עשיית איסור דרבנן עבור חולה
סימן שכ"ח
1. הקדמה
2. הסתירה בין הסוגיות
3. הבנת התוספות
4. שיטת הרמב"ם במפיס מורסא
5. פסק המחבר
6. דין "גונח"
7.תירוץ המשנה ברורה
8.סיכום
9. הערות
1. הקדמה
מוסכם על הכל שאסור לחלל שבת במלאכה דאורייתא בכדי לרפא חולה שאין בו סכנה[1]. האם מותר לעבור על איסור דרבנן? בטור ובב״י (שכח, יז) כמה שיטות בראשונים, והביא השולחן ערוך ארבע שיטות בעניין:
א. מותר.
ב. מותר רק אם יש בו סכנת אבר.
ג. מותר אם יש סכנת אבר, ואם אין סכנת אבר — יעשה בשינוי (ואז זהו ״תרי דרבנן״ — איסור דרבנן משני טעמים).
ד. יש להבחין בין שני סוגי איסורי דרבנן: החמורים ("דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא") אסורים אפילו אם יש סכנת אבר, ואיסורי דרבנן הקלים מותרים אפילו אם אין סכנת אבר.
ופסק השולחן ערוך כדעה השלישית, המתירה לעבור בידיים במקום סכנת אבר.
ברצוני להוכיח שגם תוספות פסקו כדעת המקילים (שיטה א).
בסוף המאמר ברצוני לחדש שכל זה בחולה שאין בו סכנה, אך בחולה הסובל מכאב יש להקל יותר. ובכך נתרץ סתירה בפסיקת המחבר.
ראשית נביא את הפוסקים השייכים לדעה הראשונה, שבמפורש התירו לעשות מלאכה עבור חולה שאין בו סכנה:
הבית יוסף הביא שהרשב״א (בתשובה סי׳ רעב) סובר כן. ועוד הביא שלפי הבנת המגיד משנה אף הרמב״ם סובר כך, אלא שהבית יוסף דחה את הבנת המגיד משנה בדברי הרמב״ם, ולשיטתו הרשב״א הוא היחיד שסובר כן, ולכן לא הקל כך בשו״ע.
הרמ״א בדרכי משה (הקצר אות ח) הסכים עם פירוש המגיד משנה בדברי הרמב״ם, ואף פסק להקל כמותו, אולם בהגהותיו על השו״ע לא חזר על דעתו ולא הגיה כלום בדברי המחבר.
נעיין בסוגיה של הפסת מורסא, שממנה אפשר ללמוד שאף בעלי התוספות מצטרפים למתירים.
2. הסתירה בין הסוגיות
אומרת המשנה בעדיות פרק ב משנה ה:
המפיס מרסא בשבת[2], אם לעשות לה פה [3] – חיב, ואם להוציא ממנה לחה – פטור.
בשבת קז,א[4] מביא שמואל את הפטור במשנה זו כאחד משלושת המקומות בהם "פטור" אינו פטור אבל אסור כבדרך כלל, אלא פטור ומותר לכתחילה. וסברתו, כפי שתתבאר בהמשך, שבמקום צער לא גזרו חכמים.
בעמוד הבא מביאה הגמרא את דעת רב, שלכאורה סותרת את דעתו של שמואל:
המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה – חייב, אם להוציא ממנה לחה – פטור. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה – פטור עליה.
כלומר: אף ששמואל אומר שמותר לכתחילה להוציא ליחה מהמורסא בשבת, רב אומר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל וגוף המלאכה האסור בשבת הוא עשיית פה למכה[5], וכאן אינו צריך את פתח המכה, אלא רק את הוצאת המורסא. ומשמע לכאורה מדבריו שאסור להוציא ליחה ממורסא.
3. הבנת התוספות
אולם תוספות (קו,א ד״ה "וממאי דפטור ומותר") הבינו שאין סתירה בין שתי הסוגיות, ושהן משלימות וו את וו: רב גילה שהפסת מורסא להוציא ממנה ליחה הרי וו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ושמואל מוסיף שבמקרה וה פטור ומותר, משום הצער.
ובסוגיה המקבילה שאלו תוספות (שבת ג,א ד״ה "הצד נחש"), שהלא בעניין אחר פסק שמואל שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ותירצו ששמואל אמר שמותר לכתחילה להפיס מורסא רק לסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אך הוא עצמו יחייב.
עולה משיטת התוספות שהפסת מורסא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואומר שמואל שלפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה — הפסת מורסא מותרת לכתחילה, אך לשיטתו שלו מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה.
בעלי התוספות עקביים בשיטתם, וכך הם דבריהם בראש מסכת כתובות לעניין בעילת מצווה בשבת (ה,ב ד״ה "לדם הוא צריך"):
אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דשריא במקום צערא גבי מורםא, הכא גבי מצוה אסור.
מבדילים תוספות לענייננו בין צער ומצוה, ואומרים שבעבור מצוה אין להתיר איסור דרבנן, מה שאין כן בעבור צער. ומכך משמע שההיתר בסוגיית מפיס מורסא הינו היתר כללי בכל מקום צער.
על עיקרון וה חולק הר״ן (על הרי״ף שבת, לט,ב), וסובר שהתירו מלאכות דרבנן ע״י ישראל רק במקום סכנת איבוד אבר[6], אבל בשאר חולי שאין בו סכנה — לא התירו אלא ע״י נכרי. ומביא הר״ן ראיה מביצה כב,א, שם התיר אמימר לכחול עין לצורך רפואה בשבת רק ע״י נכרי. ווו לשון הגמרא שם:
אמימר שרי למכחל עיבא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי: אמימר גופיה כחל עינא מנכרי כשבתא[7].
צריך להבין איך יסבירו התוספות את הסוגייה בביצה. ונראה להסביר על פי דברי הרב המגיד[8] שהכאב בעיניים אינו כחולי של כל הגוף, בו הותרו איסורי דרבנן, אלא כמיחוש בעלמא[9].
גמרא נוספת המתפרשת יפה על פי דרכו של תוספות היא סוגיית "גונח" (כתובות ס,א):
תניא, רבי מרינום אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן.
כלומר: גונח, המיילל מכאב ליבו[10], יונק חלב בשבת ישר מהבהמה, שמשום צער לא גזרו רבנן. והסבירו תוספות שם (ד״ה "גונח") שהגונח הוא חולה שאין בו סכנה, והתירו לו לינוק למרות שזו מלאכת מפרק כלאחר יד. כלומר: התירו איסור דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה.
4. שיטת הרמב״ם במפיס מורסא
הנה הרמב״ם לא יכול לתרץ את הסתירה בין רב ושמואל כדרכם של התוספות, הסוברים שהפסת מורסא היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהואיל ופסק הרמב״ם שעל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב[11], הרי עליו לחייב במפיס מורסא בין לרב (שרק מגלה שהפסת מורסא הרי היא מלאכה שא״צ לגופה) ובין לשמואל (שעל פי תוספות התיר לכתחילה רק לפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור). אך הרמב״ם פסק שמותר לכתחילה להפיס מורסא על מנת להוציא ממנה ליחה (י, יז).
ולכן הסביר הרב המגיד (שם) שלרמב״ם הסוגיות חלוקות הן, ולרב הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטור ואסור.
אבל שמואל חולק על רב במציאות, וסובר שהפסת מורסא על־מנת להוציא ליחה אינה "מלאכה שאינה צריכה לגופה", אלא אינה מלאכה כלל, ויש בה איסור דרבנן בלבד, ולכן מותר למצטער.
5. פסק המחבר
ראינו למעלה שככלל פסק המחבר שאסור לעבור על איסור דרבנן בידיים עבור חולה שאין בו סכנה (סי׳ שכח, סעי׳ יז). אבל בהמשך הסימן התיר המחבר להפיס מורסא לצורך הוצאת הליחה (סעי׳ כח), ואף התיר לגונח לינוק חלב מבהמה (סעי׳ לג). בשני אלה האחרונים השולחן ערוך התיר איסור דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה, וצריך להסביר את דבריו.
הנה בעניין מפיס מורסא הביא הבית יוסף את דברי שמואל ופירושו של רש״י עליהם. ואם נעמיק בהבנת דברי רש״י נוכל להבין את שיטת המחבר. נראה לי שגם רש״י סובר כהצעת המגיד משנה, שרב ושמואל נחלקו בהבנת מפיס מורסא. שעל דברי שמואל (בדף קז,א) כתב:
ואם להוציא לחה – של עכשיו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד.
פטור – ומותר, דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה שבות, משום צערא.
ואילו על דברי רב (שם, ע״ב) כתב:
להוציא ממנה לחה – מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו.
הנה רש״י שינה לשונו. בדברי שמואל הסביר שאין כאן תיקון, כלומר שאין זו מלאכה. ואמנם יכלו חכמים לאסור, משום שהדבר קצת דומה למלאכה ("שבות"), ומסביר רש״י שלא חידשו חכמים איסור היות ויש כאן צער.
אבל כשמפרש רש״י את דברי רב, הוא אומר שיש כאן מלאכה, הואיל ובמציאות נעשה פתח, אלא שהאדם אינו צריך לפתח, וזו ממש ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולדברי רב המפיס מורסא להוציא ליחה פטור ואסור, ואין להתיר מלאכה שאינה צריכה לגופה עבור הצער[12].
עולה מכאן שבאופן עקרוני פסק השולחן ערוך כדברי רב, שאין להתיר איסור דרבנן בשביל חולה שאין בו סכנה. אך לגבי הבנת מציאות הפסת המורסא הבין כשמואל, שאין במורסא מלאכה של ממש, לא יותר מאיסור דרבנן שלא נסמך למלאכה דאורייתא, שלדעת המחבר מותר לחולה שאין בו סכנה (שיטה רביעית[13] שהבאנו למעלה)[14].
6. דין "גונח"
נשאר לנו להסביר מדוע התיר המחבר לגונח לינוק חלב בשבת (סעי׳ לג), כשבאופן עקרוני אסר לעבור על איסור דרבנן בידיים עבור חולה שאין בו סכנה.
ראינו לעיל שבסוגיית "גונח"[15] התירו לחולה שאין בו סכנה לעבור על איסור מפרק כלאחר יד.
הבאנו את שיטת התוספות, הסוברים שמותר לחלל שבת באיסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה.
הריטב״א שם מסביר שיש כאן תרי דרבנן: ראשית, כל חליבה אסורה מדרבנן בלבד, הואיל וחליבה אסורה משום דש, ואין דישה אלא בגידולי קרקע[16]. ושנית, כאן מדובר ביונק, וכל שינוי איסורו רק מדרבנן, ולכן הרי זה מותר לחולה שאין בו סכנה.
הרמב״ן במלחמות במסכת שבת (דף סא,א מדפי הרי״ף, בשם החולקים) מסביר עוד שהגונח חמור יותר מחולה שאין בו סכנה רגיל, כי אף שכעת אין בו סכנה, יכול הדבר להתפתח לסכנה, ולכן התירו בו יותר[17].
המחבר לא יכול להסביר כתוספות, כי ראינו שפסק (בסעי׳ יז) שאין לעבור על איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה.
גם קשה מאד לומר שיקל המחבר בדין גונח כריטב״א, שיש כאן תרי דרבנן, משום שיותר נראה בשיטת שו״ע שסובר שחולב הרי זו מלאכה מדאורייתא[18].
וגם קשה לומר שיסביר כמו הרמב״ן במלחמות, שגונח קרוב לסכנה, כי אם כן היה צריך לפחות לרמוז לדבר בבית יוסף, אך שם הסתפק בהבאת טעם הגמרא "במקום צער לא גזרו רבנן".
ונראה לי להציע שהמחבר מבין שצער וחולה שאין בו סכנה הרי זה שני דברים שונים: הצער שמדובר בו בסוגיית "גונח" הרי זה כנראה כאבים עזים, דבר החמור יותר מחולה שאין בו סכנה שנפל למשכב אבל אינו סובל מכאבים[19].
ואולי סבר השולחן ערוך שהיות שיש שיטות שמתירות מלאכה דרבנן לחולה שאין בו סכנה (אותן ראינו בסעי׳ יז), אף שלא פסק כמותן, במקום צער כדוגמת הגונח אפשר לצרף אותן להלכה ולסמוך עליהן[19]*.
7. תירוץ המשנה ברורה
על היתר הגמרא לגונח לינק מבהמה כתב הר״ן[20]:
ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו נופיה אע״ג דליכא סכנה אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי? … יש לומר: הכא אי אפשר ע״י נכרי, כדקי״ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח … [21].
ועל פי דברים אלו תירץ המשנה ברורה את הסתירה שהבאנו לעיל בדברי המחבר. שבסעי׳ יו, קודם שהביא את ארבע השיטות שהבאנו לעיל בדבר עשיית מלאכה בידיים באיסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה, כתב המחבר:
חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה[22].
וכתב המשנה ברורה (ס״ק קו) לעניין גונח:
ואף דקיימא לן דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לאינו יהודי ועושה, הכא שאני, דרפואה שלו הוא לינק בעצמו.
כלומר: התירו לגונח לעבור על איסור דרבנן משום שמלאכה וו אינה יכולה להיעשות ע״י נכרי. ומכאן נלמד שלשיטת המשנה ברורה שו״ע אסר בסעי׳ יו לעשות איסורי דרבנן במקום צער רק כיוון שאפשר לומר לנכרי שיעשה את המלאכה, אך היכן שאי אפשר לומר לנכרי, כגון בגונח — יכול לעשות בידיים[23]. ואולי הוא הדין גם במקרים אחרים של חולים שאין בהם סכנה בהם אינו יכול לומר לנכרי, כגון שאין נכרי, שיתיר המשנה ברורה לעבור על איסורי דרבנן[24].
8. סיכום
נמצינו למדים שהמגיד משנה בדברי הרמב״ם אינו היחיד שמתיר לעשות בידיים מלאכה דרבנן לחולה שאין בו סכנה. שהרי זו גם דעתם של הרשב״א, של הרמ״א בדרכי משה ושל רבותינו בעלי התוספות.
וראינו שהמחבר עצמו מודה לשיטה זו בהפסת מורסא, ולכן:
אם האיסור דרבנן הוא איסור קל, כאיסור דרבנן שאינו נסמך על איסור דאורייתא, וכן אם החולה גם סובל מכאבים, דוגמת ״הגונח״ — כפי שראינו, ייתכן ומותר לעשות מלאכה דרבנן בידיים כשלא יכולים לעשות בשינוי, כשיטה ראשונה שהביא המחבר בסעיף יז.
וכן כשאין אפשרות לומר לנכרי, וכפי שפסק המשנה ברורה.
[1] מוכיחים זאת הראשונים מעבודה־זרה כח,ב, שם מסבירה הגמרא את ההיתר לכחול "עין שמרדה" דווקא משום שהדבר תלוי בלב. יעויין ברא״ש שם.
[2] "סוחט המכה בידו" (לשון הרמב״ם בפיהמ״ש).
[3] "כדרך שרופאים של עכשיו עושין, דמתקן לה פתח" (לשון רש״י בשבת קז,א).
[4] ומקבילה בשבת ג,א.
[5] לרמב״ם (הל׳ שבת י, יז) אסור משום מכה בפטיש, ולראב״ד (שם) משום בונה.
[6] ע״פ היתר הגמרא בע״ז כח,ב לכחול ע״י ישראל "עין שמרדה".
[7] תרגום: אמימר התיר לכחול העין מנכרי בשבת. ויש אומרים: אמימר עצמו כחל העין מנכרי בשבת. וראה בהמשך הגמרא שם דיון מה הותר ע״י נכרי.
[8] הל׳ שבת ב, י.
[9] ביארנו על פי הסברו של הפרישה בדברי הרב המגיד. גם הביאור הלכה בעניין אחר מביא חילוק זה (סימן שכח, סעי׳ לז, ד״ה "וכן אם נפל למשכב"). ועיין ב״ח שמסביר שכחילת העין הינה מלאכה דאורייתא, ולפי דבריו אין קושיה כלל מגמרא זו.
[10] לשון רש״י.
[11] הל׳ שבת א, ז.
[12] ייתכן שהמחלוקת בין רב ושמואל היא האם שייך בניין בגוף האדם.
[13] אף שהמחבר פסק כשיטה שלישית, צריך לומר שמקבל להלכה את הקולא שבשיטה הרביעית, אף שאינו מקבל את החומרא שבה, שאסור לעשות מלאכה דרבנן כשיש סכנת אבר.
[14] המשנה ברורה (ס״ק צ) על דברי המחבר המתיר להפיס מורסא הביא את שני הטעמים, של תוס׳ ושל הרב המגיד, שלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה — הרי זה מותר, שלא גזרו חכמים במקום צער. ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה — הרי זה מותר משום שאין במפיס מורסא מלאכה.
ונראה שלא הסביר בכך המ״ב את שיטת שו״ע, שראינו שהמחבר פסק להלכה (בסעי׳ יז) שאין לחלל שבת בידים באיסור דרבנן אפילו לחולה שאין בו סכנה, ומכאן כל שכן שבצער של מפיס מורסא אין להתיר את איסור מלאכה שא״צ לגופה. לכן צריך לומר שכל ההיתר של המפיס מורסא תלוי בכך שאנו אומרים שהפסת מורסא אינה מלאכה.
[15] כתובות ס,א, הובאה למעלה בהסבר שיטת התוספות.
[16] נחלקו בכך ראשונים, בעיקר על הסוגיה בשבת צה,א.
[17] ואפשר שכן תוספות סוברים, כי גם תוספות מכנים את הגונח בביטוי "קרוב לסכנה" (כתובות שם ד״ה "גונח"). אולם נראה לי יותר שתוספות אמרו זאת ביחס לצער של רעב, שהתוספות שם מקשים מהגמרא ביבמות קיד,א: "אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב … לא צריכא דאיכא צערא", ובתירוצם מחלקים תוס׳ בין הצער שם שהוא צער רעב, לבין צער הגונח החמור יותר.
[18] ובדומה כתב כאן מ״ב ס״ק קז. ומאריך בכך הציץ אליעזר ח״ב סי׳ ג פ׳ ג.
[19] ועיין במאירי בכתובות שם, שמסביר מהו גונח: "והוא קוצר הנשימה ובא מצד החזה". וידוע שבעיות נשימה הן סבל גדול.
[19]*.והנה חכמים התירו לעבור על איסור דרבנן משום צער בעלי חיים. עיין שו״ע סי׳ שה סעי׳ יט.
[20] שבת ריש דף סא,א מדפי הרי״ף.
[21] ועל פי דברי הר״ן האלו כתב הגר״ש ווזנר (שו״ת שבט הלוי ח״ה סי׳ לח): "אמירה לגוי במקום חולה שאין בו סכנה שהתירו חז״ל אינו דחויה בעלמא, אלא הסירו גזירתם לגמרי, דהם אמרו והם אמרו" (וראה גם שם ח״ח סי׳ פ).
[22] על פי דברי הגמרא בשבת קכט,א. בעניין יולדת תוך ל׳ יום מלידתה: "כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת. וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה — אומר לנכרי ועושה".
[23] נדגיש שאלו דברי המ״ב. ולא מסתבר תירוץ זה בפשט דברי המחבר, שדברי הר״ן הנ״ל כלל לא הובאו בב״י.
[24] ויעויין בשו״ת "משפטי עוזיאל" כרך א או״ח סי׳ י סעי׳ ד, שם מביא את ההיתר לחלוב בהמה בשבת ע״י נכרי משום צער בע״ח, ובמקום שאין נכרי מתיר ע״י ישראל ע״פ הר״ן הנ״ל.