חזרה בשבת ליוצא לצורך עבודה ביטחונית

זכיתי לפגוש את עמנואל אביטבול ז״ל לפני כמה שנים, כשעבד במוסד והתייעץ בעניינים הלכתיים. עמנואל ז״ל השאיר עלי רושם עז: איש אמת שמוסר נפשו על העם במסגרת לא דתית, ושומר בעקשנות על כל ההלכות. לצערנו הוא נהרג בתאונת דרכים. תהי נפשו צרורה בצרור החיים. אני מפרסם פה מכתב שכתבתי לו אחרי פגישתנו.

חול המועד פסח תש״ס

לכבוד עמנואל אביטבול

זכות נפלה בחלקי לפגוש אותך.

עבודתך היא עבודת קודש והנך שותף לבורא עולם עליו נאמר ׳הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל׳.

אל תתעצב אל לבך על חילולי שבת שלך. כל מעשיך — כמקריב קטורת ממש; וכל אכילתך, גם אכילת איסור — כאכילת קודשים.

וכך פירוש הדבר: האיסור לחלל שבת ולאכול טריפות הוא מפני שכך ציוה הבורא. ואם הבורא מצוה לחלל שבת ולאכול טריפות, חילול זה הוא קיום מצות הבורא יתברך, אכילה זו היא קיום רצונו. ולכן יש במעשיך לא רק היתר בדיעבד, אלא מצוה לכתחילה.

אולם שאלה בפיך: אחרי קיום המפגש והמצוה, האם מותר לך לנסוע ולחזור הביתה, או עליך להישאר במקום "עבודתך" עד צאת השבת?

שמעת שבשרות אומרים שהרב גורן זצ״ל פסק להיתר, והנך רוצה לברר אם באמת ההיתר ברור והשמועה נכונה. לא באתי כאן לפסוק הלכה, אלא רק לברר שהשמועה ששמעת בשם הרב גורן זצ״ל נראית סבירה, ויש לנהוג על פי הוראה זו.

ברור שאם השהיה כרוכה באיזו סכנה שהיא, או אפילו רק מסבכת את המערכת, אין ספק כלל שעליך לחזור בשבת, והחזרה היא חלק מהמבצע. השאלה היא רק במקרה שברור שהשהיה אינה כרוכה בשום תוספת סכנה, אלא שרצונך לחזור הביתה, ליהנות מבני משפחתך ולקיים חובותיך המשפחתיות. הנך כבר רחוק מהבית מרבית השבוע, וקשה מאד להוסיף עוד שבתות על ההעדרויות הרבות.

שאלה דומה לשאלה זו נידונה בפוסקים: רופא שהוזעק לחולה שיש בו סכנה, האם מותר לו לחזור הביתה.

יש בשאלה זו מחלוקת גדולה בין הפוסקים. נעיין במקור דבריהם ונקיש לעניננו:

אומרת המשנה במסכת ערובין (ד, ג): "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן". יוצא מפשט המשנה שמותר למי שחילל שבת משום הצלת הריע לחזור הביתה. טעם הדבר המובא בתוספות (דף מד,ב ד״ה "וכל היוצאין") הוא משום "דברים שהותרו סופן משום תחילתן". פירוש הדבר: אם התורה לא היתה מתירה למצילים לחזור לבתיהם — הם יהססו לצאת, דבר העלול לסכן את העומדים בסכנה. לפי טעם זה היתר המשנה הוא גורף, ומתיר אפילו לעבור על איסורי דאורייתא כדי לחזור הביתה, הואיל והחזרה כלולה במעשה ההצלה. השולחן ערוך מביא להלכה את המשנה בסוף סימן שכ״ט.

אולם מסוגית הגמרא שם לא משמע כך. הגמרא (דף מה,א) מביאה ברייתא שעולה ממנה שהבא להציל "יש לו אלפים לכל רוח" (פירוש הדבר: בדרך כלל היוצא מתחום שבת אין לו אלא ארבע אמות, וחייב להישאר במקומו עד צאת השבת. אבל היוצא מהתחום כדי להציל — יש לו אלפים אמה לכל רוח, כאנשי העיר). ושואלת הגמרא על ברייתא זו ממשנתנו, שמתירה להם לחזור לביתם. מתירוץ הגמרא עולה שההיתר לחזור הביתה הוא מצומצם למקרה שיש סכנה בהישארות במקום.

מגמרא זו, שהובאה אף היא בשולחן ערוך (תז, ג), למדו פוסקים רבים שאסור לרופא לעבור על איסורי דאורייתא כדי לחזור הביתה (ומתרצים את דברי המחבר בסימן שכט, שסמך על דבריו בסימן תז).

כך פסק בעל הציץ אליעזר (חלק יא, סי׳ לט ועוד) והגאון הרב שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח״א, סי׳ ח). אולם הם מודים שהחזרה מותרת אם אינה כרוכה באיסור דאורייתא, כגון אם גוי נוהג ברכב.

אולם שני מאורות גדולים מפרשים את הסוגיה והראשונים בדרך שונה, ומפלסים דרכי היתר.

הראשון שבהם הוא הרב הרצוג זצ״ל ("היכל יצחק" או״ח סי׳ לב; וב״פסקים וכתבים" כרך א, סי׳ נז). הוא מראה שהרמב״ם (שבת ב, כג) פוסק כפשט המשנה, ולא כהסבר הגמרא בסוגיה בערובין. ומסביר שסוגיה זו מבוססת על השיטה ששבת נדחית מפני פיקוח נפש, זאת אומרת שבקושי התירו לחלל שבת כדי להציל חיים, וצריך למעט באיסורים ככל האפשר. אולם לשיטתו הרמב״ם פסק ששבת הותרה בפני פיקוח נפש, זאת אומרת שאין איסור שבת כלל כשאדם בסכנה^[1]. ולפי שיטה זו יש מקום במקרים מסוימים להתיר גם את החזרה.

המאור השני הוא גדול הפוסקים בדורנו, הרב משה פיינשטיין זצ״ל. בספרו אגרות משה (או״ח חלק ד, סימן פ) הוא כותב בפירוש שמותר לרופא לחזור הביתה גם אם זה כרוך בחילול שבת במלאכות דאורייתא. אין כאן המקום להאריך בדרכו המקורית בהסבר הסוגיה; רק נזכיר מדבריו חילוק מאד מעניין ומאד מסתבר. הוא מעמיד את הגמרא האוסרת לחלל שבת במלאכת דאורייתא לצורך חזרה לביתו במקרה שהיוצא להציל אינו יודע את משך הזמן שתיקח ההצלה, ובכוונתו לצאת אפילו לזמן רב, לכן הגמרא אינה אומרת "התירו סופן משום תחילתן". אבל רופא טיפולו בדרך כלל עורך זמן מועט, ועל דעת כן הוא יוצא לשטח, ויש לחשוש שאם נחייב את הרופאים להישאר אצל החולה עד צאת השבת הם יימנעו מלבוא, ובכך יסתכנו בני אדם רבים.

אם כן לדברי הרב הרצוג זצ״ל והרב משה פיינשטיין זצ״ל, כל שכן וכל שכן שבנידון שלך, החזרה תהיה מותרת. אינך עוסק רק בהצלה של איש פרטי, אלא אתה עוסק בהצלת עם ישראל, ובזה מבואר בפוסקים שיש להתיר יותר. צא ולמד מאסתר — והמדרשים על הפסוק "וכאשר אבדתי אבדתי״ — איזו הקרבה עשתה להצלת כל ישראל. ועוד יש להקל יותר בגלל שמשפחתך נגררה לחו״ל בגלל עבודתך, והם זקוקים לאבא, ובודאי שאם נכביד על העוסקים בעבודה קשה זו יתמעטו המספר של המוכנים לעבוד בעבודת קודש זו, וזה ממש פיקוח נפש של כלל ישראל.

לכן נראה לי שבנידון דידן גם החולקים על הרב משה פיינשטיין יודו בזה לדבריו.

אמנם בהגיעך במטוס לעיר שלך, ואתה יכול לחזור לחיי שיגרה וחיים נורמלים, אם אפשר לקחת מונית לחזור הביתה — הרי זה עדיף, כי בלקיחת מונית סביר שלא תעשה מלאכה מן התורה.

אני מסיים בברכותי החמות, שזכות המצוה הגדולה תשמור עליך ועל בני ביתך בגשמיות וברוחניות.

בהוקרה ובהערצה                                                                          

שאול דוד יהודה

[1] ענין "דחויה" או "הותרה" ארוך, ואכמ״ל. ולעניין שיטת הרמב״ם בדבר יעויין גם בבאור הגר״א יו״ד קנה ס״ק כד; ערוך השולחן או״ח שכח, ג; ובצפנת פענח אליו מפנה ב״היכל יצחק" שם.