מעמר במקום גידולו

נספח למאמר "מעמר במקום גידולו לשיטת הרמב״ם"

חלופת מכתבים עם הרה״ג יהושע מאמאן שליס״א

מכתבו הראשון של הרה״ג יהושע מאמאן

ראה ראיתי מה שכתב ידידנו היקר … רבי שאול דוד בוצ׳קו שליט״א בענין הנ״ל בכותרת ברוח מבינתו, יישר חיליה דמר, והמקום ב״ה ישלח לו ולנו עזרו מקדש כנה״ר וכנא״ה אמן.

והנני מחוה דעתי המעט בקצרה ואומר לענ״ד נראה דמ״ש רבנו הרמב״ם ע״ה בהלכות שבת (ח, ה) וזל״ה המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכוי עי״ש דעתו. דע״ל היא, העימור אסור מן התורה כל דבר כפי הנהוג בו, דהיינו התבואה שדרכם לעמר אותה בשדה, דוקא בשדה חייב עליה מן התורה, אך שאר הפירות שדרכם לעמרם או בבית או בשדה, חייב עליהם בכל אופן בין בבית בין בשדה. ולכן רבנו הרמב״ם ע״ה סתם הדברים ולא זכר שר התורה בכלל, התנאי דוקא במקום גידולם, כמו שהדגיש באותה הלכה שאר התנאים דהיינו דוקא באוכלים, ודוקא בגידולי קרקע כמ״ש בדברי קדשו וכמ״ש לקמן בעה״ו.

וראיה רבה לדברי אלה שהרי שם בפרק כ״א הלכה י״א כתב וזל״ה: המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימוד וכוי עי״ש. זאת אומרת להדיא דסבר לה מר דגם בבית חייב עליהם משום עימוד באופן הנז׳. לבד הגהות מיימוניות שם סק״ח שסובר שאין עימוד אלא במעמר ממקום גידול הדבר כעין קמה קצורה וכו׳ עי״ש.

ועוד ב״ה הרי לפנינו עדים נאמנים ענקי הרוח ע״ה, הל״ה הגאון הקדוש המחבר מנחת חינוך חלק א׳ בדין טל׳ מלאכות אות ד׳ דבור המתחיל המעמר, ושם כתב בדברי קדשו דדעת רבנו הרמב״ם ע״ה היא דלא בעינן מקום גידולו, והוכיח כן מאותה הלכה שכתבתי למעלה לדעתי המעט ברוך ה׳. ועוד כת״ר אמר שגם האגלי טל ע״ה כך דעתו אליבא דהרמב״ם ע״ה, אך לע״ד פשו״ב דבתבואה גם הם סברי מרנ״ן אליבא דרבנו הרמב״ם ע״ה דבעינן מקום גידולו וכמש״ל מילתא בטעמא, ועוד למעט בחילוקי דעות עדיף כדקי״ל כל טצדקי דמצינן למעבד שלא לאפושי פלוגתא עבדינן (מבוא התלמוד ומשם באר״ה).

ועוד ראיה לדברי המעטים הנ״ל הל״ה, הנה מר״ן מלכא ע״ה באור״ח סימן ש״מ ס״י כתב וזל״ה: המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם וכו׳ הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה, עי״ש. ובמשנה ברורה שם סקל״ח כתב וזל״ה: הרי זה תולדת מעמר, שדרכן של אותן פירות לחברן באופן זה. ועיין בנשמת אדם שמצדד דאף כשעושה כן בבית חייב משום מעמר, דבאופן כזה עשוי לעשות גם בבית כבשדה. וכ״כ בספר מעשה רוקח עי״ש. ומדברי קדשם הנ״ל ראיה לדברי המעטים הנ״ל ,שכל דבר הולכין בו כפי הנהוג בו וכמש״ל.

אך אמנם לפי דקדוק דב״ק הנ״ל משמע דסברי מרנן ע״ה, שמר״ן מדבר בסעיף זה שמקבץ דבילה וכו׳ בשדה, אלא הם ע״ה צדדו לומר שגם בבית חייב מטעם הנזכר. ולענ״ד נראה דמר״ן מלכא ע״ה מדבר בכל אופן שיהיה העימוד הנ״ל מטעם הנז׳, ולכן סתם הדברים ולא אמר דדוקא בשדה. וראיה לדבר שהרי הלכה זו לקוחה מדברי הרמב״ם ע״ה פרק כ״א הלכה י״א הנ״ל, ושם מפורש בדב״ק שמדובר גם בחצר וכמש״ל.

ושוב ברוך ה׳ ראה ראיתי בסה״ב חיי אדם גופיה שם בהלכות שב״ק כלל י״ג אות ג׳ פסק להדיא וזל״ה: המקבץ פירות אפילו שלא במקום גידולן עד שנדבקו יחד או שתלאן בחבל ועשאן גוף אחד חייב, דגם זה מלאכת העימור שקושר עומרים עי״ש. ושם בשולי היריעה בנשמת אדם אות א׳ הביא דברי הרמב״ם ע״ה הנאמר למעלה, וכתב עליו: וכן כתב בש״ע סי׳ ש״מ. ושקיל וטרי בפרשה זאת ברוח מבינתו, ובהמשך דב״ק סכם וזל״ה: ולכן נ״ל דהרמב״ם ס״ל בודאי במקום גידולן שמאספן יחד ועושה אותם צבורין כדרך הגדושים חייב, אך שלא במקום גידולן אינו חייב בהעמדת ערימה, ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות או שמקבץ הפירות ועושה אותם גוף אחד, אף שלא במקום גידולן חייב. עכד״ק הצריכים לנו, ראה שם.

וראיתי דב״ק ושמח לבי:

א. פסק בודאות שכך היא דעת רבנו הרמב״ם ע״ה דהמקבץ דבילה וכו׳ היינו אפילו בבית, וממילא כך הוא גם כן דעת מר״ן מלכא בש״ע בסי׳ שמי המדבק פירות וכו׳ וכמש״ל.

ב. במקום גידולן רק שמאספן יחד ועושה אותם צבורין כדרך הגדושין חייב, דבמקום גידולן חמיר יותר. וכך הסברא רבה נותנת. וברוך ה׳ שכוונתי לדעתו דע״ל שא נא עיניך וראה. אך אמנה מדב״ק משמע דגם בתבואה אם עושה אותם אלומות בבית ג״כ חייב, כמ״ש בלשונו הקדוש וזל״ה: ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות וכו׳ עי״ש, ואלומות נעשים רק בתבואה.

וראה ראיתי שכת״ר ציין להגאון הקדוש המחבר אגלי טל שדבר בקדשו על ענין זה, וכמש״ל. ובכן חיפשתיו בספריה ומצאתיו, כדי לראות דב״ק במקורם, כי המקור הוא המאור הגדול בעולם התורה כידוע. ושם בהלכות מעמר אות ט״ו כתב וזל״ה: ובש״ע הרב מלאדי זצ״ל ראיתי דמאסף מעלמא אין חייב שלא במקום גידולו, אך בעשה עיגול דבילה או נקב בתאנים ס״ל להרמב״ם ע״ה דחייב בכל מקום, ותימא דלא יהיה תולדה טפל, חמור מן האב העיקר. ועוד, דממה שהביא פרק כ״א וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר, והשמיט תיבת ממלחתא ,שלא כתב אין מקביצין את המלח במקום גידולו, מבואר דבכל מקום מחייב ואפילו שהוא רק אסיפה וקיבוץ גרידא. ועוד, דאחרים שבר״ן פרק המביא וי״מ שבמאירי והאו״ז ע״ה מחייבים בכל קיבוץ ואסיפה אפי׳ שלא במקום גדולו. על כן הדבר ברור שאין לחלק בין אסיפה גרידא, בין נקב בתאנים והכניס בהם חבל או עשה עיגול דבילה. עכד״ק ראה שם.

אתה הראת לדעת שהרב אגלי טל ע״ה לא על הב״י תמה, כמ״ש כת״ר במאמרו, אלא על הרב מלאדי זצ״ל תמה, וכמ״ש בד״ק, כי אני חיפשתי בב״י ולא מצאתי שדבר בזה בכלל ראה שם.

ולפי דברי המעטים הנ״ל, סרה תמיהת הרב אגלי טל שתמה על הרב מלאדי זצ״ל דלא יהיה טפל חמור מן האב, דלפי האמור למעלה אין כאן תמיהה, שכל דבר הולכין בו כפי הנהוג בו וכמש״ל, וזו סברא רבה.

וידידי הרב בוצ׳קו שליטא הנ״ל בסו״ד גם הוא נחת ליישב זה כאומרו וזל״ה כי הבן שונה מן האב, האב חייב רק במקום גידולו אבל אינו צריך שהחלקים יעשו גוף אחד, והבן צריך שהחלקים יעשו גוף אחד אבל אינו צריך שיהיה במקום גידולו עי״ש, ואחר המחי׳ מכת״ר לא היא, דהאב ג״כ הוא גוף אחד כפי הנהוג בו שאוסף כמה עומרים וקושר אותם יחד, ובזה הוי גוף אחד כמו הבן, וכמ״ש כבודו גופיה אליבא דמנחת החינוך הנ״ל דלפי דבריו העומר נראה כגוף אחד, והיינו טעמא כמ״ש אנן בעניותין. אלא הטעם שהבן אינו צריך מקום גידולו גם הוא כפי הנהוג בו לעמר אותו הן בבית הן בשדה וכמש״ל, לכן חייב עליו גם בבית וכמש״ל, ובזה ב״ה מתורצת קושיית האגלי טל ע״ה הנ״ל וכמו שכתבתי למעלה ב״ה ודו״ק .

ושוב שם סקי״ז כתב הרב אגלי טל ע״ה הנז׳ וזל״ה: ולענין הלכה נראה להחמיר לחייב משום מלאכה בגידולי קרקע אפילו עמרן שלא במקום גידולן, כשיטת הרמב״ם ואו״ז ואחרים שבר״ן וי״מ שבמאירי (ונ״מ לענין בין השמשות). והני מילי שלא היו מקובצים, אבל היו מקובצים ושוב נתפזרו אין חיוב שלא במקום גדולם ממ״נ … ומותר לכתחילה לקבץ המלח שלא במקום גידולו, דלא כהרמב״ם שאוסר, דבדרבנן ודאי יש לסמוך על הפוסקים דאין עימוד אלא במקום גידולו, אבל אם היה מפוזר בחצר אסור לאוספן לתוך הסל או קופה משום עובדין דחול כמו בנתפזרו לו פירות. עכד״ק עי״ש.

ג. דעת רבנו הרמב״ם ע״ה דוקא באוכלין שייך דין עימוד, וכמ״ש בלשונו הקדוש: המעמר אוכלים אם לאכילה וכו׳ וכמש״ל, אחרת למה נקט אוכלים, היה לו לומר המעמר אם לאכילה וכו׳, וזה פשוט לענ״ד. וב״ה הרי מנחת החינוך ע״ה שהביא כת״ר גופיה כך כתב וזל״ה: והמנחת חינוך חידש עוד שלדעת הרמב״ם ע״ה אין עימור אלא באוכלים עי״ש. ומ״ש כת״ר ידידנו הרב בוצ׳קו שליט״א שם וזל״ה: ולפי זה ברור שאם הרמב״ם סמך דין תולש עולשין לדין מעמר שלשניהם יש אותו יחוד לגבי העימור וכו׳. ולפי זה מה שהרמב״ם כתב המעמר אוכלים, אין כוונתו ללמד שהעימור שייך רק באוכלים וכו׳ עי״ש. אחר המחי׳ לא היא, דלא ראי זה כראי זה, ולמרות שזה פשוט, הנה הגאון מנחת החינוך ע״ה יוכיח וכמש״ל.

ד. דוקא בגידולי קרקע שייך דין עימוד, וכמ״ש להדיא בלשונו וכמש״ל. לכן במשרפות המלח אסור לקבץ המלח מהם רק מדרבנן, וכמ״ש מר״ן מלכא שם בש״ע סי שמי ס״ט וזל״ה: אסור לקבץ המלח ממשרפות המלח שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו עי״ש. ואיסור זה רק מדרבנן, אחר שאינו גידולי קרקע. וכמ״ש עוד במפורש שם בב״י ד״ה אסור לקבץ מלח, וזל״ה: בפרק כלל גדול אמר רבה וכו׳, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, ופסק הרא״ש כאביי, וכן דעת הרמב״ם בפרק ח׳ (וכמש״ל) וכו׳ עי״ש.

אך אמנה אם נתפזר המלח במקום אחר שלא במשרפות מותר לקבצן למקום אחר, מטעם האמור למעלה. וכן כתב במפורש שם במשנה ברורה ס״ק ל״ה עי״ש. ולא כדמשמע מראש דברי ידידנו הרב בוצ׳קו שליט״א הנ״ל, דדוקא אם נתפזר על השולחן מותר ליתנו בכלי. ומה שהמשיך בזה וכתב וזל״ה: וגם האגלי טל יודה לכך מטעם שאין עימור אחר עימור, אלא נראה שכוונתו (של רבנו הרמב״ם ע״ה) לאסור עבודת קיבוץ המלח אם במשרפות המים וכו׳, אם במערות שחוצבים בו המלח במקומות אחרים, כי זה ממש דומה למעמר במקום גידולו עכ״ד עי״ש.

והנה מ״ש ידידנו הרב בוצ׳קו שליט״א הנז׳ בלשונו לאסור עבודת קיבוץ מלח וכו׳ וכמש״ל, הואיל דאם האדם מתכוון לאסוף המלח ממקומותיהם כדרך עבודתו בימי החול, אפילו אם אוסף אותם בידיו בלי כלים, ודאי אסור מטעם דדומה למעמר, ומטעם עובדין דחול. אלא רבנו הרמב״ם ע״ה כאן איירי אפילו במקרה בעלמא, אם הוא רוצה לקבץ המלח ממקומות הנ״ל הן רב הן מעט אסור מדרבנן דדומה למעמר. והיי״ט דאיסורו רק מדרבנן, דאינם גידולי קרקע וכמש״ל. ופשוט שגם הוא לא התכוון לכך, למרות דנקט בלשונו לשון עבודה. אך אמנה מה שהמשיך וכתב וזל״ה: וגם האגלי טל יודה לכך מטעם דאין עימור אחרי עימור. לא היא, דמ״ש הרב אגלי טל ע״ה אין עימור אחר עימור אמרה רק לענין עיגולי דבילה ופירות וכוי שנתפזרו, שהם גידולי קרקע דשייך בהם דין עימור, לא כן כאן במשרפות מלח שאינם גידולי קרקע, כו״ע יודו אליבא דרבנו הרמב״ם ע״ה והרא״ש ע״ה דאין בהם דין עימור כלל, וכמש״ל בב״י במפורש ג״כ, שא נא עיניך וראה. וכמפורש ג״כ להדיא במקור הלכה זו בהרמב״ם ע״ה פ״ח הלכה וי וזל״ה: המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול וכוי, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה עי״ש. וכך נקט ופסק מר״ן בב״י ובש״ע שם ס״י בדיוק ראה שם. ומ״ש הרב ש. ד. בוצ׳קו שליט״א עוד שם וזל״ה: אבל מלאכת המקבץ דבילה היא מלאכה שמטרתה לעשות מדברים נפרדים גוף אחד וכוי, אלא בכל מקום שהוא אם קבץ גידולי קרקע עד שנעשו גוף אחד חייב משום מקבץ דבילה עי״ש. לא דק בזה ג״כ, כי האיסור בזה הוא מטעם עימור, וכמפורש ג״כ להדיא במקור הלכה זו, וכמש״ל סמוך ונראה.

ומאפס הפנאי כאן בצרפת לא יכולתי להאריך, ולכת״ר החיים והשלום כנה״ר וכנא״ה, וצויי״מ, וימ״ן, עבד האל הנאמן. יהושע מאמאן נר״ו

וזה מה שהשבנו:

לכבוד מורנו ורבנו הגאון הרב יהושע מאמאן שליט״א, בכבוד ובהערצה.

ברגשי תודה אני כותב לכבודו שהואיל בטובו לעיין בדברי המעטים וזיכני בתשובה ארוכה, שכבודו מגלה דעתו הרמה על הנקודות שהעליתי על הכתב….

א. הנה כבוד מעלתו הסביר את דברי הרמב״ם, שלא הביע דעתו בפירוש אם במלאכת עימור חייב דוקא במקום גידולו, או שחייב עליה בכל מקום.

מעלתו הסביר שהרמב״ם שתק בגלל שאין בדבר כלל אחיד אלא כל דבר לפי הנהוג בו.

הנה כלל גדול כלל כאן הרב, ועל פי כלל זה אפשר להסביר דינים תמוהים אחרים, כגון בישול בחמה. ההיתר לבשל בחמה היה כל כך פשוט לאמוראים שהם תמהו על המשנה שטרחה ללמד היתר זה והקשו ׳פשיטא׳^[17]. ולכאורה מאי פשיטותא? ורש״י (שבת לט,א ד״ה "דשרי") הסביר שההיתר פשוט "דאין דרך בישול בכך". מכאן אפשר ללמוד שהדרך שבה נעשית המלאכה היא הקובעת את גדרי המלאכה. ובאמת גם בדברי רמזתי לזה שכתבתי: "הנה נראה לומר שהרמב״ם מודה לשאר ראשונים שאין עימור אלא במקום גידולו, כי כך דרך המעמרים לעמר בשדה, ולא להביא לחצר ולעמר שם". ולגבי מקבץ דבילה כתבתי: "קיבוץ הדבילה היא מלאכה שמטרתה לעשות מדברים נפרדים גוף אחד, ומלאכה זו אינה תלויה כלל במלאכת הקוצרים, וממילא לא שייך בה התנאי של ׳מקום גידולו׳, ואסור לקבץ את הדבילה בכל מקום". וכך מצאתי בדברי מנחם חלק שני דף מד.

ב. אלא שהוספתי שבמקבץ דבילה יש תנאי נוסף שאיננו במעמר סתם, והוא שיעשם לגוף אחד ממש. ועל נקודה זו כבודו חולק עלי, ואומר שכל עימור, על ידי קשירתם יחד הופכים לגוף אחד. וז״ל: "ואחרי המחילה לא היא, דהאב גם כן הוא גוף אחד כפי הנהוג בו, שאוסף כמה עומרים וקושר אותם יחד, ובזה הוה גוף אחד כמו הבן", עכ״ל.

ומצאתי כדבריו במרכבת המשנה (הובאו דבריו באגלי טל שם, אות ו) וז״ל: "ומפרש רבנו דשורש מלאכת העימור שקושר אגודת שבלים ועושה עומר לא יתפרדו. וכה״ג במושך חבל בתוך התאנים מדובקים זה לזה … משא״כ המעמיד חיטים או שאר פירות שאינם מתדבקים לית ביה משום עימור" עכ״ל. וזה כדברי מעלתו. והאגלי טל הביא שם ראיות ברורות מן הראשונים לדין זה, אלא שהוא עצמו מחלק בין שני שלבים בעימור: שלב ראשון הצריך קשירה, ושלב שני   שאינו  צריך קשירה. ומסביר את ההבדל על פי הכלל של כבודו, שהכל תלוי בדרך המלאכה. וז״ל האגלי טל (אות ב): "והנה ממה שכתב הרב המאירי וצוברם במקום אחד וקושרם, ובאסיפת השבולים לא כתב וקושרם, משמע דבאסיפת העמרים לעשות מהם גדיש אינו מחוייב בלא קשירה, משום שכך הדרך לקושרם שם, ע״כ לא נחשב עימור עד שיקשור. מה שאין כן באסיפת השבלים לעשות מהם עומרים קטנים אין דרך לקושרם, משום דסופם לעשות מכולם גדיש אחד אינו קושרם עד שיוליכום לגדיש שם יקשרם הכל ביחד …״.

ואם כל זה יש קצת הבדל בין האב והבן. שהרי באב קשירה מספיקה כדי שיקרא גוף אחד אף על פי שאינם גוף אחד ממש, שקשירה זו עתידה להיבטל כשיצטרך לדוש ולזרות. ולכן הרמב״ם לא השתמש במילים ׳גוף אחד׳ כשהסביר את אב המלאכה, אבל כשתיאר התולדה מקבץ דבילה הדגיש "עד שנתקבצו גוף אחד". והרים ידו שנית בפרק כא: "המדבק פירות עד שנעשו גוף אחד" וגם שם: "שמא יכבשם בידו".

ג. אבל לא זכיתי להבין מה שכבודו השיג עלי באומרו: "אתה הראית לדעת שהרב אגלי טל ע״ה לא על הבית יוסף תמה אלא על הרב מלאדי". אמנם הרב אגלי טל תמה על הרב מלאדי, אבל תמה גם על שתיקתו כהודאה של הב״י, כמו שהבאתי לשונו אות באות: "ויש תימה על הב״י שלא כתב … דעת הרמב״ם וסיעתו דחיוב מעמר אפילו שלא במקום גידולו…". עיין שם אות טו דף מד ע״ב.

ד. ובעיקר רם מעלתו חיזק דברי המנחת חינוך שהציע בדעת הרמב״ם שאין עימור אלא באוכלים. ולפי דעתו זה דבר פשוט ממה שכתב הר״ם ׳המעמר אוכלים׳ מכך משמע שדוקא באוכלים יש עימור. אבל באמת המנחת חינוך בעצמו מסתפק בחידוש זה, וז״ל "ומסתפינא לומר דבר חדש" ע״כ. ואין הוא קובע מסמרים לחידוש זה. ונ״ל טעם הספק, כי הרי לא ראינו בשום מלאכה אחרת — גם באלה של סידורא דפת — שהמלאכה תהיה דווקא באוכלים, ולמה מלאכת מעמר תהיה שונה משאר מלאכות? ועוד, שהרמב״ם עצמו בפירוש המשניות (פרק יג, משנה ב) כותב בפירוש שגם המעמר עצים חייב משום מעמר, וצ״ל שהרמב״ם חזר בו בספרו הגדול, וזה דוחק כמובן.

ולכן נראה לי להסביר שמה שכתב הרמב״ם "המעמר אוכלים" הוא להשמיענו שאפילו אם הוציא אוכלים, אם הוציא אותם להסקה חייב לפי שיעור ההסקה ולא שיעור האוכלים. דבר זה כבר כתבו המנחת חינוך, וז״ל: "ואפשר דהר״ם אתא להשמיענו שאין משערים בשיעורא זוטא". ומה שהוספתי במאמרי זה היה רק טעם לכך שדין זה כתוב באותה הלכה של תולש עולשין.

ודין זה עצמו שיש שיעור מיוחד להסקה הרי הוא ראיה שעימור אינו תלוי באוכלים דווקא.

המנחת חינוך הקשה על הצעתו שלרמב״ם אין עימור אלא באוכלים מהגמרא (שבת צו,ב) בה רב אחא בר׳ יעקב אומר שהמקושש עצים חייב משום מעמר, שמכאן ראיה שיש עימור גם בעצים. ותירץ המנחת חינוך שהרמב״ם יסבור כאידך אוקימתות, שהמקושש חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. ולי נראה שאין זה תירוץ מספיק, כי הגמרא שם שואלת מאי נפקא מינה בין שלושת התירוצים, ותירצה לבסוף שיש מלאכות שאין חייבים עליהם מיתה, ולכל העמדה ודאי שחייבים מיתה על המלאכה הנ״ל. וזה תירוץ דחוק, ואם איתא שהאמוראים חולקים על הגדרת המלאכות היתה הגמרא צריכה לומר שהנפקא מיניה ביניהם הוא שראב״י מחייב על עימור גם שלא באוכלים, מה שאין כן לשאר הדעות. ומכך שהגמרא לא תרצה כך ראיה שאין הם חולקים על הגדרת המלאכות, וכו״ע יודו שיש עימור בעצים אף שאינם אוכלים.

אכפיל תודתי לרב הגאון שהתיחס לדברי וגרם לי תענוג גדול …

שאול דוד בוצ׳קו

והשיב הרה״ג יהושע מאמאן במכתב נוסף:

לכבוד … הרב שאול דוד בוצקו שליט״א, רב אהבה, ורב אחאי משבחא!

ראה ראיתי מ״ש כת״ר שנית במכתבו אלי, וזל״ה: באמת המנחת חינוך בעצמו מסתפק בחידוש זה וזל״ה: ומסתפינא לומר דבר חדש, עי״ש, ואין הוא קובע מסמרים לחידוש זה וכו׳, ועוד שהרמב״ם ע״ה בעצמו בפירוש המשניות פרק יב׳ משנה ב׳ כתב בפי׳ שהמעמר עצים חייב משום מעמר, וצ״ל שחזר בו, וזה דוחק כמובן. ע״כ.

והנני משיב עוד מפני הכבוד, ואומר לענ״ד אחר המחי״ר לא היא, שהרי הגאון הק׳ מנחת חינוך ע״ה בהמשך דב״ק אמרה בפשיטות, הל״ה

א. כתב וזל״ה הכלל דחילוק זה למקום גדילתו לא נראה, דחזינן דאינו מחלק בזה, ומחלק חילוק אחר בין אוכלים דבהו שייך מעמר ולא בדברים שאינם מאכל אדם, ומכ״ש בעצים וכוי עי״ש.

ב. עוד המשיך וזל״ה ע״כ חולק הר״ם ממשנה דביצה דאינו חייב משום מעמר רק באוכלין, כן נלע״ד ברור דכן הוא דעת הרמב״ם ע״ה עי״ש. ומאחר שכן הוא ברור דמ״ש בתחילת דבריו ומסתפינא לומר דבר חדש, דאפשר דעת הרמב״ם ע״ה דמלאכת עימור לא שייך רק באוכלים וכוי עי״ש וכמש״ל, זה אמרה רק בדרך ענותנותו הטהורה, וכידוע ג״כ בדברי הפוסקים ע״ה שלרוב ענותנותם הקדושה משתמשים בלשון זה לומר ומסתפינא וכוי וכידוע.

והואלתי לבאר הגם שהוא אמרה ג״כ בדרך אפשר וכמש״ל, בכל זאת מלבד דלדעת הגאון הק׳ פרמ״א ע״ה זה רק דרך ענוה, וכמ״ש בסה״ב אשר לשלמה (להגאון הק׳ כקש״ת וכמוהר״ר שלמה אבן דאנן מגאוני מארוקו דידן בדור הקודם), ושם בדף ל' ע״ב טור אי כתב וזל״ה: ואי לא מסתפינא הוה אמינא דמר״ן ע״ה בב״י הדר ביה מההיא, דתיוהא קא חזינא דאיך מרן הרעיש את העולם על מהר״י צאייח ע״ה שהשמיט תיבת אפשר, ואיהו גופיה השמיט תיבת אפשר מדברי הרשב״א ע״ה וכוי, אשר מזה נראה דהדר הוא, וכוי, והא דהשמיט תיבת אפשר, לזאת אגיד דזה ימים ראיתי לה׳ פרמ״א ע״ה סי׳ קוי. והביא דברי קהלת יעקב לשון חכמים אות א׳ סי׳ נ״ט וזל״ה: כשכותבים הראשונים ע״ה בדבריהם אפשר אין לחוש ולומר שמא ספוקי מספקא להו, אלא דרך ענוה כותבים כן ע״כ וכוי. ובזה ניחא לי נמי מ״ש הנמוק״י וכן דעת הרשב״א ע״ה ומהריק״ו ע״ה כתב וכן כתב הרשב״א ע״ה, והלא הרשב״א בדרך אפשר אמרה, ולצד שנאמר כהפרמ״א ע״ה ניחא, ורק הכנה״ג ע״ה כתב שמר״ן השמיט ההיא דהרשב״א משום דספוקי ליה וכוי עי״ש ומשם באר״ה, וכאן בנ״ד זה אף הכנה״ג ע״ה יודה דהמנחת חינוך אמרה רק בדרך ענוה, שהרי ב׳ פעמים חזר וכתב דבריו בפשיטות וכמש״ל ודו״ק.

ומה שראינו שרבנו הרמב״ם ע״ה בפירוש המשניות כתב שגם בעצים שייך עימוד וכמש״ל, הרי המנחת חינוך ע״ה אמר שם וזל״ה: אף דבפירוש המשניות כתב דבעצים שייך עימור, מכל מקום כאן חזר בו, וידוע דכמה פעמים חזר רבנו ממ״ש בפירושו למשנה בחיבורו עי״ש בדב״ק.

ומ״ש כת״ר לנמק דמ״ש הרמב״ם ע״ה אוכלים, להשמיענו שאפי׳ אם הוציא אותם להסקה חייב לפי השיעור של הסקה ולא של אוכלים עי״ש אחר המחי״ר לענ״ד לא היא בכלל, דאם כך הוא היה לו לפרש ולומר המעמר בין עצים בין אוכלים, אם לאכילה וכוי ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה, ולמה סתם דבריו לגמרי ואמר רק אוכלים, אלא ודאי כמש״ל, דסבר לה מר דהעימור שייך לדעתו דע״ל רק באוכלים, והרי הגאון הק׳ מנחת חינוך יוכיח כי רב ועצום הוא, וכבר נתתי לכבודו תשובה על זה בקיצור במכתב בתשובתי הראשונה ראה שם.

ולך נא ראה עוד בסה״ב ערוך השלחן (להגאון הק׳ כקש״ת וכמוהר״ר יחיאל מיכאל עפשטיין ע״ה) ושם בחלק אור״ח סי׳ ש״מ אות א הביא דברי רבנו הרמב״ם ע״ה הנ״ל בדמותם כצלמם, ולא העיר על זה כלום. ועוד שם ס״ב כתב וזל״ה: תולדות מעמר כתב הרמב״ם ע״ה שם המקבץ דבילה וכוי, וכן שם ס״ג הביא דברי הירושלמי שכתב דכלל גדול איתא תולדות המעמר איזו היא וכוי עי״ש. ובכל דברי קדשו הנ״ל מלבד שלא העיר בכלל על דברי רבנו הרמב״ם ע״ה הנז׳, אלא בכל המשך דבריו זכר בענין עימור ותולדתו רק תבואה וירקות ופירות, ולא זכר שם איסוף עצים וכיוצא בהם, זאת אומרת שגם הוא סובר דדעת הרמב״ם העימור ותולדתו שייך רק באוכלין, ראה שם.

אך אמנה מר״ן מלכא ע״ה באור״ח סי' ש״ם ס״ט כתב וזל״ה "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו", עי״ש. משמע מדבריו דסבר לה מר דבכל דבר שייך מעמר אפיי בעצים ודבר שאינו אוכל, וכן כתב שם הרב משנה ברורה אות ל״ז וזל״ה: "כל דבר היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן, דזהו מלאכת מעמר גופא". והא דנקט המחבר בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפיי איסור נמי ליכא כשמקבצן יחד, ועיין לעיל סי׳ של״ה ס״ה. ושומרי שדות ופרדסים צריכין ליזהר מאד בזה אפיי בפירות שנשרו מבעוד יום שלא לאספן בשבת אפי׳ מעט, כי יש בזה חיוב חטאת, דשיעור עימור הוא שיעור קטן מאד, וכמו שכתב הרמב״ם ע״ה: המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם עמר לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה. עי״ש עכד״ק ראה שם. וגם הוא ע״ה, למרות שהביא דברי רבנו הרמב״ם ע״ה בסוד וכמש״ל, בכל זאת לא העיר כלום. וכן הרב כף החיים ע״ה שם בסי׳ ש״מ אות ע״ג הביא כמה אחרונים ע״ה דנראה דסברי מרנן דהעימור שייך בכל גידולי קרקע עי״ש. והביא ג״כ דברי הרמב״ם הנזכר ולא העיר עליו כלום, ראה שם. וכן מר״ן מלכא בב״י שם, למרות שהביא דבריו שכתב: המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה. עי״ש, בכ״ז לא העיר כלום, עי״ש. ומאפס הפנאי לא יכלתי להאריך עוד בפרשה זאת הקדושה.

מסקנה לדעת רבנו הרמב״ם ע״ה נראה ברור לע״ד דדעתו דע״ל דאין עימור כי אם באוכלין, כמפורש בדברי קדשו וכמש״ל. אך להלכה לדעת מר״ן ע״ה וכמה מהאחרונים ע״ה העימור שייך אפי׳ בעצים וכיוצא בהם, וכמש״ל בהרחבה.

וצויי״מ, וימ״ן, החו״ם ירושלים עיה״ק היום ערב שב״ק כ״ה אייר זיו התשנ״ד ליצירה, בא סי׳ "דשנת" בשמן ראשי כוסי רויה לפ״ק, עבד האל הנאמן.

יהושע מאמאן נר״ו