האם מותר לאכול בכליו של מחלל שבת?

5. דיון בהצעתנו

תלמיד חכם אחד דחה את הצעתי בפרשנות המשנה על פי מסקנת הגמרא^[7], והציע שני פירושים אחרים. ועוד הוסיף קושיה על עצם סברתנו בדברי המגן אברהם. נביא את דבריו ואת תגובתי עליהם:

א. רצתה המשנה להשוות שכת ליום הכיפורים

להצעה וו העמידה הגמרא את המשנה בשוחט בשוגג לא מפני שהשוחט במזיד שחיטתו פסולה, אלא משום שביום הכיפורים האכילה אסורה הן לשוחט והן לאחרים (מפני התענית), ורצתה המשנה לנקוט בדוגמא בה שווה דין שבת לדין יום הכיפורים, לכן מדברת על השוחט בשבת בשוגג, ואוי בכל מקרה בו ביום אסורה האכילה על השוחט (בשבת משום מעשה שבת, וביוה״כ משום התענית), ובמוצאי שבת מותרת לכולם. אבל במויד בשבת נאסר על השוחט עולמית, ואילו ביום הכיפורים האיסור רק בו ביום, ולכן לא נקטה המשנה בשוחט במויד.

אך נראה לי שאי אפשר להעמיד כך את הסבר הגמרא בדברי המשנה. שהגמרא שואלת מדוע להעמיד את המשנה דווקא בשוגג ולשיטת ר׳ יהודה, הרי יתכן שדיברה במויד וכשיטת ר׳ מאיר? ותירצה הגמרא:

לא סלקא דעתך, דקתני דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל, אף הכא נמי לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל.

כלומר: כמו שביום הכיפורים אסור לו לאכול את הבהמה בין אם שחט בשוגג ובין אם שחט במויד, כך הדין גם בשבת. ואילו לר׳ מאיר בשבת השוגג מותר בו ביום.

משמע מכאן שהמשנה מדברת בין בשוגג ובין במויד. וכך פירוש המשנה:

השוחט כשכת וכיום הכיפורים — שהאוכל אסור בו ביום, בין בשוגג ובין במויד,

אף על פי שמתחייב בנפשו — אם שחט במזיד, שחיטתו כשרה — כששחט בשוגג.

ואם כן דברי הגמרא "הכא דבשוגג שחיטתו כשרה", היינו משום שבמזיד אי אפשר לומר שחיטתו כשרה, שהרי השחיטה במזיד אכן פסולה. וגם מלשון הגמרא "הכא דבשוגג שחיטתו כשרה" משמע שהעמידו בשוגג משום שרק בשוגג שחיטתו כשרה.

ב. השחיטה אינה כשרה ואינה פפולה

הצעה נוספת שהציע בכדי לדחות את לימודנו היא שאמנם כתבה הגמרא "דבשוגג שחיטתו כשרה", אך אי אפשר לדייק מכך שבמזיד שחיטתו פסולה, אלא ישנו מצב ביניים — השחיטה במזיד אינה כשרה, אך גם אינה פסולה. וכוונת הגמרא לומר שאי אפשר לומר ׳כשרה׳ על שחיטה בשבת שהאוכל שאסור לו עולמית, אף שבאמת השחיטה אינה פסולה.

ויפה דרש, וכך אכן יש לתרץ את הסוגיה לחולקים על המג״א. אבל הדוחק ברור, שהרי אין למעמד ביניים זה שום רמז בגמרא. והאמת יורה דרכו, שבפשטות בדברי חכמים מה שאינו כשר — פסול.

ג. איפור אכילה ואיפור הנאה

עוד הקשה על עצם סברת המג״א, שאיסור מעשה שבת אינו איסור ׳חפצא׳ על המאכל, אלא איסור ׳גברא׳ ליהנות מהדבר. ואילו דין איסור בלוע בכלי הוא איסור על המאכל. והואיל ובאכילת הדבר הבלוע אין לו הנאה כלל, שהנאה זו אינה שוה כלום, אין מקום לאסור את הדבר.

ונראה לי שאין דבריו מחוורים, ומכמה טעמים:

א. האיסור לבשל בכלי שבלע איסור הוא מכיוון שהאיסור הבלוע בדפנות הכלי נותן בהיתר טעם, ו׳טעם כעיקר׳, ולכן הרי הוא כאוכל דבר איסור. ואמרו חכמים שאם הטעם פגום אין אומרים ׳טעם כעיקר׳, ואין בו איסור בלוע. וזאת למרות שאין לאכול ממשות של דבר איסור גם כשטעמו פגום. מכאן מוכח שהאיסור בטעם לשבח הוא משום שנהנה מן האיסור. כלומר: כל איפור אכילה הרי הוא איפור הנאה, אלא שהתורה^[8] לעיתים אסרה רק ההנאה דרך אכילה. ולכן ׳טעם כעיקר׳ אוסר דווקא כשנותן טעם לשבח, שרק אז נהנה מהאיסור בדרך אכילה. וכאיסורי התורה כך אסרו חכמים במעשה שבת, והאיסור הוא להנות בדרך אכילה. ובבלוע הרי האוכל נהנה מן התבשיל בדרך אכילה, משום ׳טעם כעיקר׳.

ב. נשים לב שהדוגמאות בש״ס למעשה שבת הן כולן באיסור אכילה (בניגוד למשל לאיסור הנאה ממלאכת גוי בשבת, שם הדוגמאות מגוונות). ונראה לי שזאת מכיוון שעיקר איסור מעשה שבת הוא בהכנת האוכל. וגזרה זו היא חלק מהגזרות המרובות בשבת בענייני אוכל, כגון: שהיה, הטמנה, מחזי כמבשל, ועוד. משום שהאדם להוט אחר האוכל, גזרו בו חכמים יותר^[9]. ולכן נראה שגזרת חכמים במעשה שבת היא דווקא באכילתו. ואמנם ברור להלכה^[10] שיש איסור ליהנות מכל מעשה שבת גם במלאכות שאינן באוכלין. ובמלאכות אלו ברור שהאיסור הוא איסור הנאה. אבל ייתכן מאוד שבאיסור בישול ושחיטה האיסור הוא האכילה שהיא ההנאה המיועדת למלאכות אלו.

ג. אנו רואים בתחומים רבים שחכמים בגזרותיהם אינם יוצרים מסגרת חדשה של איסור, אלא נותנים דבריהם במסגרות הקיימות^[11]. וכן במעשה שבת, כשאסרו חכמים על המבשל את האכילה, הרי זה לגביו איסור ממש.

ד. יש להוסיף שצריך ליזהר במונחים ׳איסור גברא׳ ו׳איסור חפצא׳, כי ברוב האיסורים מונחים אלו מעורבים, והחילוק ביניהם הוא לא תמיד ברור^[12]. בגמרא השתמשו במונח "חובת גברא" בציצית, בה הסובר שהיא "חובת גברא" יחייב את האדם הלובש, והסובר "חובת טלית הוא" יחייב להטיל ציציות בבגד גם כשהוא מונח בארון (מנחות מא,א). אולם גם הסובר שזהו איסור גברא לא מחייב ציצית אלא כשלובשו, וגם האומר שזהו חיוב חפצא החיוב הוא רק בבגד ששייך לאדם יהודי. וגם איסור מאכלות אסורות אינו ׳איסור חפצא׳ בצורה חד משמעית, שהרי אין איסור על המאכל האסור שלא יאכל, אלא יש איסור ליהודי לאכול את הדבר. ובדומה במעשה שבת גזרו חכמים על העובר שלא יאכל מהדבר לעולם, והרי זה בשבילו ככל דבר איסור.

לסיכום: המגן אברהם אוסר כלי שבושל בו בשבת מזיד. והביא ראיה לדבריו מהרשב״א, אלא שהקשו האחרונים על ראייתו. והבאנו לדבריו ראיה מסוגיית הגמרא עצמה.

זכיתי להתכתב בדברי הלכה עם הרה״ג מורינו הרב יהושע מאמאן שליט״א, לשעבר חבר בית הדין הגדול בירושלים, ומחבר שו״ת עמק יהושע זי חלקים, ועוד. ברשותו, הנני מציג כאן פרי משא ומתן הלכתי בעניין ׳כלי שניי והגדרת מלאכת בישול בשבת. תחילה אביא את עיקרי הדברים אותם כתבתי אל הרב שליט״א, אחריהם אביא מה שהואיל להשיבני בשני מכתבים, ולבסוף מה שהשבתי על דבריו תוך ביאור מעמיק יותר בדברים הראשונים.