מראית עין חלק א'
סימן ש"א
1. בחדרי חדרים
2. טעם איסורי מראית עין
3. פסיקת המחבר
4. שיטת הרמ"א
5.היתר מראית עין אם נשתנתה המציאות
6. סיכום להלכה
7. הערות
1. בחדרי חדרים
איסורי דרבנן רבים הוסברו על ידי חכמים שלא נאסרו אלא "מפני מראית העין". ואמר רב על האיסורים הללו (ביצה ט,א ועוד):
כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור.
בירושלמי (כלאים ט, א) הובאו כמה ראיות ממשניות ומברייתות בהם איסורים הותרו "במקום צנוע" או "בתוך ביתו", ודחו את דברי רב להלכה[1]. גם בתלמוד שלנו הובאו בכמה מקומות מן המקורות האלו בכדי להקשות על רב, אולם נראה שסוברים שדעת רב תלוייה במחלוקת תנאים ("תנאי היא"), והלכה כהכרעת רב. וכך פסקו רוב הראשונים[2], וכן נפסק בשולחן ערוך (או״ח שא, מה).
ועדיין עלינו להסביר את כל המקומות בהלכה בהם אסרו משום מראית עין רק ברבים, והתירו בצנעה.
הראשונים עמדו על קושיות אלו, ותירצו באופנים שונים. רבותינו בעלי התוספות (כתובות דף ס,א ד״ה "ממעכן ברגלו") מחלקים בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, שכאשר עלולים הרואים לחשוב שעובר על איסור דרבנן — האיסור הוא רק בפרהסיה, ואם הרואים עלולים לחשוב שעובר על איסור תורה — אסור גם בחדרי חדרים.
ראייתם של התוספות היא מגמרא בכתובות (דף ס,א), האומרת:
תניא, נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין[3], ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.
ושואלים תוספות: אם אסור בפרהסיא משום מראית עין, כיצד זה הותר בצנעא? ומתרצים שהואיל וההיתר הוא רק לאחר יד, הרי גם הרואה אינו חושד בו שעובר על איסור מהתורה, ולכן הותר בצנעה.
הט״ז[4] והמשנה ברורה[5] פסקו עקרונית להלכה כחילוק התוספות, שאיסור המחבר בחדרי חדרים הוא רק כשנחשד באיסורי תורה[6].
ולעניות דעתי יש להרהר על קביעה זו, האם כך היא שיטת המחבר. ובפרק זה נעמוד על שיטת שו״ע, ואגב נדון גם בסברת דין מראית עין, באיסורו של רב, ובחילוקם של בעלי התוספות.
2. טעם איסורי מראית העין
ישנן כמה סיבות אפשריות לטעמם של חכמים לאסור משום מראית העין:
א. ביזוי המצווה — בעצם היותו נראה כעובר על מצווה יש בזוי המצווה, ויש בכך חילול השם[7].
ב. השד — הרואה יחשוד בעובר שעובר על המצווה, ויעבור הרואה על "בצדק תשפוט עמיתך"[8] (והעושה גרם לו, ועבר על "לפני עיור לא תתן מכשול").
ג. הכשלת הרואה — הרואה יחשוב שהדבר מותר, ויעבור על האיסור הדומה למעשה[9]. ואף העושה יעבור על "לפני עיור לא תתן מכשול".
ומדוע אסר רב גם בחדרי חדרים? כתב על כך הר״ן (ביצה ה,א מדפי הרי״ף ד״ה "ומיהו לא נהירא") שזו מעין גזרה, "שמתוך הצנעה יבא לידי פרהסיה"[10].
אם איסור מראית העין הוא משום אחד משני הטעמים הראשונים, אזי אין הבדל אם נחשד על איסור מהתורה או על איסור מדרבנן, שהרי חילול השם קיים בין בזלזול באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן. ויתרה מזו, דין "בצדק תשפוט עמיתך" הוא חובה מהתורה, ומבטלה בין אם חושד באדם שעבר על איסור תורה, ובין אם חושדו שעבר על דברי חכמים.
וחילוקם של בעלי התוספות מסתבר לפי הטעם השלישי: באם אנו חוששים שמא הרואה יעבור על איסור דרבנן הרי זה כעין גזרה לגזרה, ואפשר שלא אסרו זאת בחדרי חדרים.
3. פסיקת המחבר
בהלכות שבת (שלו, ט) הביא השולחן ערוך להלכה את ההיתר למעך ברגלו בצנעה צינור שעלו בו קשקשים.
ראינו שהתוספות הסבירו שהותר בצנעה כיון שהחשש הוא שיחשד באיסור דרבנן.
הר״ן (ביצה ד,ב מדפי הרי״ף ד״ה "ומיהו"[11]) מביא טעמים אחרים:
א. אסור למעוך את הקשקשים בשבת, ומשום ההפסד התירו חכמים. ואין כאן כלל איסור מראית העין. אלא שאיסור שהתירו חכמים משום הפסד — מנסים הם לצמצם את ההיתר עד כמה שאפשר, ולכן אסרו לעשות זאת ברשות הרבים. (ואין כאן איסור מראית העין כיוון שגזרה זו היא רק כשעושה מעשה מותר, ואנו חוששים שיחשדוהו בכך שעושה איסור. ואילו כאן זהו מעשה שבאמת אסור, אלא שהותר משום ההפסד).
ב. להיפך — מותר מעיקר הדין למעוך את הקשקשים בשבת, אלא שנאסר משום שהציבור אינו יודע שהדבר מותר. וחשש כזה אסור רק בפרהסיה, ולא נאסר בחדרי חדרים.
ובכדי לדעת מאיזה טעם פסק המחבר את דין הצינור נעיין בדבריו בבית יוסף. שם מביא תחילה את תירוץ התוספות, ואחר כותב:
וקרוב לזה כתב הר״ן בפרק חבית. וכתב עוד: 'ואפשר דלאו דוקא בצנעא דאי לא אפשר בצנעא אפילו בפרהסיא נמי שרי, מיהו כל היכא דמצי למיעבד בצנעא טפי מעליי.
דבריו "וקרוב לזה כתב הר״ן" אינם שהר״ן מסכים עם התוספות, אלא שאף הר״ן מסביר את ההיתר בצנעה כהיתר מקומי בסוגיית הצינור, למרות שמעיקר הדין הלכה כרב, שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים אסור. ונראה שלשיטת הב״י טעם זה עיקר כי בכך הוא מסיים דבריו, שמעיכת הצינור מותרת אלא שעדיף לעשותה בצנעה, והוא ציטוט מהר״ן, לכן משמע שהב״י מסכים לדבריו.
ולכן אין ללמוד מהיתר השו״ע למעך את הצינור בצנעה שהוא מסכים עם דברי התוספות ויתיר בצנעה כל איסורי דרבנן שנאסרו משום מראית העין
4. שיטת הרמ״א
הרמ״א הביא איסור (שמקורו במהרש״ל) לבשל בשר בחלב שקדים, משום מראית העין. אך התיר הרמ״א איסור זה בעוף, הואיל ואיסורו רק מדרבנן. וז״ל הרמ״א (יו״ד פז, ג):
ונהנו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין.
ומכאן שפסק הרמ״א כחילוק התוספות[12], והקל אם נחשד בדבר שאיסורו מדרבנן[13].
כאמור, הט״ז סבור שאף המחבר מקל כחילוק התוספות. וגם בסוגיית איסור שטיחת בגדיו הרטובים בחמה, שם סתם המחבר (שא, מה) שאסור "אפילו בחדרי חדרים" העיר הט״ז (ס״ק כח) שזה כיוון שהאיסור הוא על איסור תורה. והביא הט״ז ראיה: "עיין מה שכתב בסימן רמ״ג ס״ב". וכוונתו לאיסור השכרת מרחץ לגוי, שנאסר משום מראית העין, שכשיעשה בו הנכרי מלאכות בשבת יחשד בהם הבעלים. והתיר הרמ״א אם המרחץ אינו בחצר אלא בבית, "ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו, והם יודעים ששכרו כותי". והקשה שם הט״ז (ס״ק ג) כיצד זה הותר הדבר בביתו, הרי איסור מראית העין נאסר גם בחדרי חדרים! ותירץ הט״ז שזהו איסור משום שבות (שידוע שנכרי מחמם את המים, ולא נחשד אלא על אמירה לנכרי), ולא אסור כגון זה בחדרי חדרים. והנה לנו מקום נוסף המקל כחילוק התוספות.
אלא שאין מכאן ראיה לשיטת המחבר, שלא הביא כלל קולא זו[14] . ואין זו אלא ראיה נוספת שאכן כך הקל הרמ״א.
5. היתר מראית עין אם נשתנתה המציאות
חקירה מהותית נוספת באיסור מראית העין היא האם חכמים נמנו וגזרו על כל דבר האסור משום מראית העין; או שחכמים הורו עקרונית שאין לעשות דבר המעורר חשד שמא עובר על איסור, ומאמירה זו נגזרו איסורי מראית העין[15].
כמובן שאם כאפשרות השניה יש כאן חומרא גדולה, שיש לאסור כל דבר המעורר חשד, ולא רק אותם דברים שאסרו חכמים; ואילו לאפשרות הראשונה אין לנו אלא מה שאסרו חכמים, ואין אנו מחדשים גזרות מדעתנו.
אך לאפשרות השניה גם קולא, שהרי אם נאמר כאפשרות הראשונה, אזי האיסורים משום מראית עין נאסרו במנין, וגם אם טעם האיסור יחלוף הרי האיסור יישאר בעינו; ואילו לאפשרות השניה האיסור הוא רק משום שהדבר מעורר חשד, ואם נשתנתה המציאות והדבר כבר אינו מעורר חשד, ממילא יותר.
ונראה לי שפסק המחבר כצד השני של חקירתנו, שיש כאן איסור עקרוני בלבד. שהרי אנו מוצאים בשולחן ערוך דברים שנאסרו משום מראית העין אף שאין להם מקור בגמרא[16].
וכן מצאנו דברים שנאסרו משום מראית עין, ובזמן הזה הותרו[17]. כגון איסור משי עם צמר, שאסרוהו חכמים מפני מראית העין, משום שהצמר דומה לפשתים (משנה כלאים ט, ב). והרא״ש (נדה הלי כלאי בגדים סי׳ ז) כתב שבזמן הזה שמצויים בגדי משי רבים — מותר. והובאו דבריו בשו״ע (יורה דעה רחצ, א):
וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שדומה לפשתים … והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן.
ובפתחי תשובה שם (ס״ק א) הקשה:
לכאורה קשה, דהא קיימא לן דדבר שנאסר אף שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו. ומצאתי בספר תפארת ישראל על משניות בפ״ט דכלאים שהעיר בזה, וכתב לתרץ … לפי מ״ש המג״א בסימן טי ס״ק זי.
כלומר: הפתחי תשובה מתרץ על פי דברי המג״א בהלכות ציצית (סימן ט, ס״ק ז). שם מסביר המג״א את דברי הרמ״א המתיר להטיל בבגד פשתן גם ציצית שאין בה תכלת, ומחדש המג״א "דכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא". ומציע הפתחי תשובה שגם כאן, היות וטעם הגזירה ידועה, נתבטלה הגזירה כשנתבטל הטעם.
ולפי דברינו אין צורך בחידוש זה בדין ביטול גזרות חכמים, אלא המחבר התיר בגלל שאיסור מראית העין הוא הוראה כללית, ולא גזרה בשורת מקרים מסויימים. ולכן אסור בכל מקום המעורר חשד, ומותר מאליו אם המציאות השתנתה והחשד כבר אינו.
6. סיכום להלכה
א. הכלל ״כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים אסור" נכון לדברי השו״ע תמיד.
ואילו לרמ״א נאסר בחדרי חדרים רק אם עלול להחשד באיסור תורה.
ב. חכמים אסרו באופן כללי לעשות דבר שעלול להחשיד את האדם כעובר על איסור. לכן מחד יכולים הפוסקים להוסיף פרטים לאיסור זה; ומאידך דבר שאסרוהו חכמים משום מראית העין, אם נשתנתה המציאות וכבר אינו מחשיד — יכולים הפוסקים להתירו.
[1] כך ביאר הפנ״מ. וכך נראה מלשון הירושלמי, שכשמביא את המקורות כותב: "מתניתא פליגא על רב". ויש המבארים אחרת בירושלמי. ראה למשל רא״ש שבת כב, ט.
[2] הביא הבית יוסף שכך פסקו רי״ף, רמב״ם, רא״ש, סמ״ג ור״ן. ובחולקים הביא את רבינו ניסים גאון. וראה עבודה זרה יב,ב תוס׳ ד״ה "כל מקום".
[3] "צנור המקלח מים מן הגג, שעלו בו קשקשים קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית" (רש״י).
[4] סימן שא ס״ק כח; וכן סימן שלו ס״ק ט.
[5] סימן שא ס״ק קסה. וראה דבריו בביאור הלכה שלו, ט ד״ה "בצינעא" (בסוגיית הצינור שתופיע בהמשך).
[6] ואולי קצת ראיה לכך שאף. הערת העורך]
[7] [ב״מאמר קידוש השם" (הנקרא גם "אגרת השמד") מביא הרמב״ם כמה סוגי חילול השם, ואחד מהם: "שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו סיפורים מגונים מאוד. ואע״פ שלא עשה עבירה — כבר הילל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו". הערת העורך]
[8] ״בצדק תשפוט עמיתך — הוי דן את חבירך לכף זכות" (שבועות דף ל,א). וזו מצות עשה (סה״מ לרמב״ם עשה קעז).
[9] [כך נראה למשל מדברי רש״י בעירובין דף פח,ב ד״ה "אי משום שלא יאמרו", שכתב: "אי נמי אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים". וכן ברש״י סוטה דף מג,ב ד״ה "כל שנותיה": "… והרואה שאוכלין פירותיה אומר שפירות ערלה מותרין". הערת העורך]
[10] ובכדי שלא נאמר שיש כאן גזרה לגזרה יש לבאר בדברי הר״ן שהדבר נכלל באיסור מראית העין, ו״כולה חדא גזרה". טעם נוסף הביא המשנה ברורה (שא, ס״ק קסה) "שלא חלקו חכמים בתקנתם".
[11] ובדומה בשבת סא,א מדפי הרי״ף, שם גם מחלק הר״ן בין ממעך הצינור לשוטח כביסה. יעויי״ש.
[12] וצריך לומר שהואיל ובדרך כלל האכילה נעשית בבית, הרי נחשבת היא כחדרי חדרים (ובהמשך נביא את דברי הרמ״א בסי׳ רמ״ג, שם מתייחס לכל הבית כחדרי חדרים). ואם לא נאמר כן קשה חילוקו של הרמ״א בין דאורייתא לדרבנן בעיקר דין מראית עין.
[13] מהרש״ל אסר אף בעוף, וכן מסיק הש״ך לאחר דיון (ס״ק ו). אך העיר השערי דעה שם שאפשר שזה משום שדעת המהרש״ל שאף עוף בחלב נאסר מהתורה (כפי שהביא הש״ך עצמו שם בס״ק ד. וראה ביביע אומר ח״ד אה״ע סימן ג, סוף אות ג).
[14] אף שהביאה בב״י בשם מהר״י אבוהב. עיי״ש.
[15] ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יז, ערך ״חשד — מראית העין״, הערות 221־212 (טור תקפג־תקפד).
[16] כגון בסימן תקנה סעי׳ ה, שם אסר המחבר לכבס בשבוע שחל בו ט׳ באב אף את בגדי הגויים. וביארו הט״ז (ס״ק ו) ומשנה ברורה (ס״ק מב) שהוא משום מראית העין. ומקור דבריהם בתרומת הדשן שהובא בב״י (אך ראה שם, שאחר שהביא דברי תה״ד כתב הב״י: "ואני אומר דהכי משמע בירושלמי", ואולי בירושלמי אינו משום מראית העין אלא מעיקר הדין. ואכמ״ל).
ואף איסור הרמ״א שהבאנו למעלה על בשר בחלב שקדים, אין לו מקור בסוגיות.
[17] ראה באנציקלופדיה תלמודית שם הע׳ 228־222. ומובאת שם שחיטה לשם קודשים שיש המתירים. אך שו״ע (יו״ד ה, א) אסר.