האם מותר לאכול לפני מוסף?

סימן רפ"ט

1. מבוא
2. המקור לדין הקידוש
3. איסור אכילה לפני קידוש ליל שבת
4. אכילה לפני קידוש היום
5. אכילה קודם מוסף
6. אכילה קודם מוסף ללא קידוש
7. הערות

1. מבוא

נשאלתי האם אדם שרעב או צמא מעט לפני תפילת מוסף יכול לאכול או לשתות אף על פי שלא קידש. כדי לענות על שאלה זו יש להקדים ולבאר את המקור לחיוב קידוש, לאחר מכן יש לדון באיסור לאכול לפני קידוש הלילה וקידוש היום, ולבסוף לשאול אם יש חילוק בדין זה בין לפני מוסף לאחרי מוסף.

2. המקור לדין הקידוש

נאמר בתורה: "זכור את היום השבת לקדשו"^[1], ודרשו חז"ל: "זוכרהו על היין בכניסתו"^[2]. הסכמת הפוסקים שעיקר הקידוש הוא מצוות עשה מן התורה, אלא שנחלקו הראשונים בגדר חובת הקידוש על היין – דעת הר"ן שקידוש על היין הוא מן התורה^[3], ומאידך גיסא דעת הרמב"ם שעיקר הקידוש מן התורה הוא בזכירה בפה, וחז"ל הם שתיקנו לברך על היין^[4].

2. איסור אכילה לפני קידוש ליל שבת

הגמרא^[5] מביאה מחלוקת לגבי מי שטעם לפני קידוש, האם הוא הפסיד את הקידוש לגמרי, או שבדיעבד יכול לקדש. מסוגיה זו עולה כי ברור לגמרא שאסור לאכול לפני קידוש, והמחלוקת היא רק לגבי הדין בדיעבד.

ויש להתבונן בטעמם של חכמים שאסרו לאכול לפני קידוש. המהר"ם חלוואה הביא את הראב"ד, שהקשה על הדעה בגמרא שאם טעם לפני קידוש מפסיד את הקידוש, וכי 'האוכל שום וריחו נודף (ולענייננו: מי שלא קידש) יוסיף ויאכל שום' (ימשיך לאכול בלא קידוש)?^[6] ותירץ מהר"ם חלאווה שהוא עצמו לא יקדש, מפני שנראה כמבזה את המועדות, אך אחרים יקדשו לו. ונראה שהבין ששורש הטעם לאסור לאכול לפני קידוש הוא משום שהתורה רצתה שנקדש את היום בכניסתו, והיושב ואוכל ואינו מקדש מבזה בכך את דבר ה' ואת חשיבותה של השבת עד כדי כך שיש הסוברים שכבר אינו יכול לקדש בעצמו.

ובעומק העניין, כידוע 'אין קידוש אלא במקום סעודה', ונראה שטעם הדבר הוא לרומם את האכילה שאנו מצווים עליה בשבת ולהפכה לקודש. וכאשר מקדש לפני האכילה ומקפיד שלא לאכול קודם לכן, הוא מגלה בדעתו שאכן אכילתו בשבת היא קודש, ולא כשאר סעודות חול.

ואמנם טעם זה מספיק לקידוש, אך הדין שלא לאכול נאמר גם לגבי הבדלה – ושם כמובן טעם זה אינו שייך. על כן נראה שיש כאן עניין נוסף, והוא להבדיל בין הקודש ובין החול, וכדברי הרמב"ם "לזכרהו בכניסתו וביציאתו". הקידוש בכניסת השבת וההבדלה בצאת השבת מגדירים את התחום הברור היכן הקודש והיכן החול; ורק לאחר שאדם יודע להבדיל בין הקודש ובין החול, יכול הוא על ידי הקידוש לקדש את ענייני החולין ולרוממם.

הרמב"ם כתב שמותר לשתות מים לפני ההבדלה, ויש הסוברים בדעתו שאפילו לפני קידוש מותר לשתות מים; וצריך להבין טעם הדבר. ונראה ששתיית מים נחשבת כאוויר לנשימה, ואי אפשר לאסרה. ועל כל פנים אין הוא מבזה את השבת בכך, והתחומים בין הקודש והחול עדיין קיימים.

להלכה פסק השולחן ערוך^[7] שאין לאכול ולשתות כלל לפני קידוש ליל שבת, ואף לא מים.

4. אכילה לפני קידוש היום

כפי שראינו לעיל, חז"ל למדו מהמילים "זכור את יום השבת לקדשו" את המצווה לקדש את היום בכניסתו. בהמשך מביאה הגמרא דין נוסף: "אין לי אלא בלילה, ביום מנין? תלמוד לומר זכור את יום השבת". ומכאן שיש מצווה לקדש גם בבוקר, וכן פסק הרמב"ם: "ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה"^[8]. ומוסיף הרמב"ם בדבריו: "ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש". ואם כן, הדינים הנוהגים בקידוש הלילה נוהגים גם בקידוש היום.

ואמנם הראב"ד במקום חולק בחריפות, וסובר שעיקר הקידוש כבר נעשה בלילה, ואין איסור לטעום לפני קידוש היום^[9].

על פי המתבאר לעיל, נראה להטעים את דברי הרמב"ם האוסר לטעום גם קודם קידוש היום, בכך שכשם ש'אין קידוש אלא במקום סעודה', כך 'אין סעודה אלא במקום קידוש'; כל סעודה צריכה להתקדש ולהתרומם מהחולין שבה, וכדי להבליט את הקדושה, שלא תיראה הסעודה כסעודת חולין, אסרו חכמים לאכול קודם שיקדש.

להלכה פסק השולחן ערוך^[10] כדברי הרמב"ם, לאסור לאכול קודם קידוש היום.

5. אכילה קודם מוסף

הגמרא במסכת ברכות^[11] מספרת על רב אויא, שהיה חלש ולא הגיע לדרשתו של רב יוסף, שהתקיימה בשבת קודם מוסף. למחרת הסביר רב אויא שלא רצה לטעום משהו שיחזק אותו כדי שיוכל לבוא לדרשה, כיוון שסבר כדעת רב הונא, שאסור לטעום כלום קודם תפילת המוסף. ואולם, למסקנה הגמרא אומרת שאין הלכה כדעת רב הונא, ונמצא כי מותר עקרונית לטעום קודם תפילת מוסף.

ואמנם, הגמרא במסכת תענית דנה באלו תפילות כהנים נושאים כפיהם, והכלל העולה ממנה הוא שבמקום שמצוייה בו שיכרות אין נשיאות כפיים. לכן בתפילת מנחה – שהיא לאחר הסעודה – אין נשיאות כפיים, ולעומתה בתפילות שחרית ומוסף יש נשיאות כפיים. מכאן עולה שאין דרך לאכול לפני מוסף, ורבינו חננאל כתב שם שאף אינו רשאי לאכול קודם מוסף.

כדי ליישב את הסוגיות כתבו הראשונים^[12] שהגמרא בברכות הדוחה את שיטת רב הונא מתירה לטעום בלבד; אך אין לערוך סעודה של ממש קודם מוסף, כדברי הגמרא במסכת תענית. וכן הכריע להלכה השולחן ערוך: "מותר לטעום קודם תפלת המוספין, דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט, אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב, אבל סעודה אסור"^[13].

6. אכילה קודם מוסף ללא קידוש

לאחר שנתבאר שמותר לטעום קודם מוסף, יש לשאול מה בדבר הקידוש, שהרי נתבאר לעיל שגם בבוקר ישנה חובת קידוש מדרבנן. הב"ח והמגן אברהם כתבו שהדבר פשוט שצריך לקדש^[14], וכן פסק המשנה ברורה^[15]. והוסיף המשנ"ב שאם חלש לבו ואין לו יין ולא שאר דבר לקדש עליו, רשאי לאכול לפני מוסף פירות או מיני תרגימא מה' מינים אף בלי קידוש, אבל בלא זה אין להקל. וטעם ההיתר הוא שיש הסוברים שלא חלה עדיין חובת הקידוש עד לאחר שיתפלל מוסף.

והנה, בשו"ת יביע אומר^[16] כתב שיש מקום לצרף כאן שתי סברות לקולא:

א. כפי שהתבאר לעיל, דעת הראב"ד שאין איסור כלל לטעום לפני הקידוש בבוקר, וכמותו פסקו עוד מספר ראשונים.

ב. כאמור, יש הסוברים שקודם תפילת מוסף טרם חלה חובת קידוש^[17].

נמצא שיש כאן ספק ספיקא להקל לטעום לפני מוסף גם בלא קידוש, ובפרט אם חלש לבו. ואולם אין זה ברור לי אם למעשה כוונתו להתיר לכל אחד, או דווקא לאדם חלוש; וכאמור, באדם חלוש גם המשנה ברורה התיר.ולעניין שתיית מים יש עוד ספק, שמא לא אסרו כלל שתיית מים קודם קידוש, כפי שהתבאר לעיל שיש הסוברים כן בדעת הרמב"ם.

ולמעשה נראה שוודאי שלכתחילה אין לאכול כלל לפני קידוש, ורק באופן שאין לו יין וחלש לבו יכול להקל ולטעום, אך בלא לערוך סעודה של ממש.

[1] שמות כ, ח.

[2] פסחים קו, א.

[3] כן הבין רבי עקיבא איגר (גליון השו"ע ריש סימן רעא) בדעת הר"ן בסוגיית הגמרא בשבת כג, ב, המכריעה שנר שבת עדיף על יין לקידוש אם אינו יכול לקנות שניהם. והקשה שם הר"ן כיצד דוחים קידוש דאורייתא בשביל נר שבת, שהוא תקנה מדרבנן, ותירץ שאפשר לקדש על הפת, אלא שמצווה מן המובחר ביין. הוכיח מכאן רבי עקיבא איגר שדעת הר"ן שקיוש על היין או על הפת הוא מדאורייתא (והביאור הלכה ריש סימן רעא הוסיף שכן דעת הרשב"א בסוגייא), וכן דעת רש"י בנזיר (ד, א ד"ה והרי, הביאו הריטב"א פסחים קו, א) וכן התוספות (פסחים קו, א סוף ד"ה זוכרהו) הביאו אפשרות לומר שקידוש על היין הוא מדאורייתא, והדין שהמברך צריך שיטעום הוא מדרבנן.

[4] לשון הרמב"ם (שבת פרק כט הלכה א): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" ובהלכה ו כתב:"מדברי סופרים לקדש על היין". והמגן אברהם ריש סימן רעא כתב שבקידוש שאומר בתפילה יוצא ידי חובת קידוש מדאורייתא (ורבי עקיבא איגר כתב שם שלאו דווקא בתפילה, אלא כל שמזכיר שבת, כגון שאומר 'שבתא טבתא' גם כן יוצא מדאורייתא). אמנם, הרמב"ם כתב את נוסח ברכת הקידוש (הלכה ב) והזכיר בה 'זכר ליציאת מצרים', ואפשר שזה לעכובא, והרי בתפילה אין מזכירים יציאת מצרים. ונמצא שגם לפי הרמב"ם אפשר שלא יצאו ידי חובה בתפילה, והקידוש על היין יהיה מדאורייתא (ועיין בביאור הלכה ריש סימן רעא, שהאריך לברר גדר חיוב הזכרת יציאת מצרים בקידוש).

[5] פסחים קו, ב.

[6] כמליצת הגמרא בברכות נא, א לגבי מי ששתה ולא בירך, האם ימשיך לשתות בלא ברכה?…

[7] סימן רעא סעיף ד.

[8] שבת פרק כט הלכה י.

[9] זו לשון הראב"ד: "בחיי ראשי, אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו. ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש, ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל. וכשדרשו (פסחים קו) 'אין לי אלא בלילה, ביום מנין?' אסמכתא היא, דעיקר קידושא בלילה כתיב, מדכתיב 'את יום' ולא כתיב 'ביום', אי נמי דאי לא קדיש בלילה קאמר".

[10] סימן רפט סעיף א.

[11] כח, ב.

[12] עיין רבינו יונה והרשב"א בסוגייה בברכות, ובית יוסף סימן רפו.

[13] סימן רפו סעיף ג.

[14] המגן אברהם ס"ק א עוסק בדין קידוש במקום סעודה, וכותב שאפשר לסמוך על השיטות שהיין ששותה נחשב לסעודה, או שיטעם פירות ויתפלל במקומו, ואח"כ יאכל הפת, וייחשב הדבר כמקום סעודה.

[15] סימן רפו ס"ק ז, על פי דברי האליה רבה.

[16] חלק ה, אורח חיים סימן כב.

[17] כן כתבו הפרישה סימן פט ס"ק ו, והעטרת זקנים שם בשם המהרש"ל. והמשנה ברורה שפסק להקל באדם חלש הוא על פי האליה רבה, שצירף שני ספיקות אלו.