מלאכת הכותב וכתיבה בלעז
סימן ש"מ
1. דברי התנאים בסוגיה
2. קושיות על שיטות התנאים
3. בין כותב לרושם
4.כתיבה בלע"ז
5. הערות
במשנת ל"ט המלאכות נמנה "בכותב שתי אותיות" בין אבות המלאכה.
י״ב נחלקו תנאים בשיעור החיוב, בעיקר בכותב שתי אותיות שהן חלק ממילה.
תחילה נסביר את סברתן של כל אחת משיטות התנאים, ובסוף המאמר נדון בכתיבת לע״ז בשבת.
1. דברי התנאים בסוגיה
בשבת קג,א מביאה המשנה שלוש דעות לגבי איסור כתיבה בשבת:
הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי םמניות, בכל לשון – חייב.
אמר רבי יוםי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו.
אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.
בגמרא מובאת ברייתא ובה שתי דעות תנאים נוספות:
רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד – חייב, כגון: שש, תת, רר, גג, חח …
רבי שמעון אומר: … אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת.
נסכם בלשוננו את השיטות, מהחמור אל הקל:
1. שיטת ר׳ יוסי[1] — איסור כתיבה כלול באיסור רושם. וכל הרושם שתי רשימות בשבת חייב, בין אם כתבם ביד ימין, בין אם כתבם ביד שמאל (הואיל ו״רושם" הוא גם בשמאל).
2. שיטת תנא קמא במשנה[2] — איסור כתיבה הוא בכתיבת אותיות דווקא. וחייב אפילו אם אין לאותיות משמעות, ואפילו אם כתב פעמיים אותו אות. וכל זה דווקא אם כתב ביד ימין.
3. שיטת ר׳ יהודה במשנה — איסור כתיבה הוא באותיות דווקא וביד ימין דווקא. וחייב כבר בכתיבת שתי אותיות ראשונות של מילה שבכוונתו לכתוב, אם נתמלאו שני תנאים:
- שתי האותיות מהוות מילה (כגון גד מגדיאל).
- האותיות שונות זו מזו (כגון אב, ולא גג).
4. שיטת ר׳ יהודה דברייתא — כשיטת ר׳ יהודה במשנה, אלא שמחייב אפילו כששתי האותיות זהות.
5. שיטת ר׳ שמעון — מקל מכולם, וסובר שחייב רק אם כתב את כל המילה שהתכוון לכתוב.
2. קושיות על שיטות התנאים
1. עלינו להבין איך הבין ר׳ יוסי את מלאכת הכותב. שהרי הפטור של יד שמאל הוא משום שדרך בני אדם לכתוב ביד ימין, ואם כן מה לי אם האיסור של כתיבה הוא משום כותב או משום רושם, הרי סוף סוף כשם שדרך בני אדם לכתוב ביד ימין, כן דרכם לרשום ביד ימין. וצריך לפטור את הכותב בשמאל ככל העושה מלאכה שלא כדרכה.
2. בשיטת ר׳ יהודה — ראינו שר׳ יהודה מחייב בכתיבת חלק ממילה אם לחלק זה יש משמעות ("גד מגדיאל"). וצריך להבין מדוע. שהרי אם חייב משום ששתי האותיות מהוות התחלה של מילה, מדוע פוטר אם אין לאותיות אלו משמעות (ככתיבת "רא" כשבכוונתו לכתוב ראובן)? ואם מחייב על המילה שכתב בפועל, כיצד חייב, הרי לא התקיימה מחשבתו, והלא אין אדם חייב בשבת אלא אם נתקיימה מחשבתו?
3. עוד בשיטת ר׳ יהודה — מה לי אם שתי האותיות זהות או שונות?
4. מובא במשנה הבאה שחכמים פוטרין באות אחת אף שכתבה כקיצור למילה שלימה:
כתב אות אחת נוטריקון – רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין.
ומכאן אפשר ללמוד שעל כל כתיבת אות אחת פטור, אף אם יש לאות זו משמעות של מילה שלימה.
אך הגמרא שם (קד,ב) מביאה ברייתא:
תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר (רש״י: "אות אחרונה של אחת מעשרים וארבעה ספרים״) … חייב.
וקשה, שאם חייב על אות בעלת חשיבות — נחייב גם על אות נוטריקון, ואם לאו — מדוע חייב משלים הספר? [3]
5. הוסיפו התוספות (קג,ב ד״ה "בגלטורי") שפטור נוטריקון הוא אפילו בשתי אותיות. וקשה, שסוף סוף יש כאן גם שיעור של שתי אותיות, וגם כתיבה בעלת משמעות, ובמה זה שונה מכותב שתי אותיות שחייב?
3. בין כותב לרושם
נראה להסביר שמחלוקת התנאים העיקרית היא האם חיוב "הכותב" הוא משום כותב או משום רושם.
לר׳ יוסי מלאכת כותב אינה מלאכה שאסורה משום חשיבות הפעולה עצמה. לדעתו, כתיבה היא העברת מסר על ידי סימן, ועיקר מלאכת הכתיבה היא בהעברת המסר. ובלשונו: "לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו". פעולת הכתיבה היא רק המעשה הטכני לעיקר האיסור, שהוא העברת המסר. לשיטתו אין חשיבות לצורתה של האות, אלא כל כתיבת סימן אסורה מהתורה. ולפי שאין חשיבות לפעולה עצמה, לא משנה אם הפעולה נעשית ביד ימין או ביד שמאל, ואף אין חשיבות אם רשם אות מהאלף־בית או לא, אלא כל רישום שהקורא יבין את משמעותו הרי הוא כתיבה חשובה שחייבים עליה.
שאר התנאים סוברים שהכתיבה היא מלאכה משום חשיבות פעולת הכתיבה עצמה, ולכן אם כותב בשמאלו — פטור, כי הפעולה, שהיא העיקר, נעשתה בשינוי. ולשיטתם כתיבה חשובה שנאסרה בשבת היא דווקא כתיבת אותיות בעלות משמעות. אך אם אין כאן אותיות, או שאין לאותיות משמעות, הרי אין כאן כתיבה אלא קשקוש, ציור קוים חסרי משמעות.
ובזה מצאנו ארבע שיטות תנאים:
תנא קמא מחייב "הכותב שתי אותיות". ונראה לי פשוט שכוונתו דווקא אם יש להן משמעות או שהן תחילת מילה שבכוונתו לכתוב. ולשיטה זו שיעור כתיבה חשובה הוא שתי אותיות הואיל וזהו שיעור המילה המינימאלי.
ר׳ יהודה דברייתא מחייב דווקא אם יש לשתי האותיות משמעות, כי סובר שאין לנו אלא מה שעינינו רואות. וכל שתי אותיות שאין להם משמעות, אפילו אם כוונתו להשלימן למילה, הרי הן כקשקוש. אך אם יש לשתי אותיות אלו משמעות ("שם קטן משם גדול") חייב לא על עצם כתיבתן, אלא הואיל ובכוונתו להשלימן למילה. כלומר: ר׳ יהודה דורש שני תנאים לכתיבה חשובה — הן שיכתוב בפועל דבר שיש לו משמעות, והן שתתקיים מחשבתו.
ר׳ יהודה דמשנה דורש תנאי נוסף: על שתי האותיות להיות שונות זו מזו. ודאי מודה ר׳ יהודה שהמתכוון לכתוב מילה שהיא שתי אותיות זהות (כגון גג) חייב, שהרי נעשית מחשבתו. הדיון הוא בכותב שתי אותיות זהות ממילה גדולה יותר. וכאן יובן תנאי זה על פי הצעתנו: למרות שיש לאותיות משמעות, הן אינן נחשבות ככתיבה חשובה עד שלא יכתוב שתי אותיות השונות זו מזו, כי בדרך כלל כתיבה מתאפיינת בחיבור בין אותיות שונות.
ר׳ שמעון מחייב בכתיבה רק אם התקיימה מחשבתו. ואינו דומה לתופר שתי תפירות, שחייב אף אם לא נתקיימה כל מחשבתו, כי שתי תפירות הרי הן חלק מהבגד השלם, אבל בשתי אותיות ממילה יש לנו מילה אחרת, ואין כאן קיום מחשבתו.
גם כתיבת נוטריקון בה פוטרים חכמים מתבארת על פי הסבר זה: אות נוטריקון אינו כתיבה, אלא העברת מסר. ואף בכתיבת שתי אותיות נוטריקון האותיות אינן מצטרפות לכדי כתיבה חשובה, כי אין להן משמעות יחד, אלא יש כאן פעמים סימון מסר על ידי אות אחת. וכאמור, לחולקים על ר׳ יוסי כתיבה אינה מוגדרת כהעברת מסר.
בכתב אות אחת והשלימה לספר מחייבת הברייתא הואיל ובמקרה יוצא דופן זה למרות שבפועל כתב אות אחת בלבד, הרי נתן חשיבות גם לכל שאר אותיות הספר, כי אסור להשהות ספר קודש שאינו מוגה[4]. ולפי שכל זמן שלא כתב את האות האחרונה הספר פסול, ובכתיבת אות זו מכשיר את הספר, לכן נחשבת כתיבה זו כנותנת חשיבות גם בשאר אותיות הספר, וחייב עליה.
4. כתיבה בלע״ז
1. שיטת האור זרוע וסיעתו
ראינו שבשיטת תנא קמא במשנה חייב הכותב "בכל לשון". וביאר רש״י: בכל לשון – של כל כתבים, וגופן של כל אומה ואומה.
והביא האור זרוע (ח״ב הל׳ שבת, סי׳ ער) שה״ר יואל בן הרב יצחק הלוי מבון חולק, וסבור:
שכתב כומרים (=לטינית) או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית, אם כתבו ישראל בשבת – פטור מן התורה, דאינה כתיבה, ואינה חשובה מלאכה.
וכן כתבו בשמו הגהות מיימוניות, וכן הוא באגודה[5], וכן פסק הרמ״א להלכה (או״ח סימן שו, סעי׳ יא) לעניין היתר כתיבה בשבת בקניית בית בארץ ישראל:
בכתב שלהם, דאינו אמור רק מדרבנן.
2. שיטת הביאור הלכה
והנה הביאור הלכה שם (ד״ה בכתב שלהם) האריך לדחות שיטה זו, וכתב "שכל הפוסקים חולקים על זה", ומן הש״ס אין לה מקור. ומה שסמך עליה הרמ״א היינו לחומרא, כדי להגביל את ההיתר לכתיבת שטר קניין בית בשבת לכתב לע״ז בלבד, ורק בהקשר זה אפשר לצרף את שיטתו הדחויה של האור זרוע[6].
כראיה ברורה לדבריו הביא הביאור הלכה את דברי המשנה ורש״י שהבאנו למעלה. ונקט בפשיטות ש״בכל לשון" כולל את כל סוגי הכתב כראיה מכרעת שאין עליה תשובה.
אמנם אחר העיון אפשר לכאורה לערער על הראיה מן המשנה, שהרי בגמרא מצאנו דעה שהעמידה את כל המשנה כשיטת ר׳ יוסי[7], וביארנו שלשיטתו כותב חייב משום ׳רושם׳, ואם כן ודאי שלשיטה זו אין להבדיל בין כתב לכתב, וחייב אפילו על שני סימנים בעלמא. אבל לשיטת שאר התנאים, המחייבים משום ׳כותב׳, שעצם הכתיבה הינה מלאכה חשובה, עדיין אפשר לומר שיש לחלק בזה.
3. ראיה לשיטת האור זרוע
ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת האור זרוע מן הסוגיה שם. בסוף המשנה שנינו:
אמר ר׳ יהודה: מצינו שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.
על דבריו ׳שם משמעון ומשמואל׳ שאלה הגמרא:
מי דמי? מ״ם דשם סתום, מ״ם דשמעון פתוח![8]
אמר רב חסדא: זאת אומרת סתום ועשאו פתוח – כשר.
כלומר: מכאן למדנו להלכות ספר תורה שהכותב מ״ם רגילה במקום מ״ם סופית — ׳סתום ועשאו פתוח׳ — כשר. אך הנה לשיטת רוב הראשונים קשה להביא ראיה ממשנה זו להלכות ספר תורה, שהלא המשנה עוסקת בכתיבה רגילה, מעשה הדיוט יום־יומי, ואיך אפשר ללמוד מאיסור כתיבה כזה להלכות ספר תורה הנכתב בכתב אשורי בלבד? הרי אפשר שבכתיבת ספר תורה יש לדקדק ולהדר במיוחד! אמנם לשיטת האור זרוע הדמיון הוא ברור, כי כל עניינו של איסור כתיבה בשבת הוא דוקא בכתב אשורי, ואם כן ההשוואה היא מובנת וברורה[9].
עלה בידינו, אם כן, כי אי אפשר לדחות את שיטת האור זרוע מכל וכל, אלא ניתן לדחות את הראיה כנגדו מן המשנה, ואפשר אף להביא ראיה לדבריו מן הגמרא
[1] הגמרא שואלת מדוע חייבו ת״ק גם את הכותב בשמאל, ומביאה שלושה תירוצים. השלישי (של רב יעקב) מזהה בין ת״ק לר׳ יוסי, ולדבריו אין זו שיטת ר׳ יוסי בלבד, אלא אף שיטת ת״ק של המשנה.
[2] כאמור, לדברי ר׳ יעקב ת״ק כר׳ יוסי, ולכן שיטה זו אינה קיימת. ובגמרא שתי העמדות הסוברות שת״ק, בניגוד לר׳ יוסי, פוטר בשמאל. ואמנם שנה "בין בימינו בין בשמאלו", והעמיד ר׳ ירמיה שבאיטר יד (=שמאלי) שנו, ואביי העמיד ששנה ת״ק בשולט בשתי ידיו.
[3] השפת אמת כאן רצה לחייב משום מכה בפטיש. אולם קשה להסביר כך, כי הרמב״ם כתב בפירוש שהחיוב הוא משום כותב, וכפי שהביא השפ״א, המאירי דחה בפירוש הצעה זו. ועדיין עלינו להבין מדוע לא נחייבהו משום מכה בפטיש. ונראה לי שאין חיוב מכה בפטיש אלא כשאין מקום לחייבו משום מלאכה אחרת, אבל אם יש מלאכה אחרת — אין אומרים ׳מכה בפטיש׳. ועוד, שתיקון מן התורה שייך דווקא בכלי, וכאן מדובר בתיקון רוחני, שאין בו שם מלאכת תיקון מן התורה (בדומה לטבילת כלי טמא או הפרשת תרומות ומעשרות). שהרי גם ספר שאינו מוגה ושחסרה בו או אחת, הרי הוא ראוי לקריאה, אלא שלהלכה אין להשתמש בו.
[4] כתובות יט,ב; שו״ע יו״ד רעט, א.
[5] הגה״מ — פ״א מתפילין אות ע (ועיין פ״ז מספר תורה אות מ׳ בשם רבינו שמחה); האגודה — פרק הדר סי׳ סט.
[6] אך בהלכות חול המועד (סימן תקמה סעיף א) שיטה זו הובאה לקולא, והמשנ״ב עצמו התיר לכתוב בכתב שלנו שאינו כתב אשורית (ס״ק לה), ובבאור הלכה שם (ד״ה אפילו) הסביר שיש להבדיל בין חוה״מ לשבת.
[7] שיטת רב יעקב, אותה הבאנו למעלה בהערה 1.
[8] וכמו כן קשה על ׳דן מדניאל׳.
[9] כשהרציתי הדברים לפני תלמידיי בישיבה, אחד התלמידים — ר׳ ברוך אלסטר הי״ו — דחה ראייתי זו, כי גם ר׳ יהודה במשנה לא דן אלא בכתיבה של אחד מכ״ד ספרים, ודוקא בכתיבה כזו הכותב חלק ממילה חייב, משום שבספרי הקודש ישנה חשיבות לכל אות ואות. אך בכתיבה רגילה אפשר שלא שייך דין זה, כי סוף סוף הכותב דן מדניאל לא נתקיימה מחשבתו, ומדוע נחייבנו? ואף הוכיח דבריו מכך שכל הדוגמאות בדברי ר׳ יהודה הן שמות תנ״כיים.
ובאמת יפה טען, וכך נוכל ליישב את הגמרא לשיטת החולקים על האור זרוע. אך ודאי לא כל הראשונים הבינו שר׳ יהודה צמצם דבריו דווקא לכתיבת ספרים. הנה רש״י בביאור דברי ר׳ יהודה לא כתב כן, וז״ל: "הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע״ג שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת, ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר, חייב". משמע מדבריו שר׳ יהודה מתייחס לדברי ת״ק, ודוחק יהיה לומר שעוסק בכתיבת ספר תורה בלבד, אלא משמע שזהו דין כללי בהלכות כותב בשבת.