חילול שבת להצלת אינו יהודי
סימן שכ"ט
1. מבוא
2. שיטות המאירי והרמב"ן
3.שיטת הרמב"ם
4. דין 'משום איבה'
5. קדושת השבת
6. הערות
1. מבוא
מקובל בהלכה שלמעשה מותר לחלל שבת לצורך הצלת חייו של אינו יהודי, והטעם המקובל בפוסקים הוא ׳משום איבה׳ וידרכי שלום'[1].
וקביעה זו צריכה בירור, שהרי אם במישור העקרוני אין לחלל שבת עבור אינו יהודי (אלא משום איבה), אפשר להסיק מכאן שאף שאסור מן התורה לפגוע בחייו של גוי, הרי אין ממש ערך לחייו. והדבר תמוה, שהרי כל בני אנוש נבראו בצלם, וכדברי רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד)[2]. וגם ממעשיו של הלל שהשתדל לגייר גויים כדי להכניסם תחת כנפי השכינה[3] אפשר ללמוד על חייהם של הגויים. גם מהדין "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין" משום שזכות היא לו[4] משמע שחייו של גוי יש להם חשיבות.
נבאר דין זה בשלוש דרכים:
א. היתר ההצלה רק משום איבה נאמר בעובדי עבודה זרה בלבד. ודבר זה נאמר לא רק בגוי שעובד עבודה זרה, אלא אף ביהודי שעובד עבודה זרה[5]. ונברר מי מהראשונים סבר כך.
ב. דין ׳דרכי שלום׳ הינו דבר רחב ומהותי, ואינו רק חשש שמא יהודי שאינו מציל גוי יסתכן.
ג. דין זה נובע מקדושת השבת.
2. שיטות המאירי והרמב״ן
המאירי כתב בכמה מקומות שכשאנו פוגשים ׳גוי׳ באמירה הלכתית של חז״ל — כוונתם לאדם שאינו גדור בגידרי הדתות. וזה לשונו בסוגיית פקוח נפש ביומא (דף פד,ב): ״ועובדי כוכבים ומזלות הקדמונים … שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת [וגם אינם חוששים לחובת חברת האדם][6]". ומפורש בדבריו שרק עובדי עבודה זרה אין מחללים עליהם את השבת.
ובאופן דומה אפשר ללמוד מדברי הרמב״ן בהוספותיו לספר המצוות של הרמב״ם ("מצוות עשה ששכח אותן הרב" מצוה טז), וז״ל:
שנצטוינו להחיות גר ותושב להצילו מרעתו, שאם היה נטבע בנהר או נפל עליו הגל – שבכל כחנו נטרח בהצלתו. ואם היה חולה – נתעסק ברפואתו. וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה, והוא בהם פיקוח נפש שדוחה שבת.
והוא אמרו יתעלה 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך׳…
ואמנם כוונתו לגר תושב ולא לכל גוי (ולשיטת הרמב״ם אין גר תושב בזמן הזה), אך כל זה מכאן אנו לומדים שגם במישור העקרוני ערך חיי גוי הוא מעל קדושת השבת. וזה עיקר דיוננו כאן, שהרי בעניין המעשי הלוא כבר כתבנו בתחילת דברינו שדבר זה מוסכם על הפוסקים [7].
תלמיד חכם אחד רצה לדחות את הראיה מדברי הרמב״ן, ואמר שכשכתב הרמב״ן "והוא בהם פיקוח נפש שדוחה שבת", כוונתו במילה "בהם" אינה כוללת את גרי התושב (למרות שהנושא הוא "שנצטוינו להחיות גר ותושב", וגרים אלו מפורשים בפסוק שמביא הרמב״ן), אלא עולה על בני ישראל וגרי הצדק (שבמשפט הקודם) בלבד. אך מדברי הרמב״ן בפירושו לתורה מוכרח שלא כדבריו, שכתב הרמב״ן דברים אלו גם על הפסוק "גר ותו עזב ו וזי ע מך" (ויקרא כה, לה), ולשונו: ״וטעם וחי עמך — שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה".
3. שיטת הרמב״ם
אבל ברמב״ם לכאורה מפורש שאין לחלל שבת אף על גר תושב. שכתב (שבת ב, יב):
אבל מילדין את בת גר תושב[8] מפני שאנו מצווין להחיותו, ואין מחללין עליה את השבת.
אלא שיש לשאול על הרמב״ם כמה שאלות:
- בתחילת הפרק עסק הרמב״ם בדין הכללי של פיקוח נפש. ושם היה צריך להביא דין זה, ומדוע הביאו כאן, בסמיכות לדיני חולה ויולדת?
- מדוע יש כלל צורך לחדש דין של פיקוח נפש דוחה שבת ביולדת, ובמה שונה דין זה משאר חולים שיש בהם סכנה?
- ושמא יש בהלכות חילול שבת עבור יולדת חומרא שלא מצאנו בשאר הלכות פיקוח נפש, שהרי נאמר בה: ״כל שאפשר לשנות — משנין" (רמב״ם שם, הלי יא)[9]■
ולכן כתב הרב המגיד (שם הלי יא):
והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה. ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר, ולא החמירו בחולה[10].
בדברי הרמב״ם על "יולדת הכורעת לילד" נחלקו הספרים האם לגרוס "הרי היא כסכנת נפשות" בכי, או "הרי היא בסכנת נפשות" בב׳[11]. ולפי זה נראה שהגירסה הנכונה היא בכ׳[12], שסתם לידה אין בה סכנת נפשות, אלא שאם יש סיבוך הופכת היולדת לחולה שיש בו סכנה.
וחידשו חכמים חידוש גדול, שאף על פי שאין בלידה רגילה סכנת נפשות, הרי היולדת נחשבת כחולה שיש בו סכנה, כלומר: חלים עליה דיני חולה שיש בו סכנה, ומותר לחלל שבת עבורה.
ולפי שהקילו חכמים יותר מן הראוי, החמירו שיש לשנות כל מה שאפשר.
ומשום שאין בלידה רגילה סכנת נפשות של ממש, התירו את חילול השבת רק עבור בת ישראל, אבל לא עבור בת גר תושב.
לפי זה אף מהרמב״ם אין ראיה שבפיקוח נפש של ממש יש הבדל בין ישראל לגר תושב, ואפשר שעל שניהם מחללים את השבת.
ואמנם בהמשך הפרק (ה״כ) התיר הרמב״ם לפקח את הגל רק על ישראל ולא על גוי, אך כמובן אפשר ששם גוי הוא עובד ע״ז. וכפי שראינו לעניין יולדת, ידע הרמב״ם לחלק שם בין ׳גוי׳ ל׳גר תושב׳, וכאן לא כתב שעל גר תושב אין מפקחים את הגל.
ולפי מה שהסברנו מדוקדק היטב איך הרמב״ם הסביר את דרשת חכמינו שמקור ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת הוא מהפסוק ׳וחי בהם׳. ולשונו (ב, ג):
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחם" ושלום בעולם.
4. דין 'משום איבה'
ההסבר הרווח לעניין האיבה הוא שיש כאן מעין פיקוח נפש של היהודי מחלל השבת, שאם לא יציל את הגוי יגרום לכך שהגוי ישנא את היהודי, ומסכן בכך היהודי את חייו או חיי יהודים אחרים[13]. ואנו נציע הסבר שונה:
אפשר לראות את ההלכה כשתי מערכות של חוקים: אחת מושתתת על סיבות א-לקיות, ומסדירה את היחסים בתוך העם היהודי, והשניה (שאף היא כמובן א-לקית) מושתתת על סיבות אנושיות וחברתיות, ומסדירה את היחסים בין ישראל והאומות שאינן מחוייבות בתרי״ג מצוות.
במערכת הראשונה השבת נדחית באופן מהותי להצלת חייו של שומר השבת, ובמערכת זו נאמר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[14]. ובמערכה השניה, שכל עניינה ׳דרכי שלום׳, ויסודה שלא תהא איבה בין בני אדם, גם בה מותר לחלל שבת במקום פיקוח נפש. אך לא משום ערך השבת, אלא משום ערך השלום וחשיבות חיי כל בן אנוש. וגם זה הוא ערך א-לוקי, ומחייב לחלל שבת גם עבור הצלת גוי[15].
5. קדושת השבת
אולם כפי שאמרנו בפתיחה, לדעת פוסקים רבים עיקר ההיתר הוא מצד איבה ודרכי שלום[16], ולולא כלל זה לא מצילים אינו יהודי במחיר חילול שבת. וכדי להבין הלכה זו עלינו לזכור שהגמרא (יומא דף פה) האריכה למצוא מקור להיתר לחלל שבת להציל אפילו אחיו היהודי, והדבר אינו מובן מאליו. וכל זה בגלל גודל קדושת השבת. המחלל שבת נענש בעונש החמור ביותר — סקילה, ודומה הדבר לעובד עבודה זרה, שגם הוא נענש בסקילה. ואכן אמרו חכמים שכל המחלל שבת כאילו עובד עבודה זרה[17]. וכידוע פיקוח נפש לא דוחה איסור עבודה זרה. ולכן היינו יכולים לחשוב שאין פיקוח נפש דוחה שבת, שהרי חילולו נחשב כעבודה זרה[18]. אלא שבאו חכמים ואמרו שאף על פי כן פיקוח נפש דוחה שבת, אלא שזה נאמר להצלת נפשו של שומר שבת בלבד, מטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ולא להצלת מי שאינו מצווה על שמירת שבת.
אולם כאמור, למעשה חייבים לחלל שבת להצלת כל אדם. ומכאן נלמד על גודל קדושת השבת וכמה צריך לדאוג לשמירתה, אלא שערכי החיים והשלום דוחים אפילו את השבת
[1] ויש מהפוסקים שהרחיבו מאד טעמים אלו עד כדי היתר גורף לרופא לעשות עבודתו כרגיל בשבת (אם אינו יכול להתחמק מהתורנות). ראה למשל בשם הגרש״ז בינשמת אברהם׳ (לרב פרופי א״ס אברהם, ח״ד או״ח סי׳ של, סוף ס״ק ב): "היום מחללין את השבת עבור נכרי שנמצא במצב של סכנת נפשות משום איבה. ואפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור שאין כאן משום איבה, בכל זאת, אמר לי הגרש״ז אויערבאך שליט״א, שאעפ״י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים". והשווה אגרות משה או״ח ח״ד סימן עט; ציץ אליעזר ח״ח סימן טו (קוני משיבת נפש) פרק ו; יביע אומר ח״ח או״ח סימן לח.
[2] ואמירות רבות של חז״ל בנושא. כגון: "בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה" (ספרא קדושים פרשה ב).
[3] ראה למשל שבת דף לא,א.
[4] כתובות דף יא,א.
[5] אמנם מצאנו בהלכה ש״המינין והמומרים היו מורידין ולא מעלין" (תוספתא ב״מ ב, לג; עבודה זרה דף כו,ב), כלומר: אם נפל אפיקורוס לבור לא רק שאין מצילים אותו, אלא אפילו גורמים לירידתו לבור (גם בימי החול). אך כמובן שדין זה תיאורטי בלבד, ללמדנו על חומר העוון של אפיקורסות. אולם למעשה אין שום פוסק שאומר לקיים זאת (והביאו שו״ע (יו״ד קנח, ב) בלשון "היו נוהגין בארץ ישראל". אולי מדיוק מילת "היו" שבגמרא).
[6] המילים המוסגרות נדפסו במאירי (ירושלים תרמ״ה) ומצוטטות בשמו רבות. מילים אלו אינם במהדורות החדשות, אך כמותם נמצאות במאירי במקומות רבים. ראה למשל בפסחים דף כא,ב: "…שהגרים רצונו לומר שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם". גם הרה״ג יחיאל יעקב וינברג זצ״ל מביא את המאירי (בספרו ׳לפרקים׳, הוצאת "קריה נאמנה" תשכ״ז, עמוד רפט). וכמה דנו ביחסו של המאירי לגויים, ראה למשל "סובלנות דתית בשיטתו של רבי מנחם המאירי בהלכה ובפילוסופיה״, הרב פרופ׳ יעקוב כ״ץ, ציון יח, עמי 30־15.
[7] הרב רבינוביץ׳ בספרו "מלומדי מלחמה" סי׳ מג סמך אף הוא על הרמב״ן הנ״ל להלכה, ואף הסביר שכל "נכרי הגון" הרי הוא גר תושב, והסתמך בקביעה זו על דברי המהרי״ץ חיות. יעויי״ש.
[8] בימות החול. בעוד שיולדת עכו״ם גם ליילדה בימות החול הותר רק משום איבה.
[9] גם מן הקולא מצאנו בסוגיות בהלכות יולדת, שמתירים עבורה לחלל את השבת משום חשש רחוק כמו הדלקת הנר בשביל יולדת שהיא סומא. אך הפוסקים הרחיבו קולא זו לכל חולה שיש בו סכנה. ראה למשל ביאור הלכה סי׳ שכח סעי׳ ד ד״ה "כל שרגילים".
[10] ולא כרמב״ן, שפסק שאף בחולה שיש בו סכנה מה שאפשר לשנות משנים (ויש שהקשו על דבריו מלשון הרמב״ם (שם ה״ב): "כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". ואכמ״ל). ושיטת הרמב״ן לא הובאה בשו״ע, והביאה רמ״א בשם י״א (קכח, יב). וראה מ״ב קל ס״ק ה.
[11] ראה ב׳ילקוט שינויי הנוסח׳ הנדפס בסוף רמב״ם פרנקל. ובפנים הכריע בב׳ ע״פ כת״י תמני.
[12] [גם בשו״ת בשם "פעולת צדיק" (ח״ג סי׳ קיט. כתבו המהרי״ץ, תימן, המאה הי״ח) תלה את מחלוקת הרמב״ן והמגיד משנה במחלוקת הגירסאות (אלא שהכריע כגירסת הרמב״ן ע״פ כת״י שהיה בידו). העורך]
[13] וראה ביביע אומר (ח״ח או״ח סי׳ לח אות ב), המציע שלדעת המתירים חילול שבת גם באיסורי תורה הרי זה פקוח נפש ממש, ולדעת האוסרים הרי זה חשש בפני עצמו והוא כעין פיקוח נפש.
[14] מכילתא דר׳ ישמעאל כי תשא מס׳ דשבתא פרשה א; יומא דף פה,ב.
[15] ויתפרש כאן הביטוי ׳דרכי שלום׳ כפירושו ברמב״ם בהלכות מלכים (י, יב): "אפילו הגוים צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר ׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳, ונאמר ׳דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום׳".
[16] כך למשל סברו כל הפוסקים שנזכרו למעלה בהערה 1.
[17] מדרש אגדה במדבר טו, לד; רש״י יבמות מח,ב ד״ה "גר תושב". והשווה שבת דף קיח,ב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש — מוחלין לו". וראה עירובין דף סט,ב.
[18] ויש הסוברים שאכן היו דעות שפיקוח נפש אינו דוחה את השבת. ראה באריכות במאמרו של הרב גורן "לחימה בשבת לאור המקורות" ב׳סיני׳ ספר היובל; ובספרו ׳תורת השבת והמועד׳.