מראית עין חלק ב'

4. האם איסור מראית עין נאסר גם בחדרי חדרים?

מקור נוסף בגמרא לאיסור מראית עין מצאנו במסכת שבת. כך אומרת המשנה:

מי שנשרו כליו בדרך במים, מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם[6].

המשנה עוסקת באדם שנרטבו בגדיו, ואומרת שאין לו לתלות את בגדיו בפרהסיא מחשש למראית עין, שיאמרו שהוא כיבס בשבת את בגדיו. אבל בביתו או בחצירו, הואיל ואין רואים אותו מותר. אמנם הגמרא מביאה גם דעה חולקת:

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

בגמרא מבואר שדעת רב היא כדעת רבי אליעזר ורבי שמעון המובאים שם בברייתא, האוסרים לתלות את הבגדים גם בבית. נמצא שיש כאן מחלוקת תנאים האם מה שנאסר משום מראית העין נאסר גם בחדרי חדרים.

הסברא הפשוטה לכאורה היא כדעה המתירה: כל מהותו של האיסור הוא משום מראית עין, ואם כן מה שייך לאסור אף בחדרי חדרים, כאשר אף אחד אינו רואה? יש אפוא לברר את טעמו של רב לאסור אף בחדרי חדרים. כך הסביר זאת הר"ן:

דכל דבר שהוא מותר גמור וחכמים אסרוהו מפני מראית העין בלבד אין לחלק בו בין רשות הרבים לרשות היחיד, שאם אתה מתיר לו ברשות היחיד אף הוא יעשה כן ברשות הרבים כיון שהדבר מותר, ויאמר אין כאן רואים. וכן נמי יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברשות היחיד ולאסור לגמרי…[7] 

הגבול בין צנעה לפרהסיא דק מאוד, ואנשים עלולים להתיר גם במקום האסור. לכן כאשר חכמים גזרו משום מראית עין לא חילקו בגזרתם, ואסרו בכל מקום.

ונראה להוסיף שהעובדה שיש מעשה שנראה בלתי ראוי בעיני אחרים מעידה כי המעשה עצמו הוא גבולי, והאיסור אינו רק מפני מראית עין של אחרים, אלא גם מפני האדם עצמו. ניקח את הדוגמה של בגד שנפל למים ואדם שוטח אותו לייבוש. האם בדרך כלל שוטחים בגדים בשבת? לא, שהרי אין מכבסים בשבת. נביא דוגמה נוספת של חז"ל: אדם שמתכופף כדי ליטול כסף המונח לפני פסל, ונראה כמשתחווה לעבודה זרה – גם לו נראה שהוא משתחווה לעבודה זרה. מה שנראה לא טוב הוא במידה רבה באמת לא טוב, והחשש שיראו אותו הוא סימן שהמעשה עצמו באמת גבולי, משום שהוא נראה גם לעצמו כעוסק בכביסה או כמשתחווה לעבודה זרה.

לענין הלכה, בירושלמי[8]הביאו כמה ראיות שאין הלכה כרב, והירושלמי מסיים:

אילין פליגין על רב, ולית להון קיום.

כלומר שהמשניות הללו חולקות על רב, ועל כן אין לדבריו קיום. כפי שראינו גם הבבלי מבין שהסתם משנה המתירה לתלות את הבגדים הרטובים במקום צנוע אינה מתאימה לשיטת רב. לכן כתבו ראשונים[9] בשם רב ניסים גאון שיש לפסוק כסתם משנה ולא לאסור בחדרי חדרים, וכן פסק הריטב"א[10]. אמנם רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם[11] והשולחן ערוך[12] פסקו כרב, והטעם הוא שישנן כמה סוגיות בש"ס שבהן הגמרא שואלת על דינים מסוימים שאינם מסתדרים עם שיטת רב, והיא טורחת ליישב קושיות אלו כך ששיטת רב תעמוד. לדוגמה, הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה ברייתא:

נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה מותר[13].

האיסור ליטול את המעות קיים רק כאשר רואים אותו, והגמרא שואלת על כך מדברי רב שאסר אפילו בחדרי חדרים, ומתרצת שכוונת הברייתא שאם כלל אינו נראה כמשתחווה לעבודת כוכבים מותר. ומשמע מסתימת הסוגייה שהיה פשוט לה שהלכה כדברי רב, ולכן נזקקה ליישב את הברייתא כדי שתסתדר עם הלכה זו.