ק כב) שכוונת המחבר שם לדבר המתגלגל, כגון ביצה. ותירוץ זה קשה, שהרי פירש המחבר "כל דבר שאסור לטלטלו". והגר״א קיצר בלשונו וכתב לאחר הראיה ממת: "והעיקר כתירוץ המ״מ שלא ינענע הביצה". [ואפשר שהגר״א אינו מתכוון לפרש את דברי המחבר, אלא לחלוק עליו ולפסוק כרמ״א. ולכן אין לדייק ממנו שהמחבר מתיר לטלטל מוקצה לצורך המוקצה. הערת העורך].
[11] ולא כגר״א שכתב "ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק, משום כבוד הבריות". וקצת דומה לדברי ה׳תורת שבת׳ המובאים ביביע אומר שם. וז״ל הגרע״י: "ובס׳ תורת שבת (סימן שי, סק״ז) כתב, דמ״ש מרן הש״ע, ובלבד שלא יגע בו, היינו בדבר שיש לחוש פן בנגיעתו ינדנד אותו, כגון ביצה, הלא״ה שרי … והביא ראיה מסימן שיא סעיף ז שמותר לסוך את המת, אף שהנגיעה לצורך המת שהוא מוקצה, אך י״ל דהתם משום כבוד הבריות הקילו, ויותר יש ל״ר ממה שמותר לנגוע בבהמה, כמ״ש בש״ע (סי׳ שח, מ). עכת״ד. והגר״א הרגיש במה שרצה הרב תורת שבת לדחות, ודחאו בקצרה שלא הקילו במת אלא לטלטלו ע״י ככר או תינוק".
[12] האיסור בדבר המתגלגל פשוט, ואת האיסור לצורך המוקצה דייקנו מדבריו שהובאו למעלה בהערה 7.