פסיק רישא דניחה ליה באיסור דרבנן

[1] למשל: "רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ" (ביצה כג,ב). ור׳ יהודה אוסר (משנה ביצה ב, י).

[2] שבת עה,א ומקומות רבים נוספים. ביאור השם "פסיק רישיה": דומה הדבר לחותך ראשו של תרנגול שלא על מנת להורגו (אפשר שבזמנם שיחקו עם ראש תרנגול), שאינו יכול לומר שלא התכוון שימות.

[3] שיטתו הובאה בתוספות בכמה מקומות, כפי שיתבאר בהמשך.

[4] עיין הסבר הסברות בספר הגיוני משה לאמו״ר, חלק א עמוד קיב ואילך.

[5] ואולי דומה ההיתר ל״גזרה לגזרה", שפסיק רישא דלא ניחא ליה עצמו אסור מדרבנן, ולא אסרו חכמים אלא על איסורי תורה.

[6] בסימן תרמו ס״ק ח, לעניין מיעוט ענבי ההדס, שיובא בהמשך. וכותב מ״ב שדבריו הם על פי הט״ז, המג״א והגר״א.

[7] והחזון איש (אורח חיים סימן נ, סעיף ה) מרחיק לכת, ואוסר אפילו פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, כפי שנביא בהמשך (סעיף ט).

[8] שבת לט,א.

[9] משפט זה מופיע פעמים רבות, ומהם: שבת עה,א; שבת קג,א; שבת קלג,א ועוד.

[10] הובאה מחלוקת זו בתוספות שבת קג,א ד״ה "לא צריכא" ובמקומות נוספים.

[11] הפיסקה כולה: "וה״נ איכא למימר כל בתר איפכא, דאע״ג דלקושטא דמילתא נקטינן דפ״ר בדאורייתא יש בו חיוב מה״ת, י״ל שלא גזרו בפ״ר בדרבנן, שאין לאסור משום דאורייתא יוצאת מתחת ידו, והרי כאן איסור חפצא, אמטו להכי חייב. אבל בפ״ר דרבנן כיון דגברא לא מכוין לאיסורא, אע״פ שיצא מתח״י דבר הנאסר מדרבנן אין בכך כלום. וד״ל.)"

[12] שבת קג,א ד״ה "לא צריכא". ולשונם: "מיהו י״ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים, דלא אסיר אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים כשאינו נהנה".

[13] ראיה זו הובאה על ידי רע״א שיד, א והביאו הגרע״י באות ז.

[14] אורח חיים סימן נ, סעיף ה. וראה דיוננו בדבריו בסעיף ט.

[15] ואמנם מקלקל בחבורה אסור מדרבנן, אך בדבר שאינו מתכוון, שיש כאן תרי דרבנן, מותר. גם זה בתוספות הנ״ל.

[16] שבת קמו,א.

[17] כך כתב האליהו רבא. ראה בהמשך דברי הגרע״י על טענה זו.

[18] ונראה לי אחרי העיון בדברי תרומת הדשן, שגם ממשנה ראשונה שבסימן ס״ד אי אפשר ללמוד היתר בפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, וגם מהמרדכי עצמו שהביא כראיה אין ללמוד היתר לענייננו.

כי לכאורה קשה להבין את דברי תרומת הדשן, הן במשנה ראשונה שבסימן ס "ד והן בדבריו בסימן ס״ו. כי איך אפשר להביא ראיה מכוחו בכרמלית להתיר פסיק רישיה, הלוא כוחו קל יותר מפסיק רישיה, שהרי היתר כוחו הוא משום שבכוחו המלאכה נעשית אחרי זמן מה, ולא בשעת מעשה, ואילו ב״פסיק רישיה" המעשה נעשה מיד עם פעולתו!

ולכן נראה לי להסביר את כוונת תרומת הדשן כדי שההשוואות תעלנה יפה: בסימן ס״ד, במשנה הראשונה, סבר תרומת הדשן שהוצאת הסכין היא פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכך הוא לומד מפסק המרדכי: הנה הוצאה ע״י כוחו ברשות הרבים אסורה מדרבנן, אבל כוחו בכרמלית מותר. מכאן אתה לומד שכשעוברים מרשות דאורייתא לרשות דרבנן האיסורים יורדים דרגה, ולכן כוחו, שברה״ר אסור מדרבנן, בכרמלית מותר. וכך הוא אף בפסיק רישיה דלא ניחא ליה: באיסור דאורייתא אסור מדרבנן, ובאיסור דרבנן הרי הוא מותר.

ולפי דברינו אף ההשוואה בסימן ס״ו עולה יפה, משום ששם לא מדובר בפסיק רישיה רגיל, אלא בפסיק רישיה ע״י נכרי, ואמירה לנכרי דומה לכוחו.

ולפי זה, גם אם נקבל (כמו שטוען הגר״ע יוסף) שחזר בו תרומת הדשן מחזרתו, ושב לדון כמשנה הראשונה להתיר, אין מכאן ראיה להתיר פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן. אפשר להתיר מדברי תרומת הדשן רק: א. פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. ב. פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן באמירה לנכרי.

[19] סוגיה זו מובאת בהמשך בדברי ה״אהל מועד". ראה בהערה הבאה.

[20] הגמרא שם מסבירה שהמשנה אוסרת לתת מים מועטים לתוך מיחם, אך מתירה לתת מים מרובים. ואומרת הגמרא שלא חוששים לצירוף המיחם עצמו, שהמשנה כר׳ שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוון. ומכך שמתיר כאן ר״ש למרות שצירוף המיחם הינו פסיק רישיה, מדייק הרא״ש מלוניל שפסיק רישיה בדרבנן מותר.

[21] על סוגית מיחם שפינה ממנו מים (שבת מא,א), ממנה עולה שמותר לשים מים, ואפילו מרובים, בכדי לצרף. ומקשה בעל ההשלמה: והא פסיק רישיה הוא! ומתרץ שזהו פסיק רישיה באיסור דרבנן. וחוזר ומקשה מסוגיית ממעטים ענבי הדס ביום טוב, שם אסור אם אין לו הדס אחר — כלומר שזה ניחא ליה. ומתרץ שתיקון ההדס הוא איסור דאורייתא. אולם אי אפשר למנות את בעל ההשלמה עם המתירים, שהרי לבסוף מתרץ את הקושיה בדרך אחרת, וזו לשונו: "ויש לתרץ עוד [•]ענין אחר: עיקרא דפירכא דלאו פסיק רישיה הוא, דאפשר שיתן לתוכו מים ולא ישהו המים לתוכו שיעור לצרף. ולזה דעתי נוטה". אולם בפרק שביעי דף ע״ה הוא חוזר ומביא את תירוצו הראשון, וצריך עיון בהבנת שיטתו.

[22] שבת קכה,ב.

[23] שבת כט,ב במשנה ובגמרא עליה.

[24] כמה קושיות במג״א על תה״ד, וכותב על היתרו: "אבל לפי האמת אסור, וכ״מ סי׳ רעז, א ו-ג". ובסימן רעז, א פוסק שו״ע "נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח".

[25] ראה למשל דבריהם בסוכה לג,ב ד״ה "מודה ר״ש", כריתות כ,ב ד״ה "סבירא ליה", ועוד.

[26] את סוגיית הגמרא הבאנו למעלה בסעיף ד.

[27] מוכח אף מלשון הרמב״ם כאן, שכתב "לפי שהוא כמתקן".

[28] ועוד קשה, שבסוגיה שם לא מצאנו חילוק בין ליקוט אחד אחד לליקוט כמה יחד, אך לעומת זאת מצאנו חילוק בין מי שאין לו הדס אחר למי "דאית ליה הושענא אחריתי", וקשה למה לא הביא הרמב״ם חילוק זה.

[29] וב״ילקוט שינויי נוסחאות" שם מביא שזו גירסת כל כתבי היד (מלבד כת״י קמי).

[30] למשל בסימן הקודם לעניינו, ח״ד או״ח סי׳ לג. ואף ביב״א ח״ז או״ז סי׳ נט.

[30]* אמת הוא שהב״י העתיק בשולחן ערוך את הגרסה ליקטן אחד אחד לאכילה. אלא שגם לגרסה זו אין ראיה שהרמב״ם מתיר פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, כי הרמב״ם שינה את הלשון ולא כתב שלקטן לאכילה אלא כתב אחד אחד לאכילה. למד מזה הערוך לנר שדווקא אם לקטן אחד אחד הרי זה מותר כי אינו יודע באיזה מעשה מתקן את ההדס ואין לומר שאנן סהדי שמתכוון לתקן, אבל אם לקטן כולם בבת אחת גם הרמב״ם מודה שזה אסור. ועיין גם בחידושי החתם סופר.

[31] שזבובים אין במינם ניצוד, ולכן כל הדיון בהם הוא בדרבנן, בעוד שצידת דבורים אסורה מהתורה. וראה דיוננו בסעיף הבא.

[32] כחכמים בברייתא שבת קו,ב (ויעויין גם בתוספתא שבת יב, ד).

[33] ראה למשל דברי שולחן ערוך הרב שם סעיף ד: "אבל מן הדין אין בזה איסור ברור … לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה שמוסיף בנקב בהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד". ועיין בדברי המ״ב שם ס״ק יב.

[34] עיין למשל בדגול מרבבה המובא במ״ב ס״ק יז.

[35] כפי שהעיר שם מ״ב בס״ק יד.

[36] הגהות רעק״א על מג״א או״ח שיד, ס״ק ה. וראייתו מסוגיית מיעוט ענבי ההדס בסוכה לב (אותה הבאנו בשיטת התוספות, ראה למעלה סעי׳ ד). הגרע״י בסעיף ח׳ מתמודד עם עצם הראיה, אך ודאי שזו שיטת רעק״א.

[37] הדומה לכוחו. כפי שראינו בדיוננו על דברי תרומת הדשן, סעיף ה.

[38] התירו קשור בשאלה המסובכת של כוחו וכוח כוחו בשבת. עיין בעניין זה בספריהם של הרב הלפרין "מעשה וגרמא בהלכה" בהוצאת מכון המדעי טכנולוגי להלכה, ושל פרופסור לב "בירור מושגים" בהוצאת מוסד הרב קוק.