הנחת סוללה במכשיר שמיעה בשבת

סימן שט"ו

1. השימוש במכשיר שמיעה בשבת
2. סיבות להתיר הכנסת הסוללה בשבת
3. חשש מוקצה בהכנסת הסוללה
4. עיון בתשובת האגרות משה הנוגעת לעניין
5. עיון בתשובת מנחת שלמה בעניין חשמל בשבת
6. האם בהפעלת מכשיר חשמלי שייך איסור "הולדה"
7. דעת מנחת שלמה לאסור הכנסת סוללה מדין הכנסת רצועה במנעל
8. מחלוקת הראשונים באיסור הכנסת מוכין לכר בשבת
9. דברי התוספות לגבי הכנסת חוט לסרבל והתאמתם לענייננו
10. הלכה למעשה בדין הכנסת הסוללה
11. הערות

בס"ד

לכבוד מורנו ורבנו הרב שלמה אבינר שליט"א^[2]

השלום והברכה,

כבודו התקשר אלי לשמוע אם אכן אבי הרב משה בוצ'קו זצ"ל התיר להניח סוללה במכשיר שמיעה בשבת, כפי ששמע ממאן דהו.

אין המידע הזה נכון. אבא זצ"ל היה גר על ידי ובשנים אחרונות מרוב ענוותנותו לא רצה לפסוק אלא פנה אלי. ולמעשה הוא היה סובל מבעיות שמיעה חמורות ולא החליף סוללה בשבתות. גם אני עד היום לא הבעתי דעתי בעניין.

אמנם אחרי עיון בשאלה נראה לי שאפשר להתיר זאת בשעת הצורך. ואף שכמובן שצריך להיות מאוד זהיר בענייני החשמל שלא להתיר יותר מדי כדי לשמור על קדושת השבת מחד, אבל מאידך בשעת חולי וצורך אנו חייבים לפסוק על פי הדין ולא להמציא גזירות מעצמנו.

1. השימוש במכשיר שמיעה בשבת

והנה הסכמת הפוסקים שמותר להשתמש במכשיר זה בשבת^[3], ובאמת עיקר המלאכה היא בזמן השימוש^[4]. שהמכשיר קולט על ידי החשמל את גלי הקול ומגביר אותם ויש כאן איזושהי יצירה. אמנם הסכמת הרבה מן הפוסקים להתיר גם השימוש במכשיר השמיעה וגם פתיחת וסגירת המעגל לפי הצורך^[5].

2. סיבות להתיר הכנסת הסוללה בשבת

ואם מקבלים זאת למאי ניחוש בהכנסת הסוללה. אם הרעשים מפעילים את הסוללה, הלוא ראינו שאין בזה איסור, וקל וחומר בהכנסת הסוללה כשעדיין אין החולה נהנה מהמכשיר.

נאסור מצד תיקון כלי או בונה?^[6]; הלוא אין בניה בכלים אלא בעושה כלי, וכאן גם הסוללה וגם מכשיר השמיעה עשויים כבר אלא שעל ידי הקשר שביניהם המכשיר פועל, ואם כן ודאי שאין בזה תיקון דאורייתא כי אין שום שינוי בכלים עצמם – המכשיר נשאר אותו מכשיר והסוללה אותה סוללה אלא שכשהם ביחד המכשיר פועל. והיות שהתרנו את הפעלת המכשיר, נמצא שאין בהנחת הסוללה איסור דאורייתא ויתכן שאין בה אפילו איסור דרבנן. ונראה שגם לחזון איש שרואה בסגירת מעגל בונה או מכה בפטיש זהו דווקא כשסגירת מעגל זה יוצרת משהו מה שאין כן בנידוננו^[7]. בנוסף, כאמור, דברי החזון איש אינם מקובלים להלכה פסוקה ומי שאינו חושש לו יש לו על מי לסמוך.

ואם נקבל שאין כאן אלא איסור דרבנן יש מקום להקל אם יכניסנו בשינוי מטעם תרי דרבנן עבור חולה או עבור מצווה.

3. חשש מוקצה בהכנסת הסוללה

אלא שמכל מקום נראה לי שהסוללה היא מוקצית; הסוללה הישנה ודאי מוקצית וצריך להפיל אותה ולא להוציאה כדרכה, ולגבי החדשה יש להסתפק אם היא מוקצית, כי יתכן שאף שאנו מקילים להכניסה מחמת השיקולים הכתובים לעיל לצורך החולה כבד-השמיעה, אין קולא זו מפקיעה את שם האיסור שיש בהכנסת הסוללה, ואם כן הסוללה נשארת מוקצה. ואפילו אם אין כלל מלאכה בהכנסת הסוללה בשבת, יתכן שאין סוללה נחשבת "כלי" והיות ובדרך כלל אין צורך להכניסה בשבת הרי שהיא נחשבת מוקצה. מטעם זה נראה כי מי שנצרך להכניס סוללה למכשיר שמיעה בשבת, צריך להכניסה כלאחר יד כגון ביד שמאל כדי שיהיה תרי דרבנן עבור חולה או עבור מצווה. כלומר לא רק שהכנסת הסוללה למכשיר צריכה להיעשות בשינוי וכפי שהתבאר לעיל, אלא גם החזקת הסוללה על מנת להכניסה צריכה להיעשות בשינוי וכלאחר יד.

אם כן למסקנת הדברים אין להתיר הכנסת סוללה למכשיר שמיעה בשבת אלא עבור חולה ובשינוי.

4. עיון בתשובת האגרות משה הנוגעת לעניין

כדי לחזק טענתנו שאין איסור מלאכה בהכנסת הסוללה נעיין בשתי תשובות של גדולי הפוסקים בעניין מכשיר שמיעה:

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל באגרות משה (חלק ד סימן פה) התיר את השימוש במכשיר שמיעה, והמעיין בדבריו יראה שאין להבחין בין שימוש במכשיר לבין הנחת הסוללה, כי הנה בתשובה הקודמת הוא ראה ארבעה איסורים בשימוש מיקרופון בשבת^[8], ועל כולם הוא כותב שאינם שייכים במכשיר שמיעה (וכפי שנראה להלן, אינם שייכים גם בהנחת הסוללה):

א. שימוש במיקרופון אסור משום השמעת קול^[9], ואילו במכשיר שמיעה התיר כי לא משמיע לרבים; הנה גם בהנחת סוללה אין השמעת קול.

ב. שימוש במיקרופון אסור כמו כל שימוש בכלי שיר משום גזירה שמא יבוא לתקן^[10]. וכתב שבמכשיר שמיעה זה דבר שלא שכיח ולא גזרו^[11], ואוסיף על דבריו שאינו בכלל כלי שיר כי אף אחד לא שומע כלום, מה שאין כן במיקרופון שאפשר לדמות לכלי שיר בגלל הקול הגדול שנשמע על ידי כולם, אבל מכשיר שמיעה אינו כלי שיר כלל; כמובן, בהנחת הסוללה שאין בה השמעת קול כלל ודאי שאין לגזור מעצמנו.

ג. מה שאסר הוא עצמו (בתשובה הקודמת) במיקרופון בגלל חשש מלאכה שנעשה שם רושם של הברותיו, אסר רק במיקרופון ולא במכשיר שמיעה כי גם במיקרופון האיסור לא ברור, ולכן במקרה של חולה אין לאסור; גם מצד זה אין מה להחמיר יותר בהנחת הסוללה שאין בה דיבור כלל.

ד. מה שאסר במיקרופון משום השתמשות קול החשמל בדיבורו שאולי זה מלאכה, כותב שבמכשיר שמיעה שהוא צורך גדול אין אנו מתחשבים בחששות האלו שאינן ברורות; ואם כן קל וחומר בהנחת הסוללה שאין לחשוש לזה.

5. עיון בתשובת מנחת שלמה בעניין חשמל בשבת

נעיין גם בתשובתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך במנחת שלמה (חלק א סימן ט).

בעל המנחת שלמה האריך מאוד לחזק את ההיתר להשתמש במכשיר שמיעה והסביר שאין בהפעלת מכשיר חשמלי (כשלא נעשה על ידו מלאכה) איסור תורה של בונה או מכה בפטיש. הוא דוחה את הדעה שרואה בכלי חשמלי כבוי ככלי מת שחוזר לתחיה בהזרמת הזרם, ומבחין בין עשיית כלי ושימוש בכלי. הפעלת המכשירים אינה כרוכה בעשיית הכלי כי הכלי כבר עשוי ואין זה אלא שימוש בכלי. לעניין זה הוא מביא את מחלוקת האחרונים אם עריכת שעון^[12] יש בה משום מלאכה. לדעתו אין בה משום מלאכה כי עשוי לכך^[13], אבל טוען שאפילו מי שסובר שיש איסור מכה בפטיש בעריכת שעון הרי זה בגלל שהפסק הילוכו לא היה רצונו^[14], אבל בפתיחת וסגירת זרם חשמל ששם עיקר רצונו של האדם שתהיה לו אפשרות שיפעל ושיפסיק לפעול, כולם יודו שזה נקרא שימוש ומותר, וזה לשונו:

כן דעת כל הפוסקים שכל דבר שאינו עשוי להיות קיים תמיד, אלא רגילים לפרקו ולהחזירו הרי זה מותר ואין בזה לא משום בנין ולא משום תיקון מנא.

וכותב בצורה מפורשת שמדובר אפילו אם הוא אינו ראוי לכלום כשהוא מפורק ולמד דין זה מכוס של פרקים^[15] (כוס עשוי חלקים שמחברים אותו כשרוצים לשתות ומפרקים אותו בתום השימוש) שאינו ראוי לכלום כשהוא מפורק.

הוא מעלה סברא שהכנסת זרם היא מעשה רב^[16] ועל כן יהיה דינה חמור יותר מקפיץ של שעון אבל דוחה זאת משני טעמים:

א. כי זה מיועד מעיקרו לא להישאר כך לעולם, ואם כן אף אם נחשיב כאן את החבור עם הזרם כמעשה רב של תקיעת יתדות בחוזק גם כן מותר כיוון שאינו עשוי להתקיים.

ב. וטעם שני כי לא נקרא מעשה רב בגלל מציאות פיזית אלא בגלל מעשה רב של אדם וזה לשונו:

וגם יותר נראה דהחשיבות של מעשה רב הוא לא בגלל התוצאות אם הן חשובות או לא כי אם מפני שהמעשה עצמו יש בו טורח גדול לעשותו או שהתיקון נשאר בו לעולם, וכאן בהכנסת זרם אף שהתוצאה מפעולה זו חשובה מאד, מכל מקום כיוון שהוא כבר ערוך ומתוקן לכך ומצד עיקר המעשה הוי ליה רק מלתא זוטרתא וגם לא מתקיים, ורגילין לעשותו תדיר בכל עת ובכל שעה מסתבר שאין זה חשיב מכה בפטיש^[17](שם).

6. האם בהפעלת מכשיר חשמלי שייך איסור "הולדה"

הגאון בעל הבית יצחק (יורה דעה, חלק ב, לא) קבע כי בפתיחת זרם חשמלי יש איסור דרבנן משום מוליד דבר חדש כמו שיש איסור דרבנן להכניס ריח בבגד או להפוך דבר קפוא לדבר נוזלי. בעל מנחת שלמה חולק עליו וסובר שאינו רואה בזה איסור דרבנן משום מוליד דבר חדש כי לא נקרא מוליד דבר חדש אלא במה שאינו עשוי לכך תדיר כגון להכניס ריח בבגד שהבגד לא עשוי לכך, ובכלל לדעתו אין להוסיף איסור מוליד דבר חדש שהוא איסור דרבנן אלא היכן שהם אמרו, וכך מסקנתו ההלכתית להיתר:

כיוון שכן נראה לעניות דעתי שמותר לדבר בשבת עם אנשים אשר אזנם כבדה משמוע, ולא מיבעיא אם הם משתמשים במכשיר כזה שאין הזרם בא מבחוץ אשר המדבר מול המכשיר רק גורם שינויים קלים בעצמת הזרם, אלא אפילו נגד מכשיר כזה אשר בשעה שהוא נח לא זורם בו שום זרם ורק מחמת קול המדבר נוצר ומתחדש כל פעם זרם אשר לכאורה יש לחשוש שהמדבר חשיב כפותח וסוגר לסירוגין כמה פעמים ברוח פיו את הזרם, אפילו הכי נראה לעניות דעתי דשרי ואין המדבר חשיב כלל כעושה בנין לשעה וגם לא אסור משום מוליד (שם).

ועל פי זה לא רק מכשיר שמיעה מותר אלא גם טלפון ומאוורר,
וזה לשונו:

נתבאר לפי זה דלעניות דעתי נראה דבכהאי גוונא דלא עשה כלל שום הדלקה או כיבוי כי אם מחבר רק את הטלפון עם הזרם אין לאסור בשבת ויום טוב לא משום מכה בפטיש ולא משום מוליד (שם).

אם כן למעשה אין איסור אלא שצריך להימנע משני טעמים. האחד בגלל החשש שאנשים לא יבחינו בין מכשיר אלקטרי שעושה מלאכה למכשיר אלקטרי שאינו עושה מלאכה ושנית בגלל האי גברא רבה בעל הבית יצחק שאסר פתיחת זרם אלקטרי משום מוליד דבר חדש.

ולמעשה אין להשתמש בפתיחת וסגירת זרם אלקטרי אלא בשעת צורך גדול שבו מעמידים את ההלכה על פי עיקר הדין.

7. דעת מנחת שלמה לאסור הכנסת סוללה מדין הכנסת רצועה במנעל

לפי זה לכאורה כל שכן שהכנסת הסוללה מותרת כי אין כאן פתיחת זרם ועל כן אין כאן מכה בפטיש, וגם אין כאן מוליד דבר חדש ולכן לכאורה אין לאסור כלל, אולם מה נעשה שהרב עצמו כתב לאסור בשני מקומות:

א. במנחת שלמה חלק ב סימן יח, אף שמתיר לכבות ולהדליק את מכשיר השמיעה, אוסר להכניס את הסוללה וזה לשונו:

אולם דבר זה ודאי שאין להכניס אבן חשמלי (הכוונה סוללה) במכונה משום דהוה על כל פנים כהכנסת רצועה במנעל דמבואר בסימן שיז דחשיב כמתקן מנא.

ב. בסימן יז מביא דין זה בסוגריים עם תוספת וזה לשונו:

וגם לא להכניס אבן בשבת כי דומה להכנסת רצועה חדשה תוך מנעל ישן שכתב המגן אברהם סימן שיז דאסור.

התוספת של הבאת המגן אברהם חשובה להבין את דבריו. כי הנה בסימן שיז סעיף ב מובא בשולחן ערוך:

נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל… מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור", והוסיף הרמ"א: ודווקא שיוכל להחזירו בלא טורח אבל אם צריך טורח לזה אסור דחיישינן שמא יקשור.

ולכאורה מדברי השולחן ערוך אפשר ללמוד שלהכניס רצועה למנעל או לסנדל בפעם הראשונה אסור^[18] ומכאן האיסור להכניס את הסוללה. ברם יש לחלק ולומר שרצועת הסנדל מהודקת היטב למנעל או לסנדל וזה חלק מעשיית הסנדל ועל כן יש בזה שם מלאכה, אבל אין זה דומה כלל לסוללה בתוך מכשיר שמיעה שאין כלל חיבור בין הסוללה למכשיר, הסוללה רק מונחת במכשיר.

אולם בקריאת המגן אברהם אפשר להבין כוונת הרב, כי במגן אברהם ס"ק ז כתב וזה לשונו:

אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא והוא הדין בסרבל או במכנסיים (כך מוזכר בתוספות ורא"ש והג"א והמרדכי) אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא (בית יוסף סוף סימן זה) ואם כן אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם.

נראה מדבריו "ואם כן אסור להכניס משיחה לשם" שלא רק הרצועה שהיא חלק אינטגרלי של המנעל אסור להכניס אלא גם שרוך. ואף שהשרוך אינו מהודק לנעל, עם כל זה אסור כי בזכות השרוך אפשר ללבוש את הנעל בצורה נוחה, וכך גם בסוללה, אף שאינה דבוקה למכשיר אבל בזכותה אפשר להשתמש במכשיר ועל כן יש בזה מלאכה, מדרבנן כמובן^[19].

8. מחלוקת הראשונים באיסור הכנסת מוכין לכר בשבת

נעיין בדין זה מהמקור ונראה מה נעלה בעזרת ה' במצודתנו.

המקור הוא בגמרא בשבת (מח, א) שאומרת שמותר להחזיר מוכין לתוך כר אבל להכניסם פעם ראשונה אסור.

על טעם האיסור נחלקו הראשונים.

הרמב"ם (שבת פרק כב הלכה כג) מסביר שהאיסור להכניס מוכין חדשים לכר הוא משום גזירה שמא יתפור, ועל פירושו יש לשאול שתי שאלות: א. מדוע מותר להחזיר מוכין ישנים ולא גוזרים שמא יתפור; ב. מדוע לדעתו אין איסור בדבר משום גמר מלאכה. על שתי שאלות אלו כתב בספר דברי ירמיהו^[20] על הרמב"ם (שם) תשובה וזה לשונו:

ונראה משום דלא תפרן עד עתה אין לחוש שיתפרן עכשיו, אבל מטעם שיווי מנא יש לומר לרבינו אין לחלק בין חדשות לישנות.

ומבואר בדבריו שלדעת הרמב"ם גם במוכין חדשים אין כאן איסור מתקן כלי. ונראה הטעם משום שלקרב שני דברים ביחד בלי שיש ביניהם חיבור אינו נקרא תיקון כלי כי כל חלק נשאר כפי שהיה ואין זה דומה לכל הדוגמאות שראינו שיש כאן תיקון כלי^[21].

נקודה זו מאוד חשובה לענייננו כי לפי זה ברור שאין איסור תיקון כלי על ידי הנחת הסוללה במכשיר שמיעה כי אין חיבור ביניהם ולא היה שום שינוי לא בסוללה ולא במכשיר שמיעה.

אמנם רש"י ושאר הראשונים לא פירשו כרמב"ם והם ראו בהכנסת המוכין בפעם הראשונה איסור תיקון וזה לשונו של רש"י:

שלא היו מעולם לתוכו, דהשתא עביד ליה מנא (שבת מח, א ד"ה בחדתי).

ונראה שהטעם שלא פירשו כרמב"ם הוא בגלל הקושיה שהקשינו – אם האיסור הוא גזירה שמא יתפור מה לי חדש מה לי ישן, אבל לדעת רש"י שהאיסור הוא משום תיקון כלי, הרי שהכנסת המוכין לתוך כר חדש היא מה שהופך את הכר לכר כי לפני כן היה סתם חתיכת בד, אבל ברגע שכבר הכניסו בו המוכין פעם אחת כבר יש לבד הזה דין כר ועל כן בחזרת המוכין אין איסור.

ועל פי זה יתכן שהכנסת הסוללה בפעם הראשונה במכשיר שמיעה תקרא תיקון כי עדיין אין זה מכשיר שמיעה ועל ידי ההכנסה הראשונית הוא מקבל שם של מכשיר שמיעה, אבל מהרגע שהכניסו פעם אחת סוללה שכבר יש לו מציאות של מכשיר שמיעה, נראה כי גם לרש"י לא שייך בזה תיקון.

ואין לדחות שכל ההיתר בכר הוא דווקא אם מחזיר את אותם המוכין אבל אם מחזיר מוכין אחרים אסור וכאן הלוא מכניס סוללה אחרת. אין זה הגיוני כי התיקון הוא בכר ולא במוכין^[22].

9. דברי התוספות לגבי הכנסת חוט לסרבל והתאמתם לענייננו

ונעיין עכשיו בדברי התוספות (שבת מח, א ד"ה הא בחדתי הא בעתיקי):

אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל, אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיוון דעתיקי ובלבד שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא יתקע, דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור נראה דאסורין להחזיר כדאסרינן בריש כל הכלים (דף קכב, ב) החזרת שידה תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע^[23].

חוטי הסרבל הם החוטים של המעיל שעל ידם ניתן לסגור את המעיל. מלמדנו תוספות שהחזרתם אסורה אם יש חשש שיחוברו לתמיד למעיל. שוב, מדברי התוספות אין לנו ראיה לאסור הכנסת הסוללה למכשיר שמיעה, כי לא שייך בסוללה תקיעה שמחברת את הסוללה למכשיר, ואדרבה, המכשיר עשוי בצורה כזאת שבקלות ובלי טורח אפשר להכניס ולהוציא הסוללה מאחר והסוללה לא אמורה להישאר עם המכשיר אלא רק עד שתתרוקן, ורגיל הוא להחליפה מזמן לזמן^[24].

וכן, כאמור למעלה, מדברי המחבר והרמ"א (הלכות שבת סימן שיז סעיף ב) גם כן אין לראות איסור, שכן כתבו:

נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור^[25]. הגה: ודווקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה, אסור דחיישינן שמא יקשור^[26] (תוספות והרא"ש פרק במה טומנין).

ויש לומר שכל האיסור הוא דווקא אם יש חשש של חיבור אמיתי^[27], מה שאין כן בהכנסת הסוללה.

ומעתה, גם מדברי המגן אברהם שהוסיף שכן הדין גם ברצועות של מכנסיים ובשרוכים של נעליים (שאינם כל כך מהודקים), אין להוכיח איסור לעניין הכנסת סוללות, כי זה לשון המגן אברהם (סימן שיז ס"ק ז):

אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא והוא הדין בסרבל או במכנסיים (כן מוזכר בתוספות ורא"ש והג"א והמרדכי) אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא (בית יוסף סוף סימן זה) ואם כן אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם.

אמנם המגן אברהם אוסר להכניס שרוך בנעל אבל הטעם הוא משום שמבטל אותו להישאר בנעל מה שאין כן בסוללה^[28].

10. הלכה למעשה בדין הכנסת הסוללות

ועיין גם בדברי הרב עובדיה יוסף שמתיר אפילו להכניס שרוך בנעל וזה לשונו (יביע אומר חלק ט אורח חיים סימן קח אות קסב):

הנה בזמנינו שיש כמין לולאה סביב הנקב של הנעל ובנקל אפשר להשחיל שרוך, יש להקל… כיוון שהכל נעשה בלי שום טורח וגם בלי חשש פן יקשור קשר של קיימא^[29].

ובהכנסת הסוללה הלוא אין חשש שמא יקשור וגם אין קושי כלל להכניסו, ועל פי דברים אלה נראה שיש מקום להתיר.

לסיכום, סברות ההיתר הן: א. סוללות במכשיר שמיעה אינן מהודקות למכשיר ואינן נחשבות כחלק מצורת המכשיר ואינן דומות לרצועות המנעלים המוזכרים לאיסור בתוספות; ב. רק בהכנסה הראשונית של הסוללה למכשיר בפעם הראשונה יש מקום לדון זאת כגמר עשיית המכשיר וכתיקון מנא; ג. שיטת הרמב"ם שגם בהכנסת מוכין לכר אין איסור מתקן מנא אלא גזרה שמא יתפור, וזה אינו שייך בהכנסת סוללות; ד. שיטת הט"ז שמותר להכניס רצועות למנעל חדש; ה. דעת קצות השולחן שאין איסור להכניס שרוכים חדשים למנעל ישן הואיל ויש לשרוכים שם כלי גם לפני שמכניסים אותם למנעל וכן כתבו עוד אחרונים וסברא זו שייכת גם לגבי סוללות במכשירי שמיעה; ה. גם בדברי המגן אברהם האוסר הכנסת שרוכים למנעל חדש, משמע שהאיסור הוא רק באופן שמבטל את השרוכים למנעל, ולפי זה בסוללות יש להתיר כי הלוא אין מבטלים אותם שהרי הסוללות למכשיר עומדות להחלפה מפעם לפעם; ו. דעת כמה אחרונים שרק במקום שיש טורח להכניס או חשש שמא יקשור קשר של קיימא יש איסור, ואם כן בסוללות אין איסור.

אמנם יש הבדל גדול בין הנחת הסוללה לפתיחת או סגירת הזרם והוא שאכן פתיחת או סגירת הזרם היא פעולה הנעשית תדיר ואם לא נתיר זאת האדם לא יוכל לשמוע, מה שאין כן הנחת הסוללה במכשיר אינה נצרכת להעשות דווקא בשבת, שרוב רובם של הסוללות פעילים כמה ימים ואין צריך להחליפם תדיר ועל כן אין צורך גדול להתיר כי אפשר להתארגן ולהניח סוללה חדשה לפני שבת. אמנם אין זה איסור מעיקר הדין^[30].

והיות וראינו שיש גם איסור מצד זה שהסוללה מוקצית צריך ללמד לאנשים להחליף את הסוללה לפני שבת ואם נתקעו וזה שעת הדוחק לכבד שמיעה שנחשב כחולה יש מקום להקל ובתנאי שיכניסו את הסוללה ביד שמאל על פי הכלל שמותר לעבור על אסור דרבנן בשינוי עבור חולה שאין בו סכנה. (שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח, סעיף יז) וצריך להדגיש שאין זה פתח להשתמש בכל מיני כלי חשמל בשבת, אלא שהדבר מותר לחולה וככה לא יבואו לזלזל באיסורי שבת.

מה שנראה לעניות דעתי כתבתי ואשמח לדעת דעתו של כבודו בנידון. כי הנה אני רגיל לפנות לכבודו ולקבל פסקיו. והרשיתי לכתוב דעתי רק בגלל שכבודו התקשר אלי.

בברכת התורה ובתפילה שיתקיים בנו ה' ילחם לכם ויובסו כל אויבינו.

[29] וכעין זה מבואר בשו"ת בצל החכמה (המובא ביביע אומר שם) שאביו ועוד פוסקים (שהובאו בתשובת אחיו בעל הבאר משה) התירו להכניס רצועות חדשות במנעל ישן, וכתב לחדש שגם האליהו רבה לא אסר אלא בסוג של רצועות שאין להם שם בפני עצמם עד שמכניסם למנעל, אך בשרוכים שלנו שהם ארוגים יש להם שם כלי כבר לפני שמכניסים אותם למנעל, ואין בהכנסתם אלא הרכבת כלי בכלי אך לא תיקון כלי חדש. ועל פי זה כתב גם היביע אומר להקל בשרוכים שלנו.

[30] יש לציין שבניגוד לאמור לעיל, בשו"ת באר משה (חלק ו בקונטרס אלקטרי סימן טו אות טו) כתב לאסור הכנסת סוללות למכשיר שמיעה משום מתקן מנא למרות שהוא עצמו מתיר להכניס שרוכים חדשים לנעליים (כמובא בשמו בשו"ת יביע אומר הנ"ל), ואינו מסביר דבריו. וכפי הנראה הבין שיש חילוק בין הכנסת שרוכים למנעל לבין הכנסת סוללה למכשיר שמיעה, שהמנעל הוא כלי גם בלי שיכניסו לתוכו שרוכים, ויש בו שם מנעל ושימוש כמנעל גם בלי הרצועות, ותפקיד הרצועות הוא רק לחזק ולהחזיק את המנעל הרגל, ולכן שייך לומר שאין הכנסת הרצועות נחשבת כמתקן מנא למנעל. אולם במכשיר שמיעה, בלי הסוללה הרי הוא כאבן שאין לה הופכין, ולכן סבירא ליה כל כך בפשיטות שבהכנסת הסוללה למכשיר הריהו כמתקן כלי.

[1] בעריכת הרב יצחק קושילבסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו. נכתב לפני כתיבת המאמר על "שימוש בחשמל בשבת" ויש דברים שמובאים כאן והורחבו במאמר הנ"ל.
להבנת העניין (אודה בזאת לרב הגאון זלמן קורן מחבר ספר קרני אורה שהבהיר לי נקודות קשות) נקדים כי שאלת השימוש במכשיר שמיעה בשבת מורכבת מכמה פנים, מחד היא תלויה בשאלה הכללית של השימוש בחשמל בשבת, ומאידך בשאלה האם יש לחשוש במכשיר זה לגזרות חז"ל שונות שנגזרו ביחס לכלים המשמיעים קול בשבת (וכפי שאכן מקובל לאסור את השימוש ברמקול וכדומה מחמת כן אף לדעות שאין לחשוש מצד עצם השימוש בחשמל).
בעיקר שאלת השימוש בחשמל בשבת (באופן שאינו גורם ליבון חוט שאז אסור ודאי משום מבעיר), נחלקו הפוסקים, יש אוסרים מן התורה, יש אוסרים מדרבנן ויש שמצדדים שאין איסור ברור בדבר אלא משום עובדין דחול.
דעת החזון-איש (שבת, נ, ט) שיש חשש איסור תורה בכל פתיחת וסגירת מעגל חשמלי בשבת משום שנחשב כבונה. על דבריו נחלק הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה חלק א סימן ט) שאף התכתב עמו בנושא בעקבות פסקו להתיר הפעלת מכשיר שמיעה בשבת.
וראה עוד מקורות לעניין זה באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל עמוד תשלא, ושם מבואר שיש פוסקים שחששו על כל פנים לאיסור דרבנן בשימוש במכשיר שמיעה משום השמעת קול בשבת או משום מוליד זרם (כן פסק בספר בית יצחק ועוד), ודעת המתירים היא שאין לחשוש גם לאיסורים דרבנן אלו, עיין שם.

[2] נציין שלרגל הוצאת הדברים לאור נערכה התשובה מחדש עם תוספת מרובה על העיקר.

[3] כן פסקו הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה חלק א סימן ט), הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (ראה להלן), ציץ אליעזר (חלק ז סימן יא), יביע אומר (חלק א או"ח סימן יט) ועוד פוסקים.

[4] ישנם שני סוגים של מכשיר שמיעה, סוג אחד הוא מכשיר שמיעה שכל הזמן זורם בו זרם חשמלי ממקור חיצוני המשתנה על פי הצלילים הנשמעים במכשיר, והמכשיר מתרגם מחדש את שינויי הזרם לצלילים ומגביר אותם בתוך האוזן. הסוג השני הוא מכשיר שמיעה דינמי שבו הצלילים הנקלטים במכשיר מפעילים מעין דינמו זעיר היוצר זרמי חשמל בתוך המכשיר אשר אותם המכשיר מתרגם לצלילים ומגביר אותם באוזן. כמובן שהסוג השני בעייתי יותר כי הדיבור יוצר כל הזמן זרמי חשמל חדשים ולכאורה אפילו אם היה מופעל מערב שבת יש מקום לאסרו לדעת החזון איש הנ"ל, אולם דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאף מכשיר זה מותר בשימוש בשבת כי זרמי החשמל הנוצרים בו על ידי הדיבור הם ממש רגע כמימריה, ובזה אפילו החזון איש מודה שאין כאן בונה וסותר.

[5] כפי שכתבנו, דעת הגרש"ז אויערבך להלכה שאין איסור בפתיחת וסגירת מעגל חשמלי בשבת. וכן דעת כמה פוסקים (עיין למשל בספר שלחן המערכת חלק ב עמוד תשכא לג"ר יצחק יוסף שליט"א שהקל בזה, והעלה שדעת רוב האחרונים לא לחשוש לדעת החזון איש בחשמל). להקל בזה בצירוף עשיית שינוי בדרך ההפעלה, ואז יהיה זה בגדר תרי דרבנן לצורך חולה ומצווה שהתירו הפוסקים, כמבואר להלן בדבריו.

[6] כלומר, אף אם ננקוט שאין איסור בונה בהפעלת חשמל בשבת, אולי יש לאסור הנחת סוללה במכשיר בשבת מחמת שהכנסת הסוללה למכשיר נחשבת כתיקון המכשיר.

[7] כלומר, הכנסת הסוללה למכשיר בלי להפעילו אינה יוצרת דבר, ואף לחזון איש יש להתיר זאת.

[8] כלומר, האגרות משה עצמו בתשובה הקודמת בספר (סימן פד) אסר להשתמש במיקרופון בשבת מחמת ארבעה טעמים, ובתשובה זו בא להבהיר שלגבי מכשיר שמיעה אין לאסור מחמת טעמים אלו.

[9] האגרות משה מוכיח שאסור להעמיד אפילו מערב שבת כלי שישמיע קול בשבת מכך שאסור להעמיד חטים ברחיים של מים מערב שבת באופן שהרחיים טוחנים את החטים בשבת מעצמם, משום השמעת הקול, וכן הדין בכל דבר שאוושא מילתא, כלומר שמשמיע קול שנשמע לאחרים. (ועיין שם באגרות משה סימן פד שמטעם זה אסור להפעיל רדיו וכדומה אפילו מערב שבת כך שיפעל בשבת). מצד שני, הפוסקים התירו להעמיד שעון מערב שבת למרות שבשבת ישמיע צלצולים. ומבאר האגרות משה שהחילוק הוא שברחיים של מים, רגילים להעמיד אותו בדרך כלל ממש לפני שמפעילים את הרחיים, ולכן גם כשמעמיד אותו מערב שבת יש איסור בדבר כי הרואה יסבור שהעמיד אותו בשבת. אולם בשעון שבת, רגילים להפעיל אותו לזמן ארוך (לפחות לעשרים וארבע שעות), ולכן גם כשהשעון ישמיע קול בשבת לא יחשדו שהעמידו בשבת.

[10] גזרו חכמים לא להשמיע קול בשבת על ידי כלי, וטעם האיסור משום שחששו חכמים שמא יבואו לתקן כלי שיר בשבת ויעברו על איסור תורה של מכה בפטיש.

[11] והוסיף עוד באגרות משה שמכשיר שמיעה הוא צורך גדול וקרוב לפיקוח נפש, שישמע מכוניות מתקרבות וכדומה.

[12] לשעונים של פעם היה קפיץ ואחרי יום או יומיים השעון היה מפסיק לפעול והיה צריך לסובב כפתור שהיה מהדק את הקפיץ, ונחלקו האחרונים אם בסיבוב הזה יש מלאכת מכה בפטיש.

[13] ומכל מקום מסיים שאין לזוז מהכרעת המשנה ברורה דהוא בתראה ונוטה לחוש בזה לאיסור תורה.

[14] ואילו הקפיץ לא היה משתחרר לעולם ולא היה צורך לכוננו מחדש היה זה מצב רצוי יותר.

[15] שולחן ערוך סימן שיג, סעיף ה.

[16] "מעשה רב" – הוא מושג שטבע הגרש"ז בתשובתו, ויסודו הוא שכל כלי שעל מנת לפרקו ולהרכיבו מחדש נצרך מעשה רב כגון הוצאת המסמרים שמחברים על ידי צבת, והחזרת המסמרים על ידי תקיעה בפטיש וכיוצא בזה, פשוט הדבר שאפילו אם הדרך לפרקו ולהחזירו מאה פעמים ביום עדיין יהיה בזה שם מלאכת בונה וסותר או מכה בפטיש. (וביאור דבריו נראה על פי מה שכתב שם קודם בשם הראשונים שכל כלי שצריך מלאכת אומן בהחזרתו חייב משום בונה, כי בשעה שהיה מפורק בטל ממנו שם כלי וכשמרכיבו הרי זה כעושה כלי מחדש. ונראה שזו גם הגדרת מעשה רב, דהיינו מעשה שבלעדיו בטל כביכול שם הכלי). וכתב הגרש"ז שלכאורה יש לצדד לומר שהואיל וכלי חשמלי אינו יכול לפעול כלום מבלעדי הכח החשמלי הבא אליו מבחוץ, יתכן שכל פעם שמכניסים אליו את הכח החשמלי הרי זה נחשב כמעשה רב למרות שאין טרחה ואומנות במעשה זה כי בלי החשמל הכלי הוא כגוף בלי נשמה, והחשמל שמכניסים אליו הוא נשמת הכלי וחיותו. (וכתב שמטעם זה יש צד שדינו חמור יותר מאשר שעון המופעל על ידי קפיץ שרבו המתירים לערוך אותו בשבת, כי בשעון כל המערכת שמפעילה את השעון נמצאת בשעון עצמו ובמרכיביו, מה שאין כן בחשמל שהכח שמפעיל אותו בא מבחוץ). אולם למסקנה דוחה סברא זו.

[17] ועיינו בדברי הרמב"ם הלכות שבת (פרק י הלכה טז-יח) בו הרמב"ם נותן דוגמאות של מעשים שיש בהם חיוב משום מכה בפטיש. וכולם בלי יוצאי מן הכלל הם מעשים שמתקיימים לעולם (אף אם הם לא הדבר האחרון של עשיית הכלי) וזה הרשימה: א. המנפח בכלי זכוכית; ב. הצר בכלי צורה אפילו מקצת צורה; ג. עושה נקב – המפיס שחין כדרך שרופאים עושים; ד. המסתת את האבן; ה. המצדד את האבן ביסוד הבנין; ו. הלוקט יבלת מעל גבי הבגדים; ז. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין. באיסורים דרבנן יש דוגמא אחת שהוא דבר שאינו סופי והוא הדחת קערות (הלכות שבת, כג, ז) (ולהלכה חולקים על הרמב"ם בזה וסוברים שהאיסור משום הכנה לחול). אם כן לכל הפחות ברור מהרמב"ם שאין חשש דאורייתא במעשה שאין לו קיום לעולם. ואוסיף עוד שהמעיין במלאכות שבת יראה נכוחה שכל מלאכות שבת הן עשיה שאי אפשר להופכה וכשזה דבר שאפשר להופכה יש תנאים מיוחדים כדי לחייב כמו קושר ובורר ואין כאן המקום להאריך בזה.

[18] שהרי דקדק השלחן ערוך בלשונו שלהחזיר מותר, ומשמע דווקא להחזיר אבל ליתן בתחילה אסור.

[19] אין זה דומה למה שכתב בשולחן ערוך סימן שמ במשנה ברורה (סקל"ג) שבהכנסת מוכין לכר יש חיובא דאורייתא לדעת האוסרים משום עשיית כלי, כי שם מדובר בהכנסה לצמיתות מה שאין כן כאן.

[20] מהרב ירמיהו לעוו, מגדולי רבני הונגריה לפני כמאתיים שנה.

[21] בספר הרמב"ם השלם (וואלפא) כתב לבאר את שיטת הרמב"ם על פי יסודו של אבן האזל (פרק י הלכה יז) בדעת הרמב"ם שתיקון מנא נחשב מלאכה רק אם נצרך לכך מלאכת אומן עיין שם.

[22] אמנם מלשון רש"י שכתב "עתיקי – להחזיר לכר זה שנפלו ממנו" מדויק לכאורה שכל שלא היו בכר זה שנפלו ממנו אינם בגדר עתיקי ואסור להכניסם אפילו לכר ישן. [ועיין בריטב"א במסכת שבת (מח, א) שכתב וזה לשונו: "הא בחדתי לאו חדתי ממש אלא שלא עמדו בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר יש בחזירתן משום עושה כלי וכו'". ומבואר בדבריו שאפילו אם מחזיר לתוך הכר מוכין שאינם חדשים לגמרי רק השתמשו בהם בכר אחר גם כן יש בזה איסור. ונרמזו דבריו בכף החיים, וכדברי הריטב"א מדויק גם בדברי רש"י הנ"ל (חלקת יעקב חלק ג סימן קנט)]. אמנם בשו"ת תפילה למשה (לגר"מ לוי זצ"ל סימן נח) דייק הפוך מדברי רש"י "בחדתי, שלא היו מעולם בתוכו דהשתא הוא דעביד ליה מנא". דמזה משמע דעיקר הקפידא היא על הכר שלא יהיה חדש, ולעולם כל שהכר הוא ישן שהיה בו מקודם מוכין ונפלו מכיוון שהיה שם כלי עליו מותר ליתן לתוכו אפילו מוכין חדשים. כיוון שעל ידי נתינתם לתוכו לא עביד כלי חדש (ודחה שם את הדיוק ההפוך מדברי רש"י בד"ה עתיקי, עיין שם).
והנה באליהו רבה המובא במשנה ברורה (סקי"ח) כתב כן אף לעניין הכנסת אבנט למכנסיים, שלא רק הכנסת אבנט למכנסיים חדשים אסורה אלא גם הכנסת אבנט חדש למכנסיים ישנים אסורה. ולפי זה לכאורה יש לאסור גם הכנסת סוללה חדשה למכשיר שמיעה אפילו אם מכשיר השמיעה אינו חדש.
אכן, בקצות השלחן (לגר"ח נאה, סימן קמו אותיות ב, ג) כתב לחלוק על דברי האליהו רבה והעלה שמדברי המגן אברהם מוכח שלא אסר הכנסת אבנט חדש במכנסיים ישנים. וביאר שם שאין זה דומה למוכין בכר, כי בהכנסת כר במוכין נעשים שני תיקונים: א. הכר נהפך לכלי הראוי לשכיבה; ב. המוכין מקבלים תורת כלי, ולכן בהכנסת מוכין לכר נאסרים שני האופנים – גם הכנסת מוכין חדשים לכר ישן כי המוכין מקבלים עתה תורת כלי, וגם הכנסת מוכין ישנים לכר חדש, כי הכר מקבל עתה שם כר הראוי לשכיבה (אמנם יש להעיר על דברי קצות השלחן, שעדיין לא מיושב לפי דבריו למה אסור להכניס מוכין ישנים שהיו בכר אחד לכר אחר שהיו בו פעם מוכין אחרים, הלוא בזה אין תיקון כלי לא של המוכין ולא של הכר, וצריך עיון). אולם בהכנסת רצועות לסרבל לא שייכת סברא זו, כי לרצועות יש תורת כלי גם לפני שהכניסום לסרבל ולכן יש לומר שדווקא הכנסת רצועות לסרבל חדש נאסרה ולא להפך. ולפי דברי קצות השלחן נראה שגם בהכנסת סוללות למכשיר שמיעה ישן אין איסור, כי לסוללות יש שם כלי גם לפני שמכניסים אותם למכשיר.

[23] בדברי התוספות משמע שלושה אופני איסור: א. הכנסת חוטי סרבל לסרבל חדש; ב. הכנסת חוטי סרבל לסרבל ישן במקום שיש טורח בהכנסה ובפרי מגדים (אשל אברהם אות ט) העלה שהטעם שיש איסור במקום טורח נתון במחלוקת, שלפי המגן אברהם עצם הטרחה נאסרה בשבת ולפי הט"ז (וכן הוא בשלחן ערוך הגר"ז) מחמת הטרחה נחשב הדבר תיקון כלי אפילו בעתיקי; ג. הכנסת חוטי סרבל לסרבל ישן במקום שיש רגילות לקשרם אחר כך.

[24] ואף שהתוספות הדגישו בדבריהם "כיוון דעתיקי" ומבואר שבחדש אסור, אין ללמוד מזה איסור על הכנסת סוללות חדשות למכשיר שמיעה ישן, וכפי שכתוב לעיל.

[25] ועיין ברמב"ם השלם (וואלפא, פרק י, הלכה ד, 7) שהאריך בנדון מדוע המחבר בשלחן ערוך לא הזכיר כלל את היוצא מדברי התוספות הנ"ל המובאים בבית יוסף שבמקום שהדרך לקשור יש איסור להכניס רצועות למנעל, והביא כמה אחרונים שהמחבר לא פסק כדברי התוספות להלכה, עיין שם.

[26] הקשו הט"ז סק"ד והמ"א סק"ט על הרמ"א שבדברי התוספות והרא"ש מבואר שיש שני חששות נפרדים: א. הכנסת רצועות במקום שדרכו לקשור אפילו אם אין כל טורח בדבר; ב. הכנסת רצועות במקום טורח אפילו אם אין הדרך לקשרם וכנ"ל, ואילו הרמ"א חיבר את שני החששות לאחד שבמקום שיש טורח אז יש חשש שמא יקשור. וכתב המגן אברהם שצריך לדחוק ולומר שיש טעות סופר בדברי הרמ"א. אולם בביאור הלכה (ד"ה ודווקא) וכן בערוך השלחן (אות יג) כתבו שדברי הרמ"א מבוססים על שיטת הגהות מרדכי שמבואר בדבריו שרק כשיש טורח בהכנסה חוששים שמא יקשור, ומדמה זאת הביאור הלכה לחיבור רפוי שמותר להחזירו בשבת ולא חוששים שמא יתקע. ומכל מקום כתב ביאור הלכה שיש להחמיר כשיטת התוספות והרא"ש שאפילו במקום שהנקב רחב אסור להכניס במקום שהרגילות לקשור אחר כך ובערוך השלחן הסיק שאין מחלוקת בין התוספות לבין הגהות מרדכי אלא החילוק הוא בין סרבל למנעלים, עיין שם.

[27] כדוגמת רצועות מנעל וסנדל שהם חלק מעיקר צורת המנעל ומהודקים היטב למנעל.

[28] ולפי זה גם אם נקבל את חידושו של האליהו רבה הנזכר לעיל שאסר לתת גם שרוכים חדשים במנעל ישן ולא ננקוט כקצות השלחן שחלק עליו, אין זה דומה לסוללה חדשה במכשיר שמיעה שאין מבטלים אותה למכשיר. ובקצות השלחן דייק מדברי הט"ז סק"ח שהוא חולק על עיקר דינו של המגן אברהם וסובר שאפילו במנעל חדש מותר להכניס רצועה כשאין חשש קושר, ולכן כתב בפשיטות להתיר להכניס אבנט במכנסיים אפילו אם בדעתו לבטל את האבנט למכנסיים לעולם. ולדבריו על אחת כמה וכמה שמותר להכניס רצועות חדשות במנעל ישן.