נטילת צפורניים בשבת

3. שיטת הרמב״ם

נראה לי שיש שיטה שלישית בהגדרת מלאכת הגוזז, הלא היא שיטת הרמב״ם. ויתכן שגם הטור והשו״ע הלכו בעקבותיו.

הנה הרמב״ם פסק לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, כר׳ יהודה, ובכל זאת הסביר (א, ז) את המושגים ׳צריכה לגופה׳ ו׳אין צריכה לגופה׳. ולכאורה קשה, הלא אם חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה כשם שחייב על הצריכה לגופה, אזי מדוע בספרו שהוא ספר הלכה דן בהבדל זה.

ונ״ל שגם לרמב״ם עלינו להבחין בצורך המלאכה לגופה בשביל שיעור החיוב, כי השיעור נקבע על פי הצורך במלאכה לגופה.

ובענין גוזז, שיעורו כאמור (ט, ז):

הגוזז צמר או שיער … חייב. כמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב המיט כפול.

וכבר ביארנו שהשיעור בחוט הנטווה מצביע על כך שהגדרת המלאכה היא גזיזה לצורך הצמר. ואם כן, שיעור המלאכה הוא על פי צורך המלאכה לגופה.

אולם בנטילת שיער, שהיא תולדה של גוזז, כתב הרמב״ם (שם, ט):

הנוטל שערו, בכלי כמה יטול ויהיה חייב? שתי שערות.

וכבר ראינו, על פי דברי ר׳ אברהם בן הרמב״ם, שבשיטת הרמב״ם התולדה אינה לא האב ולא מעין האב, אלא הפרש יש ביניהם. ופעמים רבות אין לתולדה אותם תנאים שיש באב.

וכן כאן: אב המלאכה בגוזז הוא גזיזת צמר או שיער מן הבהמה לצורך הדבר הגזוז. ולכן שיעורו נמדד בחוט הנטווה ממנו. אבל נטילת ציפורניים או שיער אינו גוזז אלא תולדת גוזז, וכלשון הרמב״ם (שם, ח):

הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז, וחייב.

ופשוט שנטילת הציפורניים אינה לצורך הציפורן הנגזזת, אלא כדי שיד האדם תהיה נקייה, ולכן השיעור בנטילת הציפורניים או השיער נמדד בהם עצמם, בניגוד לאב המלאכה, הגוזז צמר, בו השיעור נמדד בחוט הנטווה ממנו.

כאמור, שיעור נטילת השיער הוא שתי שערות, וממשיך שם הרמב״ם (ה״ט) ואומר:

ואם ליקט לבנות מתוך שחורות – אפילו אחת חייב.

כי כאשר לוקט לבנות מתוך שחורות — אפילו על שערה אחת מקפיד האדם, וזהו גוף המלאכה.

ולפי דברינו ברמב״ם גם ר׳ שמעון יחייב על נטילת ציפורניו או שיערו, שהרי הדבר בכלל מלאכה הצריכה לגופה, ולכן לשון הגמרא עולה גם על דברי ר׳ שמעון.

ולפי זה יפה פסקו הטור והשו״ע שלמרות שפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, עדיין הנוטל ציפורניו או שיערו חייב.