שפשוף כתם בשבת
סימן ש"ח
1. מחלוקת הט"ז והמשנה ברורה בגרוד לכלוך
2.גדרי ליבון
3.שיטת רש"י
4.סיכום
5. הערות
1. מחלוקת הט״ז והמשנה ברורה בגרוד לכלוך
ליבון הוא מאבות המלאכה בשבת, והגדרתו — ניקוי הבגד[1].
ונחלקו הפוסקים האם מותר לגרד בציפורן ליכלוך שאין בו ממשות. כתב הט״ז (בסימן שב, ס״ק ו):
… יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש, יוכל לנרד בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות.
ונראה שנסמך בדבריו על דברי המחבר שם בסימן ו:
טיט שקל בגדו משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן. ומגררו בצפורן. ויש מפרשים דה״מ לח, אבל יבש אסור, דהוי טוחן.
המשנה ברורה[2] הביא את דבריו וחלק עליו, ולשיטתו יש בזה איסור דאורייתא לרש״י ואיסור דרבנן לשאר פוסקים.
כוחו של המ״ב החולק עליו הוא מדברי השולחן ערוך בסעיף הי שם:
חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו, מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו. אבל סודר אסור, מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן.
מדין וה לומד המ״ב שאף אם אין ממשות של צואה אסור לגרד את הכתם, שאמנם אין כאן הסרת ממשות ליכלוך, אך גם "צחצוח" אסור, כמפורש
כאן. ואת ההיתר שראינו בסעיף ז, לגרד ממשות בציפורן, יבאר המ״ב שהואיל וגם לאחר שגירד נשאר כתם אין זה בכלל מלבן[3].
נראה שהט״ז לא קיבל חילוק זה כיוון שלא רצה להבדיל בין מעביר כתם לגמרי, בו אסור משום מלבן, לבין מנקה ונשאר רושם, בו מתירים, כי סוף סוף גם אם נשאר רושם, ליבן קצת. על ניקוי הקפידה התורה, ולאו דווקא על ניקוי טוב. ועוד, שקשה לומר שהיתר המחבר לגרד את הטיט בסעי׳ ז׳ הוא דווקא כשנשאר כתם, שהרי לא מצאנו לא בגמרא, לא בטור ובב״י ולא במחבר רמז לחילוק זה.
יתרון נוסף לשיטת הט״ז נמצא בסוגיית איסור ניקוי בסמרטוט משום סוחט: אסרו הפוסקים לקנח בגד בסמרטוט רטוב אפילו כשאין בכך ליבון, שמא יסחוט. וזה לשון שו״ע (שם, סעי׳ ט):
… בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, חהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט.
לט״ז פשוט. אך למ״ב ההיתר לקנח בסמרטוט הוא רק אם ישאר רושם, אחרת אסור משום מלבן. ולכן היה צריך המחבר לכתוב בסוף הסימן "פן יוציא הרושם" ולא "פן יסחוט". וכך היה משמיענו שאפילו כשאין חשש סחיטה, כגון שהסמרטוט והלכלוך יבשים, אסור מן הדין משום מלבן.
2. גדרי ליבון
כדי להבין את דברי הט״ז ולתרץ גם לפי דבריו את הסתירה בדברי המחבר בין סעיף הי לסעיף ז׳, נעיין תחילה בגדרי מלאכת ליבון.
א. שלושה סוגי כביסה
בזבחים דף צ״ד דנה הגמרא האם עור בר כיבוס הוא[4], ומחלקת בין סוגי כיבוס שונים וסוגי בד שונים.
למסקנת הסוגיה[5] ישנם שלוש דרגות של ליבון, זו למטה מזו:
- כסכום — כיבוס עם שפשוף. ובלשון רש״י שם: "משפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבס בגדים, אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף".
- קינוח — כיבוס ללא שפשוף. קינוח הכתם עם סמרטוט רטוב בלי לשפשף בחוזקה.
- שריה — "שכשוך". נתינת הבגד במים (או נתינת מים על מקום הליכלוך) בלי לקנח בידים כלל.
בעור — יש איסור תורה אם משפשף[6], איסור דרבנן אם מקנח[7], ושריה מותרת.
ובבגד בד — חייב בכל שלושת הסוגים, אפילו בשריה. ובלשון הגמרא: "בגד— שרייתו זהו כיבוסו".
ב. מים
אומרת הגמרא בשבת קמג,א:
אמר רב כהנא: טיט שעל גבי בגדו – מכסכסו (משפשפו) מבפנים
ואין מכסכסו מבחוץ.
והסביר רש״י את ההיתר לשפשפו מבפנים:
מבפנים – דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן. ומלבן ממש לא הוי, דאין נותן שם מים.
ומכאן למדנו שאין חיוב של ליבון ללא מים.
ג. מתי יש איסור כביסה כלי מים
ראינו שמותר לשפשף בגד מבפנים הואיל ועושה זאת ללא מים. ובכל זאת מבחוץ אסור אף ללא מים.
ומצאנו שתי סוגיות נוספות העוסקות ב״כסכוס", הוא שפשוף ללא מים.
1. אומרת המשנה בשבת קמב,ב:
היתה עליו (על הכר) לשלשת – מקנחה בסמרטוט.
מהמשנה אפשר ללמוד שאין אפילו איסור דרבנן בקינוח[8].
2. בדף קמ,א, אומרת הגמרא:
בעא מיניה (רב אחא בר יוסף מרב ספרא): מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא [לשפשף כתונת בשבת]? … אמר ליה: לרכוכי קא מיכוין, ושפיר דמי [לרככו מתכוון, ומותר].
ובהמשך נשאל רב אחא מדוע לא פשט את דין הכתונת מדין סודר, שידוע שאסור לסכסכו בשבת, ומשיב רב אחא שיש הבדל בין כתונת לסודר:
התם – מיחזי כי אולודי חיורא, הכא – לא מיחזי כאולודי חיורא [בסודר נראה כמוליד לובן, ובכתונת לא].
כלומר: בסודר ניכר שמשפשפו על מנת להלבינו (הואיל ומקפידים על ליבון סודר). אבל בכתונת, שמקפידים פחות על ליבונה, שאל רב אחא האם אסרו בה חכמים.
ומכאן אפשר ללמוד שבשפשוף אסרו חכמים דווקא כשמכוון "להוליד לובן".
איסור הכסכוס (בלי מים), אותו ראינו באיסור כסכוס מבחוץ טיט שעל בגדו וב״אולודי חיוורא", הוא משום שהוא דומה לליבון, כי דרך הכובסים לשפשף ולכסכס[9]. כלומר: כסכוס ללא מים אינו ליבון, אך גזרו בו חכמים. ומשום שאינו מלאכה אלא גזרה בלבד יש בו כמה היתרים:
בשינוי מותר, לכן התיר רב כהנא לכסכס מבפנים.
אם מוכחא מילתא שמתכוון לרכך את הבגד ולא ללבנו מותר, ולכן התיר רב ספרא לכסכס כתונת.
וקינוח ללא מים תמיד מותר, כפי שראינו במשנה, הואיל ובקינוח לא גזרו חכמים, שאין זה כדרך הכובסים.
ד. להלכה
ולפי הסברנו בכללי הליבון עולים יפה פסקיו של המחבר:
מותר לשפשף חלוק (סעיף ה) — כי מוכח מילתא שכוונתו לרכך בלבד.
אסור לשפשף סודר (סעיף ה) — כי מוכח מילתא ש״מיחזי כאולודי חיורא".
מותר לשפשף מבפנים (סעיף ז) — כי משפשף בשינוי.
מותר לגרד (סעיף ז)— כי אינו משפשף.
מותר לקנח לכלוך בסמרמוט (סעיף ט) — כי בקינוח לא גזרו חכמים.
ולפי זה יפה פסק הט״ז שמותר לגרד כתם כדי לבטל את המראה.
3. שיטת רש״י
כאמור, אסר המ״ב לגרד בציפורן אף לכלוך שאין בו ממשות. וכתב שלשיטת רש״י איסור זה הוא מהתורה[10].
ראייתו מהסוגייה בשבת ריש דף קמז,א:
אמר רב הונא: המנער טליתו בשבת – חייב חטאת[11].
ובעוד שר״ח, תוספות ורוב הראשונים מסבירים שהאיסור הוא בנעור טליתו מהטל, שאז יש בנעור זה מים, פירש רש״י שמנערה מהאבק שעליה[12]. ולפי זה יאסור רש״י גם גרוד כתם.
אך על דברי רש״י הללו כבר הקשה ר״ע איגר בגליון הש״ס מדברי רש״י עצמו על ההיתר לכסכס מבפנים, וראינו למעלה ששם כתב רש״י שאין ליבון אלא במים. ונשאר רע״א בצריך עיון.
ועל מנת לתרץ את הסתירה ברש״י נראה לחלק בין שני סוגי ליבון בלי מים:
הראשון — ליבון בלי מים בדבר שהדרך ללבנו היא במים, והשני — ליבון בלי מים בדבר שאין רגילות ללבנו במים.
דברי רש״י שאין ליבון ללא מים הם ברוב הדברים, שהדרך ללבנם היא במים. ובהם אם מלבנם ללא מים אין זה ליבון, כי לא כך דרך הכובסים.
אבל דברים שאין הדרך ללבנם במים, אלא דרכם בניעור, יש בהם חיוב חטאת אף בלי מים. וקצת ראיה מלשונו של רש״י, שעל חיוב החטאת למנער הטלית כתב ״דזהו ליבונה״, כלומר — ליבונה של הטלית. אך לא של שאר דברים.
ולכן בגרוד לכלוך ללא ממשות, הואיל והדרך להסירו במים, יודה רש״י לט״ז שמותר לגרד את הכתם.
4. סיכום
יש לכאורה סתירה בדברי שו״ע בעניין שפשוף כתם שעל הבגד ללא מים: בסעיף הי משמע שאסור משום ליבון, ובסעיף זי משמע שמותר.
המשנה ברורה מתרץ שצריך להבדיל בין ניקוי טוב שלא משאיר כתם, בו אסור, ובין ניקוי שמשאיר כתם, בו הניקוי מותר.
הט״ז מתרץ שצריך להבדיל בין שפשוף שהוא דרך ליבון, שבו אסרו לעיתים גם בלי מים, ובין שאר דרכי ניקיון שאינם דרך ליבון, ובהם לא גזרו חכמים.
וכפי שהראנו, מקורותיו וסברותיו של שיטת הט״ז נהירים, והמקל כמותו יש לו על מי שיסמוך. ובמיוחד משום כבוד שבת, שלא יהא רבב בבגדו.
[1] ליבון הוא משלבי ייצור הצמר. לשיטת רש״י גם כיבוס הבגד הוא ליבונו (למשל: על משנת אבות המלאכה פירש רש״י: "המלבנו — מכבסו בנהר" ובזבחים צד,א כותב "וכיבוס אב מלאכה הוא, היינו מלבן"), ולרמב״ם זו תולדה ("המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב" הל׳ שבת ט, יא. וכן פסק מ״ב שב, ס״ק לט).
[2] ס״ק לו ובה״ל ד״ה "דהוי טוחן".
[3] על פי דבריו בביאור הלכה סעי׳ א ד״ה "עליה". ומה שכתב המ״ב בשיטת רש״י נראה להלן.
[4] לעניין טומאה וטהרה. והוא הדין לעניין שבת.
[5] מובאת בביאור הלכה סעי׳ ט ד״ה "אבל לכבסו". יעויין שם.
[6] זה בעור רך. ובעור קשה נחלקו בו תנאים שם.
[7] נחלקו בכך ראשונים. ונקטנו כדעה המפורשת ברמב״ם, ובבה״ל (סעי׳ ט ד״ה "אבל לכבסו") כתב שזו גם דעת הרי״ף והרא״ש. אבל לרש״י ולר״ן מותר.
[8] ונפסק דין זה בסעיף ט, אותו ראינו למעלה.
[9] מפורש ברש״י אותו ראינו למעלה על "טיט שעל בגדו".
[10] גם זה בבה״ל על סעי׳ ז ד״ה "דהוי טוחן".
[11] ובהמשך מצמצמת הגמרא את האיסור לטלית חדשה, שחורה ושמקפיד עליה.
[12] בסעיף א׳ אסר המחבר לנער טלית רק מהטל שעליה, והרמ״א הביא את שיטת רש״י וכתב שטוב לחוש לדבריו.