שימוש במגבונים בשבת

סימן ש"כ

1. מבוא
2. שיטת האוסרים
3. דעת הרמב"ם
4. דעת השולחן ערוך
5. היתר גם לדעת הרשב"א
6. פסיקת הרב עובדיה יוסף
7. פסיקת הרב משה פיינשטיין
8. המסקנה להלכה
9. הערות

1. מבוא

נחלקו האחרונים אם מותר להשתמש במגבונים לצורך ניקוי הגוף בשבת. ב'פסקי תשובות' הביא חבל נביאים שדעתם לאסור^[1], ולעומתם יש שהקלו והתירו, כפי שנראה להלן.

שאלה זו שכיחה מאוד, ונשתדל לעמוד על טעמי האוסרים והמתירים ולחזק את שיטת המקלים.

2. שיטת האוסרים

מקור דברי האוסרים במשנה במסכת שבת:

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לאו – אין מקנחין בו^[2].

רש"י מבאר שסיבת האיסור היא סחיטת הספוג. ומובא בגמרא שאף שאינו מכוון לסחוט אלא לנקות את השולחן, הרי זה אסור משום שבהכרח הספוג נסחט.

והנה, נחלקו הראשונים מהי מלאכת סוחט במקרה הזה. ישנם שני סוגי סחיטה: סחיטה שהיא תולדה של מלאכת דש, היינו שסוחטים דבר מה מהמשקה הבלוע בתוכו כדי להשתמש במשקה הזה; וישנה סחיטה שהיא תולדה של ליבון, כלומר כיבוס: הסחיטה היא חלק מתהליך כיבוס הבגד, ובמקרה זה אין לסוחט שום עניין במים היוצאים מן הבגד.

הריטב"א והרשב"א מסבירים שהניקוי בספוג אסור משום סחיטה שהיא תולדת דש, כי המקנח מעוניין במים היוצאים מן הספוג כדי לקנח בהם את השולחן, ועל כן הדבר אסור. דברי הרשב"א מובאים במסכת כתובות דף ו', שם עולה השאלה אם פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר או אסור, ויש המביאים ראיה מהאיסור לקנח בספוג שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. הרשב"א דוחה ראיה זו:

והביא ראיה לדבריו (שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור) מדתנן בפ' נוטל (קמ"ג א') הספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו, כלומר משום דנסחט הוא על כרחיה ומוקמינן לה בגמ' אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וזו אינה ראיה דודאי נהנה הוא במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות

מכאן אתה למד שלדעת הרשב"א האיסור לסחוט את הספוג נובע מכך שאנו מעוניינים ברטיבות היוצאת מן הספוג כדי לנקות את השולחן. כך הסביר גם הריטב"א (כתובות ו ע"א), אלא שמוסיף שאין בכך איסור תורה, משום שאין מפרק אלא בגידולי קרקע, והמים אינם גידולי קרקע:

ואי משום מפרק, אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דדישה

לכאורה לפי דבריהם יהיה אסור להשתמש במגבון משום שאנו מעוניינים במים היוצאים מן המגבון כדי לנקות את הגוף.

3. דעת הרמב"ם

אמנם דעת הרמב"ם שאין בספוג איסור משום סחיטה כתולדת דש, אלא משום סחיטה שהיא תולדת ליבון. ואלו דברי הרמב"ם:

המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה, שמא יבא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה, שלא יסחוט^[3].

מדוע הרמב"ם לא ראה בזה איסור משום דש, כדברי הרשב"א? נראה שדבריו מבוססים על הגמרא שאמרה שאין סחיטה מן התורה אלא בזיתים וענבים בלבד, שבסחיטתם יש יצירה של ממש, מענבים ליין ומזיתים לשמן; ושאר הפירות אף שיש להם מיץ, אין הוא חשוב כל כך, ואיסורם מדרבנן. חכמים גזרו גם על סחיטת כבשים ושלקות (היינו ירקות או מאכלים אחרים, שכבשו או בישלו אותם) כאשר אנו מעוניינים לשתות את הרוטב הנסחט מהם, הואיל והדבר דומה מעט לסחיטת זיתים וענבים. אבל סחיטת בגד להוציא ממנו מעט משקה, לצורך ניקיון ולא לשתייה, אינה דומה כלל לסחיטת זיתים וענבים, ועל כך לא גזרו חכמים. לכן כתב הרמב"ם שהאיסור בספוג נובע מדרך בני אדם לסחוט אותו לאחר שבלע את המשקים שנשפכו, כדי לנקותו ולהשתמש בו פעם נוספת. וגם שכיח שאחרי שהתלכלך סוחטים אותו תחת מים זורמים לנקותו^[4].

אם כן, לשיטת הרמב"ם אין מקום לאסור את השימוש במגבונים, שהרי אין לנו שום עניין לנקות את המגבון, והוא נזרק מיד לאחר השימוש.

4. דעת השולחן ערוך

כעת עלינו לברר את דעת השולחן ערוך, שהביא את האיסור להשתמש בספוג; האם לדעתו האיסור הוא משום דש או משום מלבן? האגרות משה כתב שהיות שכל הסימן (סימן ש"כ באו"ח) דן בסחיטה שהיא תולדת דש, מסתבר שגם סעיף יז – הסעיף הדן באיסור לסחוט את הספוג – דן בסחיטה כתולדת דש^[5]. אולם לא כן עמדי, מפני שבבית יוסף הסביר מדוע הטור הביא דינים הקשורים לליבון בסימן זה, אף שהסימן כולו דן בסחיטה כתולדת דש, ותירץ שאף שסחיטת בגדים היא סחיטה כתולדת מלבן, הביאם הטור שם משום ששם סחיטה אחד הוא. וזו לשונו של הבית יוסף:

ואף על פי שעיקר איסור סחיטת פירות הוא משום דש ואיסור סחיטת בגד היא משום מכבס וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' (ה"י) ובפרק ט' (הי"א) ובפרק כ"א (הי"ב) ובפרק כ"ב (הט"ו) כתבם רבינו בסימן אחד משום דשם סחיטה אחת היא:

הראית לדעת שהאיסור הוא משום ליבון^[6].

ולפי זה מותר להשתמש במגבון בשבת, ואף אין צריך להיזהר שלא לסחטו. שאין לאסור משום תולדה דדש, שהרי אין כאן סחיטת משקה הדומה לסחיטת פירות; ואין כאן ליבון, משום שהכול דרך לכלוך.

5. דעת השולחן ערוך

כעת עלינו לברר את דעת השולחן ערוך, שהביא את האיסור להשתמש בספוג; האם לדעתו האיסור הוא משום דש או משום מלבן? האגרות משה כתב שהיות שכל הסימן (סימן ש"כ באו"ח) דן בסחיטה שהיא תולדת דש, מסתבר שגם סעיף יז – הסעיף הדן באיסור לסחוט את הספוג – דן בסחיטה כתולדת דש^[7]. אולם לא כן עמדי, מפני שבבית יוסף הסביר מדוע הטור הביא דינים הקשורים לליבון בסימן זה, אף שהסימן כולו דן בסחיטה כתולדת דש, ותירץ שאף שסחיטת בגדים היא סחיטה כתולדת מלבן, הביאם הטור שם משום ששם סחיטה אחד הוא. וזו לשונו של הבית יוסף:

הראית לדעת שהאיסור הוא משום ליבון.^[8]

6. פסיקת הרב עובדיה

נביא כאן טעמים נוספים להיתר שהביא הרב עובדיה יוסף בספרו 'חזון עובדיה'^[9], ומתאימים גם לדעת הסוברים שיש במגבון משום סחיטה תולדת דש:

א. אין כאן חשש איסור תורה משום שכמות המים הנסחטים היא מזערית, ולכל היותר זהו איסור דרבנן^[10].

ב. אין כאן חשש איסור תורה מסיבה נוספת, שאין סחיטה תולדת דש מן התורה אלא בזיתים ובענבים.

ג. היות שהבלוע (כלומר המים) בא מבחוץ, אין זה דומה לסחיטת פירות, וזו עוד סיבה שאין כאן אלא איסור דרבנן^[11] (על פי רש"י שבת קמה ע"א, ד"ה פטור).

ד. המנקה אינו מכוון לסחוט את המגבון, והוא נסחט רק ממילא. והרי זה פסיק רישיה באיסור שהוא רק מדרבנן, ומשלושה טעמים שונים.

ה. ואף אם נאמר שיש כאן פסיק רישיה דניחא ליה, פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר.

ו. כשמדובר בניקיון תינוקות אפשר לצרף את הדעה שתינוק נחשב כחולה שאין בו סכנה, ומותר לעבור על איסור דרבנן לרווחתו.

למעשה כתב הרב עובדיה יוסף כך:

מגבונים לחים שעשויים לנגב ולקנח תינוקות אחר עשיית צרכיהם, מותר להשתמש בהם גם בשבת ויום טוב. אלא שיש להיזהר לנגב בנחת, ולא לדחוק המגבונים בחזקה, משום איסור סחיטה.

ומה שכתב "אלא שיש להיזהר" אינו אלא חומרא בעלמא לדעתו, והלומד התשובה יראה נכוחה כי דעתו שפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר^[12].

7. פסיקת הרב משה פינשטיין

הרב משה פינשטיין דן בשאלה זו בתשובה באו"ח חלק ב, סימן ע. בתחילה הוא מסביר שאין כאן איסור משום ליבון, וזו לשונו:

ולשרות נייר במים לקנח איזה דבר ומשליכים לאיבוד, פשוט שאין לאסור. דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד

ואף שראינו לעיל שדעתו שהספוג אסור משום תולדה דדש, הוא מתיר למעשה,^[13] וזו לשונו:

מכל מקום כיון דאינו בתוך כלי וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה יש להתיר, כדאיתא סי' ש"כ בסעיף י"ח שמתירין בתרתי לטיבותא, והכי נמי איכא תרתי לטיבותא. וגם אפשר ליכא פ"ר בנייר שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט^[14].

גם בדברות אליהו^[15] סתם להקל מטעמים דומים, וכך משמע גם בהר צבי^[16].

8. המסקנה להלכה

על האחרונים שראינו נוסיף את דברינו לעיל, שהשולחן ערוך פסק כרמב"ם שאין איסור סחיטה תולדת דש בבגד, ולפיכך אין כאן חשש איסור כלל. ועל כן למסקנה מותר להשתמש במגבונים לקינוח הגוף, בין לתינוק ובין לבוגר.

[1] סימן שב, אות כה.

[2] פרק כא משנה ג. מסכת שבת קמג, א.

[3] הלכות שבת, פרק כב הלכה טו.

[4] קשה לומר שהוא חושש מליבון בעת הניקיון, כיוון שהספוג רק מתלכלך בעת שמשתמשים בו לניקוי. ואפילו אם נאמר כך, לפי דברי הרב משה פינשטיין שנביא בהמשך הדין במגבון יהיה להתיר, שפשוט הדבר שאין ליבון בנייר שזורקים אותו מיד לאחר השימוש.

[5] אגרות משה חלק ב סימן ע, ובהמשך נביא את דבריו.

[6] אמנם בסעיף יח דן השולחן ערוך בבגד בלוע ביין, ושם אכן מדובר בסחיטה תולדת דש, מפני ששם הנסחט הוא יין, שהוא משקה חשוב.

[7] אגרות משה חלק ב סימן ע, ובהמשך נביא את דבריו.

[8] אמנם בסעיף יח דן השולחן ערוך בבגד בלוע ביין, ושם אכן מדובר בסחיטה תולדת דש, מפני ששם הנסחט הוא יין, שהוא משקה חשוב.

[9] חלק ד', מלאכת דש אות כ'.

[10] הרב מאריך להוכיח שאף שבכל איסורי אכילה חצי שיעור אסור מן התורה, בשבת חצי מלאכה אינה אסורה אלא מדרבנן.

[11] אף שלדעתי המחבר לא פסק כך, כמבורר בסעיף יח, שעוסק בפקק של פשתן הבלוע ביין, ופוסק לאסור להשתמש בו אם יש כלי לקבל היין; ומוכרח מכאן שהאיסור הוא משום תולדת דש אף שהמשקה בא מבחוץ. ונראה שיש כאן אף איסור תורה, כי מדובר ביין שהוא עיקר איסור סחיטה.

[12] ועיין בספרי "בעקבות המחבר" חלק א עמוד רכ, שאני מביא הרבה מחברים הסוברים שפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן אסור. אולם מודה אני שמקלים באיסור דרבנן קל, וכאן היות שהמדובר בדין דרבנן משלושה טעמים, יש מקום רב לסמוך על דעתו.

[13] ולא כמשתמע מספר פסקי תשובות, שם בהערה 228.

[14] ועיין בשו"ת אז נדברו ח"ז סימן ט, שחולק על האגרות משה. ולפי דברינו כאן ההיתר ברור.

[15] חלק י' סימן מד.

[16] או"ח חלק א, סימן קץ.