בדין גרופה וקטומה

3. ראיות לשיטת רש״י

לסברה זו של רש״י, שהתירו חכמים לתת את האוכל על כירה גרופה וקטומה מכיוון שאינה מוסיפה הבל, אפשר להביא כמה ראיות מהסוגיות עצמם:

א. הסבר חנניה למשנתנו

המשנה אותה ראינו למעלה, האוסרת לתת את התבשיל אלא אם כן גרף או קטם, מביאה בהמשך מחלוקת בית הלל ובית שמאי לענין החזרה לכירה גרופה בשבת עצמה:

בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין. ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

הגמרא עוסקת בהסבר המשנה גם לפי שיטתו של חנניה, המקל ואומר: ״כל שהוא כמאכל בן דורסאי — מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום".

לשיטתו עולה שבית הלל מתירים להחזיר לכירה גרופה וקטומה אפילו בשבת עצמה (באם המאכל מבושל כמאכל בן דורסאי). ואם נאמר שכירה גרופה עדיין מוסיפה הבל — הרי יש כאן בישול מן התורה ממש, ולא רק גזירת חכמים!

הסוברים כך יסבירו את הסוגיה כשיטת הראשונים המבינים שאין בישול בדבר המבושל כמאכל בן דורסאי^[5].

אך אם נבין כרש״י, שכירה גרופה וקטומה אינה מוסיפה הבל, הרי הסוגיה פשוטה — אין כאן בישול הואיל ואין הוספת הבל, ואין צורך לדחוק ולהעמיד את המשנה לפי שיטת הרשב״א והרא״ש.

ב. איסור השהיה בתנור גרוף

בניגוד לכירה, המשנה אוסרת השהיה על תנור אפילו אם הוא גרוף וקטום. ולשיטת רש״י מובן, שיסביר שתנור מוסיף הבל אף אם אין בו גחלים. וכך באמת משמע מלשון רש״י על המשנה שם (לח,ב), שכתב על חום התנור: "נקלט חומו לתוכו טפי מפירה".

אבל אם היתרו של גרוף וקטום הוא משום היכר, למרות שמוסיפים הבל

— מה לי כירה מה לי תנור, סוף סוף ישנו היכר! ועיין באגרות משה (שם) שהרגיש בקושי זה, ומסביר בדוחק שגם בחול רגילים לבשל על תנור גרוף וקטום, לכן הגריפה והקטימה אינה היכר בתנור. ולהסבר הרגיל ברש״י כמובן יותר פשוט.

ג. האיסור על גב כירה

הגמרא (לז,א) מביאה את דברי רב המצמם את ההיתר במשנתנו לנתינה על גב הכירה בלבד, ולא לתוכה:

אמר רבי חלבו … אמר רב: לא שנו אלא על גבה, אבל לתוכה – אסור.

ומבארת הגמרא שלדעת חכמים אי אפשר להסביר את דבריו כעולים על ראש המשנה, המתירה השהיה על כירה בערב שבת (שהרי ההיתר הוא רק בכירה גרופה, ובכירה כזו "מה לי תוכה מה לי על גבה"), אלא יש להסביר את דברי רב כעולים על היתר בית הלל בסוף המשנה, שהתירו להחזיר בשבת עצמה על גבי כירה גרופה וקטומה.

גם כאן הדברים מובנים יותר לפי שיטת רש״י: הגמרא תמהה מה ההבדל בין תוכה לעל גבה בכירה גרופה, ולכן הסבירה שמדובר באיסור חזרה בשבת עצמה, כי בשבת יש מקום לאסור להחזיר לתוכה משום "מיחזי כמבשל".

אבל לסוברים שגם בגרופה יש תוספת הבל, ואין כאן אלא היכר, יכלה הגמרא לומר שמבדילים בין תוכה לעל גבה גם באיסור שהייה מערב שבת, כי ההכנסה לתוכה הרי היא דרך בישול ממש, ומבטלת את ההיכר של הגריפה. ואולי מתוך קושיה זו נאלצו רבותינו בעלי התוספות להסביר את הסוגיה בדרך אחרת.

ד. ראיית האגרות משה

ראינו שהאגרות משה מביא ראיה לשיטתו, שגם לרש״י הקטימה אינה אלא היכר, מדברי רש״י בהמשך. אולם נראה לנו שאין משם ראיה.

הגמרא שם (לז,ב) מביאה את דברי ר׳ יוחנן לעניין כירה שנתלקחה לאחר שכיסה אותה באפר:

מר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קטמה והובערה – משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו.

הסוגיה הביאה דברים אלו על מנת להביא ראיה ש״מצטמק ויפה לו מותר", אך דחתה את הראיה: "שאני הכא דקטמה".

וביאר רש״י:

שאני הכא דקטמה – וגלי דעותיה דלא ניחא ליה בצמוקי.

וכאמור, מכאן הביא האג״מ ראיה שגם לרש״י עיקר הקטימה היא גילוי דעתו.

אך נראה שביאר כאן רש״י כך על מנת להסביר את הספק בקטמה והובערה, שהרי אם הובערה — מדוע שיועיל אם קטם קודם? הלא עכשיו אין כאן לא הפחתת ההבל ולא היכר! אלא ודאי שההבערה אינה מבטלת לגמרי את הקטימה, והאש שהתלקחה תכבה במהרה^[6].

וביאר רש״י את הספק ב״קטמה והובערה": עיקר הקטימה היא הפחתת ההבל. וכירה זו כרגע מוסיפה הבל, ולכן יכולנו לחשוב שהקטימה בטלה. לכן אומר כאן רש״י שמאחר שסוף סוף גילה דעתו שלא נוח לו בהתלקחות הרגעית, הרי אין לאסור את השהיה בגלל הבערה זו.