פסיקת הבית יוסף בשבירת חבית

אחת השאלות הנפוצות בשבת היא שאלת פתיחת קופסאות בכדי לקחת את האוכל מתוכן. לשאלה זו היבטים בכמה מלאכות: סותר, בונה ומכה בפטיש. במאמר זה נתמקד בפסיקת המחבר שפסק שיש איסור סתירה בכלים. שיטה זו מבוססת על הסבר התוספות בגמרא, למרות שישנן דעות נוספות המקילות יותר. ברצוננו כאן להסביר את פסיקת המחבר, בלי לנגוע בשאלה ההלכתית הנידונה למעשה.

אומרת המשנה בשבת (כב, ג):

שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי.

ונחלקו ראשונים (שבת קמו,א) בהבנת היתרה של המשנה:

רש"י (שם), הרמס״ם (הלי שבת כב, ב), הר״ן (סא,ב ד״ה ״מתני׳״) והרשס״א (שם) הסבירו בפשטות שהמשנה מדברת בכל חבית, ומותר לשבור כלי בשבת כדי לקחת את האוכל מתוכו.

תוספות פירשו (על פי העמדת רב אשי בביצה לג,ב) שהיתר המשנה הוא רק בחבית שכבר הייתה שבורה והודבקה, הנקראת "מוסתקי". ומותר לשבור חבית כזו היות ואין לה דין כלי ממש. אבל חבית רגילה אסור לשוברה, כי יש איסור בשבת לשבור כלי^[1].

הרא״ש (פכ״ב, סי' ו) והטור (סי׳ שיד) פסקו לאסור בחבית רגילה, כשיטת התוספות, וכך סתם המחבר בשולחן ערוך (שיד, א).

תמה על המחבר בעל ערוך השולחן^[2], למה לא שת ליבו לכל הראשונים שסוברים כולם שמותר לשבור את החבית, ונשאר בצריך עיון.

ונראה לי להסביר שהמחבר החמיר כתוספות, כי שיטתם של רש״י, רמב״ם ור״ן אינן שיטות זהות, וכל אחת מהן הינה דעת יחיד.

הסברו של רש״י מבוסס על שיטתו שאין בנין וסתירה בכלים, ואפילו בעשיית כלי אין איסור בונה^[3]. לדעתו בונה אינו אלא בבניין המחובר לקרקע. וכל שכן שלדעתו אין איסור סותר בשבירת כלי.

אולם דעה זו היא דעת יחיד, ואילו התוספות, הרמב״ם והר״ן סוברים שבעשיית כלי יש איסור בונה. ואמנם עולה מכמה סוגיות שאין בניין בכלים^[4], אך זה דווקא בהרכבת כלי של פרקים או בתוספת בכלי קיים. ולכן לא התחשב המחבר בשיטת רש״י להלכה.

הרמב״ם סובר שאמנם יש איסור בנייה בעשיית כלי, אולם בסתירת כלי אין מלאכה^[5]. וזאת כיוון שבסתירה, בנוסף לכך שזהו כלי, יש כאן גם קלקול, וסתירת כלי לא יכולה להיות חמורה יותר מתוספת בכלי קיים, שאין בו שם מלאכה. דווקא עשיית כלי, שהוא מעשה חשוב, נחשבת לתולדה של בונה.

אולם דעה זו היא דעת יחיד, שהרי גם התוספות וגם הר״ן סוברים שיש איסור סותר בסתירת כלי. לכן לא פסק המחבר כדעה זו.

לשיטת הר״ן יש בסתירת כלי איסור דרבנן. אולם חכמים התירוהו "משום צורך שבת", כדי לאפשר לאדם לאכול (אך התירו דווקא בכלי קטן, ולא בכלי גדול). והנה שיטה זו היא מהפכה, שהרי עניין "אוכל נפש" נאמר ביום טוב דווקא, ולא ראינו שיתירו בשבת איסורים דרבנן בכדי לאכול. לכן גם דעה זו לא נתקבלה להלכה^[6].

לכן פסק המחבר כתוספות, הטור והרא״ש, שהם רבים לכל פסיקותיהם. שהרי כמעט כל המחברים פוסקים את עצם ההלכה שיש בניה בכלים. ובסתירה, בנוסף לדעת התוספות וסיעתם שיש סתירה בכלים, גם הר״ן פסק שבסתירת כלי יש לכל הפחות איסור דרבנן (וכאמור, ואי אפשר לסמוך על הר״ן שמתיר איסור סתירה כדי לאכול, שהרי בזה הוא דעת יחיד).

למעשה רבים הפוסקים שהקילו בפתיחת הקופסאות בהסתמכם על שיטת המקילים שאין איסור בשבירה. ואף אין חשש לעשיית כלי, כי הם כלים חד פעמיים, ובצירוף היות הכלים דומים למוסתקי, שהרי אינם עשויים לקיום אלא מיועדים לזריקה^[7]. וכאן לא באנו אלא לבאר את פסיקתו של המחבר.

[1] כך הביא הב״י שיטה זו ולשונו (תחילת סי׳ שיד): "דבנין גמור וסתירה גמורה שייכא שפיר בכלים". ועל פי הבנה זו פסק להחמיר בשולחן ערוך, כפי שנביא בהמשך. אולם מלשון התוספות והרא״ש עצמם נראה שטעם האיסור הוא שמא יכוון לעשות כלי, כלומר שמא יכוון לעשות פתח יפה. ולפי זה גם התוספות והרא״ש לא פסקו שיש איסור משום סותר בכלי גמור. וייתכן שהב״י הבין שלתוספות שני איסורים בסתירה: הסתירה עצמה, והחשש לעשות פתח יפה. ונפקא מינה שבמוסתקי אף שמותר לסתור, אסור לעשות פתח יפה, וכפי שכותב המחבר בפירוש.

[2] שיד, ז. וזו לשונו: "… וכן פסקו הטור והש״ע, ולא הביאו דיעה אחרת כלל. ולא ידעתי כיון דהוא מילתא דרבנן למה לא הביאו דעת הרמב״ם והר״ן להקל, ובפרט שגם להירושלמי כן הוא. וכן הוא דעת רש״י והרע״ב שכתבו: שובר אדם את החבית לפי שאין במקלקל שום איסור, עכ״ל. כלומר: ולכן התירו בחבית, כדי שיאכל. וכיון שרש״י והרמב״ם והר״ן והרע״ב מתירים — למה לא הביאו דעתם כלל? וצ״ע".

[3] יש שדייקו כך גם מרש״י בסוגייתנו. ומפורש בדבריו במקומות אחרים, למשל בביצה כב,א ד״ה "אין תורת בנין בכלים".

[4] בביצה כא,א עולה שלבית הלל אין בניין בכלים ולבית שמאי יש. בשבת קכב,ב מסביר רבא שמותר ליטול דלת של תיבה משום שאין בנין וסתירה בכלים, ועוד.

[5] כך נראה מהשוואת דבריו י, יג, שם אוסר בנייה בכלים, עם דבריו כב, ב, שם מביא את משנתנו. ויש שתרצו בפנים אחרות, ראה למשל את דברי ה״ה י, ג ד״ה "וכן העושה", המסביר את הרמב״ם קצת בדומה לשיטת התוספות.

[6] וראה בה״ל שם ד״ה "אסור לשברה" שכתב: "ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע״י ישראל משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג״כ באחרונים], וע״כ פשוט דאין להקל בזה כלל".

[7] ראה למשל ציץ אליעזר ח״ו סי׳ לה; חלקת יעקב או״ח סי׳ קכא; מנחת יצחק ח״ד סי׳ פב.