ריסוק ירקות בשבת
סימן שכ"א
1. מחלוקת הפוסקים בחיתוך ירק
2. שיטות הראשונים
3. הגדרת מלאכת טוחן
4. היתר הרמ"א
5. סיכום
6. הערות
1. מחלוקת הפוסקים בחיתוך ירק
כתב המחבר בסימן שכא סעיף יב:
המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן.
והעיר הרמ״א שאם חותך לאכול מיד — מותר:
וה״ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים … וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד – הכל שרי.
החזון איש באורח חיים סימן נ״ז מפקפק מאד על ההיתר בחותך לאוכלו לאלתר. ומחדש שאם ישנו, ישנו רק בחיתוך אבל לא בריסוק[1].
ולפי זה פסק החזון איש שהשוחק בננה במזלג חייב אפילו אם שוחק כדי לאכול מיד; אך הוא מחייב רק אם שוחק למי שאינו יכול לאכול בלא שחיקה, ואם יכול לאכול בלא שחיקה — מתיר אפילו לכתחילה.
ולהבנת היתר הרמ״א ואיסור החזו״א נעיין במקורותיהם.
2. שיטות הראשונים
המקור המרכזי לאיסור חיתוך ירק בשבת הוא בגמרא בשבת דף עד,ב:
אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא – חייב משום טוחן.
ההבנה הפשוטה היא ש״פרים סילקא" הוא חיתוך הסלק לחתיכות קטנות. ולפי זה חיתוך ירק יאסר. אלא שהראשונים הבינו שהחיתוך נאסר רק בתנאים מסויימים. ונפרט את שיטותיהם[2]:
רש״י כאן פירש "מחתכו הדק" בלבד. אולם דייק בית־יוסף מדבריו במקום אחר שהבין רש״י שהאיסור הוא דווקא בכלי. שבדף קכח,א כתבה הגמרא
לעניין חבילי סיאה: "וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי". וביאר רש״י:
שלא יקטום בכלי – כדרך חול, כדאמרן: האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן.
ומכאן שלרש״י החיוב בחיתוך הירק הוא רק אם חותכו בכלי.
תוספות הבינו כרש״י, והוסיפו:
דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין שרי.
וכנראה שכוונתם היא שסלק מיוחד בכך שאינו נאכל בלא חיתוך. אך בשאר מאכלים, שהחיתוך אינו חלק הכרחי מהכנתם לאכילה, מותר.
מהרמס״ם נראה שאינו חייב אלא אם כן חותכו כדי לבשלו. וז״ל (כא, יח):
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב.
הרשס״א[3] מחייב רק אם מחתך לצורך אכילה לאחר זמן. אך אם מחתך על־מנת לאכול לאלתר — מתיר הרשב״א אפילו לכתחילה. וז״ל:
אבל לאוכלו מיד מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות.
הרא״ש מפרש אחרת את המילים "פרים סילקא"[4], ולדבריו אין שום איסור בחתוך ירק[5].
שיטת הרשס״ם — כתבו כמה ראשונים בשם הרשב״ם שמותר לפורר לחם, מאחר שהחיטים כבר נטחנו, ו״אין טוחן אחר טוחן". ומכאן מדייק ב״י שזהו בלחם, אבל בפירות וירקות מחייב הרשב״ם בכל חותך דק דק, ולא הטיל בו שום תנאי.
כאמור, פסק המחבר לחייב "המחתך הירק דק דק", ולא הטיל בו שום תנאי. משמע שפסק כרשב״ם שחייב בכל מקרה. והרמ״א התיר לחתוך לצורך אכילה לאלתר, וקיבל את התירו של הרשב״א.
3. הגדרת מלאכת טוחן
בבית־יוסף מובא מקור נוסף לאיסור חיתוך ירקות בשבת מדברי התוספתא[6]:
אין מרסקין דבילה ונרונרת וחרובין לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש.
נראה שהתוספתא עוסקת לפני האכילה ממש, ובכל זאת אסרה. משמע שאסור אף לאלתר. ומקשה החזון־איש מדברי התוספתא על הרשב״א והרמ״א, שהתירו חיתוך לאלתר.
ומתרץ החזו״א שיש לחלק בין ריסוק, החמור יותר כיוון שמשנה יותר את צורת האוכל, ואותו אסרה התוספתא, לבין חיתוך דק, שאפשר שיש מקום להתיר. ולשיטתו גם היתר הרמ״א אינו אלא בחיתוך, ולא בריסוק. אך מסייג זאת חזו״א, ואומר שאיסור התוספתא בריסוק הוא דווקא לפני הזקנים, שאינם יכולים לאכול ללא ריסוק, ולפני שאר בני אדם יותר לאלתר[7].
ומביא החזון־איש מקור נוסף מהתלמוד הירושלמי (שבת ז, ב): הירושלמי מביא צורות שונות לשחיקת שום, ומסביר על איזו מלאכה חייב בכל אחת מהם. ואת שחיקתו במדוכה אוסר משום טוחן. ולשונו:
ההן דשחק תומא … כד שחיק במדוכתה – משום טוחן.
וכתב החזון־איש שמדברי הירושלמי משמע כרשב״ם ושו״ע, שהאיסור לחתוך ירק הוא ללא כל הגבלות הראשונים, שהרי לא שוחק את השום לבשלו, ואינו סלק, ואף על פי כן חייב.
הנה הראשונים שראינו הגבילו את איסור החותך ירק דק דק על אף הירושלמי והתוספתא, וצריך להבין את דבריהם.
ונראה שטעם אחד לכולם: קשה לומר שבחיתוך ירק יש משום תולדת טוחן, שהלא אין זה כי אם הכנת אוכל גרידא, ו״לא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות" (כלשון הרשב״א). ולכן העמידו הראשונים את איסור ה״פרים סילקא" כל אחד לשיטתו:
הרא״ש דחה מכל וכל פירוש זה של פרים סילקא.
הרמב״ם פירש שחותך על־מנת לבשל הרי זה דומה לטוחן, כי טחינה היא מלאכה שמאפשרת להמשיך שלבי האפיה; ועוד, שטוחן על־מנת לבשל זהו שלב בבישול, ואין זה הכנת אוכל גרידא.
התוספות הבינו שדבר הדומה לסלק, שלא אוכלים אותו כמו שהוא, הרי זה יותר מהכנת אוכל גרידא, ודומה לטוחן.
הרשב״א פירש שאכן אסור לחתוך את הירק, אבל סמוך לאכילה אין זה אלא רק הכנת האוכל, ומותר.
וכדי להבין איך הבינו הראשונים את הירושלמי הנ״ל צריכים לדון בעצם איסור חיתוך הירק. ונעיין בהגדרת הרמב״ם את מלאכת הטוחן. וז״ל (ח, טו):
הטוחן כגרוגרת חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכחשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן.
ונראה ברור שצריך להבדיל בין אב המלאכה בטוחן, לבין התולדה שהיא חיתוך ירק[8]. אב המלאכה בטוחן הוא מעשה הטחינה ממש. ואין לחלק בו בין תבואה לירק, וחייב בין אם הוא חותך כדי לבשל ובין אם לאו, בין אם טוחן לאכול מיד ובין אם לאחר זמן, וכל טוחן ברחיים או כותש במכתשת הרי הוא חייב.
וחיתוך ירק אינו טחינה. אך אם חותך אוכל דק דק הרי הוא דומה לטוחן, שהרי בחיתוך זה הופך חתיכה גדולה להרבה חתיכות קטנות, כבטוחן.
וכדי שיוגדר חיתוך כתולדת טוחן, ראשית עליו להיות חיתוך דק, ובנוסף צריך שיתקיים בו דבר נוסף המדמה אותו לטוחן. ובתנאי השני הזה נחלקו הראשונים, כמו שראינו: יש הדורשים שיחתוך על־מנת לבשל, יש שיחתוך דבר המחייב חיתוך, ויש הדורשים חיתוך לאחר זמן.
ולפי זה אין הוכחה מהירושלמי כנגד הראשונים הנ״ל, כי הירושלמי מדבר על שחיקת שום במכתשת, שהוא אב המלאכה, ולכן חייבים בו גם אם שני התנאים שמנינו לא קוימו. וכך נסביר אף את התוספתא, שעוסקת בריסוק הפירות בכלי המיוחד לכך[8], ולכן גם שם מדובר באב מלאכת טחינה.
4. היתר הרמ״א
כפי שהבאנו בראש הפרק, לפני שמתיר הרמ״א לחתוך לאלתר הוא מוסיף על איסור המחבר גם איסור לחתוך גרוגרות. וז״ל:
וה״ה דאםור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים.
המגן אברהם (ס״ק יד) מבין שאין זה דין התוספתא, שהלא התוספתא אוסרת ריסוק[1] והרמ״א חיתוך. ומסיים המג״א:
ומכל מקום נראה לי שהדין אמת דאםור לחתוך גרוגרת, כיון שהוא גידולי קרקע, וכמ״ש םעיי טי. ומשמע דלפני מי שיכול ללועםו כך שרי.
החזון־איש הקשה כמה קושיות על דברי המג״א[2], אך נראה שאפשר להסביר אחרת את הבנתו ברמ״א. לדברי המג״א שהמחבר אסר לחתוך
ירקות, והוסיף עליו הרמ״א שאסור לחתוך גם פירות. ואמנם כתב הרמב״ם ש״אין טחינה בפירות"[3], ובכל זאת מחדש המג״א שכל גידולי קרקע אסורים בחיתוך דק[4] למי שאינו יכול לאכלם ללא החיתוך[5].
ולחזון איש הסבר אחר ברמ״א (וכותב שיתכן שזהו הסבר המג״א): תחילה אסר הרמ״א חיתוך לפני הזקנים, וכוונתו לריסוק, ודבר זה אסור אף לאלתר. וכשהתיר הרמ״א בהמשך דבריו חיתוך לאלתר דבריו אינם עולים על איסור החיתוך לפני הזקנים, אלא על איסור חיתוך הירק בדברי המחבר. ולפי דבריו הן ריסוק והן חיתוך לפני מי שאינו יכול לאכול בלא חיתוך (כדוגמת זקנים) אסורים אף לאלתר.
והבנתו מחודשת ברמ״א. וקשה לומר שהיתר הרמ״א הפותח במילים "וכל זה" עולה על הדין שלפני פניו ולא על הדין הסמוך לו[6].
בערוך השולחן (סימן שכא, סעי' י־יא) חולק על החזון־איש, וכותב במפורש שההיתר של לאלתר מתייחס גם לדין ריסוק, כפשוטו של הרמ״א. ולפי דבריו צריך לומר שאין לדייק מלשון התוספתא "לפני הזקנים", אלא שדיברה התוספתא במקרה הרגיל ("אורחא דמילתא נקט").
ונראה שהמחלוקת בין החזון איש לבין הערוך השולחן מתבארת לפי דברינו למעלה; לחזון איש ריסוק הוא טחינה ממש, ואין להקל בו כמו שמקילים בתולדה חיתוך ירק דק דק[7].
ולערוך השולחן הריסוק אינו אלא הכנת מאכל. ודומה למה שראינו בראשונים "לא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות" כותב ערוך השולחן (בסעי׳ י): "מה לי ריסוק מה לי חותך".
והחזון איש הרחיק לכת, וכתב[8] שבריסוק בננה בשבת יש חיוב חטאת אפילו לאלתר.
ולא זכיתי להבין דבריו. כי הנה אנו רואים שכמעט כל הראשונים הבינו שקשה לדמות הכנת אוכל למלאכת טחינה, והחזון איש אינו מתייחס לדבריהם. ואפילו אם נקבל את שיטתו שריסוק הוא טוחן ממש, יש להתיר אם מרסק לאלתר מפסק המחבר בסעיף ז:
מותר לרוך פלפלין… והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.
ופירשו שם המפרשים שדין טחינה דאורייתא הוא אם מתקיימים שני תנאים: כותש על־ידי כלי המיוחד לכתישה, ובתוך כלי מיוחד לכך. אם חסר אחד מהכלים — הרי זה איסור דרבנן. ואם חסרים שניהם — מותר לכתחילה. ובריסוק בננה לכאורה אינו מרסק לא באמצעות כלי המיוחד לכך ולא בתוך כלי המיוחד לכך, ולכן היה צריך להתיר, כמו בקתא של סכין ובקערה.
5. סיכום
לפי דברינו עולה שמותר לרסק בננה לתינוק לאלתר במזלג: אם סוברים שריסוק אסור מדין טוחן — מותר כי יש שינוי בשני הכלים, ואם אסור משום תולדת מחתך ירק — צריך להתיר לאלתר כפסק הרמ״א (להבנת הפמ״ג וערוך השולחן).
[1] לקראת סוף הסימן, ד״ה "ולשון וכל זה". ומסיים: "ואין להקל בריסוק".
[2] הפירוט בעיקר ע״פ ב״י בסימן שכא.
[3] בתשובה, ח״ד סי׳ עה.
[4] פ״ז סי׳ ה. ופירושו בשם הר״ח: "עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין, שכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן".
[5] ולשונו: "ומה שפרש״י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק, פירוש תמוה הוא. דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה".
[6] ב״י מפנה לפ״א בביצה. ושם נחלקו הגרסאות אם לגרוס "בשבת" או "ביום טוב". ונשנית תוספתא זו גם בשבת סוף פי״ד, ושם לכו״ע הגירסא היא "בשבת".
[7] הן הקולא והן החומרא של החזו״א לא כערוך השולחן, שכתב (שכא, י): "והכל אחד, דמה לי ריסוק מה לי חותך [עמג״א סקי״ד]. ויש מי שאומר דדווקא לזקנים אסור, אבל מי שיכול לאכלו כך מותר [שם]. ודבר תמוה הוא, דאם יש בזה איסור טוחן — מה לי מי שיכול לאכול ומי שאינו יכול לאכול, וא״כ גם גבי ירקות נאמר כן, ולא שמענו חילוק זה מפי הפוסקים [גם במ״ב תמה בזה]". יעויי״ש.
[8] בשיטת הרמב״ם חשובה ההבחנה בין אב המלאכה לתולדה, ופעמים רבות ישנם חילוקים רבים ביניהם. מקור חשוב בעניין הוא תשובת ר׳ אברהם בן הרמב״ם ב״ברכת אברהם" (סימן יח), שם מבדיל בין דישה, שאינה אלא בגדולי קרקע, לבין מפרק, שישנו אף שלא בגידולי קרקע, למרות שמפרק הוא תולדת דש. ומדבריו שם: "שהתולדה, אע״פ שהיא דומה לאב, אינה לא האב ולא מעין האב, אלא הפרש יש ביניהם". עיין שם.
[9] וכפי שהוכיח מג״א בס״ק יד, "דמרסק היינו כותש בקורה". עיין בראיותיו.
[10] ראייתו מהיתר התוספתא בהמשכה "אבל מרסק הוא ביד של סכין", דבר שאפשרי בריסוק בלבד, ולא בחיתוך.
[11] שם ד״ה "והנה המ״א". ועיקר קושיותיו: דין זה עולה מדברי המחבר בסימן הזה, ולכן אין לתלות הדבר בסעי׳ ט. והדבר מוכח מהמחבר, ולכן תמה על לשון "נראה לי" של המג״א. וכן תמה על היתרו לפני מי שיכול ללעוס כך. יעויי״ש.
[12] כא, יח.
[13] וזה מובן על פי הסברנו שאין כללי האב והתולדה דומים.
[14] ודין זה אינו בתוספתא ולא במחבר בסעיף זה, ועליו כתב במג״א "נראה לי" והפנה לסעיף ט. ובזה תרצנו את קושיות החזו״א. ונראה שכך הבין גם הפרי מגדים, ע״ש (וע״ע בערה״ש שכא, סעי׳ יא).
[15] אבל בדרכי משה הארוך הביא בסעיף אחד את איסור התוספתא ללא שום הגבלה, ובסעיף הבא על הדין של חותך ירק דק דק הביא את שיטת הרשב״א שמתיר אם חותך לאלתר. ומשמע קצת כדברי החזו״א.
[16] ומפורש בדבריו (ד״ה "ואמנם כשחותכו"): "אבל ריסוק היינו כתישה, כמעשה הטחינה ממש".
[17] שם ד״ה "ולהאמור נראה".