'כח ההיתר' בטלטול ברשות הרבים
סימן שמ"ה
1. הגדרת רשות הרבים וכרמלית
2. 'צורת הפתח' במקום מחיצה
3. ערוב חצרות
4. שיתוף מבואות
5. רשות השייכת לגוי
6. שיתוף עם יהודי שאינו מודה בעירוב
7. שדה זרועה
8. דברים שלמדנו מהאיסור
9. הערות
כידוע אוסרת התורה לטלטל בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן אברה לטלטל ד' אמות ברשות הרבים.
והואיל ובזמן הזה קשה מאד שלא לטלטל, נוהגים כיום להקיף כל ישוב ב׳צורת הפתח׳, ובזכותו רוב רובו של הציבור התורני מטלטל.
במאמר זה ברצוני להראות שפתרון הלכתי זה נשען על כמה וכמה הקלות הלכתיות, ומשתמש בכוח ההיתר[1]. אין ברצוני להרהר על מנהגם של ישראל ולהוציא עליו לעז, אלא להראות עד כמה טרחו מאורי הדור בכל הדורות בכדי למצוא היתר. כי הנה קשה מאד שלא לטלטל במשך כל השבת, ובמיוחד למשפחות עם ילדים קטנים. איסור הטלטול גורם למשפחה להיות אסורה בביתה במשך 25 שעות. ואין כאן רק רצון להקל עליהם, אלא ישנה גם פגיעה בקדושת השבת כשמסתופפים בדירה אנשים רבים שאינם יכולים לצאת[2]. ובאו חכמי הדורות ועשו מאמצים הלכתיים רבים למצוא דרך היתר[3]. ומכאן נלמד על גישתם של חכמים כלפי ההלכה. וכמובן שאין כוונתי שנלמד מכאן דרכי היתר בכל עניין, אלא הדבר מסור לפוסקי הדור שעל פיהם אנו חיים.
כדי להתיר לטלטל בעיר יש להתגבר על מכשולים הלכתיים רבים. תחילה נמנה אותם, ואחר נסביר בפירוט אחד לאחד:
א. העירוב אינו פוטר טלטול במקום הנחשב כרשות הרבים מן התורה. ולכן צריך להגדיר את הערים ככרמלית[4].
ב. בכדי להתיר את הטלטול צריך לעשות מחיצה מסביב לעיר. ומחיצה ממש קשה כמובן לעשות, ולכן משתמשים ב׳צורת הפתח׳. וצריך להוכיח שאפשר להפוך כרמלית לרשות היחיד על ידי צורת הפתח.
ג. גם לאחר שיוגדר המקום כרשות היחיד, צריך להתמודד עם איסור נוסף: אסרו חכמים לטלטל ברשות היחיד המשותפת לרבים (כחצרות ומבואות). ובכדי להתיר את הטלטול בהם צריך לעשות ׳ערוב חצרות׳ או ׳שיתופי מבואות׳. ויישומם בעיר גדולה יוצר בעיות הלכתיות.
ד. מעיקר הדין היה צריך לעשות גם עירובי חצרות וגם שיתופי מבואות. אולם בגלל הקושי בדבר הקילו לסמוך על שיתופי מבואות בלבד.
ה. ערובי חצרות הותרו רק בין יהודים. ועלינו להתמודד הלכתית עם שטחים בעיר שאינם בבעלות יהודית.
ו. השיטה הרווחת בהלכה מתירה לערב עירובי חצרות רק עם יהודים המודים בערוב.
ז. שדה זרוע מעל שטח מסויים ("בית סאתיים"), פוסל את העירוב (אם אינו מוקף מחיצות בפני עצמו).
ונבאר נקודות אלה אחת לאחת:
1. הגדרת רשות הרבים וכרמלית
ישנם מספר תנאים ההופכים שטח לרשות הרבים. ונחלקו ראשונים האם אחד מהתנאים האלו הוא היות שישים ריבוא בשטח זה. לרש״י וסיעתו כל מקום שאין בו שישים ריבוא אינו רשות הרבים מן התורה[1]. ולרמב״ם וסיעתו כל מקום שראוי להילוך לרבים ורחב 16 אמה הרי הוא רשות הרבים מן התורה (אם אינו מסובב במחיצות ממש), ואין צורך בס' רבוא.
ונחלקו הראשונים והאחרונים, מערכה מול מערכה, כמי לפסוק. והביא המחבר (שמה, ז) את הצורך בסי רבוא בשם 'יש אומרים׳[2]. ועיין ביאור הלכה (שם ד״ה "שאין ששים רבוא") שמביא את רשימת הדעות. לכאורה לפי הכללים שבידינו היה מקום לומר שדעת המחבר להחמיר, שהרי הביא את הכלל המקל רק בייש אומרים׳. ובכל זאת אנו פוסקים להקל הואיל ושיטה שהובאה בשולחן ערוך, אפילו בשם ייש אומרים׳, אפשר לסמוך עליה בשעת הדחק. שעצם הזכרתה בשולחן ערוך הופכת דעה זו לראויה. ובמיוחד שכאמור, נסמך עליה המחבר בהלכות הוצאה
2. צורת הפתח' במקום מחיצה
צורת הפתח היא שני עמודים שנטועים בקרקע, וחוט שעובר על גביהם[7]. והדבר נחשב כמחיצה ההופכת את העיר כולה לרשות היחיד. אלא שנחלקו ראשונים אם צורת הפתח מועילה גם לבדה, או שפתרון זה מועיל רק במקום שרוב אותה רוח מוקפת מחיצה ממש. והביא השולחן ערוך (שסב, י) בשם הרמב״ם את השיטה המחמירה, שעולה ממנה שאין להשתמש בצורת הפתח אלא אם רוב העיר מוקפת מחיצה כדין[8]. וכתב על זה המשנה ברורה (ס״ק נט): "ונכון לחוש לדברי הרמב״ם, שגם דעת הסמ״ג והסמ״ק הוא כן". ובכל זאת אנו סומכים על עיקר הדין, ופוסקים כדעה ראשונה בשולחן ערוך, שאפשר שהעיר כולה תהא מוקפת בצורת הפתח.
3. ערוב חצרות
אסרו חכמים לטלטל ד׳ אמות גם בתוך רשות היחיד אם רשות וו היא בבעלות כמה אנשים. והותרה גורה וו באם מניחים ׳ערוב חצרות׳, שהוא מזרן ששותפים בו בני החצר, ונעשים כבעלות אחת לצורך הטלטול. למהות הערוב, שבא לשתף את כל בני אותה רשות, כמה ביטויים בהלכה, כגון: "צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב" (שו״ע שסו, ד). והלכה נוספת מסיבה זו: "צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו. ואם מקפיד — אינו עירוב" (שם, סעי׳ ה)[9]. ולכאורה לפי זה כששוררת שנאה בין שני אנשים עד שלא מדברים זה עם זה כלל, קשה לומר שנהפכו למשפחה אחת. וצריך לומר שעם כל זה, היות שאין אנו לוקחים פת מבני העיר, אלא אדם אחד מזכה לכולם, אנו מניחים שאין אדם מקפיד שהזולת יאכל מהעירוב אפילו אם הוא שנוא עליו, כי סוף סוף לא הוא נתן את העירוב.
4. שיתוף מבואות
בזמן חז״ל כמה בתים נפתחו לחצר משותפת, וכמה חצרות נפתחו למבוי. ולכן עירוב החצרות עוזר לבני החצר לטלטל בחצר, אך עדיין יהיה אסור לטלטל ממנה למבוי. ולכן יכולים בני המבוי להשתתף כולם בעירוב רחב יותר, המכונה ׳שיתוף מבואות׳, בכדי להתיר את הטלטול גם במבוי.
לכאורה אם השתתפו כל בני המבוי, הרי ממילא כולל הדבר את החצרות כולם, ובא הדבר גם במקום עירוב החצרות. אך תקנו חז״ל לעשות עירוב חצרות גם במקום שיש שיתוף מבואות, וזאת כדי "שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות, שיאמרו אבותינו לא עירבו"[10]. וכן פסק שו״ע (שפז, א). ולאחר שהביא את חובת הנחת עירוב החצרות גם במקום שיתוף מבואות,
הוסיף בייש אומרים׳ את דעת האוסרים אף בדיעבד: "וי״א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה, אין סומכין על השיתוף".
והיום רוב הציבור כלל אינו יודע שישנה פת שהונחה עבורו לצורך שיתוף המבואות (שבדרך כלל מונחת בבית הכנסת[11]), וודאי שיש מקום לגזרה "שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות", ובכל זאת אנו סומכים על שיתוף המבואות ללא עירובי חצרות. וכאמור, בדיעבד הדבר מועיל לפי כללי הפסיקה בשו״ע, שהביא דעת הפוסלים רק בי״א[12].
ועוד יש להעיר שיש הסוברים בסוגיה שם שאם שיתופי המבואות נעשו בפת — סומכים עליו גם לחצר. ונראה שכך פסק המחבר שם[13]. אך כל זה כיוון "שהרי התינוקות מכירים בפת", ובעירוב אחד לכל העיר קשה לומר שמכירים בו.
5. רשות השייכת לגדי
המשנה אוסרת הנחת עירוב חצרות בחצר שדר בה גם גוי, ולשונה (עירובין ו, א): ״הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב — הרי זה אוסר עליו". ומסבירה הגמרא (דף סב,א) שמעיקר הדין "דירת נכרי לא שמה דירה", ואינה מעכבת את העירוב. אלא שגזרו חכמים איסור בדבר "גזירה שמא ילמד ממעשיו". והותרה גזרה זו על ידי "ביטול רשותו" של הגוי, שנעשית בשכירה סימלית ("שכירות רעועה") של רשותו[14]. והקלות רבות נאמרו בשכירות זאת, כגון: אפשר לשכור בפחות משווה פרוטה[15], אפשר לשכור לא מהגוי עצמו אלא מאישתו או אפילו מהפועל שלו[16], ועוד.
אך במקום גדול בו ישנם גויים רבים, רבה הטרחה לשכור מכל אחד ואחד מהם, ומה עוד שיכול כל אחד לעכב ולא להסכים לשיתוף. ולכן דנים הראשונים באפשרות לשכור בבת אחד מ׳שר העיר׳[17]. אך דוחים ראשונים רבים אפשרות זאת, עד שפסק הטור (סימן שצא): "צריכין לשכור מכל חצר וחצר של גוי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר". ובכל זאת היקל הב״י, וכתב שאין מספיק רק כששר העיר אינו רשאי להוציא את אנשי עירו, אבל בשר שיכול להוציא את אנשי עירו שלא מדעתם — אפשר להסתפק בשכירות ממנו בלבד. וזו לשונו בשו״ע (שצא, א):
וכשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר. במה דברים אמורים, בשר שאין הבתים שלו, ונם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה. אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם.
הראית לדעת שהשולחן ערוך עצמו הלך עד קצה היכולת, והתיר שכירות אף מעובד אצל השר. אולם כל זה לא מועיל לנו, כי לכאורה הדברים נאמרים דווקא בשר שיכול להחליט מעצמו "שהבתים שלו". ומפורש בבית־יוסף שאיסור הראשונים לשכור מהשר הוא במקום שניהול העיר
אינו נעשה על פי השר, אלא על פי עצה והנהנת יועצי המדינה נעשים כל הדברים. כמנה, קצת עיירות, שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות כי אם לקבל מסים ידועים, ולשפוט משפטיהם. ושאר כל צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה.
ואם כן, במשטר דמוקרטי כשלנו קשה מאד להקל אפילו לשיטת הב״י שמשתדל להקל בכך מאד.
ואם כך, כיצד מקילים היום? נכנסים בפירצה דחוקה שבשעת חירום יש לממשלה זכות להחרים שטח שלא ברשות הכנסת ושאר רשויות. ואף אם ההיתר דחוק, אפשר לראות שבנושא זה נטיית הבית יוסף להשתמש בכל פירצה כדי להתיר. שבדיונו על שכירה לא משר העיר עצמו אלא אפילו משכירו נוטה הב״י להקל, משום שכל דין שכירה מהגוי אינו מעיקר הדין אלא משום גזירה. ולשונו: "כי מה שאוסר הגוי אינו מן הדין, שהרי אין דירת גוי אלא כדירת בהמה, גם ענין העירוב עצמו הוא דרבנן והלכה כדברי המיקל בעירוב. בזה יש לדון ולהקל בענין זה".
ועוד יש דרך אחרת להתיר, וזה לסמוך על דברי הבית מאיר. הבית מאיר (סימן שפב, כ) כותב שבזמן הזה אם אין אפשרות לשכור הרשות מן הגוי — מותר לערב גם ללא ביטול הרשות. וטעם הדבר, כי כל עניין תקנה זו הוא כדי להקשות על המגורים בשכנות לגויים. ובזמן הזה, שאין הדבר תלוי בנו, בטל טעם הגזירה[18]. והב״מ בעצמו כותב שזו פירצה דחוקה. ואפשר שמצרפים סברה זו להתיר[19].
6. שיתוף עם יהודי שאינו מודה בעירוב
כבר ראינו שהמשנה (עירובין ו, א) אמרה שלא רק הנכרי אוסר את החצר בעירוב, אלא אף "מי שאינו מודה בעירוב"[20]. וביהודי שאינו מודה בעירוב לכאורה אין בעיה ממה נפשך: אם הוא כישראל — אפשר לערב עליו, ואם כגוי — אפשר לשכור רשותו (משר העיר וכיו״ב). אלא שיש האומרים שישראל שאינו מודה בעירוב חמור משניהם, שמחד אי אפשר לערב עליו, אלא חובה לבטל רשותו; ומאידך ההקלות שנאמרו בדבר ״שכירות רעועה״ אותם אמרו חכמים לעניין שכירות בגוי — לא נאמרו בישראל המחלל שבת בפרהסיה[21]. ושו״ע (שפה, ג) כתב לעניין זה שישראל המומר לחלל שבת בפהרסיה "הרי הוא כעכו״ם". ונחלקו בהבנת דבריו: יש שהסבירו שכשאר גויים, די בשכירה סימלית של המקום, ואפילו על ידי שר העיר[22]; ויש הסוברים שנאמר שהוא כעכו״ם רק להחמיר עליו, ולא להקל בשכירה סימלית[23].
ולכן גם בזה צריך לפסוק כדעה המקילה בכדי להתיר את העירוב שלנו על ידי שכירת הרשות משר העיר.
7. שדה זרועה
מחיצות ההופכות מקום לרשות הרבים צריכים להיעשות לצורך דיור.
אם יש בשטח המוקף שדה זרוע שגודלה יותר מ״בית סאתיים" (כשבעים אמה על שבעים אמה, שהם כ־5000 אמות רבועות) — הדבר מבטל את העירוב[24]. וזאת כיון שמקפידים שלא ללכת בשדה בכדי שלא לקלקל את הזרעים, והשטח מפסיק להיות ׳מוקף לדירה׳. ויש סוברים שהוא הדין כל מקום שלא ראוי ללכת שם.
וכיום בתחום העירוב של ערים רבות ישנם שטחים חקלאיים שאינם מגודרים. והדבר נעשה בצירוף דעת כמה שיטות מקילות, כגון שיטת הרא״ש[25], שהפסול הוא דווקא בקרקף מחוץ לעיר, ולא בשטחים שבתוך העיר. בשו״ת ׳מלמד להועיל' (או״ח, סי' סה) כתב שהאיסור הוא דווקא בזריעת חצר שלא מיועדת לזריעה, ולא בזריעת שדה, ועוד כמה היתרים באחרונים[26].
במקומות שקשה ללכת בהם, עיקר הסמיכה על המקילים היא משום דברי החזון איש[27] שאמנם הביא חומרה זו, אלא שכתב "מכל מקום אין אנו נזהרים בזה", ולא פירש הטעם. ונראה לי שטעמו הוא שדווקא שדה שהבעלים מקפידים שלא יעברו שם שמא יקלקלו את מה שזרעו, נחשב כלא ראוי לדירה ומבטל את העירוב. מה שאין כן מקומות שאמנם אינם ראויים להליכה, אבל אין הבעלים מקפידים על ההליכה בהם[28].
8. דברים שלמדנו מהאיסור
ויש לשאול: אם לבסוף מתירה ההלכה בכל אופן, מה ראו חכמים לגזור ולאסור לטלטל בכרמלית במקום שאין עירוב, ועוד לגזור ולבטל את העירוב על ידי גוי או על ידי מי שאינו מודה בעירוב, ולבסוף לבוא ולהקל.
ונענה, שודאי יש מקום להחמיר ולהימנע מטלטול בעיר, כי ודאי מעיקר הדין אסור לטלטל. ואף שאנו מקבלים את מה שהתירו למעשה, הרי יש לנו ללמוד דברים רבים מגזרות חכמים:
א. איסור טלטול ברשות הרבים מלמדנו ששבת הרי היא יום השייך לרשות היחיד. בשבת עלינו להימצא בבית עם המשפחה, בבתי כנסת ובבתי מדרש ללמוד תורה, ורשות הרבים צריך להיות מושבת ביום זה. ב. שיטת הרמב״ם שצריך שרוב העיר תהיה מוקפת חומה אמיתית מלמדת
שישנה חשיבות לתיחום ולהבדלה בין הרשויות. אין לקרוא לחול (=רשות הרבים) קודש, אלא עלינו לקדש אותו. כיום השבת שמשפיע על שאר ימי השבוע. אבל בכדי להשפיע יש ערך לתיחום ולהבדלה בין הקודש והחול.
ב. רעיון הערוב הוא להפוך את כל בני העיר למשפחה אחת. וזהו שיעור החשוב לכולנו, שעלינו לדאוג לזולת כאילו הוא בן משפחה.
ג. אסור לשכוח את דיני תורת העירוב. ואף שהיום אין אנו עושים עירוב בכל חצר, יש לזכור שעיקר התקנה היא "שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות", ועלינו ללמד דיני עירוב עד שיהיו הדברים שגורים בפי כל.
ד. כפי שלמדנו מהגזרה "שמא ילמד ממעשיו", התורה אינה מעוניינת שיהודים וגויים יגורו יחד, וזאת כדי למנוע השפעות זרות. וגם זה לימוד מאוד חשוב ויסודי.
ה. לימוד דיני העירוב מלמדנו על מקומו של יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. וכאן אנו מבינים עד כמה קשה המצב כיום, שרבים מבני עמנו "אינם מודים בעירוב", והדבר עלול להגדיר אותם לדינים מסויימים כאינם יהודים. אוי למצב אליו נקלענו. ועלינו לעשות כל מאמץ כדי להחזיר את כולם לחיק התורה, ואז שאלה כזו כבר לא תהיה אקטואלית.
נמצינו למדים עד כמה קשה להתיר לטלטל, ולכן ודאי שמי שמחמיר לעצמו ואינו מטלטל בעיר על אף העירוב אינו מן המתמיהין. אולם למעשה, גדולי הדורות השתמשו בכל פתחי ההיתר והתירו לטלטל, ומכאן למדנו על חשיבות המנהג וכוח ההיתר. "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן — בני נביאים הן".
[1] ׳כח דהיתרא׳ הוא ביטוי הרווח בגמרא ובפוסקים. הוראתו הראשונית היא נימוק מדוע יש להדגיש דווקא את ההיתר, שאנו חוששים מפני החמרה מוטעית. ובלשון רש״י: (ביצה דף ב,ב ד״ה "דהתירא עדיף ליה"): "טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר".
[2] וראה פרישה (או״ח סימן שצה, ס״ק א) הכותב: "לצורך הנאתו בדי לטייל או להביא צרבי אבילתו, וזה מצוה כמ״ש ׳וקראת לשבת עונג׳". ובפרי מגדים (או״ח סימן רס, בא״א ס״ק ,) כתב: "דודאי עירובי חצירות שבות הוא, ומשום מצות בבודשבת,שלא יהיו ידיו אסורות מלהוציא ולהבנים, התירו בין השמשות".
[3] וכתב על היתר זה ה״בית אפרים" (או״ח סימן כו): "אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתייסד עפ״י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם וממיהם אנו שותים … אחרי שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות בשנים מקודם ורק על סמך היתר זה וכאלו בת קול יצא הלכה כשיטה זו … ויען כי מצוה וחובה ללמד זכות על כלל ישראל לכן שמתי לבי למצא היתר …״. וראה שו״ת חדושי הרי״מ או״ח סימן ד; "משנה הלכות" חלק ז סימן ס; ועוד. וכמה מגדולי ישראל (כמו ה׳בני יששכר׳, ועוד) הקפידו בדווקא לטלטל כדי שלא להיות בכלל "מי שאינו מודה בעירוב".
[4] כרמלית היא כעין רשות הרבים מדרבנן.
[5] תנאי זה נלמד מכך ששאר התנאים נלקחו מגודלו של מחנה ישראל במדבר. וכך ביאר רש״י את המשנה ״עיר של יחיד ונעשית של רבים — מערבין את כולה" (עירובין נט,א).
[6] אך דייקו מגן אברהם (שם, ס״ק ז) ועוד אחרונים שפסק המחבר להקל בדבריו בהלכות הוצאה (שג, יח): "והשתא דלית לן רשות הרבים גמור, הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית".
[7] ״תנא: צורת הפתח שאמרו — קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן" (עירובין יא,ב).
[8] ולשונו: "ולהרמב״ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ".
[9] על פי עירובין מט,א: ״אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו — אין עירובו עירוב. מה שמו — עירוב שמו". וכן הלכה, למרות שר׳ חנינא שם חולק ומתיר בדיעבד.
[10] עירובין עא,ב. וזו שיטת ר׳ מאיר, וחכמים מתירים. ומסכמת הגמרא שם "אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר. ורב הונא אמר: מנהג כרבי מאיר. ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר" (ראה בב״י סי׳ שפ״ז סיכום הבנות הראשונים לדברי אמוראים אלו).
[11] את עירובי החצרות צריכים להניח דווקא באחת הדירות. ורק שיתופי מבואות אפשר להניח גם במקום ציבורי.
[12] ואולי גם בצירוף הרמ״א, שכתב שם: "והא שהצריכו שיתוף ועירוב, היינו בזמן הגמרא שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נותן לשיתוף, אבל בכהאי גוונא כולי עלמא אין עושין רק שיתוף אחד. ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה". (ועיין ט״ז שם ס״ק ב).
[13] והט״ז (ס״ק ב) כתב שעל כך סומכים כיום, ואף תמה על הרמ״א שהביא טעם אחר.
[14] "גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של נכרי הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם" (רש״י שם ד״ה "אלא").
[15] גמרא שם; שו״ע שפב, ה.
[16] עירובין סד,א; שו״ע שפב, יא.
[17] על פי הסוגיה בדף סה,ב בעניין גוי ששכר מגוי (בפונדק), ושם מסקנת הגמרא שאפשר לשכור גם מהבעלים הראשונים. וביארו הראשונים שזאת מכיון שבאפשרותו לסלק את השוכר. ולפי זה, גם בשר העיר שבאפשרותו לסלק את התושבים יש מקום לדון.
[18] ומסתמך על תשובת הגאונים המובאת בב״י (שפב, כ) שאינה מצריכה לבטל רשות הגוי בספינה. אולם יש כאן קולא גדולה, וזאת משלושה טעמים: א. הרמ״א עצמו (שם) לא סמך על תשובת הגאונים, וחייב לעשות עירוב בספינה. ב. לכאורה הדבר מנוגד לרצונם של חכמים, שגזרו בכדי להקשות את החיים המשותפים עם הגויים. ג. היום בארץ ישראל ישנה אפשרות להתגורר שלא בשכנות לגויים.
[19] ובדומה כתב בשבות יעקב ח״ב סי' ז. ולשונו: "דדין זה שיאסר הוא מטעם גזירה שלא ילמד ממעשיו. וזה ודאי לא שייך באומות בזמן הזה, ולהם נתנה הארץ והמקום צר אצלנו ומפוזרים ביניהם, וכל אחד ואחד מצפה ומחכה להשתדל לשכון אצלם כדי להמציא מזונות ופרנסת אנשי ביתו, ודאי דאין להחמיר כלל".
ובעניין גזירת איסור ריבית לגוי כתב פני יהושע (קידושין י,ב): "דהו גזירה שמא ילמד ממעשיו, אין כל הזמנים שוין בזה. אלא לפי שראו חכמים קלקול הדור שע״י שעיקר מחייתם ע״י רבית דעכו״ם היו למדין ממעשיהם, גזרו לפי שעה. תדע שהרי לא גזרו בשאר משא ומתן, וחזרו והתירו בזמן הזה".
[20] ובמשנה נוספת (ג, ב): ״השולח עירובו… ביד מי שאינו מודה בערוב — אינו ערוב".
[21] כך סובר הרמב״ם, ולשונו (עירובין ב, טז): "כללו של דבר: כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי. אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו".
[22] כך למשל פסק החזון איש (עירובין סי׳ פז, ס״ק יג), ועוד אחרונים רבים.
[23] מהמחמירים: אבני נזר (סימן מה, אות י); שו״ת משיב דבר (ח״א, סי׳ כו). וראה באריכות דברי הרב אברהם פאללאק בקונטרס "בירור השיטות בעניני עירוב בעיירות גדולות" (כל סימן ג); ובספר "תיקוני עירובין במנהטן" לגרי״ד מוסקוביץ׳ (כל פרק טו). ושניהם מורים להיתר. וכמובן שיש גם מקום לדון האם חילונים בזמן הזה הם כמומרים לחלל שבת בפרהסיה.
[24] ״אמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה … הזורק לתוכו חייב" (עירובין דף סז,ב, ועוד).
[25] עירובין פ״ב סי' ב. ועיין שם, שנשאר בצ״ע.
[26] ראה סיכום שיטות המקילים בספר "קשרי מלחמה" לרב איל קרים ח״ג סי' לה.
[27] הלכות עירובין סימן פט אות ז. ואף בציץ אליעזר (חי״ג סי' מא) מסיק להקל.
[28] ועיין בשו״ת הר צבי (או״ח ב, סי' כא), שכתב שהשטחים בערים שלנו עשויים לטייל, ואינם פוסלים את העירוב.