פתיחת מקרר בשבת
סימן ש"כ
1. מבוא
2. המחלוקת בדין "פסיק רישיה"
3.מהי הגדרת "לא ניחא ליה"
4. בין הנאה לרגע להנאה מתמשכת
5. הקושיה מפרה אדומה
6. עיון בשיטת הרמ"א 7.מסקנה
1. מבוא
שאלה: טרם כניסת השבת, שכחנו לקבוע את המקרר על מצב שבת. ואנו מבקשים לדעת, האם נאסרה עלינו פתיחת דלת המקרר, מאחר ובכך נדלקת הנורה הפנימית. מלבד זאת, חלק מן המקררים החדישים, המשווקים היום, מצוידות במערכות שונות, שהפעלתן הישירה או כיבוין נעשה בעת פתיחת הדלת, ובסגירתה. כגון מאוורר, מערכת לפיזור קור, מונה פתיחות, צג דיגיטלי, הנעת פעולת המדחס והמנוע. לכן אנו שואלים את כבוד הרב שיחי', מה הדין, האם מותר לפתוח ולסגור את דלת המקרר בשבת, או שיש להימנע מכך, מחשש לאיסור?
תשובה: לכתחילה, חובה לקבוע את המקרר על מצב שבת. אבל בשעת הדחק, יש על מי לסמוך, ומותר לפתוח ולסגור את המקרר. אלא שיעשה זאת בשינוי, כגון באצבעות שמאל, כדי לזכור שאין הדבר מותר אלא באופן חד פעמי. טעמי ההיתר יבוארו להלן.
נחלקו הפוסקים מה דינו של שימוש בחשמל בשבת. יש הרואים בו איסור תורה, אולם רוב הפוסקים רואים בו איסור דרבנן, משום שמוליד דבר חדש, או כדעת הרב שלמה זלמן אויערבך – משום "עובדין דחול" (מנחת שלמה ח"א סימן ט). במאמרנו על החשמל חיזקנו מאוד את דעתו, ונראה לנו שדבריו נכונים להלכה ואפשר לסמוך עליהם למעשה.[1] המשך דברינו להלן מבוססים על שיטתו.
[1] עיין מאמרינו על החשמל בספר "בעקבות המחבר" חלק ב סימן ו.
2.המחלוקת בדין "פסיק רישיה"
תכליתה של פתיחת הדלת, היא אך ורק לשם פתיחתה. ולא כדי להדליק את האור, ולא כדי להפעיל את המנוע. הפותח גם אינו מעוניין לדעת מה נכתב על הצג. אבל הכל נפעל באופן אוטומטי. נמצא כי יש כאן איסור דרבנן, שהרי אינו מתכוין כלל לתוצאות פעולתו. ו"פסיק רישיה" – כלומר מלאכה שתיעשה בהכרח, אף שאין מתכוונים אליה[2].
והנה ניתן להגדיר את תוצאות מעשהו, כ"לא ניחא ליה". מפני שהוא יכול להוציא את המאכלים מן המקרר, גם אם לא יידלק האור, וגם אם לא תופעלנה כל המערכות הנזכרות. נמצא כי הגדרת פתיחת המקרר צריכה להיות "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", וזה פותח בפנינו פתח גדול להיתר.
עשה אדם מעשה המוגדר פסיק רישיה דניחא ליה (כלומר שנהנה מהמלאכה שנעשית, אף שלא התכוון אליה), ההלכה היא שחייב. השאלה היא, מה דינו של העושה מעשה שגדרו פסיק רישא דלא ניחא ליה, ונחלקו בזה הראשונים. לדעת הערוך, מעשה שגדרו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, מותר לכתחילה, כפי שהביא התוספות בשבת קג, א.[3] אך התוספות חלקו עליו, ולדעתם יש בזה איסור דרבנן.
ביאור המחלוקת הוא[4]: להלכה נפסק, דבר שאינו מתכוון מותר,[5] ורק בפסיק רישיה דניחא ליה חייב. חיוב זה בפסיק רישיה דניחא ליה, מהותו, לדעת הערוך, הואיל ו"אנן סהדי" שנוח לו במה שנעשה, הוא בודאי גם מתכוון לכך. לשיטה זו הכוונה היא גורם מכריע, הן בקיום מצוות והן בענישה על עברות.[6] במצוות, כפי שפסק השולחן ערוך, מצוות צריכות כוונה[7], ואין די במודעות לנעשה, אלא צריך רצון וכוונה בקיום המצווה. אף העבירה דומה לכך, שבכל התורה כולה דבר שאינו מתכוון מותר. אולם בפסיק רישיה דניחא ליה, העובדה שנוח לו יוצרת אצלו בהכרח רצון כלשהו, ועל כן חייב. אבל כשאין הדבר נוח לו, הוא אינו מתכוון כלל, על כן הדבר מותר.
אמנם דעת רבותינו בעלי התוספות האוסרים, כפי שהסביר אמו"ר זצ"ל, הוא משום שהחיוב בפסיק רישיה דניחא ליה נובע מכך, שהמעשה המותר יוכל להיעשות רק אם תיעשה גם מלאכה אסורה; ובלתי אפשרי לומר שאינו מכוון אליו, כי הוא יודע וצריך שהמלאכה תיעשה. נמצא לפי זה, שבמקרה ש'לא ניחא ליה' מפני שאינו מעוניין בתוצאה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.[8] ומתברר איפה, כי לפי הערוך, כשאין נוח לו, הוא אינו מכוון לכך, ולכן מותר; אבל לתוספות, לא ניחא ליה צריך להיות פטור, משום שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.[9]
אלא שייתכן כי גם רבותינו בעלי התוספות, מודים באופן עקרוני לבעל הערוך, שהחיוב הוא מפני שנוח לו. ומה שאסרו חכמים הוא גזירה, שאם נתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה, יבואו להתיר גם פסיק רישיה דניחא ליה. טיעון זה מוכח מדברי התוספות הנ"ל, שהביאו את דברי הגמרא[10], המתירה לקטוף ענבי הדס כדי להכשירו, אף שהדבר אסור משום תיקון, ומשום שיש לו הדס אחר. והקשו על כך, הרי זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והיה צריך לאסור את הדבר! מתרצים בתוספות:
מיהו יש לומר דאותו תיקון מועט, כמו מיעוט ענבים, דלא אסיר אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים כשאינו נהנה.
מבואר בדבריהם שהאיסור (כאשר הוא קיים) הוא גזרה דרבנן, כלומר, אם נתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה, יבואו להתיר גם פסיק רישיה דניחא ליה. וכאן לא גזרו, היות שגם אם מכוון לתקן את ההדס, אין בו אלא איסור דרבנן. הרי שהאיסור שהוטל על פסיק רישא כאשר נעשית מלאכה גמורה, הוא מפאת גזרה;[11] וכאשר האיסור המקורי אינו אלא דרבנן, לא גזרו עליו, אם לא ניחא ליה במלאכה.
על פי זה, אם נגדיר את פתיחת המקרר כפסיק רישיה דלא ניחא ליה, יש מקום רב להתיר את פתיחתו וסגירתו בשבת גם לדעת התוספות, שהרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, באיסור דרבנן.
והנה השולחן ערוך הביא את שיטת הערוך,[12] וכתב שחלקו עליו, אלא ש"רבים היו נוהגים היתר בדבר". משמע מכאן שלהלכה פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אבל המקל יש לו על מי לסמוך. על כן באיסור דרבנן שהוא קל יותר, ושגם רבותינו בעלי התוספות מתירים בו, אפשר להקל. וכך פסק המחבר בכמה מקומות, ומקובל להלכה שפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מותר.[13] ואף שראינו בכמה מקומות שרבנו הרמ"א מחמיר אפילו באיסורי דרבנן, נראה שזה לחומרא בעלמא, כפי שנבאר בהמשך.
3.מהי הגדרת "לא ניחא ליה"
עתה יש לדון האם המקרה שלנו אכן מוגדר "פסיק רישיה דלא ניחא ליה". כי לכאורה, ניתן להגדירה כ"ניחא ליה". מאחר ובמשך השבוע, חפץ בעל המקרר בתאורה, כדי לראות את תכולת המקרר. ודעתו נחה גם מפעילות המנוע, המונע את קלקול המאכלים.
עוד יש לדון במה שמובא בשם הרב אויערבך, במנחת שלמה, שלא שייך לא ניחא ליה במערכת שתוכננה לפעול כך מלכתחילה.
וגם, האם ניתן לכלול מעשים בגדר "ניחא ליה", כאשר לולי איסור שבת, היתה התוצאה נוחה לעושיהם.
- תוספת הנאה
ההנאה הנגרמת מהדלקת האור ניתן להגדירה זניחה ביותר. שהרי כל שבת מכבים את האור, ואין בכך כל פגיעה בשימוש במקרר. שכן לכולם יש אור טבעי, או לחילופין, אור נורות המטבח, המסייע לראות כל פינה במקרר. והנורה הנדלקת בפתיחה, אינה אלא תוספת הנאה מזערית, שכמעט לא קיימת. גם הפעלת המנוע אינו צורך אמיתי. כפי שהיה במשך שנים רבות, שהמקררים היו ללא החידושים הטכנולוגיים, ועדיין נעשה שימוש שוטף במקרר, ללא כל קושי. זאת ועוד, הרי בכל שבת רגילים להעביר את המקרר למצב שבת, ושום אוכל לא מתקלקל. ולא מפאת דרישת הלקוחות הוכנסו החידושים הטכנולוגיים, אלא המפעלים הם שהחליטו על ייצור מקררים חדישים וחכמים יותר.
ניתן גם להוכיח שתוספת הנאה זעירה אינה נחשבת הנאה, מן ההלכה שמצינו בנוכרי המדליק נר. הנה שנינו במשנה (שבת קכב, א) "נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור". כלומר, אם הגוי הדליק את הנר לצורך ישראל, אסור לישראל ליהנות ממנו. אבל אם יש עדיין קצת אור בחדר אין איסור כמפורש בשולחן ערוך:
אם יש נר בבית ישראל, ובא אינו יהודי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו, בעוד נר ראשון דולק (אורח חיים רעו, סעיף ד).
היתר זה, כפי שהסביר המשנה ברורה, הוא גם אם הדלקת הנר הנוסף, הוסיפה אור בחדר. ובתנאי שהיה יכול לקרוא, גם ללא תוספת זו, כלשונו:
ר"ל אף דעתה ע"י הנר הזה שהדליק בשביל ישראל, נתגדל האור יותר, אפילו הכי מותר. ומיירי כשהיה יכול מתחלה במקום הזה עכ"פ ליהנות קצת לאור הנר הראשון, ולכן שרי. ובלאו הכי, אסור (משנה ברורה אורח חיים סימן רעו ס"ק לב).
נמצא כי הנאה מזערית זו, שאינה נצרכת לאדם, כאשר הוא ניגש ומתכוון להוציא אוכל מן המקרר, אכן נחשבת "לא ניחא ליה", כלומר, לא אכפת לו.
- מערכת הבנויה לפעול אוטומטית:
הרב מנשה צימרמן[14] שליט"א כתב את הדברים הבאים:
דעת הרשז"א אוירבך (מנחת שלמה ח"א צא, ט) שהסוגר דלת מקרר שיש בה נורה שנכבית בזמן הסגירה – הדבר נחשב כאילו לחץ על מתג הנורה, ויש לדון זאת כמתכוון גמור, ולא רק כמו פסיק רישא. הדברים הובאו ב'שמירת שבת כהלכתה' (לא, נע' א)[15].
ואולם שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל… דמכיון דבאופן קבוע נעשית ההדלקה על ידי פתיחת הדלת, והכיבוי נעשה רק על ידי סגירתה, אפשר דחשיב כמעשה בידים, ואינו בגדר פסיק רישיה.[16]
אלא שכנגד דעתו של הרב אויערבך, הציג הרב צימרמן את שיטת הרב משה פיינשטיין, החולק על סברא זו. ולענ"ד ברור, שלא נתקבלה דעתו זו של הרשז"א על כל הפוסקים. כפי שמצאנו בפסקי הרב עובדיה יוסף, שלא אומרים פסיק רישיה בשימוש במים חמים, אשר השמש היא שחיממה אותם, בדוד השמש. אין חולק על כך שדוד השמש הוא מערכת שנבנתה ותוכננה לחימום מים, ובכל זאת פוסק הוא לקולא. מלבד זאת ראיתי בספר דברות אליהו[17], בדין אזיקים אלקטרוניים הקשורים על היד, שמתיר להסתובב למרות שזה פסיק רישיה, אף שזו מערכת עשויה לכך, ומפני שלא ניחא ליה.
בטעמם של הפוסקים שמיאנו לקבל סברא זו של רשז"א, נראה לי, שזה משום שאין לה מקור. שהרי בסיסו של היתר פסיק רישיה עיקרו מיוסד על כך שהעושה אינו מתכוון כלל, והשאלה היא אם אכן מתכוון אם לאו. וברור שפתיחת המקרר מורכבת משני מעשים שונים, פתיחת דלת, והפעלת אור. את האחד הוא רוצה, ואת האחר לא. נמצא כי אין זו סברא מוכרחת, ובמלאכה דרבנן הולכים אחר המקילים.
יתירה מכך, חידושו ההלכתי של הרב אויערבך נאמר רק לגבי מלאכת הבערה, האסורה מן התורה, כמפורש בלשונו "ונמצא שע"י הפתיחה יש כאן פסיק רישא של מלאכת מבעיר". ובניגוד לאופן בו הוצגו דבריו, במאמר הנכבד של הרב צימרמן. לכן נראה להלכה, כי אין קשר בין חידושו של הרב אויערבך, לנידון דידן.
- לא ניחא ליה בגלל איסור שבת
גם אם תוגדר הנורה שנדלקה או המנוע שהופעל, יחד עם המערכות הטכנולוגיות, כהנאה, עדיין ברור שאדם המקפיד להעביר את המקרר, מידי ערב שבת, למצב שבת, אינו מעוניין בהדלקת האור או בהפעלת שאר המערכות.
אם כי נקודה זו שנויה במחלוקת, כפי שהביא השדי חמד. האם כאשר המעשה אינו נוח לו מפאת האיסור, זה אכן נחשב ש"לא ניחא ליה". הרב עובדיה הביא דיון זה ביביע אומר ח"ד, סימן לד אות לה, בנוגע לשאלה אם להתיר פתיחת מים חמים שחוממו בדוד שמש, כאשר יש פסיק רישא. כי בעת פתיחת הברז ייכנסו מים נוספים לדוד, ויתחממו בו, ואלו דבריו:
(לה) ובר מן דין[18] יש להוסיף דבנידון דידן אין הדבר ברור שהוא בגדר פסיק רישיה דניחא ליה, כי הרבה פעמים יש מספיק מים חמים בדוד שיוכל להשתמש בהם בשבת ובמוצ"ש לשטיפת כלים ולרחיצה וכדומה, גם מבלעדי המים הצוננים החודרים אל תוך הדוד, מכיון שהדוד גדול הכמות ומחזיק מים מרובים ויש בו די והותר. ונמצא דהוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, שאף לד' התוס' (שבת קג) יש להקל… והכי נמי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. ואפילו במשפחה ענפה ומרובת אוכלוסין (כן ירבו בפ"י), שיש להם צורך תמיד במים חמים מרובים לשטיפת כליהם וכביסה ושאר דברים הצריכים וחיוניים למשק הבית (ועי' נדרים פא), ונמצא שיש בזה פסיק רישיה דניחא ליה, הנה גם בזה אין הדבר ברור כל כך שיחשב פסיק רישיה דניחא ליה. כי יש לומר שאם כוונתו רק לשם השימוש במים חמים כרגע, ואינו מתכוין לזרימת מים צוננים נוספים לדוד, מחמת איסור שבת, חשיב גם כן פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכמ"ש כן הגאון מהר"ד פארדו בס' שושנים לדוד (פ"ד דנדרים), והובא בשדי חמד (מע' פ כלל לא), דמכיון דלא ברשיעי עסקינן הוי כפ"ר דלא ניח"ל. אלא שהשדה חמד שם כתב: ולעניות דעתי קשה לומר דמשום הכי יחשב פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שנראה שכל שהוא חפץ בדבר הנעשה שיש לו איזה תכלית ממנו חשיב שפיר ניחא ליה, אף על פי שמחמת האיסור לא ניחא ליה. ודוקא לענין דבר שאינו מתכוין אמרינן דמסתמא מפני האיסור לא מכוין, וכמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה. אבל למחשביה פסיק רישיה דלא ניחא ליה זו לא שמענו וצריך יישוב בדבר זה. ואני אמרתי בחפזי. ע"כ. ולכאורה יש להביא חיזוק לדברי השד"ח לפי מה שכתבו התוספות (ב"מ ל) ד"ה אף עובד דניח"ל, ואם תאמר עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי דלא ניחא ליה לפסול פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט. ויש לומר שאם היתה כשרה הוה ניחא ליה, ולכך אין להכשיר. עכ"ל. והכא נמי אם יותר לו מטעם זה, שוב יהא ניחא ליה שממילא יהיה לו מים מרובים לצורך תשמישיו המרובים (במשפחה גדולה כנ"ל). אמנם בשו"ת חלק לוי (סי' צו) כ' כעין דברי השושנים לדוד לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דחשיב אין צריך לגופה כשאינו רוצה בזה מצד האיסור שבדבר דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות דלא ניחא ליה בהכי. ע"ש.
הרי כי נחלקו הפוסקים אם לא ניחא ליה מחמת האיסור, אבל ניחא ליה התוצאה של מעשהו, האם זה מוגדר "ניחא ליה", שלדעת שדי חמד זה מוגדר ניחא ליה, אבל לדעת השושנים לדוד ועוד, המעשה מוגדר "לא ניחא ליה", מחמת האיסור.
עם זאת יש להסתפק הרבה, אם גם בנידון שלנו קיימת מחלוקת זו. מאחר ומצד אחד, כבר הסברנו שטעם החיוב בפסיק רישיה דניחא ליה הוא משום ש"אנן סהדי" שהוא מעוניין בכך[19]. וממילא, כיון שברור לנו שאינו מעוניין כלל בהדלקת האור במקרר, והראיה, שבכל ערב שבת מעביר את המקרר למצב שבת. אם כן הוא ודאי אינו רשע, ואינו רוצה לעשות איסור, ויש להגדיר זאת כ"לא ניחא ליה". אך מצד שני, אם נאמר כך, הרי שהדין של פסיק רישיה דניחא ליה קיים רק אצל אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שהלא אנן סהדי שכל שומר תורה ומצוות אינו מעוניין לעשות איסור, וזה לכאורה תמוה.[20]
4.בין הנאה לרגע להנאה מתמשכת
ונראה לי שהמקרה הנידון כאן אכן שונה מן המקרים עליהם נחלקו השושנים לדוד והחלק לוי מצד אחד, והשדי חמד מצד שני. כי מחלוקתם שייכת דווקא במקרים בהם נמשכת ההנאה מן המעשה גם לאחר הפעולה, ובכך נמצא כי הוא למעשה ישתמש וייהנה מן המלאכה. אבל במקרה שלנו, הוא כלל לא ייהנה מן המלאכה אחר כך. לכן יש מקום לומר שכולם יודו, שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ואין זה דומה לפתיחת מים מהדוד, שהלא במוצאי שבת בני המשפחה בוודאי ישתמשו במים שנכנסו לדוד בשבת, מחמת פעולתם והתחממו. ויותר קשה לומר שלא ניחא ליה בכך.
כדי לבסס את טענתי, אציג להלן את סוגיות הגמרא, בהם מובא דין זה, שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, ונראה כיצד בכולן מדובר על פעולה שנהנים ממנה גם לאחר זמן, כפי שמיד נראה.
תיקון ההדס
בגמרא (סוכה לג, ב) שהבאנו למעלה אמרו, כי אסור ללקוט ענבים מההדס לאכילה, אם אין לו הדס אחר, משום שזה פסיק רישיה דניחא ליה. כאן רואים בבירור, כי הנאתו מן ההדס תהא לאחר הלקיטה, שהרי לא יצטרך לחפש הדס אחר, לקיים בו את מצוותו.
יפוי קרקע
מובא במסכת שבת (דף קג, א) שאסור לזרד זרדים בשדה שלו, גם אם לוקטם לאכילה, כי הקרקע ממילא מתייפה. מקרה זה מוגדר "ניחא ליה", משום שאם הקרקע נתייפתה, הוא ייהנה מכך בהמשך, שלא יצטרך לנקות מקום זה.
מילה במקום בהרת
הגמרא במסכת שבת (קלב, ב – קלג, א) דנה אם מותר מן התורה למול קטן שיש לו נגע צרעת, במקום המילה. במסקנתה, מילה כזו נאסרה, אפילו לדעת רבי שמעון, הסובר דבר שאינו מתכוון מותר, ומשום שזה פסיק רישיה. ונראה שאכן יש כאן הנאה מן הדבר לאחר המעשה, משום שהתינוק מבריא כתוצאה מקציצת הבהרת, על כן נוח לו בכך גם לאחר זמן.
משאוי במקום בהרת
בהמשך שם, דנה הגמרא אם מותר לאדם מצורע, לשאת משאות. מצד אחד, הוא אינו מכוון להוריד את הנגע, אולם למעשה, הנגע מתרפא כתוצאה מכך. ולא התירה זאת אלא משום, שכך משמע בפסוק. בהכרח נזקקת הגמרא לפסוק, כי לולי היה מפורש בפסוק להיתר, היה הדבר אסור. שכן ודאי נוח לאדם שתוסר צרעתו, כי גופו יבריא, וזו הנאה הנמשכת לאורך זמן.
סחיטת הספוג
בהמשך המסכת מובא דיון בעניין סחיטת ספוג:
ספוג, אם יש לו בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לאו – אין מקנחין בו (שמא יסחוט הספוג). אתאן לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין – אסור! – בהא אפילו רבי שמעון (שסובר דבר שאינו מצכוון מותר) מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת, קמג א).
האיסור לו חוששת הסוגיא הוא מלאכת מלבן. וגם כאן אנו פוגשים בתובנה הנזכרת, שהרי אם התנקה הספוג, לא יצטרך לנקותו בהמשך, וברור שהדבר נוח לו.
צידת דבורים
אסור לכסות כוורת כדי להגן עליה מפני הגשמים, כיוון שפעולה זו צדה את הדבורים שבה (ביצה לו, א). גם כאן, ודאי שנוח לבעל הכוורת שהדבורים לא יברחו, ועל כן יש כאן דין של פסיק רישיה דניחא ליה.
סתימת חבית בסמרטוט בלוע ביין
הגמרא במסכת שבת מביאה דיון כיצד לסתום את פי החבית בשבת:
והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייא דנזייתא (בגד בלוע ביין) אסור להדוקיה ביומא טבא (אסור לסתום בו את החבית)! – בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת קיא, א-ב).
ניתן להבין גמרא זו[21] בשתי דרכים, או שהאיסור הוא מעט ניקיון הנגרם לבד זה, על ידי דחיקת הסמרטוט בנקב, ורוחה נוחה מכך גם בהמשך, שכן הסמרטוט התנקה קצת. או שבעת הידוק הסמרטוט על פי החבית נסחט יין מתוכו אל תוך הכלי[22]. והדבר נוח לו גם בהמשך, כי לבסוף הצטבר אצלו מעט יותר יין.
הפשטה
לכאורה יש להקשות מן הגמרא במסכת שבת (קיז, א) שם הביאה הסוגיה שחכמים התירו להפשיט את קרבן הפסח מכל חלקי עורו, גם אלו שאינם הכרחיים לצורך הוצאת הבשר, ומשום כבוד שמים. ומקשה הגמרא כיצד התירו זאת, הרי סוף סוף הוא מפשיט את הקרבן, ויש כאן מלאכה! והגמרא מתרצת:
כגון דלא קבעי ליה לעור – והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – דשקיל ליה בברזי (שבת קיז, א).
התירוץ הוא, שאינו זקוק לעור. אלא שהגמרא ממשיכה לתהות על כך, הרי זה פסיק רישיה, וכולם מודים שהוא אסור. ולכאורה מפורש כאן שיש דין "פסיק רישיה דניחא ליה" אף שאינו נהנה מכך בהמשך, שהרי אינו צריך את העור.
אמנם ראה בריטב"א שפירש כי מה שאמרה הגמרא "דלא קבעי ליה לעור" לא התכוונה שאינו צריך אותו כלל, ולא ישתמש בו, אלא שאינו מפשיט למטרה זו. ועל כך הקשתה, הרי זה פסיק רישיה, ותרצה "ששקיל בברזא". כלומר מפשיט בכלי שגורם לנקבים בעור, ופוסלו לבל יהיה ראוי עוד לשימוש. על כן זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, כלשונו:
ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשקיל ליה בברזי. יש אומרים שאינו חושש לעשות נקבים וכיון דלא איכפת ליה בעור כלל, לא מודה ביה רבי שמעון, וכפי מה שפירש בעל הערוך (חידושי הריטב"א, שבת, קיז עמוד א).
משמע מדבריו שבהבנה הראשונית בסוגיה היה אכפת לו מן העור, כי סוף סוף יוכלו להשתמש בו. ועוד, שהמציאות בסוגיה זו דומה יותר למלאכה שאינה צריכה לגופה, כי פסיק רישיה עניינו שעושה מעשה היתר שגורר אחריו מלאכה, ואילו בסוגיה כאן מדובר שמפשיט את העור – וממילא זו מלאכה ממש, אלא שאינו צריך לה, ועל כן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא אם כן נוח לו בה, שאז היא חוזרת להיות מלאכה הצריכה לגופה.
שוב אנו רואים, שהעיסוק בגמרא בדין פסיק רישא, הוא על עור שייהנה ממנו אחר כך.
נטילת נשמה
הגמרא שואלת (שבת עה, א) מדוע הצד חילזון והפוצעו כדי ליטול את דמו, לא יתחייב משום נטילת נשמה, הרי אגב נטילת דמו, ימות החילזון. ומתרצת, שאינו מתכוון להמית את החילזון, ועל כך היא מקשה:
והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות! (שבת, עה, א)
ולכאורה כאן אין לו עניין לאורך זמן, במיתת החילזון. אמנם עיין שם בתוספות ד"ה "וליחייב", שכותב שבהווה אמינא סברה הגמרא שנוח לו במיתתו של החילזון, כי "במה שממיתו יש תיקון קצת, שאינו מפרכס לכאן ולכאן, ונוח ליטול ממנו הדם". הרי שהפוצעו אכן חפץ במיתתו..
מכל האמור, ניתן להבין שמחלוקת השושנים לדוד עם השדי חמד היא דווקא במקרים הללו, שיש מקום לומר שהואיל והוא נהנה לאורך זמן מהמלאכה, אי אפשר לומר שאינה נוחה לו. אבל בנידון שלנו, אין פתיחת המקרר מעניקה הנאה מן התאורה ומשאר הטכנולוגיות לאורך זמן. ואנן סהדי בכך, שהרי כל שבת הוא קובע את המקרר על מצב שבת, וברור שהטכנולוגיות המופעלות אינן נוחות לו, על כן יש להגדיר זאת "פסיק רישיה, דלא ניחא ליה".
5.הקושייה מפרה אדומה
למרות האמור, עדיין נותרה נקודה אחת לבירור, והיא, הקושיא לכאורה, שקשה על השושנים לדוד. הנה לדעתו, במקרים שאינו חפץ באיסור, מוגדר מעשהו כ"לא ניחא ליה". אך קשה על כך מפרה אדומה, שם מוכח כי גם אם אינו חפץ באיסור, עדיין ניתן להגדיר מעשה כ"ניחא ליה", וכפי שהביא הרב עובדיה בדבריו[23]. הבנה זו, כאמור בדברי הרב עובדיה, מבוססת על תירוצם של התוספות[24]. אחר שהקשו כיצד נפסלת פרה אדומה אם עלה עליה זכר, הרי וודאי אין זה נוח לו שתיפסל פרתו, וכיון שמלאכה הנעשית בפרה אדומה ממילא, אינה נחשבת מלאכה, מדוע היא נפסלת? ותירצו: "שאם היתה כשרה הוה ניחא ליה, ולכך אין להכשיר".
הווי אומר, אם התורה לא היתה פוסלת פרה כזו, היה ניחא ליה שהזכר עולה עליה. לכן למרות שהתורה אכן פסלה פרה כזו, עדיין מוגדר מעשה זה "ניחא ליה" בכל אופן. משמע, שהגדרת "ניחא ליה" אינה תלויה ברצונו להמנע מאיסור. ומעתה קשה לכאורה על הנתבאר לעיל, שניתן להגדיר את פתיחת המקרר "לא ניחא ליה", משום שאינו רוצה באיסור, וצריך ביאור.
ברם יש לחלק בין דיני פרה אדומה לכל התורה כולה, ובעיקר, לדיני שבת. כי הנה פסול הפרה האדומה מקורו[25] במה שכתבה התורה (דברים כא, ג) "אֲשֶׁר לֹא עבד בָּהּ", וקוראים "עובַּד". הכתיב של הפסוק משמעו, שמלאכה שהוא יעשה בפרה תפסול אותה. אך מן הקרי עולה, שגם כאשר נעשתה המלאכה מאליה – הפרה תיפסל. הפשרה ביניהם היא, שמלאכה הנעשית בפרה מאליה, ונוח לו בה, תפסלה. והקריטריון לכך הוא, האם נוח לאדם שיעלה על בהמתו זכר בדרך כלל, ולא הרצון שלו עכשיו.
מה שאין כן בהלכות שבת, מלבד הכלל השייך לכל התורה כולה, שאדם אינו עובר על איסור אלא אם עשאו בכוונה; הרי בשבת לא יוגדר מעשה כאיסור אלא אם כן נעשה מתוך "מלאכת מחשבת"[26]. ואפילו אם המלאכה נעשתה בדרך הרגילה, הוא פטור, אם אינו מעוניין בתכליתה, כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכיון שבפרה אדומה אין כזה היתר, אין להשוות בינם.
ובנידון שלנו, הואיל והפותח את המקרר לא מעוניין בהדלקת האור, לא ניתן להגדיר זאת כ"ניחא ליה". ובכך תורצה הקושיה הנ"ל, על השושנים לדוד.
מלבד זאת, לפי דברינו לעיל אין קושיה כלל. כי פרה אדומה שונה בכך שאם ייוולד לו עגל, כתוצאה מעליית הזכר, ודאי תהא דעתו נוחה בהמשך, מחמת העגל שזכה בו. והיא הנאה מתמשכת, שדווקא בזה נחלקו השושנים לדוד עם השדי חמד, וכנתבאר. אך כשאין הנאה מתמשכת, יודו כולם שזה מוגדר "לא ניחא ליה".
6.עיון בדברי הרמ"א
יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר, שכל הנאמר כאן טוב ונכון לשיטת המחבר, כי רק הוא פסק בכמה מקומות שפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, מותר. אבל הרמ"א לכאורה אסר כל פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, כפי שנראה במקורות הבאים:
- "ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם" (אורח חיים שטז, ג). זאת למרות, שאיסור צידת זבובים הוא דרבנן.
- "אסור (להוציא סכין מדופן החבית), דעושה נקב ופתח לחבית" (שם שיד, א). גם זה לכאורה איסור דרבנן, כי הפתח אינו עשוי להוציא ולהכניס.
- "אסור לשבור עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוון רק לאכילה, דהוי מוחק" (שם סימן שמ, ג). איסור מוחק זה הוא דרבנן, כי אין כאן מחיקה על מנת לכתוב.
- "ואסור לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויות מקיסמים, שלא ישתברו קיסמיהם" (שלז, ב).
איסור זה אינו אלא דרבנן, מאחר וכל המקלקלים פטורים בשבת.
אולם נראה שכל הדינים האלה הינם חומרא לכתחילה, שלא לעשותם בשבת, משום שנראים כמלאכה; ונרחיב במקרים אלו מעט, אחד אחד:
- כשהביא דרכי משה דין זה, ציטט את דברי הבית יוסף שתמה הכיצד אוסרים זאת, ואין לאסור זאת אלא משום שיצא מפי גדול, כלשונו:
"כתב הבית יוסף שאף על פי שיש לדחות דברי בעל התרומה (שאסר לסגור התבה) כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה, וכתבו המרדכי סוף פרק כירה. ולא חזינן מאן דמפליג עליה, מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם". ואף שבבית יוסף כתב כן, לא לא פסק דין זה בשולחן ערוך, ורק הרמ"א מביאו. וכפי הנראה, כחומרא בעלמא. - מלשונו של הרמ"א הן בדרכי משה והן בשולחן ערוך עצמו נראה, שמדובר במקרה שנוח לו בפתח הזה. על כן זה פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, ואין מכאן ראיה כלל.
- ראה בפתחי תשובה שם הביא, כי רבים מפוסקי אשכנז חלקו על הרמ"א בדין זה:
"עיין באר היטב (שמפקפק באיסור זה) ועיין בדגול מרבבה שכתב היתר גמור הוא… אבל בעלמא מותר אף לגדולים, והמחמיר יחמיר לעצמו, אבל לא לאחרים". על כן נראה שדברי הרמ"א הם הנהגה נכונה לכתחילה, ולא איסור ממש. - בדרכי משה מבואר שאין זה איסור המקובל על הכול, שכתב: "ויש אוסרין לכבד מטעם ששובר את פסקי המכבדות בפסיק רישיה". נראה כי אכן נפסק כמותם לחומרא, אך לא מעיקר הדין.
יש להוכיח שבפסיק רישא דרבנן הרמ"א מתיר מעיקר הדין, מכמה מקומות שלא העיר כאמור לעיל. כגון (סימן תרמו סעיף ב) לגבי הדס שפירותיו מרובים מעליו, שאם מלקט את הפירות לאכילה ויש לו הדס אחר הדבר מותר, משום שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, וכפי שכתבו התוספות שראינו לעיל. גם בסימן שכ סעיף יח כתב המחבר שמותר לסתום נקב בחבית בעזרת בגד שיש לו בית יד, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, ובתנאי שאין שם כלי לקבל את היין. וזו לשונו: "טוב להנהיגם שלא יהיה כלי תחת החבית בשעה שפוקקין הנקב". והדבר מותר מכיוון שזהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וגם על כך הרמ"א לא העיר כלום, והסכים להיתר זה.
7.מסקנה
למסקנה: אם שכחו להעביר את המקרר למצב שבת, מותר לפתוח ולסגור את הדלת, ולקחת את המאכלים, כי זהו פסיק רישיה דלא ניחא ליה, באיסור דרבנן. דבר זה מותר גם לדעת הרמ"א, כי החומרא של הרמ"א במקרים דומים הייתה רק לחובת זהירות לכתחילה. אמנם ההיתר תלוי בכך שבדרך כלל הוא דואג לקבוע את המקרר על מצב שבת, כי אז ברור שגם אם שכח לעשות כן, הרי שלא ניחא ליה בהדלקת האור, הפעלת המנוע, ושאר הטכנולוגיות. ויפתח ויסגור בשינוי כלשהו, כגון ביד שמאל ובזרת, כדי לזכור שאין היתר זה ניתן אלא מפאת שעת הדחק – ובשבוע הבא לא ישכח שוב.
שאול דוד בוצ'קו
[1] עיין מאמרינו על החשמל בספר "בעקבות המחבר" חלק ב סימן ו.
[2] לשיטת הרב אויערבך, הפעלת המנוע אף היא אינה אסורה אלא מדרבנן. שכן, פעולה חשמלית שאינה כרוכה בעשיית מלאכה, אסורה רק מדרבנן. ומנוע המקרר, גם אם יופעל, הרי פועל כדי להחדיר אויר קריר, לתא הקירור. הכנסת האויר הקריר אין בה שום מלאכה. גם הכיתוב המופיע על צג המקרר אין בו איסור דאורייתא, מאחר ולא זו הכתיבה האסורה מן התורה, מה עוד, שאין זה כתב המתקיים.
[3] ד"ה לא.
[4] על פי דברי אמו"ר בספרו הגיוני משה על הש"ס, כתובות דף ה.
[5] כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים, סימן שלז סעיף א.
[6] היינו במצוות שבין אדם למקום. בבין אדם לחברו הדינים שונים, כי יש לאדם אחריות על מעשיו, ולכן גם אם הזיק בלי שהתכוון כלל חייב לשלם.
[7] שולחן ערוך אורח חיים סימן ס סעיף ד.
[8] סברה זו מקורה בדברי הרמב"ם, כפי שכתב אמו"ר. וזה לשון הרמב"ם: "עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה" (הלכות שבת פרק א הלכה ו) . כלומר, משום שוודאי תיעשה המלאכה, נחשב האדם כמתכוון אליה. ולרמב"ם חייב כי פסק מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב (וזה לא כדברי רבנו חיים הלוי, שהבין כי דעת הרמב"ם כדעת הערוך).
[9] וכך כתב אבא, הרב משה בוצ'קו זצ"ל "נמצאנו למדים לפי זה, שלדעת ה'ערוך' ההיתר של פסיק רישא דלא ניחא ליה תליא בזה שאינו מתכוון למלאכה, ומה שלא ניחא ליה אינו מעלה ואינו מוריד, אלא רק דבניחא ליה מחשבינן ליה כמתכוון. ולדעת התוספות, הפטור של פסיק רישא תלוי בזה שלא ניחא ליה, דמה שאינו מתכוון למלאכה אינו מעלה ואינו מוריד כיוון דהוי פסיק רישא, אלא דמכיוון דלא ניחא ליה, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטור לרבי שמעון. "
[10] סוכה דף לג עמוד ב.
[11] מכאן שתוספות סוברים שפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן, אסור מדרבנן. ואם היה לוקח את הענבים לאוכלם, והיה נוח לו בכך שנתקן ההדס, היה אסור. ולא כדעה המרחיקה לכת, שגם פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר, כפי שהרחיב הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חלק ד סימן לד.
[12] סימן שכ, סעיף יח.
[13] עיין ביביע אומר ח"ד אורח חיים סימן לד שהביא ראיות רבות לכך, אלא שכאמור הוא הרחיק עוד להתיר גם פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן.
[14] תחומין מב במאמר "הפעלה אגבית של מנגנון חשמלי בשבת", אות ה.
[15] קביעה זאת, לענ"ד אינה מדויקת. כי עיינתי בדברי המנחת שלמה המצוטט, ושם אינו מדבר על כיבוי אלא על הדלקה. מיקוד הדיון סביב פעולת ההדלקה יוצרת הבדל גדול וניכר. ראשית משום שאין בפעולת הכיבוי איסור תורה, בצורה ודאית. שנית, הוא אינו קובע שיש לאסור משום שזו מערכת שתוכננה לפעול באופן אוטומטי, אלא בגלל שאם זה לא היה שבת, היה ניחא ליה. והאיסור לא יכול ליצור לא ניחא ליה, כמובא בלשונו:
הנני להעיר בהגדרת הענין של פסיק רישא דניחא ליה, ולדוגמא נדון במי שרוצה לפתוח בשבת את המקרר, ונזכר ששכח בערב שבת להוציא את הנורה שבתוך המקרר, ונמצא שע"י הפתיחה יש כאן פס"ר =פסיק רישא= של מלאכת מבעיר. ואף שהאיש הזה דרכו בכל ערב שבת להוציא את הנורה, וגם עכשיו טרח הרבה למצוא נכרי כדי לפתוח הדלת, והוא מצטער מאד, ואינו רוצה שתיעשה על ידו מלאכה בשבת, אפי"ה ברור הדבר דהרי זה חשיב פס"ר דניחא לי', ואסור לכו"ע לפתוח הדלת. גם לדעת המתירים בפס"ר דלא ניחא לי', והיינו משום דאם נאמר שמותר הרי שוב ניחא לו ליהנות מהאור שנעשה בהיתר, ע"כ.
הרי כי לא אסר את פתיחת המקרר משום שזו מערכת שתוכננה לפעול באופן אוטומטי, אלא משום שפעולה זו מוגדרת "פסיק רישא דניחא ליה".
עוד מוכח כדברי, מכך שכחיזוק לדבריו הביא ראיה מדין פרה אדומה, הנידון כאן בהמשך דברינו, ושם לא מדובר כלל במערכת אוטומטית.
אין להימלט מכך שתלמידו, בספר שמירת שבת כהלכתה, אכן מצטט סברא זו בשם הרב אויערבך. אך אין זה אלא פלא, כי הרב אויערבך לא כתבה מפורש, בתשובה זו. והמעיין בתשובתו הנ"ל, יווכח לדעת כי בכל התשובה לא הובאה כל ראיה שתחזק סברא זו. ואולי למד זאת הרב צימרמן מהמשך התשובה, שם כתב הרב שז"א שאפילו אם יימנע האדם מן ההנאה, הדבר עדיין אסור. אלא שהרב אויערבך לא הביא כל סימוכין, או ראיה שתחזק ותוכיח את צדקת טענתו.
ועיין במאמר של הרב צימרמן, שמתמודד בשאלות שונות שעולות מתשובה זו.
[16] גם ציטוט זה, אינו מביע פסיקה הלכתית ברורה, אלא רק "אפשר". כלומר, אין כאן קביעה והכרעה, אלא הצעה של סברא.
[17] ח"ח סימן כג.
[18] בסעיפים הקודמים טען הרב עובדיה יוסף, שגם פסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן מותר. וכאן הוא אומר, שאפילו אם לא נקבל היתר הזה, עדיין מותר, שהרי אפשר ומדובר ב"לא ניחא ליה".
[19] אף לשיטת התוספות. ומה שאוסרים מדרבנן הרי זה משום גזירה.
[20] כך הסביר בשו"ת חלק לוי, סימן צו.
[21] עיין תוספות ד"ה האי.
[22] כפי שהסביר המחבר בשולחן ערוך, סימן שכ סעיף יח.
[23] כך הבין גם הרש"ז אויערבך במנחת שלמה ח"א סימן צא, אות ט.
[24] מדברי התוספות הללו יש להביא ראיה לכאורה, להבחנה שעשינו בין הנאה לרגע להנאה בהמשך, וכי אין להחשיב אלא זו הבאה בהמשך, כהנאה משמעותית, והראיה היא שתוספות שואלים "ואם תאמר הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה מאי שנא מעלה עליה זכר דפסולה"? ומתרצים: "ויש לומר דהתם לא ניחא ליה בדישתה, שאינו מרויח כל כך דבלאו הכי נידושה התבואה". הביטוי "שאינו מרויח כל כך" בא לומר שהנאה שאינה משמעותית אינה נחשבת, אבל אם עלה עליה זכר נחשב הדבר שניחא ליה, כי לידת העגל היא הנאה שתבוא בהמשך.
[25] כמבואר במסכת פסחים כו, ב. למרות שפסוק זה – "אשר לא עבד בה" – נאמר בעגלה ערופה, הרי לומדים פרה אדומה מעגלה ערופה, בגזירה שוה "על" "על", כמבואר בגמרא שם.
[26] ביצה יג, ב – מלאכת מחשבת אסרה תורה.