הגדרת קורע
סימן ש"מ
1. שתי הגדרות למלאכת קורע
2. הסוגיות המרכזיות
3. שיטת המשנה-ברורה
4. שיטת האגרות משה
5. שיטת הריטב"א והחיי אדם
6. פירוש הרב אונטרמן
7. שיטת הרמב"ם
8. פסק השולחן ערוך
9. קריעת מעטפת נייר
10. הערות
הפוסקים נחלקו בהבנת מלאכת קורע. במסגרת מאמר זה נשתדל להסביר את השיטות השונות והסברם בסוגיות, ואת המסקנה להלכה במציאויות שונות של קריעה, כגון קריעת מעטפה להוצאת מכתב, או קריעת אריזה על־מנת לקחת את האוכל שבה.
1. שתי הגדרות למלאכת קורע
במשנת אבות המלאכה (שבת ז, ב) אחת המלאכות היא "הקורע על מנת לתפור שתי תפירות"[1]. שינתה המשנה מלשונה בשאר מלאכות, שלא הסתפקה בתיאור המלאכה בלבד ("הקורע"), אלא הוסיפה את תכלית המלאכה ("ע״מ לתפור")[2].
ומצאנו בראשונים שתי דרכים להסביר את הביטוי "על מנת לתפור":
- הקריעה היא שלב בתפירת בגד, ולכן כל קריעה שלא על מנת לתפור אינה מלאכה[3].
- כל קריעה היא מלאכה, אך הקורע שלא על מנת לתפור פטור משום מקלקל. וכוונת "על מנת לתפור" היא "על מנת לתקן".
הפירוש הראשון מסביר היטב את לשון "על מנת לתפור" שבמשנה, משום שקורע שונה משאר מלאכות בכך שרק תכלית מסוימת ומצומצמת שייכת להגדרת המלאכה, ומי שקרע לתכלית אחרת פטור.
כסברא זו משמע מדברי התוספות (שבת עג,ב ד״ה "וצריך לעצים"), שמבאר שאפילו לרבי יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, הקורע שלא על־מנת לתפור פטור[4].
גם הריטב״א[5] מסביר שהגדרת קריעה היא ע״מ לתפור, אלא שלשיטתו קריעה שלא ע״מ לתפור הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולשונו: "שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור".
וכסברא זו משמע גם מדברי המגן אברהם (סימן שיז, ס״ק י) והחיי אדם.
כפירוש השני, שאף קריעה שלא על מנת לתפור הינה מלאכה, סברו רוב הראשונים, ובביאור הלכה (סי׳ שמ, סעי׳ יד ד״ה "ולא נתכוין") הראה שכך סוברים רש״י ורמב״ם. בהמשך נדון גם בדברי האגרות משה, שסבר אף הוא כשיטה זו.
לפירוש זה צריך להסביר למה נקטה המשנה לשון "על מנת לתפור" כשכל תכלית במשמע. ונראה לי לומר שמשום שעצם מלאכת קורע היא קלקול, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, והמקלקל פטור, לכן היה צורך לכתוב במשנה "על מנת לתפור", להבהיר שמלאכת קורע אינה שונה משאר מלאכות, שאף על פי שעצם המלאכה היא קלקול אינו חייב אלא אם כן יש במעשהו איזה שהוא תיקון[6].
2. הסוגיות המרכזיות
מצאנו כמה סוגיות הדנות במלאכת קורע בהן דנו הפוסקים בהגדרת המלאכה:
נביא תחילה ארבע סוגיות שלכאורה אפשר ללמוד מהן שאין קורע אלא אם כן הקריעה היא למטרת תפירה, וסוגיה אחת שמשמע ממנה שהקורע חייב אם קרע עבור תיקון כל שהוא.
שלרב כהנא גם לשיטת ר׳ יהודה, המחייב במלאכה שא״צ לגופה, פטור. ומנמק התוספות: "דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב". משמע שקורע שלא ע״מ לתפור אינו מלאכה כלל, גם לר׳ יהודה.
א. בגמרא על משנת ל״ט מלאכות (עד,ב־עה,א):
קריעה במשכן מי הוה? רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו: שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה[7].
כלומר: הקריעה שהייתה במשכן היא קריעה על מנת לתפור ממש, ולא על מנת לתקן.
ב. על המשנה בפרק האורג (יג, ב) "והקורע על מנת לתפור שתי תפירות" שואלת הגמרא (קה,א): "היכי משכחת ליה", כלומר: מיהו הקורע בגד ע״מ לתפרו? ומתרצת "דעבדה כי כיסתא" (=שעשוי ככיס). ולשון רש״י: ״דעבדה הבגד כי כיסתא — הולכת ומתקפלת, שאין הבגד שוה, ובולט בבגד כמין כיס, וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו, והתפירה מתיישבת".
עולה שהקריעה המחייבת היא קריעה לצורך תפירה, ולא קריעה שיש בה תיקון.
ג. בשבת מח,א (ובמכות ג,ב):
אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר[8] בשבת חייב חטאת.
ואפשר היה לומר שחייב משום קורע, אך מסביר רש״י "וחייב משום מכה בפטיש". וביארו הראשונים[9] שאינו קורע משום שאינו ע״מ לתפור, למרות שמתקן את הבגד.
ד. במשנה בביצה (ד, ה)
… ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח.
ואומרת הגמרא: (לב,ב) "מאי טעמא? משום דקא מתקן מנא". כלומר: זהו איסור דרבנן, משום שדומה לתיקון כלי. ואינו קורע, למרות שמתקן את הנייר, משום שאינו ע״מ לתפור.
והסוגיה שמשמע ממנה שחייב על קריעה שיש בה תיקון אפילו אם אינה לצורך תפירה —
ה. בשבת קה,ב פוטרת המשנה את הקורע מרוב כעס:
הקורע בחמתו, ועל מתו, וכל המקלקלין – פטורין.
הגמרא שואלת מברייתא האומרת ההפך:
ורמינהו: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו – חייב.
ומתרצת הגמרא שקריעה בחמתו הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. והמשנה כר׳ שמעון, הפוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה, והברייתא כרבי יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה[10].
משנה ברורה ואגרות משה לומדים מגמרא זו שקריעה נקראת מלאכה אפילו אם לא קרע על מנת לתפור. שהרי אם קורע הייתה מלאכה רק כשקורע על מנת לתפור גם רבי יהודה היה מודה שבקורע בחמתו פטור, מפני שאין זה נקרא קורע כלל.
3. שיטת המשנה־ברורה
כאמור, ביאר ב״ביאור הלכה" שאף קריעה שלא על מנת לתפור הינה מלאכה, ומביא שכך סברו רוב הראשונים. אך מבאר שחייב על הקריעה רק אם מתקיימים בה שני תנאים:
ד. לכל קריעה על מנת לתקן יש דין קריעה, אלא שאם התיקון העתידי הוא בגוף הדבר הנקרע — הרי זו מלאכה שצריכה לגופה, וחייב אפילו לר׳ שמעון. אך אם התיקון אינו בדבר הנקרע אלא בדבר אחר — אזי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וחייב רק לר׳ יהודה.
ומבאר בה״ל לפי זה את סוגיית "הקורע בחמתו", שיש כאן תיקון שאינו בגוף הדבר, שהלא הקריעה היא בבגד, והתיקון הוא באדם[11].
ה. המלאכה תוגדר כקריעה רק אם יש בה קלקול, כשהקלקול הזה נצרך לתיקון שיבוא אחריו. ובפותח בית הצואר ובקורע את הנייר אין שום קלקול, אלא יש תיקון מיידי, ולכן אין זה קורע כלל.
מכלל דבריו של הביאור הלכה עולה שקריעה זו מלאכה ייחודית — מלאכה שהיא קלקול בעצם הגדרתה. וחייב על קלקול שיש בו תיקון עתידי בגוף הדבר הנקרע.
4. שיטת האגרות משה
האגרות משה (או״ח ח״א, סימן קכב) דן בהרחבה במלאכת קורע. הוא מביא גם את דברי הבה״ל ודוחה אותם (ענף ז בסופו):
ואינו נכון כלל, והוא בלא טעם ובלא מקור מגמרא, ואף שבמשכן היה מלאכת קורע בנפילת דרנא ביריעה שהיה קלקול על מנת לתקן יש ודאי למילף לחייב כשהקריעה עצמה עושה את התיקון מכל שכן. אלא טעם רש״י הוא כדכתב הריטב״א, וכן סובר השו״ע והמג״א … ואין לדחות דברי רבותינו הראשונים בחנם.
התקפתו על המ״ב שלא ביאר כרבותינו הראשונים תמוהה, שהרי הוא עצמו דחה שם את דבריהם, וחלק הן על הריטב״א והן על המג״א[12].
בהמשך מפרש האגרות משה, כאמור, שחייב גם אם אינו קורע על מנת לתפור. אך זאת בתנאי שהקריעה תהיה ניכרת בתיקון, ואחרי התיקון יהיה אפשר לראות שהתיקון בא בזכות הקריעה[13]. וממילא צריך שהתיקון יהיה בגוף הדבר הנקרע, שאחרת אינה ניכרת. לכן אם קורע עטיפה כדי להוציא את האוכל שבתוכה — אין זה קורע כלל[14].
ומסביר האג״מ שהפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע משום שאין זו קריעה הניכרת, שמעמיד שאפשר לעשות בית הצואר בלי לקרוע. וזה לשונו:
ולכן הנכון לעניות דעתי שצריך לומר דרוב בני אדם תופרין באופן שאין צורך לקרוע כדי לפתוח בית הצואר, אלא שמתחילה הוא נעשה בבית הצואר פתוח, כמו שעושים בזמננו, רק שאירע שטעה ותפר באופן שהיה סתום, והוצרך עתה לקרוע כדי לפתוח בית הצואר. נמצא שאין פתיחת בית הצואר תיקון המוכרח לקריעה, ואף שהוצרך לזה לא ניכר שהוא נעשה על ידי קריעה, ואין להחשיב תיקון זה מתקן למלאכת קריעה.
קשה לשיטתו מדוע הקורע בחמתו חייב, הלא אין כאן תיקון בגוף הבגד, וודאי שלא תיקון הניכר. האג״מ מתייחס לסוגיה זו במילים ספורות:
ולא דמי לקורע על מתו ובחמתו, שהרי הוא תיקון הקריעה ממש בעצם.
ואולי כוונתו לומר שבקורע בחמתו עצם פעולת הקריעה היא תיקון, כי פעולת הקריעה היא שמרגיעה אותו, ולכן הרי זה כתיקון בגוף הבגד שניכר בבגד. וגם קורע על מתו יוגדר כתיקון בגוף הבגד שניכר בבגד, מאחר שצריך שהבגד יהיה קרוע.
ולא זכיתי להבין דבריו משני טעמים:
1. עדיין קשה לשיטתו סוגיית "ואין חותכין הנייר", בה ראינו שחייבה הגמרא משום "מתקן מנא". ולשיטתו יש לחייב משום קורע, שהלוא זו קריעה ניכרת, היוצרת נייר חתוך.
2. על משנת "הקורע על מנת לתפור" (עג,א) אומר רש״י:
פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אלא אם כן קורעו … אבל קורע שלא לתפור – לא הוי במשכן.
משמע שקורע על מנת "לתופרו יפה", ולא יראו שהיה שם נקב. וממילא אין הקריעה ניכרת בתיקון[12].
5. שיטת הריטב״א והחיי אדם
הדחקים בפרושי המשנה ברורה והאגרות משה הם משום שפשוט להם שקריעה נחשבת מלאכה גם אם קורע לצורך תיקון אחר, ולא על מנת לתפור (אולי למדו זאת מסוגיית "הקורע בחמתו"), ולדעתם אם התיקון הוא בדבר עצמו הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, ואם התיקון שלא בחפץ עצמו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. וראינו שעליהם להסביר מדוע
חותך הנייר והפותח בית הצואר אינם חייבים משום קורע.
אולם ראינו שהתוספות, הריטב״א, הבית יוסף[16] והמג״א כתבו שקורע אינה מלאכה אלא אם היא על מנת לתפור. ולשיטה זו פשוט שבקורע את הנייר ובפותח את בית הצואר אינו חייב משום קורע, אלא שצריך להבין למה קורע בחמתו נחשב מלאכה. שאלה זו כבר שאל על התוספות ר׳ עקיבא איגר בגליון הש״ס[17], והביאו הפוסקים בשמו.
והסביר זאת החיי אדם (הלכות שבת כלל כט, סימן א):
הקורע הוא מאבות מלאכות. ודוקא כשהוא לתקן, כגון שקורע על מי שחייב לקרוע עליו, דמתקן בקריעה זו שעושה מצוה. וכן הקורע בחמתו, שעושה נחת רוח ליצרו. כל זה לשיטת רמב״ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב (כן כתב הרמב״ם בפירושו ואזיל לשיטתו. אבל להפוסקים כרבי שמעון פטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואינו חייב בקורע אלא בקורע על מנת לתפור).
כלומר: גוף המלאכה הוא הקורע על מנת לתפור. ואם יש תיקון בקריעה שאינה על מנת לתפור, כקורע בחמתו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וחייב לרבי יהודה ופטור לרבי שמעון.
וכבר מצאנו סברה זו בקיצור בריטב״א על סוגיית "הקורע בחמתו" (קה,ב):
שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור. ועדיין צריך לבאר לשיטתם למה בסוגיית "חותכין הנייר" לא אסר ר׳ יהודה כקורע בחמתו. ומה שנביא להלן בהסבר דברי הרמב״ם שייך גם לכאן.
6. פירוש הרב אונטרמן
בספרו "שבט מיהודה" סובר הר״י אונטרמן כשיטת הריטב״א והחיי אדם וסיעתם, שאין קריעה אלא על מנת לתפור, ולא כבאור הלכה. כאמור, על שיטה זו קשה החיוב ב״קורע בחמתו". והסביר הר״י אונטרמן שבקורע בחמתו אין חשיבות לתוצאה, אלא לפעולה עצמה. ושני מיני קריעה יש, קריעה עבור תוצאתה, ובה אינו חייב אלא אם קורע על מנת לתפור; וקריעה שעצם הפעולה חשובה בה, ולה דין קריעה בלי להתחשב בתכלית. ולפי זה קורע בחמתו, העושה זאת להטיל אימה על אנשי ביתו[18], חייב משום קורע, הואיל ועצם פעולת הקריעה חשובה[19]. וכן הקורע על מתו, שפעולת הקריעה היא מצוה[20].
7. שיטת הרמב״ם
שלא כרש״י, פסק הרמב״ם שהקורע בית הצואר חייב משום קורע (שבת י, י):
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב … והפותח בית הצואר בשבת חייב.
ומכאן שקריעה שיש בה תיקון חייב אף אם אינה על מנת לתפור.
אולם לעניין קריעת נייר פסק הרמב״ם כבגמרא בביצה, שאינו משום קורע (כג, ו):
ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי.
וצריך להבין את הגדרת מלאכת קורע לשיטתו.
בעל האגרות משה אינו מתייחס לשיטת הרמב״ם, ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו בעניין זה. שלשיטתו קריעת נייר צריכה להיאסר משום קורע.
המשנה ברורה[21] מקשה קושיה זו, ומתרץ:
דלא שייך שם קורע ע״מ לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם.
ובקורע הנייר כאן אינו צריך אלא חלק אחד.
ב״נשמת אדם"[22] מתקשה בכך מאד, ומחלק תחילה בין נייר, שלא שייך בו קורע, לבין בד ועור:
דלא נקרא קורע אלא בדבר שנתחבר ע״י אריגה או תפירה בבגד או ע״י דבק … מה שאין כן בנייר. ואפשר דנייר שבזמניהם שהיו מעשבים לאו שמיה קריעה.
לשיטתו, שהגדרת קורע היא דווקא קורע על מנת לתפור, מסתבר מאד שבנייר, שלא שייכת בו מלאכת תפירה, אין בו גם קריעה. אך דוחה החיי אדם תרוץ זה משום "דמוכח בירושלמי" שיש קורע בעור[23].
ונראה לי אחרי העיון בדברי הרמב״ם שאכן משמע מדבריו כתירוץ זה. שזו לשון הרמב״ם (הלכות שבת י, י־יא):
(י) הקורע כ״י לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע להפםי״ה פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב, מפני שמיישב את ״עתו ב״בר זה … והפותח בית הצואר בשבת חייב.
(יא) המ״בק ניירות או עורות בקולן של םופרים וכיוצא בו, הרי זה תול״ת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות "בוקין או עורות "בוקין ולא נתכוין לקלקל בלב", הרי זה תול״ת קורע וחייב.
הרמב״ם אכן מחייב משום קורע בין בבגד, בין בנייר ובין בעור. אלא שבבגד (הלכה י) הרי זה אב המלאכה, ובנייר ועור (הלכה יא) "הרי זה תולדת קורע". ועוד חילוק בין ההלכות, שבבגד מכנה הרמב״ם את הפעולה "קורע", ובנייר ועור נקראת פעולת האיסור "המפרק".
כבר ביארתי בכמה מקומות[24] שלשיטת הרמב״ם יש לאב ולתולדה הגדרות שונות, ולכל אחד מהם כללים שונים. גם כאן אב מלאכת התפירה והקריעה שייך דווקא בבד. אך בנייר ועור, שלא שייך בהם תפירה וקריעה, ישנו איסור אחר הדומה לאב. מהויות אבות מלאכות תפירה וקריעה הן חיבור ופירוק. מהויות אלו שייכות גם בנייר ובעור, אך לא כתפירה וקריעה אלא כהדבקה והפרדה.
לכן יפה כתב הרמב״ם שפותח בית הצוואר חייב משום קורע, שהרי זו
קריעה לתיקון בגד העשוי בד, ששייך בו תפירה וקריעה. אבל הדומה למלאכת קריעה השייך בנייר היא דווקא הפרדת ניירות דבוקים, ולא קריעתם. לכן פירוק ניירות דבוקין אסר הרמב״ם משום תולדת קורע, וקריעת נייר אינה אסורה משום קורע אלא משום מכה בפטיש.
8. פסק השולחן ערוך
לעניין פתיחת בית הצואר פסק השולחן ערוך כרש״י, שחייב משום "מתקן מנא", ולא כרמב״ם שחייב משום קורע, משום שאינו על מנת לתפור[25].
גם את קריעת הנייר אסר שו״ע "מפני שהוא כמתקן כלי" ולא משום קורע, לפי שאינו על מנת לתפור[26].
אך את המפרק ניירות דבוקים חייב משום תולדת קורע (שם סעיף יד), כלשון הרמב״ם. הנשמת אדם (שם אות א) תמה על השו״ע (ועל הרמב״ם) בפסק זה, ונשאר בצריך עיון. אולם לפי דברינו בהסבר דברי הרמב״ם אין כאן קושיה: התנאי של "קורע על מנת לתפור" אינו אלא באב מלאכת קורע, ולא בהפרדת ניירות שאינה אלא תולדה.
לסיכום: למחבר הגדרת קריעה היא דווקא על מנת לתפור (כתוספות וריטב״א); אב המלאכה שייך רק בבד, שיש בו תפירה (כרמב״ם); פירוק נייר הוא תולדת קורע, אך קריעת נייר לא.
9. קריעת מעטפת נייר
נבחן לאור דברינו האם מותר לקרוע עטיפת נייר בכדי לקחת את האוכל שבתוכה.
למשנה ברורה הרי זה אסור מדרבנן משום קורע. שהרי:
- בניגוד לרמב״ם ולמחבר, למ״ב יש אב מלאכת קורע בנייר.
- הואיל וקורע לצורך תיקון אסור למרות שאינו על מנת לתפור.
- הואיל והתיקון אינו בנייר עצמו אלא באוכל, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאיסורה מדרבנן.
לאגרות משה הרי זה מותר מצד הדין, מאחר שאין תיקון בגוף הנייר עצמו. אולם למעשה הוא מתיר רק אם הקריעה היא לצורך שבת[27].
לפי דברינו, גם לשו״ע אין בזה איסור:
- אין איסור קורע (אב המלאכה), כי אין אב קורע בנייר.
- אין איסור מפרק (תולדה דקורע), משום שאינו מפרק ניירות דבוקים.
- אין איסור משום תיקון מנא הואיל ושאין תיקון בנייר עצמו.
[1] נשנה במילים אלו גם בפי״ג מ״ב.
[2] ובדומה במלאכת מוחק ("ע״מ לכתוב") בלבד.
[3] או לפחות אינה מלאכה הצריכה לגופה, כפי שנראה בהמשך.
[4] בגמרא שם: ״אמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים — חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע". כלומר: חייב משום קוצר רק אם צריך לעצים. ומסביר התוספות
[5] בדף קה,ב ד״ה "אלא חמתו אחמתו קשיא" (משם הציטוט בהמשך), ובמקומות נוספים.
[6] ובדומה אפשר לומר אף על "המוחק על מנת לכתוב".
[7] תרגום: קריעה במשכן האם הייתה? רבה ור׳ זירא אמרו שניהם: שכן יריעה שנפל בה נקב של תולעת קורעים בה ותופרים אותה.
[8] קורע את מקום הכנסת הראש בחלוק חדש.
[9] יעויין למשל בריטב״א במכות שם.
[10] נקטנו כרש״י, שתרוץ זה מתרץ הן את הסתירה מ״מתו" והן מ״חמתו". ויעויין בתוס׳ ד״ה "הא ר׳ יהודה".
[11] וראה בדבריו, שמסביר כך גם את ״זומר וצריך לעצים״, שהבאנו למעלה בהערה 4.
[12] בענף ו׳ בפסקה הפותחת "ויש ראיה גדולה" מביא את פירוש הריטב״א המובא בב״י וכותב עליו "והוא תמוה". ועל דברי המג״א שהלך בשיטתם כתב שם: "ופלא על המג״א שלא חש לקושיה זו".
[13] ומדבריו (בענף ו): ״אבל בקורע … אחרי שכבר הוצרך לזה ניכר לעולם שהתיקון בהתפירה נעשה בקריעה, לכן יש להחשיב תיקונו שהוא בהקריעה … וכיון שמצינו בו תיקון ממש הניכר שהוא רק מהקריעה הוא ככל מלאכות …״.
[14] ע״פ דברי התוספתא (שבת פט״ז): "קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין". הובאה בב״י ובמג״א.
[15] [ואולי כוונת האג"מ בקורע רגיל ע"מ לתפור, שהקריעה ניכרת לתופר קודם שתיקן. הערת העורך]
[16] בסימן שיז, לעניין הפותח בית הצואר.
[17] שבת עג,ב על תוס׳ ד״ה "וצריך". יעויין שם. והקשה דווקא על תוספות משום שמפורש בדבריו שגם לר׳ יהודה הקורע שלא על מנת לתפור פטור.
[18] "למירמי אימתא אאינשי דביתיה". לשון התוספות (שבת צד,א ד״ה "ר׳ שמעון פוטר").
[19] סברא דומה מצאנו ברש״י (ביצה כז,ב ד״ה "חלה טמאה"), שאומר ששרפת קדשים מוגדרת כמלאכה הואיל והיא מצוה.
[20] על דבריו לעניין הקורע על מתו יש להקשות מדברי התוספות בסוגית "הקורע בחמתו" (קה,ב ד״ה "הא"), שכתבו "א בל גבי קריעת א בל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה, שיוכל ללובשו בכל שעה". משמע מדבריהם שחשיבות קריעת האבל היא כדי שיוכל ללבוש את הבגד, ולא עצם פעולת הקריעה.
אך דברי התוספות עצמם צריכים עיון. שבתחילת דבריהם מובאת שיטת ר״י האומר שתרוץ הגמרא "הא ר׳ יהודה הא ר״ש" הוא לקורע בחמתו בלבד, ולא לקורע על מתו, שקריעה על מתו הינה מלאכה שצריכה לגופה, משום שקריעה זו היא מצוה. (ומקשה עליו תוס׳ שהגמרא קוראת לברית המילה "מקלקל", למרות שהיא מצוה. ומתרץ מה שהבאנו בשמו למעלה, שקריעה על המת יש בה גם תיקון).
אם כן מתחילת דבריו משמע שהמצוה היא זו שמגדירה את המלאכה, ומסוף דבריו שהאפשרות ללבוש את הבגד היא שמגדירה את המלאכה.
שיטת התוספות תובן ע״פ דבריהם בהמשך (קו,א ד״ה "בחובל"), שם אומרים: "ור׳ אבהו, אע״ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון, מ״מ צריכה לגופה חשיב". ולפי זה דברי התוספות כאן פשוטים: בגלל המצוה, הקריעה על מתו נחשבת צריכה לגופה, אבל עדיין זה לא מספיק לחייב, הואיל וסוף סוף בקריעה זו הוא מקלקל את הבגד. ועל כך מתרצים התוספות שיש בקריעה זו תיקון בבגד עצמו, בכך שיוכל ללובשו בימי אבלו. והסברא בזה היא שלתוספות הגדרת "צריכה לגופה" תלויה בכוונת האדם, ואילו הגדרת "מקלקל" תלויה במציאות (גם דבר זה מפורש בתוספות ד״ה "בחובל", שכתב "דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה").
לפי זה דברי תוספות אלו הינם הוכחה להסבר הרב אונטרמן, שכשיש חשיבות לעצם המצוה הפעולה נחשבת צריכה לגופה.
[21] בביאור הלכה סימן שמ סעי׳ יג ד״ה "אין שוברין".
[22] על חיי אדם שם סעי׳ ה אות ב. הובא בבה״ל שם.
[23] [כוונתו לדברי הירושלמי (שבת ז, ב): "ואית דמחלפין: קריעה בעורות וחיתוך בבגדים". וכבר עמד בשו״ת חלקת יעקב (במהד׳ החדשה או״ח סימן קסד אות ב. דן שם בחיתוך נייר טואלט בשבת. יעויי״ש) על כך שזו לישנא בתרא בירושלמי הנ״ל, אך ללישנא קמא אומר הירושלמי "חיתוך בעורות קריעה בבגדים באמצע וחיתוך בעורות מן הצד", וללישנא זו אין קריעה בעורות. ויפה הסיק החלקת יעקב ש״הרמב״ם … סבירא ליה כלישנא קמא דירושלמי", ובזה תירץ קושיית החיי אדם. הערת העורך]
[24] ראה למשל בפרק ״ריסוק ירקות בשבת״, הערה 8 (לעיל עמי רמט), שם הבאנו את דברי ר׳ אברהם בן הרמב״ם בעניין.
[25] סימן שיז סעיף ג. והטעם מובא בבית־יוסף.
[26] סימן שמ סעיף יג. וראה בבה״ל שם ד״ה "אין שוברים" שאיסור זה הוא מדרבנן.
[27] שם ענף ו ד״ה "וצריך לומר".