שאיבת חלב אֵם בשבת (תגובה לביקורת)

4. מענה להערה

ליבת טענתו של החכם הנזכר היא, שבענייני ספק ספיקא, אם יש רוב לצד אחד, באחד מן הספיקות, אין כאן ספק ספיקא. בגלל שדעת המיעוט, כלא נחשבת. וביקש להביא סייעתא לדבריו מדברי התוספות, ונחזור על מה שכתב הרב:

על כך הקשו תוספות (שם ד"ה ואי בעית אימא) שגם אם יש ספק אחד, מדוע לא נעמיד אותה בחזקת היתר ונטען (לגבי מי שהתארסה מתחת לשלוש) שנאנסה? תשובתו היא שלאונס בדרך כלל יש קול, וכאן שלא היה קול, יש רוב של רצון, ורוב גובר על החזקה. לאחר מכן שאלו התוספות:

ואם תאמר, אם כן בספק ספיקא נמי תיאסר, דספק אונס כמאן דליתיה דמי, ולא נשאר אלא חד ספק?… ואומר ר"י, דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור, אלא הווי מדרבנן, והלכך במקום ספק ספיקא שרי…

מוכח מדברי התוספות, שכאשר יש רוב גמור לאיסור כנגד אחד הספיקות, לא אומרים ספק ספיקא להקל.

הנה לפי דבריו, אם רוב הפוסקים סוברים דעה אחת, ומיעוטם דעה אחרת, לא שייך בכלל להגדיר זאת "ספק", כי הואיל והמיעוט כאילו אינו, אין כאן ספק. אמנם הבאנו כבר שהש"ך פסק באיסורי דרבנן, שינתן לסמוך בשעת הדחק על דעת יחיד, ולשיטת הט"ז אפילו באיסור תורה. מובן מאליו כי הם לא חידשו קולא כזו, אלא כבר בגמרא ראינו את ביטויים בסגנון זה, כגון (שבת מה, א – גיטין יט, א) "כְּדַי הוא רבי שמעון לסמוך עליו, בשעת הדחק". וכגון (נדה ט, ב) "כְּדַי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק". ופוסקי ההלכה, ראשונים ואחרונים, כולם נקטו בגישה זו, פעמים רבות, אין ספור. אלא שצריך להבחין בין דין רוב, לבין מחלוקת בדעות או ספק בדין. כי גם רוב דאיתא קמן, וגם רוב דליתא קמן, הוא ענין של מציאות, כגון בנידון הנזכר כאן, שרוב הנשים שנאנסות, יש לזה קול, וזו עובדה מציאותית. מה שאין כן מחלוקת בדעות או ספק בדין, אין זה ענין של מציאות פיזית. לכן כל דבריו אינם שייכים לדיון שלנו, כי אנו דנים על ספק בדין.

יש להוסיף על האמור, שגם אם נקבל את ההשוואה לדברי רבותינו בעל התוספות, הלא גם לדבריהם יש לנו ספק ספיקא.

כי הנה רבותינו בעלי התוספות לא הסבירו מה זה רוב גמור, ומה זה רוב שאינו גמור. אולם ברור לדברי התוספות שרוב הנשים שזנו, הרי זו זנות ברצון. והאונס, הוא מיעוט. כי האונס, יש לו קול. ועם כל זה, יש כאן ספק ספיקא. ומכאן מוכח, שאפילו לתוספות, גם אם רוב הפוסקים אחזו בדעה אחת, ומיעוטם אחזו בדעה אחרת, עדיין יש כאן ספק ספיקא.

על כן גם אם רוב הפוסקים נקטו שחליבה אסורה מן התורה, הרי כיון שמצינו נגדם מחנה פוסקים שנקטו, כי זה איסור דרבנן, אי אפשר לבטל את דעתם, כי גם הם גדולים ועצומים. ואף שהם אכן מיעוט, הם אינם מיעוט בטל. ומציאות כזו מוגדרת בפי התוספות "רוב מדרבנן", ויש להתחשב בדעתם, לפחות בגדר ספק.

ובכלל, כל דברי רבותינו בעלי התוספות מבוססים על ההסבר, שספק ספיקא הוא מטעם רוב, אלא שזו שיטת הרשב"א הסובר שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, ולכן ספק ספיקא מותר, מטעם רוב. אמנם לשיטת המחבר הנוקט להלכה בשיטת הרמב"ם, שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, נמצא שספק ספיקא נהיה ספק דרבנן, הלכך אין מקום לכל הפלפול הזה.

עיין גם בדברי אמו"ר הרב משה בוצ'קו זצ"ל, בספרו הגיוני משה על הש"ס (כתובות ט, על התוספות איבעית אימא, עמודים קלז-קלט) שם הסביר, כי גם לראשונים הסוברים כי ספק ספיקא הוא מטעם רוב, אין זה רוב סטטיסטי, אלא רוב האפשרויות ההלכתיות. לפי זה דין רוב וחזקה, הוא רוב סטטיסטי. על כן רוב וחזקה, רובא עדיף. אבל בספק ספיקא, הרי זה משום האפשרויות ההלכתיות.

ואם תשאל, הלוא מן התורה הולכים אחרי הרוב, ואם רוב הדיינים גזרו את דינו של אדם למיתה, אף שמיעוטם פטרוהו, הורגים אותו. מכאן שדין תורה "אחרי רבים להטות" פירושו, הולכים אחרי הרוב, כאילו הוא ודאי, שהרי ברור כי לא נהרוג אדם מספק.

אמנם כל דין זה הוא דווקא בדיינים היושבים על מדין, ורק בזה הכריעה התורה, להגדיר את פסיקתם ההלכתית כדין ודאי, למרות החולקים עליהם. כי אם נחשוש למיעוט, לא יהיה צדק בעולם. כי מטבעם של דברים, אין דעתם של בני אדם שוות. וכן יהיה בסנהדרין, שיתחדש בעזרת השם במהרה, אז יהיו הדיינים נמנים וגומרים, ויהיה חיוב ללכת אחרי פסיקתם.

אמנם כאשר מדובר על מחלוקת בדעות, הלא מפורש בפוסקים, שרב שסובר כדעת המיעוט, וברורה לו דעתם, יכול לפסוק כשיטתם. והרי זה לכאורה פלא, מדוע לא אומרים שדעת המיעוט בטלה ומבוטלת. אמנם התשובה לכך היא, שבדעות לא שייך רוב ומיעוט, וזה פירוש דברי אמו"ר זצ"ל.

בכל מקרה, כל הפלפול הזה אך למותר. לאחר שהכריעו גדולי האחרונים שאומרים ספק ספיקא נגד מרן, ואפילו עם דעות שנדחו. וכפי שכבר הבאנו, וגם נוסיף ונביא להלן את דברי הכף החיים, ואת דברי הזבחי צדק, שצוטטו בדבריו.

על האמור יש להוסיף את המחלוקת שנחלקו הפוסקים בדין איסור סחורה במאכלות אסורות, שהובא בכף החיים סימן קיז אות יט (אלו דברי הרב עובדיה יוסף, שהשלים את כתיבת ספר כף החיים), האם זה איסור דאורייתא, או דרבנן. ושם הביא כי רוב הפוסקים סוברים שזה דאורייתא, ועם כל זה כתב, שכיון שיש מיעוט פוסקים שחולקים על זה, הרי זה ספק שיוצר ספק ספיקא, וזה לשונו:

והן אמת שאין לכחד דרבו הפוסקים דסביריה ליה כל בתר איפכא, דהוי מדאורייתא. על כל פנים האי מילתא לא נפקא מפלוגתא דרבוותא וחזיא לאצטרופי לספק ספיקא, ובשו"ת יביע אומר כת"י (כתב יד) הבאתי עוד אחרונים בזה. ואין כאן מקום להאריך. ומה גם לפי מה שכתוב בזב"ץ סימן קי ס"ק קנח דאף סברי דחויה מצטרפת לספק ספיקא. ושכן דעת הרבה אחרונים. עיין שם.

הרי לך כי אכן יש לצרף דעת מעט הפוסקים לספק ספיקא, וכפי שהאריך בזה בספר זבחי צדק (חלק ב סימן קי ס"ק קנח), שהובא בדברי 'יביע אומר', ונביאם כאן בשלימותם:

אי עבדינן ספק ספיקא אף בסברא דחויה ואפילו כנגד מרן ז"ל

ספק ספיקא עבדינן אפילו כשהמחלוקת הוא מיעוט נגד הרוב, ואפילו נקבעה הלכה כהרוב, וספק המיעוט היא ספק דחויה, אפילו הכי עבדינן ספק ספיקא. בית דוד[1] חלק יורה דעה סימן ו וסימן טוב, אהל יוסף סימן ל', דבר משה חי"ד ח"ג סימן ב, מהר"ר פינצי בשו"ת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ן. זל"א[2] חלק יורה דעה אות ס בכללי ספק ספיקא, וכן כתב בספרו חס"ל[3], בחידושי אורח חיים סימן יג בדף כח, בד"ה הן אמת עיין שם, ודלא כההו"ש[4] מחו' ז, דכתב דהיכא דרבו האוסרים לא מקרי ספק. וסיים הרב דבר משה ז"ל, דאף דהמנהג על פי הוראת מרן הוא דין תורה, היינו כשלא יצטרף שם ספק אחר. אבל בהצטרף ספק אחר באותו דין, נעביד ספק ספיקא להתיר. דאני אומר דאף מרן ז"ל בעצמו יודה בכך דהוא לא פסק כאותה הוראה לחומרא, אלא כשהדין בעצמו הוא לבדו, לא בהצטרף עמו ספק אחר עכ"ד עיין שם. הרי דעבדינן ספק ספיקא, אף כנגד מרן ז"ל. וכן העלה הרב קול אליהו א"ח סימן ו בסופו, דעבדינן ספק ספיקא אפילו שאין הלכה כן, עיין שם שהביא ראיה מהרא"ש סוף פרק ב דכתובות. וכן הערך השולחן[5] סימן סט אות כח עיין שם, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד מרן. וכן מצינו ראינו לרבינו חיד"א במח"בר יורה דעה סימן מב אות ן, וסימן נב אות ה בסופו שכתב וז"ל והכי פשטה הוראה, דעבדינן ספק ספיקא אפילו הפך מרן ומור"ם ז"ל וכו' עיין שם. וכן כתב בספרו עין זוכר, מערך סמך אות לב עיין שם. והגם דרבינו מהרי"טא ז"ל בספר שמחת יום טוב סימן יא, דף מב ומג כתב, דאין לעשות ספק ספיקא כנגד מרן, וכן בחקרי לב בחלק אבן העזר מהדורא בתרא סימן ב, הכי סבירא ליה עיין שם. אנחנו לרבים שומעים, דרוב רבני האחרונים שהבאנו לעיל סבירא ליה, דעבדינן ספק ספיקא נגד מרן. ומה גם רבינו החיד"א ז"ל, הכי סבירא ליה, דאנן פה בגדאד יע"א, גרירן בתריה, דכן שמענו מפי מורנו הרמ"ח[6] ז"ל, ודאי דהכי נקטינן, וכן דעת שולחנו של אברהם[7] סימן לא סוף אות ב.

גם מה שכתב הרב המקשה, שאין כאן ספק ספיקא, משום שהשאלה הנידונה כאן אינה לגבי חליבת בהמה, אלא לגבי שאיבת חלב. ובשאלה זו, רוב הפוסקים סוברים שזה מן התורה, לא נראה לי שצדקו דבריו. כי אכן יש שתי סיבות שונות להתיר השאיבה: א. אולי אין בכלל איסור חליבה מן התורה. ב. אם יש איסור, הרי בשאיבת חלב אשה, יתכן שאין חיוב, בגלל שיש כאן שינוי. אם כן יש כאן שתי ספיקות שונים.

נכון אמנם כי אין זה ספק ספיקא המתהפך, כי אם מתחילים בשאלה האם יש כאן שינוי או לא, כבר דילגו על השלב "האם יש כאן מלאכה". ועיין בספרו של אמו"ר, במסכת כתובות, מה שכתב בסוגית ספק ספיקא, בעניין זה, של דילוג שלב בספיקות^[8].

[1].    לאב"ד שאלוניקי, הרב יוסף דוד (נפטר ה'תצ"ז), והוא כתב ספק ספיקא נגד מרן, בשני מקומות.

[2].    ספר זכור לאברהם, חובר בידי הרב אברהם אלקלעי, ושם כתב שעושים ספק ספיקא, אפילו מסברא דחויה.

[3].    חסד לאברהם, גם הוא נתחבר על ידי הרב אברהם אלקלעי.

[4].    צריך לומר כהתוה"ש, והכוונה לתורת השלמים במחודשים כללי ס"ס אות ז.

[5].    חיברו הרב יצחק טייב, מגדולי רבני תוניסיה, 1828.

[6].   הרב משה חיים (הרמ"ח), נולד בשנת תקטז, סבו של הבן איש חי ומורה צדק בעיר בגדד, מקום מגורי הרב עבדללה סומך, מחבר ספר זבחי צדק.

[7].    חיברו הרב אברהם הכהן יצחקי, רבה הראשי של תוניס (נפטר בשנת תרכד).

[8].   הגיוני משה על הש"ס, כתובות ט, א עמוד קלז. עוד יש לציין, שלפי הרבה פוסקים, כך משמע, לא צריך ספק ספיקא המתהפך – ראה מה שכתב בזה טהרת הבית (חלק ב עמוד סא).